כל העולם שלי!!

"וה' ברך את אברהם בכל" - האם מצאתם מישהו שיש לו הכל?

תעשו ניסיון: תשאלו אנשים - כמה אתה מרוצה מהחיים שלך מ-1 עד 10, הרוב המוחלט של האנשים לא יגיד "10".

מרבה נכסים - מרבה דאגה. ככל שיש לאדם יותר נכסים, יש לו יותר פחדים. יש לו כסף - ואין לו ביטחון.

סוד האין - כשאין לך כלום ואין לך ציפיות, אז כל דבר קטן הופך אותך למאושר. אבל לחיות עני? לא כיף, נכון?

זה אפילו לא כדאי שיהיה לך הכל, כי ביום שבו יש לך הכל, אין לך יותר שאיפות. נגמר התיקון שלך כאן.

וגם לאברהם - למעשה לא היה לו הכל, שהרי לא היה חתן לבן שלו. ואילו הבן שלו לא היה מתחתן, מה שווה כל מה שיש לו? ולאחר שהבן שלו מתחתן, מה שווה אם התחתן ואין לו נכדים, והמשכיות?

אז איך אפשר להגיע למצב שיש לך הכל?

--

התשובה נמצאת בקבלה.

"הכל" משמע - תחושת מלאוּת, שבכל רגע ורגע נתון יש לי מה שאני צריך. אין לי דאגה, כעס, קינאה. אבל מאידך אני לא הופך להיות אפאתי.

מחר? יהיו לי צרכים חדשים, משימות חדשות, אבל אני מטפל בהם כבר עכשיו, כדי שתחושת המלאות של ההוויה (ההווה), תהיה בכל רגע נתון.

החיסרון חיוני כדי לתת רצון, ודלק, אבל הוא לא פוגע בתחושת המלאות. החיסרון יוצר אתגר, לא בעיה.

ולכן - אברהם בא בימים. כל יום ויום מנוצל. כל יום ויום ותחושת המלאות שלו. אבל שאיפות? היו לו עד לרגע האחרון. תמיד עלה למעלה למעלה. מי שחי כך - מאושר. יש לי בשביל מה לקום בבוקר, אבל מצד שני אני לא מרגיש חוסר. איזון מושלם.

--

וזו השאלה הגדולה - איך מגיעים לתחושת המלאוּת הזאת?

שלמה המלך דן בנושא הזה. וגם הקבלה אומרת לנו משהו עמוק ביותר, ואני אתרגם אותו בקיצור נמרץ - זו ספירת המלכות. זה השסתום שיושב על הזרע. (בקבלה הוא נקרא: "פה"). זרע ממש, וגם זרע כמשל.

לאדם יש בגוף מחסנים גדולים שמייצרים זרע.

להוצאת זרע יכולה להיות משמעויות שונות.

יש כאלה שלא מוציאים בכלל זרע - אוגרים ואוגרים ולא משתמשים. על כך אומר שלמה המלך - "ועזבו לאחרים חילם". וגם אומר: "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה, וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּי אִישׁ נָכְרִי יֹאכֲלֶנּוּ; זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא".

יש כאלה שמוציאים זרע לבטלה - קרי עובדים ואוגרים ובסוף זורקים אותו על שטויות ואח"כ מצטערים על כך. תחושה שחיינו סתם. אין טעם לחיים. הכל כלה. עבדתי ועבדתי ולא נשאר כלום.

ויש כאלה שמוציאים את הזרע במצב שמוביל אותם להסתבכות בהריון לא רצוי. זה המצב הגרוע ביותר - אתה משתמש ברכוש שצברת, על מנת להזיק לעצמך. ועל כך אומר שלמה המלך: זו רעה חולה, עושר שמור לבעליו לרעתו.

ואלה שזכו - משתמשים באנרגיות שלהם בזמן ובמקום המתאים, ולמטרה הנכונה והמתאימה להם - והיא זו שיוצרת את הפירות "בכל" - בגימטריא - בן. במובן של פירות, בניין, משהו שבונה קומה, תחושת מימוש, שיש פירות למה שעמלתי בעולם הזה, והבן עצמו גם לו יש זרע וגם הוא יניב הלאה. (כמובן שבמובן זה, גם בנות !)

אותו זרע. אותו פוטנציאל. יכול להוביל אותך למעלה, ויכול להוריד אותך לגיהנום. מי אחראי על כך? השסתום הקטן הזה שנמצא בקצה. הפה. שהוא משל וסמל למשמעת העצמית שלנו - ל"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"

ומבינים אנו, שזה פחות משנה כמה זרע יש לך. אפילו אם יש לך מעט, אבל אתה יודע להשתמש בו כראוי, תזכה לברכה גדולה. וראיתי בימי חיי אנשים שהיו להם יכולות מועטות, אבל עם רצון ונחישות הגיעו למקומות מאוד גבוהים.

--

תכונת המימוש הזאת, לקחת מה שעמלת עליו, ולהפוך אותו לנכס מניב, למשהו שיגיע הלאה לדורות. לראות שיש פרי לעמלך - זה ה"בכל", זו תחושת המלאות. וזה מצריך הרבה שכל, מחשבה וגם איפוק, ומאידך גם ברכה משמים.

ואומר שלמה המלך: "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה."

וה' ברך את אברהם בכל.

ותכונה זו הוריש לבניו.

ואנו מתפללים בברכת המזון שיברך אותנו "בכל, מכל כל" - פסוקים שנאמרו כנגד האבות, וגם אנחנו מבקשים לקבל מברכה זו.

אני מברך אתכם ואותי, שכולנו נזכה במידה זו.

על סליחה ואהבה

ביום כיפור מבקשים סליחה ממי שפגענו.

מה הקטע, רק יום אחד מבקשים סליחה?

בט"ו באב חוגגים את יום האהבה.

