איך נתמודד עם היום התשיעי?

השבוע אירעו מספר אירועים לא קלים. האחד מהם הוא מותו, לצערנו הלא פתאומי, של יגאל בשן ודברים אלה יהיו לעילוי נשמתו. יגאל בשן בחר לסיים את חייו, כאשר בפתח בדיוק עמד הנר השמיני של חנוכה, המנורה המלאה באור ובשמחה, אבל למרבה הצער במשך שנים רבות, למרות ששימח מיליוני אנשים, הוא היה ביום התשיעי של חנוכה.

מהו אותו יום תשיעי? היום שאחרי האורות הגדולים. היום שבו אתה חוזר למציאות, ומוצא חושך גדול. לכאורה. הימים שלנו הם ימים קצרים וחשוכים, והעננים מעיבים להם יותר. ימי החנוכה ואורם מעניקים לנו שמחה ותקווה. אבל הם חולפים, ואחריהם אנו נותרים עם חושך וריקנות.

החושך והריקנות הם כמו חור שחור, שבולע את כל האור שהיה קודם, וכמו בפרשת השבוע: הפרות הרזות והרעות אכלו את הפרות השמנות, "ולא נודע כי באו אל קרבנה". נשכח מה שהיה מקודם, כאילו לא היה.

מניסיוני למרבה הצער אני יכול לומר, שאם אדם החליט שהוא מתאבד, לא יעזור מאומה. אי אפשר לשמור עליו בכלוב. אי אפשר לשים עליו מאה עיניים, 24 שעות. דווקא העובדה שאשתו ומשפחתו הצליחו להחזיקו בחיים עד גיל כזה מופלג, מלמדת הרבה לזכותם. אבל עד המקום הזה, של החלטה להתאבד, יש קו ארוך ארוך של מקרים, מסתם תחושה לא נעימה, ועד לדיכאון של ממש, ביום התשיעי. אנשים חווים את זה לאחר שחוו קודם לכן רגע משמעותי מאוד בחיים שלהם. פרוייקט גדול שהגיע לשיאו. הופעה בפני חצי מיליון אנשים. נחיתה על הירח. שררה. לחתן את הילד... עוד ועוד רגעי שיא וריגוש מטורף, שאחריו קשה לחזור לחיים ולהיות "סתם" אתה. אני חווה את זה בעצמי ולעתים עם תלמידים כאשר אני חוזר מפולין. ככל שהמסע משמעותי יותר, חווייתי ועוצמתי יותר, החזרה לחיים האפורים, השגרתיים, יש בה אלמנט של נפילה.

למעשה, כל מהות שבירת הכלים על פי הקבלה, היתה בשל ריבוי אורות, ומעט כלים שיכולים להכיל את האור. ולהכיל את האור, הכוונה גם להכיל את היעדר האור.

לא סתם אמרו חז"ל, שלפני שאתה לומד לעוף, כדאי שתלמד לנחות. זו פעולת הרצוא ושוב של הקבלה. זו לא חוכמה לעשות את הרצוא. הרבה יותר קשה לעשות את ה-שוב. כאשר יצאו רבי שמעון ורבי אלעזר מן המערה לאחר 12 שנים של רצוא, הבין רבי שמעון שרבי אלעזר אינו מסוגל לעשות את השוב. והוא החזיר אותו שנה שלמה למערה, רק כדי לפתח אצלו את היכולת הזאת.

אז מה עושים? מוותרים על האנרגיות הגדולות? חיים כל חיינו בחושך? מי שאינו מסוגל להתמודד עם החזרה לחיים האפורים, צריך לשקול היטב את מעשיו ולהימנע מחיפוש ריגושים. אבל יכולים אנו ללמוד מהחנוכיה. אדם נכנס לתסכול, כאשר הוא רוצה להמשיך לחוות את האורות, והוא מואס, מזלזל בחיים שאליהם הוא חוזר. הדבר נובע מחוסר הערכה. הוא משול לאדם שיושב בחדר חשוך ולא רואה את כל הטוב שיש לו, למרות שלא יהיה מוכן לוותר עליהם בשום אופן. זו מן תכונה כזאת, שאנחנו לא מעריכים את מה שכבר בידינו, אך לא מוכנים גם לוותר עליהם. בחנוכה המצב הראשון שאדם היה בחושך. ואז כל יום הוא הדליק נר בביתו, וכל יום הוא ראה את הדברים היפים שיש לו בבית. בזמן הזה הוא צריך להתבונן ולשמוח בכל הדברים האלה. ולדעת שהם קיימים. והם לשירותו, הוא לא לבד. ואז, כאשר החנוכיה מאירה הוא רואה הכל, הוא יודע שזה קיים, וגם למחרת, כאשר החדר יחזור להיות חשוך, האדם לא יהיה עצוב, כי הוא יודע שהם שם, לרשותו, כשיצטרך. נכון, זה לא פשוט. אלה כלים שצריך לפתח. כיצד עושים זאת? בפוסט אחר :)

