פורים בפתח. בתחילתו אנחנו צמים
לזכר מאורעות מלפני למעלה מ-2000 שנה. מדוע? ולשם מה? והאם זה קשור לזיכרון של
אירועים שאירעו בתקופתנו? ומה עלינו לדעת מכך ממש לימים אלה?
תענית אסתר?
אנחנו צמים
בי"ג אדר. מדוע? חלק מכנים תענית זאת, "תענית אסתר", על שום הצום
של שלושה ימים. אולם הצום ההוא נערך בחודש ניסן. אז מדוע אנחנו צמים בחודש אדר?
מסבירים הפוסקים, כי בניסן לא צמים. ולכן מקדימים את הצום לחודש אדר. אבל עדיין
נותרת השאלה, שהרי הצום של אסתר היה שלושה ימים, ולא יום אחד, והחשוב ביותר – הצום
נערך בתאריכים י"ד, ט"ו, ט"ז ניסן. אז מדוע אין אנחנו צמים שלושה
ימים באדר? ומדוע אנו צמים דווקא בי"ג? ולא באחד מהימים י"ד, ט"ו
או ט"ז אדר? ואכן, עפ"י שו"ע לא מוזכר שהתענית היא תענית אסתר
(או"ח תרפו א)
תענית של שמחה?
הסבר אחר על
פי הפוסקים הוא שהתענית אינה לזכר אותם שלושה ימים קשים בחודש ניסן, אלא לתענית
אחרת. המן, כידוע, הפיל פור בחודש ניסן, והפור נפל על י"ג אדר בשנה שלאחריה.
לכאורה, כאשר הגיע מועד הפור, הכל היה צריך להיות כבר שקט, שהרי הגזירה המקורית
בוטלה ימים ספורים לאחר שניתנה, המן סולק, יש חילופי שילטון, והשולטים כעת הם
היהודים אסתר ומרדכי. לכאורה, הזוי לגמרי לחשוב שעדיין עלולה להיווצר בעיה. אבל
עובדה. עדיין היו צריכים היהודים להילחם על נפשם מפני צורריהם.
אלא שהפעם
היהודים היו מחוזקים. הם יצאו למלחמה, לא מעמדת חולשה אלא מעמדה של כוח. ולפני
היציאה למלחמה, הם צמו, כצום של תפילה ובקשה להצלחה, גם כאשר הם חשו שהם חזקים,
עדיין לא שכחו מי הנותן להם כוח לעשות חיל.
והעמדה
המקובלת בפוסקים הינה שדווקא לזכר הצום הזה אנו צמים – זהו צום של שמחה. ומוסיף
שו"ע, שיש כאלה שמתענים 3 ימים, לזכר תענית אסתר (שם ג), דהיינו לשיטתו אין
התענית שלנו לזכר תענית אסתר. ואפילו הרמ"א אמר שהתענית אינה חובה וניתן להקל
בה במידת הצורך (שם, סעיף ב)
סופו של
עניין – אנו צמים לא בגלל התקופה הקשה, אלא לזכר הניצחון - היציאה למלחמה, והתקומה.
ומדוע אנו שמחים בפורים?
זה כבר
מופיע במגילה עצמה, אנו חוגגים: "לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם
אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם,..."
אנו חוגגים ומציינים את הימים שבהם נחו היהודים.
כיצד אנו מציינים את השמחה?
אנו
מציינים את השמחה על פי ההלכה (מעבר למנהגים החביבים), בביטויים של אחדות – משלוח מנות
ומתנות לאביונים. ומדוע? כי הכל התחיל בגלל חוסר האחדות. מפני שהיו יהודים שעלו לארץ
ישראל בשיבת ציון ונלחמו על הקמת הבית היהודי שם, ואילו בפרס היו יהודים שחגגו יחד
עם אחשורוש את מנעמי הגולה. המן נקרא במגילה – צורר היהודים – מי שגרם ליהודים
להתאחד. בתחילה, עם ישראל היה מפוזר ומפורד, ולכן שרתה עליו הגזרה. והגזרה בוטלה
באמצעות האחדות – לך כנוס את כל היהודים. ולאחר מכן אסתר הקפידה כי חגיגות אלה תהיינה
חגיגות של כל היהודים באשר הם.
ומה אנו למדים מכך?
ראשית,
במיוחד כיום, הדבר העיקרי שעלינו לזכור מסיפור פורים הוא שהאחדות היא הנושא החשוב
ביותר. אנו יכולים להגיע לאחדות בשמחה, או עלולים להגיע אליה מתוך צער. אחדות
חייבת להיות, השאלה איך נגיע אליה. על כן, למרות הפערים והמרחק שבין יהודי הגולה
לבין יהודי שיבת ציון, היה הכרח שחג זה יצויין על ידי כל בית ישראל, אחרת לא היתה
לו משמעות. ועל כן היהודים קיימו וקיבלו על עצמם את החג הזה, כביטוי של אחדות, הגם
שזו לא היתה ברירת המחדל שלהם.
נושא זה (של אחדות כל בית ישראל שחוגג את פורים) הוא כל כך משמעותי, ועל מנת להמחישו – תארו לכם שכל בית ישראל, השמאל והימין כולם ישמחו שתהיה ממשלה בישראל. שמחים על כך שקמה מדינה ויש לה ממשלה, אפילו אם היא של "הצד השני". עד כדי כך זה משמעותי ההוראה שכוווולם יחגגו את פורים. אחרת אין משמעות לחג הזה. כל המשמעות של האחדות היא כשאני שמח גם כאשר הצד השני הוא שניצח. האם אנו מסוגלים לכך בטוב? כפי שקרה בזמן פורים? או שמא אנו זקוקים לעוד מלחמה, על מנת להבין זאת בדרך אחרת?
עבורי, כמי
שעוסק כמה וכמה שנים בזיכרון השואה, ומשווה אירועי זיכרון אחרים בעם ישראל, הדבר
פותח פתח לשאלה ודיון, שכאמור אין המקום להשיב עליו כעת, אבל אין ספק שהוא צריך
עיון.
ועוד משהו לקראת סיום: מספר הגאולה 6 מופיע בצורה מובהקת בתקומה: בשושן
הרגו 510 אויבים, ולמחרת 300 אויבים, ובכל הממלכה, 75,000. המנוחה הסופית היתה
ב-15 (1 + 5 = 6) בחודש אדר (החודש ה-12).