מה הקטע, רק יום אחד לאהבה?

וכן הלאה...

והתשובה - - -

כמובן שעדיף שכל השנה נהיה באהבה, ועם המשפחה, ונבקש סליחה אם פגענו.

אבל יש אנשים שיותר קשה לנו לבקש מהם סליחה. אולי הם לא יסלחו. אולי רק ירגיזו אותנו. ממילא גם אני חושב שאני הצודק ולא הוא.

אז יום אחד בשנה יש מין עת רצון. שכולנו יותר רכים ויותר בשלים לסלוח ולבקש סליחה. זה הולך יותר קל. אז אם לא הלך לך כל השנה, אל תתייאש, עלה על הגל ונסה שוב לפני יום כיפור.

וכך גם לאלה שקצת קשה להם להפגין אהבה. אולי בגלל הבושה. אולי בגלל המשקעים. אז עצם העובדה שקבענו יום אחד בשנה לשם כך, מכינה את הקרקע ויוצרת חלון הזדמנויות.

וכך יום המשפחה.

ויום הזיכרון.

די ביום אחד כדי לחולל את השינוי.

אז....

למה אתם מחכים?

= = = = = = = = = = = 

"אני מבקש את סליחתך"

"אני מבקש את אהבתך"

שני המשפטים הכי קשים שיש... קשים לפני ומשחררים אחרי

= = = = = = = = 

ואייטם אחרון על סליחה... או על העיוות הגדול של השנים האחרונות, שנקרא "סליחה לעצמך". העיוות הזה גדל כל כך עד כדי כך שאני שומע ברדיו פסיכולוגים שונים או כל מיני מומחים למיניהם בפסיכולוגיה חיובית, שאומרים שלמעשה כל נושא הסליחה מאחרים הוא מיותר. הדבר העיקרי ולמעשה היחידי הוא הסליחה לעצמך. אתה לא צריך שאף אחד יסלח לך. רק סלח לעצמך ויצאת ידי חובה. ובכלל, שכל אחד יסלח לעצמו ואז העולם יהיה נפלא.

וכל זה בהמשך לטרנד של "תאהב את עצמך".

סליחה חברים, אבל זה הגיע לגרוטסקיות. הקטע של זה כל הזמן להתעסק בעצמנו, ורק אנחנו ואנחנו. ולאהוב את עצמנו, ולעוף על עצמנו, ולסלוח לעצמנו. כאילו אנחנו חיים פה לבד בעולם.

סליחה... אבל יש במרחב אנשים פגועים. אנשים שאמרנו להם משהו, בכוונה או שלא בכוונה. פגענו בהם, אתמול, שלשום, לפני עשור, ואולי כמה עשורים, וזה יושב להם על הנשמה. הם סוחבים עליהם טונה של עגמת נפש, בין אם זה מוצדק ובין אם לא, הרי מדובר ברגש, וברגש אין מוצדק או לא מוצדק. ואחרי כל השנים הם לא רוצים כלום.. רק שנרים טלפון ונבקש סליחה. זה הכל. מה הטמטום הזה של "אתה לא צריך שאף אחד יסלח לך"?!? מה זה ה"אתה" הזה – זה לא אתה, זה הם - הם צריכים, אתה הסיבה שהם סוחבים את המשקל הזה. לזה נועדה הסליחה. לא לשום דבר אחר.

 

לא הולכים אחורה - רק קדימה

לפני 25 שנה זכיתי לשמש, עוד בהיותי סטודנט, כמתמחה של שני שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, האחד היה

ראש הרכב ערעורים והשניה - דנה כשופטת יחידה. שניהם ספרו לי את עובדת החיים הפשוטה, והיא ששופטים שונאים שמחזירים להם את פסקי הדין שלהם, על מנת שיכתבו אותם מחדש. "אפילו שנקבל את הערעור ונבטל לו את פסק הדין, רק שנחליט בעצמנו ולא נחזיר לו לעשות שוב את העבודה, אפילו שזה פחות מכבד שערכאת הערעור מחליטה במקומך.

תוך זמן קצר גם למדתי כיצד לקרוא בין השורות,  הכיצד השופטים כותבים את פסק הדין, כך שהם רומזים לערעור: "בבקשה אל תתערבו לנו".

והאמת שזה לא רק אצל שופטים. כולנו שונאים לחזור שוב על עבודה שכבר ביצענו. ואפילו הקטע הזה של לחזור הביתה לקחת משהו ששכחנו, נורא מעצבן אותנו, אפילו אם זה מטרים ספורים.

כי אנחנו רוצים ללכת קדימה. שונאים את התנועה הזאת - אחורה. וצריך כוחות אדירים להתחיל שוב מחדש.

בפרשת חוקת מספרים לנו על בני ישראל שמתלוננים על הלחם ועל המן, והקב"ה שולח בהם את הנחשים השרפים.  אבל בואו נתבונן שוב באירועים ונלמד קצת זכות על עם ישראל. מה קרה שם?

בני ישראל סיימו מלחמה עם הכנעני מלך ערד. הם רוצים להתקדם לכיוון ישראל וצריכים לעבור דרך אדום. אולם אדום מסרב לכך ובני ישראל צריכים לעקוף אותו. העקיפה תיעשה למרבה הצער באמצעות חזרה של שבעה מסעות לאחור, לכיוון המדבר.

החזרה הזאת, אחורה, שוברת את רוחו של העם. מכיוון שבפעם האחרונה שקרה הדבר, הוריהם וכל הדור ההוא מתו במדבר, והם עצמם התעכבו 38 שנה. האם החזרה האמורה הינה סימן לקטסטרופה נוספת? אין פלא שהם אבדו כל אבק של סבלנות, כפי שמתארת התורה (במדבר כא ד): "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ." את הביטוי הזה, של חוסר סבלנות, אנו מוצאים בתקופת שיעבוד מצרים, השיעבוד הקשה, הייאוש, איבוד התקוה הטוטאלי. זהו ביטוי קשה. אין כוח. אין סבלנות. נמאס. רוצים למות. שוב.