נ.ב. אם ככה למה קיים החושך? כי אילו היינו תמיד באור, לא היתה פעולת הרצוא, לא היה הריגוש האדיר. החיים היו משעממים. כי אדם שנמצא רק באור - משתגע... החושך הוא כמו דברים אחרים בחיים, שאיננו אוהבים אותם, אבל מבינים שלא היינו יכולים לחיות בלעדיהם.. מאחל לכולנו חזרה קלה לשגרה.

העיקר התנועה :)

איזה יום יותר חשוב - יום החתונה, או יום חתונת הזהב? היום שבו יוצאים לטיול, או היום שבו חוזרים מהטיול? יום הלידה או יום המוות? 


יש מחלוקת ידועה בין בית שמאי לבית הילל, כיצד מדליקים את נרות החנוכה. תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב:

"ת"ר (שנו חכמים): מצות חנוכה נר איש וביתו (- נר אחד למשפחה ליום), והמהדרין נר לכל אחד ואחד (קרי כל אחד מבני הבית מדליק חנוכיה), והמהדרין מן המהדרין: ב"ש (בית שמאי) אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך (עד לנר אחד ביום השמיני) וב"ה (בית הלל) אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך (עד לשמונה ביום השמיני)."
עכשיו עוברים לדון בשאלה מה הטעם של כל אחד ואחר:
"אמר (חכם ושמו) עולא: פליגי בה (בנושא הטעם חולקים שני אמוראים) תרי אמוראי במערבא (בארץ ישראל) ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא.
חד (רבי יוסי) אמר: טעמא דב"ש (של בית שמאי) (מדליקים מספר נרות) כנגד ימים הנכנסין (כמה עוד ימים נותרו) וטעמא דב"ה (של בית הלל) (מדליקים מספר נרות) כנגד ימים היוצאין (שעברו).
וחד אמר (רבי יוסי השני) טעמא דב"ש כנגד פרי (קוראים - PAREY) החג (הפרים של חג הסוכות, שפוחתים והולכים, בית שמאי למדים מסוכות) וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין.
 אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שני זקנים היו בצידן אחד עשה כב"ש ואחד עשה כדברי ב"ה זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין." (זאת אומרת שהם הלכו לפי הטעם השני ולא הראשון)."

זאת אומרת, שבית שמאי הלכו לפי הנוהג ולא ניסו למצוא טעם נוסף. אם התורה גזרה כך בחג הסוכות, אנחנו יכולים לאמץ את זה. ואילו בית הלל הלכו לפי טעם לגופו של עניין - אור הוא משהו שצריך להרבות. אמנם נשאלת השאלה, הרי נר חנוכה הוא איש וביתו, ואילו הפרים היו כנגד אומות העולם. אלא שמשיבים שהנר מודלק בחלון, לפרסם את הנס, וגם הוא כנגד אומות העולם. 

קולמוסים רבים נשברו על המחלוקת הזאת, וכל אחד ניסה למצוא טעמים רבים נוספים, לאיזה כיוון הולכים. יתכן אפילו טעמים שבית שמאי ובית הלל לא התכוונו אליהם. וגם אנחנו נפעל כך. 

להיות בתנועה

השאלה הראשונה שנבקש לשאול היא האם בית הלל ובית שמאי פרסו בפנינו את האופציות היחידות? אומר התלמוד, כי במקור די בכך שמדליקים נר ליום. באים הצדדים ואומרים שמצווה להדליק יותר. אולם יש אפשרות רביעית, שבכל יום נדליק שמונה נרות, על מנת להזכיר לנו את נס שמונת הימים. ומדוע איננו עושים כן? יתכן שהתנועה גם היא חשובה. 