וכאשר אין סבלנות, אז לא מתאפקים, ולא שמים לב למה שמוציאים מהפה – וזה מה שקורה (שם פסוק ה'): "וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל"

העם כועס על הקב"ה. וכן כועס על משה, למה הוא שותק ולא מזעזע שערי שמים. הם מבינים שהם מתים במדבר. אם כך לשם מה כל המאמץ. כל היציאה ממצרים. ולא זו בלבד, מתלוננים על הלחם,  שיש להם, ועל המים, שיש להם כעת, אולם בכל פעם קורה משבר איתם, והם שוברים את הכלים.

ועתה נשאל, בתום לב, האם אינם צודקים? זה פשוט לחזור שוב למדבר? ללכת אחורה? למה הם צריכים לסבול את זה שוב ושוב?

הקב"ה שולח בהם את הנחשים. הנחש – כוחו בפיו. הנחש – לשון הרע. הנחש מסמל להם שהם דברו שלא כראוי. והעם אכן מבין זאת: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בה' וָבָךְ. הִתְפַּלֵּל אֶל-ה', וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ" – החטא שלהם היה בדיבור. הפתרון היה תפילה. אין זכות להתלונן, רק לבקש ורק להתפלל. מדוע?

מכיוון שהתורה עצמה מספרת שבדיוק קודם לכן הם יצאו למלחמה עם הכנעני, ונחלו ניצחון מזהיר. הם רואים שהם מתקדמים. המגמה היא התקדמות. הקב"ה איתם. הם מנצחים. אז מדוע ברגע שיש לכאורה עיכוב, אתם מתייאשים? אתם נשברים? הקב"ה לקח אתכם במדבר 40 שנה כדי להרוג אתכם עכשיו? זה לא לעניין. תפסיקו להתמקד בקושי הספציפי, שמחשיך לכם את העיניים, ותראו מה קורה מסביב.

ויתרה מכך, כמבט לחיים – לעולם איננו חוזרים אחורה. אנחנו הולכים תמיד קדימה. גם כאשר אנחנו חוזרים בדרך מסוימת, החזרה אינה הליכה אחורה, אלא התקדמות. כל דרך יש הלימוד שלה. יש המסלול שלה. לכל עניין יש התפקיד שלו, גם אם אני נאלץ לחזור על אותה עבודה פעמיים. עדיין למדתי משהו. היה בכך צורך. הרי גם לנשום אנו נושמים שוב ושוב, ואוכלים שוב ושוב, וכן עוד פעולות אחרות – מדוע זה לא מרגיז אותנו? אכן, המבט הנכון היה, שגם ההליכה לכיוון המדבר אינה חזרה, אלא התקדמות נוספת, דרך המדבר, לכיוון היעד הסופי.

ואם תרצו - דעו לכם כי לעתים אדם חושב שהוא הולך קדימה, בעוד שהוא רק מתרחק מהמטרה שלו, ורק נסוג.

אנחנו לעולם לא הולכים אחורה, רק קדימה. 

ארבעה בנים - ארבעה אתגרים

כנגד ארבעה בנים דברה תורה... המחנך עומד בפסח מול ארבעה בנים, וכל אחד מעמיד בפניו אתגר אחר.

החכם אומר לו: בא ותמלא אותי, תסביר לי איך לעשות הכי טוב, להיות מצטיין, תנחה אותי, תן לי כנפיים ותרים אותי למעלה כי המוטיווציה שלי בשמים אבל אני רוצה כלים. אני רוצה להוציא בגרות 5 יחידות בכל המקצועות וכל הציונים 100. אתה מסוגל לקחת אותי לשם?

הרשע אומר לו: בא ותשכנע אותי למה לי להתאמץ. בא ותכניס בי מוטיווציה. מה יתן לי להתאמץ וללמוד. מה יעזור לי לדעת אינטגרלים? מה אני צריך היסטוריה של העולם העתיק? יש לך סבלנות להתמודד עם העצלות שלי? עם בזבוז הפוטנציאל?

התם אומר לו: בא ותסביר לי במלים פשוטות מה אנחנו עושים כאן. בלי שאתבלבל יותר מדי מכל המושגים וההלכות ויישאר בי משהו שיילך איתי הלאה. אני בדרך כלל לומד בדקלומים, האם אתה מסוגל להעניק לי קצת עומק בלימוד? יש לך כוח לחזור איתי שוב ושוב על החומר ולא להתייאש, גם אם אינני מצליח בפעם העשירית?

שאינו יודע לשאול לא אומר כלום. האתגר הוא ליצור אצלו יש מאין. לעורר את הסקרנות הראשונית שממנה נוכל לבנות משהו. הוא אחד שיושב בכיתה וחולם על הטבע, על כדורים פורחים. הוא מביט בך בעיני עגל ואתה שואל את עצמך איך להנחית אותו לכאן ולקחת את כל האנרגיות האלה לכיוון הלימוד.

יש מורים שיודעים להכיל את הסוג הראשון, ויש כאלה שמומחים בסוג השני, וכן הלאה. אבל העיקר החינוכי הוא, שכולם אהובים, אבל לכל אחד דרישות אחרות, ואתגרים אחרים. והחינוך הטוב ביותר - "על פי דרכו"...

בשורות טובות | סיפור

היום הגדול הגיע. עידו עמד לו על מגרש המסדרים, ממתין לתחילת הטקס, הטקס שלאחריו יוכרז כלוחם ויקבל את הכומתה הנכספת, שעבודה התרוצץ בג'בלאות משך קרוב לששה חודשים.

כתמיד, שקט נסוך על פניו, שקט שאינו מגלה ולו במקצת את הסערה המתחוללת אצלו, שם בפנים. אבא לא יהיה שם. אבא לא יראה אותו חובש את הכומתה. אבא לא יראה אותו מוכתר כחייל מצטיין.

אמנם אין זה חדש עבורו. אבא גם לא היה בטקס סיום התיכון; אבא לא היה שם כאשר חגג את הוצאת רישיון הנהיגה; אבא לא ליווה אותו לבקו"ם ואבא אף לא התרגש לשמוע אותו צועק "אני נשבע" בכותל המערבי. אבא איננו איתו כבר קרוב לארבע שנים. כאשר שואלים אותו "היכן אבא שלך?" הוא נוהג להשיב "אבא מת".

למרות הכל, זה עדיין מציק לו. מציק לו שאבא שלו לא יישב בקהל, לא יעודד אותו ולא יתגאה בבנו יחידו. מציקה לעדו התמיהה האם הוא בכלל חשוב לאבא; האם אבא מבין שעידו ממשיך מכאן לתפוס קו בגבול, שאולי יחזור הביתה רק בארון מתים, או (יותר גרוע?) ייפול בשבי בידי חיות אדם.

חלפו קרוב לעשר שנים מאז נפרדו הוריו, והוא בן שמונה שנים בלבד. אחותו הגדולה, אפרת, היתה כבר בת שלוש עשרה, והקטנה, סיגל, בת שלוש. "חמש שנים ילד" כך היו מתלוצצים הוריו. הכי טוב לזוגיות להביא ילד כל חמש שנים. ועידו היה הסנדביץ', הנסיך הקטן, הגבר של הבית.

המריבות החלו זמן קצר לאחר הולדת סיגל. שנים הוא ייסר את עצמו, שאולי הקנאה שלו היא שהכניסה את ההורים למתח שגרם לגירושין, אבל כמה עשרות פגישות אצל הפסיכולוג וכעשרת אלפים ₪ הצליחו לרפא את השריטה הזאת.             

מה אתה מבין בגיל שמונה? מה אתה יכול לעשות כאשר אבא ואימא אוכלים, זה את הכבד וזה את הקרביים של השני? אי אפשר לסבול, לא את הצעקות ולא את השתיקות. והוא, כילד קטן, בכה להוריו, התחנן שישלימו, נשבע שיהיה ילד טוב ולא יערים יותר קשיים. הוא הבטיח להפסיק להכות את סיגל ולחדול מלגנוב לה את הבובות והממתקים. הוא אף השתדל מאוד לקיים. אבל זה לא עזר. הצעקות גברו, ואיתן טריקת הדלתות, והקללות והאיומים, והוא בן שמונה שנים בלבד.

בשלב מסוים אבא עזב את הבית. "אנחנו לא מסתדרים" אמר לעידו ואפרת והסביר להם כמו לילדים גדולים, כי הוא זה שחייב לוותר, כי הם צריכים להישאר בבית, עם אימא. עידו לא ישכח לעולם כיצד אחז ברגליו בכל כוחו ואבא ליטף את ראשו ושניהם בכו יחדיו.

"אני לא בורח", הבטיח אבא, "אנחנו נהיה בקשר", "לעולם לא אעזוב אתכם, אבוא שלוש פעמים בשבוע ליהנות איתך, וגם תהיה אצלי בשבתות, עד שהכל יירגע ונוכל להיות משפחה".

"אתה מבטיח?" שאל עידו הקטן; "בטח", השיב אבא, ורק אז עידו הסכים לשחרר את אחיזתו. ואבא הלך לו.

אבא הבטיח, אך לא קיים. ועידו לא סלח לו.

אמנם בתחילה אבא הגיע שלוש פעמים בשבוע אולם אט אט ירד לפעמיים, ולאחר מכן לפעם אחת בשבוע. "אני פשוט לא עומד בעומס העבודה" הסביר לעדו שכל כך רצה מעט זמן איכות עם אבא, אולם תמיד נאלץ לחלוק את מעט תשומת הלב שקיבל, עם סיגל ואפרת.

הריק שנוצר עם עזיבתו של אבא נתמלא עד מהרה ברעל שטפטפה אימו לאזניו. "אבא לא אוהב אתכם." "לאבא לא אכפת שתיכשל בלימודים. הוא לא מוכן לממן לך שיעורי עזר." "אבא לא רוצה שתהנה. הוא לא מוכן להשתתף בקניית האופניים. אבל אני אוהבת אותך. אני אקנה לך. אני אמכור את הכליה שלי ואקנה לך אופניים." "לאבא לא אכפת שהשיניים שלך בולטות אבל אני אלך לעבוד בלילות כדי לשלם לרופא." "אימא לא תעזוב אותך. תשמח עידו. תשמח שיש לפחות אדם אחד בעולם שאוהב אותך ללא תנאי".

אבא הבטיח שהמריבות תיפסקנה, אולם אבא אכזב. מדי יום עידו שמע את אימא מתקשרת לאבא ודורשת כסף. אבל אבא לא נתן. ואימא כעסה. וצעקה על אבא שהוא אפס, ומגעיל, וקמצן, ושונא את הילדים, וחבל שהוא חי, ושימות בתאונה. ואימא צדקה. למה אבא לא נותן כסף לאימא? למה הוא מקשה עליה?