נר אחד או נרות רבים?

נניח שיש לכם כד שמן ואתם יכולים להדליק נר אחד גדול, במקום שבו אתם יושבים, שיאיר לכם את החדר וידלוק יותר זמן, אבל בחדרים האחרים יהיה לכם חושך. או לחלק את השמן לנרות קטנים, שתוכלו לפזר בחדרים, אולם כעת כאשר אתם יושבים בחדר, האור יהיה קטן יותר, וגם יכבה מהר. אולם אם תרצו לעבור מחדר לחדר, אז במשך תקופת זמן מסוימת בכל חדר וחדר יהיה לכם אור. מה הייתם עושים?

שאלה זו אינה תיאורטית... קחו למשל את הכישרון שלכם. האם תבחרו למקד אותו בעניין אחד, או שמא לפזר אותו על פני תחומים רבים? פרנסה. זוגיות. וכן הלאה. מה נכון יותר? 

בראי זה ניתן להביט מחדש על המחלוקת ביניהם:

כיצד מתחילים?

כיצד נכון להתחיל את החיים? האם נכון ללכת על הכל - גם לחפש זוגיות, גם פרנסה, גם לקנות בית, ולהתקדם בכל המישורים, או שמא ללכת צעד אחד צעד - קודם למצוא פרנסה. לאחר מכן לקנות דירה, לאחר מכן להקים משפחה, שאתה יכול לפרנס, ויש קורת גג?

גישתו של בית הלל תהיה - תתחיל בקטן, ותגדל לאט לאט. 

גישתו של בית שמאי תהיה - תפעל בכל המישורים. החיים קצרים. 

ומה לאחר מכן?

בית שמאי - סוד המיקוד

גישתו של בית שמאי יכולה להיות, שלאחר ששמנו כוחות בכל הכיוונים, לאט לאט הדברים מסתדרים והאינרציה עושה את שלה, ואז נוצר הרווח. מה עושים איתו? ממקדים את הכל למקום אחר. נסביר: אתה מתחיל את החיים, שם כוחות על דירה, פרנסה, זוגיות. פרנסה למשל: הולך ללמוד מקצוע, משקיע בבניית עסק וכדומה. בשלב ראשון צריך להשקיע זמן וכסף. לאחר כמה שנים כבר סיימת ללמוד, וסיימת עם ההשקעות הראשוניות, ויש כבר רווח. מה אתה עושה איתו? בשלב ראשון אתה חוסך כסף לרכוש דירה. משקיע וקונה רהיטים וכדומה. לאחר מכן סיימת עם ההוצאות. בשלב ראשון אתה משקיע בזוגיות. חתונה. וכדומה. לאחר מכן מתפנה לך זמן וכסף. מה אתה עושה בזמן הפנוי, בכסף הפנוי, באנרגיות הפנויות - יאמרו בית שמאי, עכשיו לך ותתמקד לאט לאט למקום אחד. תשקיע את הכל בבית. במשפחה. את האהבה, הזמן הפנוי, כסף. נר חנוכה - איש וביתו. 

בית הילל - מוסיפים והולכים

גישתו של בית הלל יכולה להיות שאי אפשר ללכת על כל הדברים בשלב ראשון. נכון שלוקח יותר זמן אבל אסור לקפוץ. צעד אחר צעד. תמצא פרנסה. בשלב ראשון אתה צריך להשקיע זמן בלימודים, וכסף לשכר לימוד, ולפתוח עסק. לאחר שסיימת עם זה, אתה מרוויח, ויש לך כסף - מה אתה עושה? הולך וחוסך לדירה. קנית דירה ומתפנה לך כסף. מה אתה עושה? משקיע לבנות משפחה. ככה בכל שלב אתה מדליק עוד נר ועוד נר. מדרגה למדרגה. עד שדולקים כל הנרות.  

איזו גישה מתאימה לכם יותר?

עכשיו נחזור לשאלה בה פתחנו - היום הראשון או היום האחרון?

אנו עוסקים עתה בנימוק הראשון למחלוקת. לפי נימוק זה, סברת בית שמאי היא שמדליקים כל יום מספר נרות כמספר הימים שנותרו להדליק. ואילו לפי בית הילל מדליקים כמספר הימים שכבר עברנו. 
איזה יום יותר חשוב? באיזה יום הנס גדול יותר?
לפי בית שמאי, ביום הראשון, מכיוון שהשמן ביום הראשון הספיק לשמונה ימים. ואילו ביום השני אותה כמות שמן הספיקה לשבעה ימים, וביום האחרון כמות השמן הספיקה ליום אחד. 
ואילו לפי בית הילל, ביום השמיני, מכיוון שזה היום השמיני שבו קרו נסים בפועל. 
אז....
לפי בית הילל, היום החשוב הוא יום חתונת הזהב, כי בו הצלחת להגשים 50 שנות נישואים, אתגר לא קל. והיום בו אתה חוזר מהטיול, עם כל החוויות שחווית בפועל. ויום המוות, בו הצלחת לצלוח את החיים בצורה מכובדת. למעשה, אומר לך הילל, ההתחלה היא טובה, אולם העיקר הוא הסוף. תמיד תכוון לכך שהיום האחרון יהיה גבוה מהראשון. אם לא תהיה לך השאיפה, לא תגיע בפועל גבוה. הקושי בגישתו של בית הילל הוא שזה מאוד מלחיץ. אדם שעכשיו מתחתן ואומרים לו - תכוון כך שתגיע לחתונת הזהב... זו דרישה גדולה.
לפי בית שמאי, היום החשוב הוא היום הראשון, היום שבו אתה מתחתן, שיש בו הבטחה רבה, יש לך 50 שנה לחיות עם אהובתך! יש לך שבוע שלם של טיול מרגש לפניך, יש לך חיים שלמים לחיות ולחוות. הקושי של בית שמאי הוא שלכאורה, מהיום הגדול, היום הראשון, אתה פוחת והולך. 
אבל היתרון שלו הוא שתמיד אתה יכול להתחיל מחדש. במה דברים אמורים? ניקח זוג שיש לו משבר. או אדם שהגיע למשבר גיל הארבעים. הוא מרגיש שעד עתה חי לא בצורה הנכונה. שפספס. שבדרך לשיא הוא הידרדר מאוד. יהיה לו קשה לעמוד בציפיות של הילל. יבוא שמאי ויאמר לו - אל תדאג. מה שהיה - היה! עכשיו תתחיל מהתחלה. יהא זה היום הראשון של שארית חייך. יהא זה היום הראשון של שארית החיים המשותפים שלכם. ואם זה היום הראשון - יש לכם כל כך הרבה לחוות, לתקן, לעשות. אז תשמח! זה למעשה סוד התשובה, שבכל מקרה יש לך אפשרות לשנות את המסלול, למקום הטוב. 
וגם רבי נחמן מברסלב מדבר בנושא הזה. שהעיקר הוא להתחיל מהתחלה. בכל פעם שאתה מרגיש מדוכא, לא במסלול, תשכח את מה שהיה, ותתחיל מהתחלה. 

כך אומרים תודה!

במהלך ימי החנוכה קוראים אנו, יום אחר יום, על המתנות שהביאו הנשיאים. מה נוכל ללמוד מהן?

הכלי גם הוא חשוב

ידועה ההבחנה בקבלה בין אורות לבין כלים. האור הוא העניין הפנימי, התוכן, ואפילו העיקר. הכלי הוא הדרך שבה מגיע האור לידי ביטוי. פרשת החנוכה מלמדת אותנו שגם הכלי שבאמצעותו אתה מגיש את האור, הגם שהוא טפל לעיקר, אין מזלזלים בו. והינה את הסולת, שהינה זולה מאוד, וניתן היה להגיש אותה בכל כלי, הביאו הנשיאים בקערת כסף במשקל מאה ושלושים ובמזרק כסף.

נמחיש הדבר בסעודת שבת. טורחים ועומלים על מטעמים לשבת, ומגישים אותם בכלי פלסטיק... לכאורה האוכל הוא אותו אוכל, והטעם הוא אותו טעם, אבל הכלי אינו מכבד את המעמד ואת התוכן, לכן ראוי להקפיד שגם אם מגישים בכלים חד פעמיים, שייעשה הדבר בכלים נאים ומיוחדים לשבת; הדבר יביא אווירה אחרת לשולחן השבת.

וכן נכון הדבר לכל מתנה שאנו נותנים. לכאורה, העיקר הוא המתנה ולא האריזה, אולם בפועל יש משמעות גם לאריזה.