בתוך בטנו של עידו התפתחה לה גולת אש קטנה אך מרירה, שהלכה וגדלה. וככל שצמחה יותר, כך גברה עזות פניו של עידו כלפי אבא. הוא צעק עליו, כמו אימא. הוא כעס עליו, כמו אימא. הוא גם הטיח בפני אבא, ללא בושה, כי הוא שונא אותו. שונא, כי הוא מבטיח ואינו מקיים. נכון שגם אימא לא מקיימת הכל, אבל היא אוהבת אותו. ואבא לא. לאימא מותר, כי היא עובדת קשה, ודואגת לו. ואבא ניסה להרגיע את עידו וחיבק אותו אולם זה כבר לא עזר. אבא השתדל לא לומר אף מילה רעה על אימא, ורק ניסה להסביר שאת כל הכסף שהוא מרוויח הוא מעביר לאימא, ואפילו חזר לגור עם סבא וסבתא על מנת לחסוך ולהביא לאימא כל מה שדרשה, לפסיכולוג, ולקייטנה, ולרופא השיניים. אולם הגולה של עידו היתה כל כך גדולה ולוהטת, שהוא לא ראה את אבא מולו, אלא את האוייב שלו. הוא לא העריך את הכסף שאבא מביא ולא גילה שום אמפתיה אליו.

כאשר עידו שמע כיצד אימא מתרברבת בפני החברות כיצד עורך הדין שלה מציק לאבא הוא אפילו שמח קצת. מגיע לו.

את כל ההכנות לחגיגת בר המצווה שלו הוא עשה עם אימא. את הקליפ הם הכינו בעצמם, ומתוך כל התמונות שהופיעו בקליפ הוא שילב בקושי תמונה אחת של אבא, מלפני הרבה שנים. עידו לא ויתר לאבא ודאג שהוא ישתתף בכל ההוצאות הכספיות, אולם הוא לא שיתף אותו לא בקליפ, לא בברכות, לא בצילומים המשפחתיים ולא בהכנת ההזמנות. בכלום.

אבא הגיע לחגיגה כמו אורח. עידו נתן את כל אהבתו לאימא ושיבח אותה בפני כל המוזמנים. ואבא נפגע. נפגע מאוד. אולם לעידו לא היה אכפת. אבא נשאר במסיבה עד הסוף וסיגל על ברכיו. עידו בקושי התקרב אליו.

זמן קצר לאחר החגיגה עידו הפסיק להיפגש עם אבא. אבא המשיך לשלוח מסרונים לעידו ומדי פעם כתב לו מכתבים ארוכים. אבא שלח מתנה יפה לעידו לגיל 14, אבל עידו לא השיב למכתבים ואף לא התקשר לאבא, להודות לו. עם הזמן אבא ויתר. הוא הפסיק לשלוח מכתבים ורק מדי פעם היה מתעדכן על מצבו מהבנות. 

עידו הודה לבורא שלפחות אימא עמדה לצידו בתקופה הקשה והצדיקה אותו ואת כעסו. בשלב מסוים, והוא אינו זוכר מתי, הוא גם הרג את אבא שלו והמשיך בחייו.

דווקא הגיוס חולל את השינוי. הטירונות הקשה, הרחק מלשונה המושחזת של אימו, ואולי הבגרות שהגיע אליה בטרם עת, ושמא סיפורי החיים הקשים שנתקל בהם מחבריו לאוהל ולמחלקה, על כאלה שגדלו עם אבא מכה, ואחרים שלא ידעו אהבת אבא מעולם; על קשיי יום יום, סבל וייסורים, שינו את קו המחשבה שלו וריככו את לבו. עם הזמן אפילו הרגיש שלא היה מתנגד בעתיד לחדש את הקשר עם אבא, אולם לא היה מסוגל לפתוח דף חדש. עדיין לא.

בשבת שלאחר מסע הכומתה הוא נסע לסבא וסבתא. למרות שהיו הורים של אימא, משום מה הם נטו חסד לאבא. מעולם לא שמע שדברו מילה רעה אודותיו.

לאחר הקידוש והקינוח סבא דיבר על חשיבותה של "שבת מברכין" ובמיוחד זו של חודש שבט. "'שבט' נוטריקון 'שמיעת בשורות טובות'", אמר סבא והמשיך "שבט הוא החודש שבו מתחילים הלבלוב והצמיחה. הוא מסמל את הפריחה וההתחלות החדשות. הימים מתארכים, השמש מתחילה לחמם ולהאיר, והאפלולית של החורף הקר והמת מתחילה לחלוף ולפנות את המקום לצמיחתם של חיים חדשים ורעננים."

"שבט הוא חודש שמסוגל לרפואה", אמר סבא. "כי אין כמו שמחה והתחדשות, כסגולה לרפואה. שבט הוא החודש של התקוה, שלמרות הקלקול הגדול ניתן להצמיח תיקון. לעולם אל תתייאש, ובטח שלא בחודש שבט," סיים סבא בחיוך.

זה מה שעידו אהב בסבא. הוא ידע מה בליבו של עידו, אפילו כשזה לא אמר מאומה.

הגיעה העת. מחלקה שתיים נכנסה בצעדים קלים למגרש המסדרים והסתדרה בשלשות אל מול הדגל. עידו הציג את נשקו ועבר לנוח.

כאשר ה-מ"פ החל בנאומו, עידו השיט את עיניו על הקהל, וחייך לאימא, לסיגל ואפרת שעמדו ונופפו לו בהתלהבות. הוא המשיך לסובב את ראשו, מחפש ללא סיבה... ופתאום הוא ראה דמות מוכרת.

לחלוחית של דמעות הציפה את עיניו וחיוך של שמחה נמתח על שפתיו. אכן, ראש חודש שבט, חודש של נסים ושל התחלות חדשות.

תודה שבאת, אבא. 

בין העצמה לביקורת

דבר יפה שמעתי מידידי ר' עו"ד יצחק מצרי בשבת שעברה. "כתוב זאת בעיתון" ציווני, ואכן הדברים ראויים לפרסום, ללימוד וליישום.