סיפר לי פעם חבר שלפני עשרות שנים בהיותו חייל משוחרר כשהתחיל לעבוד באיזה מקום עבודה הוא נדרש למסור הודעה בכתב ולקח פיסת נייר משומשת. אמר לו המעסיק – אתה גם יכול לרשום את ההודעה על נייר טואלט, אבל ככה זה ייראה.

על פי הקבלה, הכלי הוא המבוא, והמאפשר את קיום האור. כך, למשל, הדרך הטובה להגיש חסד, היא באהבה. אולם יתרה מכך, מלמדת אותנו התורה, כי על מנת להרבות חסד (אור) יש להרבות אהבה (כלי). וכך בכוחות הנפש האחרים – מכיוון שכשאתה בוחר כלי מכובד, באותו הרגע אתה מעניק את המקום לאור שאתה רוצה להעניק ומאפשר את קיומו. ואם תרצו, לא די בכך שאנו מדליקים חנוכיה כלשהי – אמנם יצא ידי חובתו בכל חנוכיה כשרה, אולם אם אנו רוצים להעניק משמעות וכבוד לחג, נכבד אותו בחנוכיה נאה.

להשקיע מחשבה

התורה מקפידה לספר לנו את המשקל של הכלים, ללמדנו שמאחרי בחירת המשקל היתה מחשבה. כף אחת עשרה זהב – כנגד עשרת הדברות. שלושים ומאה משקלה – חמש פעמים 26 (שם הוי"ה), עשר פעמים אהבה, בגימטריא "עין" – שהיא עין טובה. וכן – שבעים שקל. 21 (מספר אהי"ה) קרבנות. 

העיקר במתת הוא שהמקבל ירגיש שהוא חשוב לנו. חשבתי עליך. רציתי לשמח אותך. השקעתי זמן, מחשבה, מאמץ וכסף בכך. אם המקבל ידע שטרחנו בבחירת המתנה, בעטיפתה, בברכה הנלווית אליה, הנושא הכספי פחות יעניין אותו.

זאת ועוד, אם יידע שאנו בעצמנו הלכנו וטרחנו בבחירת המתנה ובהכנתה, יש לכך משמעות אחרת אם עשינו זאת על ידי שליח. וכן הלאה.

לתקן ולא לקלקל

כאשר אנו מבקשים ליתן מתנה, אנו רוצים לתקן ולא לקלקל. ואין מביאים מתנה לשמח אחד, על חשבון שמחתו של אדם אחר. וצריך להיזהר מאוד מעניין של אגו בהבאת מתנה, ולכן הקפידו הנשיאים להביא בדיוק אותו הדבר. כולם שווים.

לא להחמיץ את השעה

מתנה נותנים! לא מחכים שאחרים יתנו. לא מחכים לבדוק "מה עוד צריך", פן לא יהיה צריך. וכשמדובר באירוע משמח, זריזים מקדימים לתת, כי לעתים המקבלים זקוקים למתנה עוד לפני האירוע.

תודה

יהודים אנחנו. ועיקר מהותו של היהודי היא אמירת תודה. אמירת תודה יש לה סגולה ענקית להשפיע שמחה וטוב על האדם. היהדות מרגילה אותנו לראות טוב, לחפש את הטוב ולהודות על הטוב. ואם ניתן לעשות כן ברבים – מה טוב.

חג החנוכה הוא החג היחיד שבו ניתן לקיים מצווה מהדרין מן המהדרין. וכל כך למה? כי המצווה היא פרסום הנס. אמירת תודה. וכאן יש תמיד עניין להרבות ולהוסיף – והרי זה משובח. אז אם יש לכם מפגש משפחתי – הקדישו זמן לאמירת תודה. ■

היום התשיעי של חנוכה

את המאמר הזה אני מקדיש ליום התשיעי של חנוכה. כן, היום התשיעי – יש יום כזה. הוא בא לאחר היום השמיני.

הסבר: כיצד נקרא היום שלאחר חנוכה: יום ראשון? כיצד נקרא היום שלאחר שמיני עצרת? יום ראשון? האם אין כאן המשכיות? האם חג החנוכה מסתיים, ואז מתחילה עונה חדשה? אין קשר למה שהיה? שמונה ימים הדלקנו נרות, שמחנו, הארנו את הבית, ואז מגיע היום שאחרי, ואנו פתאום רואים בית חשוך וצריכים להתחיל הכל מהתחלה? אם זה המצב, ודאי שניפול לייאוש ודיכאון. ואכן, ידוע הדיכאון שלאחר השבת; וכמויות התקפי הלב והשנאה לימי ראשון.

אולם אין הדבר חייב להיות כך. הראיה הנכונה היא שהיום שבא לאחר השבת, או היום התשיעי של סוכות, או של חנוכה – אינו רק תחילתו של זמן חדש, אלא בד בבד תחילתו נעוץ בסופו של החג, ומהווה המשכיות תוך נטילת האנרגיות הרבות מהחג.

משל למה הדבר דומה? לאדם שישב בחושך. בביתו. והיה עצוב. הוא סבר שביתו ריק. ולא ידע שביתו מלא כל טוב. ואז – הדליקו לו נר אחד, והוא לפתע ראה שיש לו שולחן וכורסא לידו. הדליקו נר נוסף, וראה גם שטיח וכסאות. כך, בכל פעם שהדליקו נרות נוספים, הוא ראה עוד ועוד. ראה שלמעשה ביתו מלא כל טוב, והוא כלל לא ידע. כאשר המנורה דולקת בשלמותה, שמחתו והודאתו שלמה.

ואז, גם כאשר הנרות כבים, והחושך חוזר – הוא לא חוזר למצבו הראשון. עתה, גם בחושך, הוא יודע שביתו מלא, גם אם הוא לא רואה זאת. למעשה, היום התשיעי גדול מהיום השמיני. אם ביום השמיני הוא זקוק לאור, על מנת לראות מה שיש לו, הרי שביום התשיעי הוא יודע שיש לו, גם ללא אור. הוא מבין, שגם החושך הוא אור.

כך צריכים אנו לאגור לנו את הרגעים היפים שבחיים, בזוגיות – את רגעי האהבה; בחינוך – את רגעי הנחת; בכל העניינים – את הרגעים שבהם היינו "על הגובה" והודינו לקב"ה על כל צעד ושעל – אלה הם רגעי האור שלנו. וכאשר יבואו חלילה הרגעים הקשים יותר, כאשר יגיע היום התשיעי, אז גם אם כלפי חוץ לא רואים את האור, עדיין רגעים אלה יאירו לנו את הדרך וימלאו אותנו בכוח ותקווה.

מוסיף והולך

כידוע, מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, כמה נרות מדליקים בכל לילה משמונת ימי החנוכה. לדעת בית שמאי, מתחילים עם חנוכיה מלאה ומאירה, ופוחתים מדי יום, עד היום האחרון. ואילו לדעת בית הילל, מתחילים עם נר אחד בודד, קטן, דקיק, ומוסיפים בקודש, עד היום האחרון, היום השמיני, בו החנוכיה מאירה.

מחלוקת זאת אינה רק מחלוקת בשאלה כמה נרות נדליק, אלא מסתתרת מאחריה מחלוקת עיונית פילוסופית, מחלוקת שהיא רלבנטית בכל צעד וצעד שאנו עושים בחיינו.

על פי השפת אמת (המביא את דברי סבו, חידושי הרי"ם), מחלוקת זאת מכוונת למלחמה ברוע, ביצר הרע: "בית שמאי סברי כי מקודם צריך להיות סור מרע וזה פוחת והולך, ובית הלל סבירי ליה העיקר להיות מוסיף והולך ובזה ההתלהבות המאיר בו מטהר גופו ומבעיר ממילא הפסולת..." משמע, לפי בית שמאי, יש לשים את כל הכוחות בהתחלה, לבער את הרע, ואז הרע פוחת והולך. ואילו על פי בית הילל יש להגביר ההתלהבות הפנימית בהדרגה ואז כאשר גופו בוער והולך, לאט לאט הוא מבער את הרע.