לקראת סוף רשימת התורמים למשכן מופיעים הנשיאים: "והנשאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן" (לה, כז). וידועים דברי רש"י בשם המדרש: "אמרו הנשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים... ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות אחת משמם- והנשאים כתיב". במלים אחרות, כשהתורה רצתה לבקר את הנשיאים, עשתה זאת כמעט באופן בלתי נראה, בסה"כ החסירה אות י' אחת, פעם אחת משמם.

אך כאשר הללו התנדבו (פרשת נשא) התורה לא ייתרה אות אחת בשמם, אלא עשרות פסוקים ומאות מלים, בפרשה הארוכה בתורה.

ומכאן למדנו, שכאשר מותחים ביקורת, עושים זאת בעדינות ובמיעוט מלים. אך כאשר מפרגנים ומעצימים, אין לחסוך במלים, אלא לעשות זאת מכל הלב!

היהפוך נמר חברבורותיו?

הוא עבד ואהב

ועצם את עיניו

לא עשה נסיון להיות הראשון

וכולם אמרו: נחמד ומוכשר ונוח

אז איך השתנה לנו זה?

שבר את החלום בכוח

זה לא מי שהכרנו

זה לא מי שבחרנו

זה לא נוח, זה לא נוח

זה לא הוא

שלום חנוך

מדי שנה בשנה אני מגיע לאותה נקודה. היא לא יוצאת מראשי. ובכל פעם אני מחפש תשובה אחרת. מה רוצים מנח? למה לדרוש אותו לגנאי? ואם אותו, אז מה איתנו? האם אנחנו במדרגה שלו? הפעם אני רוצה לתקוף את הנושא הזה ממקום אחר לגמרי. מה קרה לנח? כיצד הוא השתנה לנו כך? ובעצם, האם הוא באמת השתנה?

התורה מעידה עליו שהיה איש צדיק תמים. הקב"ה מטיל עליו משימה קשה, והוא מבצע אותה בצייתנות. הוא נכנס לתבה ומתגלה כאיש חסד ברמות לא אנושיות. מאכיל ומשקה ודואג לכל החיות. ואז... הוא יוצא מן התבה, נוטע כרם, משתכר, מתגולל, מקלל. זה נראה כל כך לא מתאים לו. מה קרה לו?

הדבר מוביל אותנו לשאלה האם בני אדם משתנים. האם נוח השתנה, או שמא סופו מעיד על תחילתו, ולכן דרשו אותו לגנאי. ולעניין זה ניתן לראות 3 גישות שונות:

נתחיל בגישה הקלה יותר, או המקלה יותר עם נח. לפיה, אנשים משתנים. הדעות משתנות. המקום, הזמן ויתר הנסיבות גורמים לאנשים להשתנות. אנשים אחרים משפיעים עליהם. פרות קדושות נשחטות ונולדות אחרות. הנסיון והחוויה אף הם מטביעים את חותמם. על פי גישה זו נח אכן היה איש צדיק ותמים ללא רבב לפני המבול, אך לאחריו הוא פשוט נשבר. הטראומה של המבול, ההתחלה מחדש, חוסר הביטחון בעמל, שמא יבוא מבול נוסף, וכל אלה, הביאו להתפרקות, לדיכאון ולקמילה. הוא ניסה לברוח ופשוט לא רצה שיפריעו לו. הוא השתנה. ספק אם מישהו מאיתנו היה נשאר שפוי לאחר חוויה כזאת. לפי גישה זו קל לומר שנח אכן היה צדיק ונותר צדיק, פשוט נטרפה עליו דעתו. וגם אם השתכר, הוא לא הזיק לאיש.

גישה מחמירה יותר עם נח, הינה כי אדם כעיקרון אינו משתנה. "הבטון מתקשה" כך אומרים ביחס לאישיות, בגיל צעיר מאוד. בגיל 6-7 נטבעים היסודות, הרצונות הצרכים הבסיסיים של האדם, והם שילוו אותו לאורך חייו. אם נח נהג כפי שנהג, השורש לכך היה מוטבע כבר באישיותו. וכאן יש להרחיב.

כשמו כן הוא, נח היה אדם נח ונעים לבריות. הוא היה אדם יצרני, נהנה מיגיע כפיו. ממציא. בעל כוח יצירה. הוא המציא את המחרשה ורומם את האנושות. בעל חסד. מבחינה תוצאתית – הרי היה הוא צדיק. השאלה היא מנין נבעה צדיקותו.

לעתים אדם שהינו נוח ונעים לבריות, מתנהג עמם בצורה טובה ונעימה, מכיוון שהוא זקוק לאהבתם ומעוניין לרצותם. מחמת צורך בסיסי זה, הוא עשוי לנהוג בטוב עם הבריות, אולם גם להיסחף ולעשות מעשים איומים. ולאחר המבול, כאשר לא נותרו אנשים, ולא היה מי שיחזק, ירומם ויפרגן לנח, הוא התפרק.

לכן, יתכן ועל פי הגישה לפיה העיקר הוא מה שמתחולל בלב, הרי שנח היה נח לבריות, ונהג בצדיקות, רק משום שהשתלם לו הדבר, משום התועלת האישית בפרגון שהוא קיבל; בדיוק כמו לוט, שנהג בצדיקות רק כל עוד היה בסמיכותו של אברהם.

העליתי סברה זו אולם בכל הכבוד אני מפקפק בה, מהסיבה הפשוטה שדור המבול היה דור של רשעים. ועל כן, אם נח היה מעוניין לרצות את דורו, אין ספק שהיינו מוצאים אותו נוהג כרשע ולא כצדיק.

ובהמשך לכך עוד יאמר כי אכן קיימת גישה מחמירה הן ביהדות והן בפילוסופיה, הממעיטה בערכו של מי שנולד צדיק, עם תכונות של צדיק, בעל כוח נתינה, נעם הליכות יראה, רוחניות וכדומה. נכון שהכלל המנחה הוא "לפי הצער השכר", אך נראה לי שכלל זה נועד לחזק את החלשים, ולא להחליש את החזקים, אם כי לזרז את המזורזים. ודאי שאין לדרוש את נח לגנאי רק בשל כך.

האפשרות השלישית היא שיש להבדיל בין הבסיס (צרכים, מניעים וכדומה), שהוא אכן נותר קבוע, לבין מבנה האישיות שמעליו. האדם משתנה ומתפתח. הוא עובר עליות ומורדות, ועל כרחו הוא לומד. אם אינו לומד, הוא ייאלץ לעבור את השיעור שוב ושוב. האדם לומד להכיר את עצמו, את צרכיו ומניעיו, ולכוון אותם לכיוון הטוב (כדוגמת איש הדמים ההופך להיות שוחט או מוהל). וגם למשבר ולניסיון נועד תפקיד של פיתוח האישיות, שחרור מחסמים כאלה ואחרים, והתקדמות. על פי גישה זו, אין ספק שנח עבר משבר. הוא התפרק. זה טבעי וזה קורה לכל אחד. אין אדם שאינו זקוק לעתים לשקט, לבריחה.

האם נח צמח מתוך משבר זה להיות אדם השלם יותר עם עצמו והתנהגותו? לא נוכל לדעת. המדרש (ילקוט שמעוני) רק מגלה לנו, שנח רצה לפתוח דף חדש ולשקם את חייו ואת האנושות, על ידי הבאת בן רביעי לעולם, אולם מעשהו החמור ביותר של חם סיכל את תכניתו.

וגם השנה ככל שנה, אמשיך לדרוש את נח לשבח. 

בניית חזון בצורה נכונה - שלב המטרות

כיצד נגדיר את המטרה שלנו?

דיוק:  לא לקבוע עקרונות כלליים. עקרונות כלליים יפים לצורך משפט חזון. כמו להיות החברה המובילה במשק. אבל לצורך מטרות, יש לציין כמה אנו להרוויח, או איזה נתח שוק אנו מעוניינים לתפוס, כמה קילוגרם לרדת, כמהכסף להרוויח, ועוד.

מדידות: צריך לקבוע מטרה, שניתן להעריך ולמדוד באופן אובייקטיבי האם הישגנו אותה.  

מאתגרת: לא מטרה קלה שתגרום לזלזול, ולא קשה, שתייאש אותנו.

תאריך יעד: אימתי תוגשם המטרה. בהתאם לתאריך נוכל גם לבחון את קצב ההתקדמות.

אישית: המטרה מתייחסת אלי. מה אני רוצה לעשות; כמה אני רוצה להוריד/להרוויח; לאיזה שלב אני רוצה להגיע, ועוד. בהשוואה אלי ולא לאחרים.

תוכנית פעולה: המבוססת על האמור לעיל.

זוגיות על פי שושי ושושה

בימים שבהם סוגיות דתיות שונות עולות על השולחן והיהדות נמצאת מותקפת מכיוונים שונים, אחת מ"נקודות האור" היא זוג צעיר שמביא לדעתי כבוד למגזר, בְּמָקוֹם שאולי עשוי לעורר תמיהות, אבל דווקא מהמקום הזה ובמיוחד בהשוואה למתמודדים האחרים, הזוג עקיבא וענהאל מציגים משהו יפה, טהור, נקי, מציגים זוג דתי וצעיר שמחד גיסא מעורה בחיים, מתמודד, "כמו כולם" אבל מאידך לא כמו כולם, דבק באמונתו ולא עושה קיצורי דרך. להבדיל (או: בשינויים המחוייבים), כמו יוסף, שלמרות שכלפי חוץ נהג במינהגי מצרים, דיבר בשפתם ולבש את לבושם, הוא עדיין לא התבייש באמונתו ובמקורו, ושם שמיים היה שגור בפיו ונשמר מכל רע.

הנושא של עקיבא וענהאל ועל השתתפות של ציבור דתי לאומי באירועי בידור, תרבות, משחקים (ככל שהדבר מותר ואפשרי מבחינה הלכתית "יבשה" עדיין מתעוררת שאלת הראוי) מעורר שאלות נוספות, וקצרה היריעה. האייטם הזה היה חשוב לי כדי לעמוד על נקודה אחת יפה – והיא קשר הזוגיות שלהם, אותו הם ממחישים לעיני כל ישראל.

אפשר לקרוא על זה ספרים שלמים, אפשר לשמוע הרצאות רבות ועצות "עשה ולא תעשה", ואפשר פשוט לראות הדגמה בשידור חי. לפחות אותי באופן אישי מחמם את הלב לראות כיצד הם עונים להגדרה הקבלית של אהבה - "שניים שהם אחד" - "השתוות הצורה":

1. באופן בלתי פוסק הם מרעיפים אהבה והעצמה זה על זו ולהיפך. בשלבים מסוימים, מרחוק (למביט מהצד) זה נראה קצת מוגזם, אולם האמת היא שכל אחד מאיתנו זקוק לזרם קבוע של אהבה ועידוד ועבורם, זה לא מוגזם.

2. כל אחד נותן מהם את הנשמה ואת המקסימום שהוא יכול עבור המשימה - שהינה משימה משותפת. היום זה משימות מצחיקות במשחק, ומחר זו המשימה להקים משפחה, לחנך את הילדים, ועוד. כל אחד מבני הזוג נותן את המקסימום, בשמחה, כאשר הוא רואה שגם האחר עושה כן.

3. הם אינם מטיחים ביקורת זה בזו. ואם כבר יש ביקורת, אחד מבקר את עצמו ולא את האחר. זה לא שהם מתאפקים מלבקר, הם פשוט לא רואים מקום לעשות כן.