דוגמה קלאסית בשאלה זו, הינה למשל - כיצד נגיב אם נתפוס חלילה את ילדינו בשקר, או גניבה. על פי גישת בית שמאי, התגובה הראשונית צריכה להיות מאוד קשה, ולאחר מכן כאשר נראה את התדהמה והחרטה אצל הילד, נוכל להוריד את העוצמה ואפילו להתרכך אליו. לפי גישת בית הילל, אין מקום לטראומות, אלא לעורר באופן הסברתי והתנהגותי את הסלידה כלפי הגניבה/השקר ולאט לאט לעורר את החוסן הפנימי של הילד מפני מעשים כאלה. זאת מתוך נקודת הנחה, כי טראומות לא מסייעות לחינוך הילדים, ודאי לא לילדים היותר בוגרים, ואף לא לאלה שאינם כל כך מבינים מה הם עוללו (אינם מודעים להבחנה בין שקר לבין דימיון; משמעותה של הגניבה, ועוד).

עם זאת, מחלוקת זאת אינה מתמצה בסוגיית המלחמה ברע, אלא בדרך חיים:

● כאשר אנו מתחילים פרוייקט – האם אנו נתחיל אותו בקול רעש וצלצולים, עם המון אנרגיה, מתוך ידיעה שלאט לאט היא תרד ותדעך, ועל כן נשים את מקסימום הכוח בהתחלה? או שמא, נתחיל לאט לאט, נצבור ידע וניסיון, ועם הזמן נוסיף כוח וכאשר נגיע לקראת הסוף, אז נשים את כל הכוחות?

● כאשר אנו מגיעים למקום חדש, וצריכים לתפוס את מקומנו בקהילה – כיצד ננהג? האם כבר בתחילה נראה את כל ה"חוכמות" שלנו, ניתן את ההופעה הטובה ביותר, על מנת לתפוס מקום טוב, או שמא נתחיל בקטן, ונאפשר לקהילה להכיר אותנו?

נראה לי, שכאשר אנו נמצאים בריצה לטווח קצר, פרוייקט מהיר, אין מנוס מלשים את כל הכוחות כבר בהתחלה. אולם כאשר מדובר בפרוייקט ארוך טווח, חשוב יותר לשמור את הכוחות, ולהתחיל מקטן, מכיוון שאי אפשר לשמור על אנרגיות גבוהות לאורך זמן. אמנם תיתכן פתיחה חגיגית למהלך, אולם רק כציון לעצם חשיבות העניין.

אפשר ללמוד זאת, אולי גם ממתן תורה – בפעם הראשונה בני ישראל קבלו את התורה עם המון אנרגיות (כהמשך לכל ניסי יציאת מצרים), אולם זה לא החזיק זמן רב, ועם ירידת האנרגיות הראשוניות החלו גם מעשים פחות ראויים, כידוע. הפעם השניה היתה מינורית – מתן תורה הוא כבר לא עניין של אירוע חד פעמי, אלא עבודה עצמית איטית, התקדמות תוך כדי עליה, "ספירת העומר".

עם זאת, כאשר מדובר בחינוך, לא תמיד גישת ה"שאנטי" מסייעת. כאשר רואים שהילד כלל אינו מודע לחומרת מעשיו, ודיבור אינו מסייע, קרי לא ניתן לתקשר איתו ברמת השכל, יש לתקשר איתו ברמת הרגש, קרי לעורר אצלו את רגש החרטה. רק לאחר שתהיה מוכנות מינימאלית לשמוע, אפשר להתחיל בהסברים.

● ואם נלך קצת יותר "כבד" – מתי אנחנו מגיעים לשיא החיים? למיצויים? האם בגיל 20? 30? שאז אנו בשיח הכוח? בשיא היופי? האם השיא הוא בגילאים אלה ומאז כל יום הוא רק היום הראשון של שארית חיינו? ירידה הדרגתית עד למוות הבלתי נמנע?

אכן, נראה כי גישתם של בית הילל נותנת הרבה יותר תקווה. החיים שלנו אינם התחלה מגבוה וירידה איטית, אלא עליה מתמדת – ילכו מחיל אל חיל, חיים של עלייה מתמדת.

ככל שאנו מתבגרים אנו מבינים, כי העיקר בנו אינו הכוח, אינו היופי החיצוני ואינו הממון – כל אלה זמניים וחולפים; העיקר בנו הוא משהו הרבה יותר פנימי, רוחני, תמידי, נקי וטהור.