וכאן חשוב לי לומר את הדברים הבאים: לעתים מתפתח "משחק" אצל זוגות מסוימים, בעיקר צעירים, של "צחוקים" וירידות הדדיות. וכפי שאנו יודעים, בכל צחוק גרעין אמת, ולעתים מדברים קטנים נהיים דברים גדולים, ומה שמתחיל מצחוקים הופך לפגיעות בשלב מאוחר יותר. יש לעשות את המקסימום להימנע מזה.

4. ובהמשך לכך, כאשר הם מסיימים משימה, כל אחד מייחס את ההצלחה לשני, ולא לעצמו.

5. למרות שהמשימה דוחקת, ושניהם רוצים להצליח, הם נותנים זה לזו את התחושה שהאחר/ת יותר חשוב מהמשימה.

6. כשמדובר במשחק כזה, שבו יש לחץ, ותחרות, ולחץ גורם למתח, ולכעסים, למרות כל זאת, גם אם יש לחצים וכעסים, הם לא מפנים אותם אחד/ת על השני/ה, אלא על המשימה או על גורמים חיצוניים. ממש כמו שיד שמאל לא מאשימה את יד ימין.

7. אני מניח שגם העובדה שעקיבא שומר את לשונו וחושב לפני שהוא מדבר, לא מזיקה לזוגיות שלהם.

אני מאחל לכל עם ישראל זוגיות כזאת, חברים!

חדות היצירה

מהמקום האישי אני מכליל...: יצירה - משמחת. חשבו על הדברים שיצרתם בחיים ואיך הם שימחו אתכם. היצירה מעניקה משמעות לחיים שלנו. היא משאירה חותם. היא מעניקה את התחושה שיש לנו כאן תפקיד ותועלת. היא מאפשרת להוציא את הפנימיות שלנו החוצה, להביע, לשחרר.

והכוונה לכל יצירה, בין יצירה מאפס, בין יצירה שהינה חיבור דברים קיימים למשהו חדש, ובין יצירה שהיא תיקון.

לא בכדי, הפעולה הראשונה שעשה הבורא בעולם, היתה יצירתו.

יצירה משולבת מהרעיון [ספירת החכמה] ומיישומו [ספירת הבינה]. הכלי המאפשר לנו את מימוש הכוח - הכלי של ספירת הבינה - הוא השמחה.
ויש כאן מעגל חוזר - על מנת לקבל כוחות להשלים את היצירה [להוציא את הרעיון מהכוח לפועל], יש להתמלא בשמחה. ומשיצרנו, היצירה משמחת אותנו, ויוצרת תשוקה/רצון ליצירה נוספת, וחוזר חלילה.

מאחל לכולנו חיים של יצירה בשמחה, ושל שמחת היצירה!

ספונה בחדרה

ספונה בחדרה / שי שגב

ספונה בחדרה / שי שגב 2011

היא ספונה בחדרה,
מבעד לדלת הסגורה,
על סף מרה שחורה,
מהרהרת בעברה.

נזכרת בימים של רוגע,
בשקט של הים הכחול;
וימים בהם היתה על הגובה,
בתפארת של הקו הסגול;

זוכרת את תחושת הרעננות,
באנרגיות הכתומות;
ואת העוצמות הרגשיות,
עם שושנים מאדימות;

את ימי ההתחדשות,
בצהוב של השמש העולה;
ואת ימי הפריחה,
בהם הירוק את החיים מילא;

ועתה – כל המתוק,
נראה כזיכרון רחוק,
והצער כה עמוק,
והשחור מאיים למחוק.

מחפשת לה מוצא,
כמבוססת בבִּיצה;
שואלת - מה הצעד הבא?
וכבד – כבד ליבה.

הייאוש הולך וגובר,
ולנשמה כמעט חודר,
על עצם קיומה הוא מאיים -
ואז לפתע, משהו בה מתקומם

ברגעים של תסכול
היא מחזקת את עצמה
ובמאמץ כפול
מתאזרת בעוצמה:

"הן היגעת לתחתית -
ולכן זו עת תפנית;
לרדת יותר אי אפשר,
ועל כן -  רק לעלות נותר"

"הביטי מעלה, כי עוד לא מאוחר -
שנסי מותניים היום, אל תחכי למחר!
מה שהיה – כבר מת, ואינו בידייך,
אל תחמיצי את העתיד שעוד לפנייך!
כל עוד הנר דולק, תוכלי לתקן את חייך,
ועד מהרה, הצבעים ישובו להאיר את פנייך!"

[הציור הזה משלב צביעה באמצעות אצבעות, וכן רישום באמצעות עט פיילוט. וכרגיל תודה ענקית לרחל גרסטמן המורה לציור].

She sits in her room,

Beyond the closed door,

Thinking of her days of bloom

Doesn't know what she is looking for

Remembers the days of calm,

The Silence of the blue sea;

And days of glory,

Splendor like the Violet degree; 

Remembers the feeling of freshness,

The Orange great energies;

Days of passion and emotions,

As deep as the redness of the roses; 

The days of great beginnings,

Like the Yellow of the rising sun;

And days of the prosperity,

Like Green hope for eternity; 

And now - all those sweet moments,

Seem like a distant memory,

The sorrow is so deep,

Threaten them all to sweep. 

Looking for any possibility to cope,

As she's plodding in the swamp;

Asking - what next?

When her heavy - heavy heart is losing every hope. 

Growing despair she is tending to fall,

It almost penetrates the soul,

Her very existence is threatened -

Then suddenly, something outraged in one second.

In those moments of frustration

She braces herself

And with great efforts of intensification,

She encourages herself: 

"Well, I've got to the bottom -

So this is the time to turn up;

I can fall no more,

I've drunk the entire poisoned cup" 

"Look up; it's not too late -

Get up today, for tomorrow please don't wait!

The past is behind you – it's not in your hands anymore,

Do not miss the future; you still have a lot to fight for!

As long as the candle burns, you can start again,

And soon, the colors will fill your life and remove any pain!"