חכמי ספרטה גרסו כי היפה הוא הטוב – עבודה בלתי פוסקת על הגוף, הכוח, היופי, השרירים, האסתטיקה. אכן, כל אלה חשובים ביותר, אולם הם בבחינת העבד, הטפל והתפל לרוח הנצחית – ה"יון" בטל ל"ציון". גם חכמי יוון הבינו זאת טוב מאוד, ולכן חיפשו את הפילוסופיה ואת החכמה, אולם כידוע היא היתה חיצונית להם – ולא היתה חלק אינטגראלי מחייהם.

אנחנו מאמינים, כי האדם רק משביח עם השנים. ניסיון החיים, היכולת להיות טבעי, להיות אמיתי, לגלות את האני האמיתי, לא להתפעל מהסביבה, להקרין אור, כל אלה, יחד עם הבינה, הטאקט, המידות הטובות – הן תכונות נרכשות, שיש לעמול עליהן – העולם הזה הוא פרוזדור, וככל שאנו מתבגרים, אנו מכינים עצמנו טוב יותר לשלב הבא. וכל מכשול – רק מחזק ומעדן אותנו.

"בן אדם צריך לעבור בעולם הזה

כמה בלבולים, כמה מכשולים, כמה גלגולים,

עד שהוא תופס ש...

בן אדם צריך לעבור בעולם הזה על גשר צר מאוד,

והאמת חדה, כחוט השערה,

והעיקר זה שלא יפחד כלל,

צריך לשמוח, ולא לשכוח - כי מה אני בכלל?

(עדי רן)

אכן, יש אנשים שבמבט ראשון נראים יפים מאוד, עושים רושם נפלא, מאוד היינו רוצים להיות חברים שלהם – אך כל זאת רק בהארה הראשונית; בהמשך אנו למדים, שמתחת לציפוי הנוצץ, לא הכל זהב.

לעומת זאת, יש אנשים אחרים, שבתחילה בקושי ניתן לראות מהם אפילו נר אחד (טיפת אור), אולם אם רק ניתן להם צ'אנס, פתאום נגלה אותם בכל פעם מחדש.

והלכה כבית הילל.

לראות את האור מתוך הבית

כל עוד
מילים: אהוד מנור
לחן: בועז שרעבי

כל עוד הירח קם
ומתמלא כל חודש,
כל עוד בוקר מן הים
מסעיר את ראותי.
כל עוד צלם האדם
מבחין בין חול לקודש,
כל עוד החלום התם
פוקד את לילותי.

לא תיפול רוחי
לא יותש כוחי,
כל עוד עד מחר ישאר
לילה אחד לא יותר.
זה אולי תמים
אך תמיד אשים,
את חיי בשתי ידיים
על כנף התקווה.

כל עוד חורש מלבלב
ברשרושי צמרת,
כל עוד אופק מהבהב
בקצב רקותי,
כל עוד בחיבוק אוהב
חידת חיי נפתרת,
כל עוד אש חדרי הלב
תבער בעצמותי.
לא תיפול רוחי...

אין לנו אדם כמו יעקב אבינו שסבל טלטלטות וקשיים מבין האבות. אין לנו מי שהיה צריך להתמודד מול כל סוגי הקשיים. אין לנו אוהב חיים, ואדם שמסתדר בכל צרה כמו יעקב אבינו. הוא באופיו היה איש תם, יושב אוהלים, אולם הגורל שנקבע לו מן השמים היה גורל אחר. לא לשבת וללמוד תורה כל היום, אלא לצאת ולבנות משפחה, להילחם כנגד כל הסיכויים, לעמוד לבד מול כל הקשיים, ולהצליח.

הוא יודע שהוא הבכור, אולם חייב לשתוק, מכיוון שאביו רוצה לקרב את אחיו, עשיו. הוא יודע מי זה עשיו אולם לא ילך ללכלכך עליו לפני אביו. הוא ימתין עשרות שנים עד שיקבל מה שמגיע לו. סבלנות של ברזל.

הוא עובד 7 שנים בעד רחל, לאחר חוזה ברור שכרת עם לבן. כל יום הוא מחכה ומצפה להתאחד עם אהובתו. חתונה. שמחה, בא אליה. והינה בבוקר - הוא רואה את לאה. הרי אפשר להשתגע!!! למרות זאת הוא לא מאבד את העשתונות. הוא מתחתן גם עם רחל ועובד 7 שנים גם בשבילה.

הוא ממשיך לעבוד וכל יום מרמים אותו. אולם על הכל הוא יכול להבליג.

מה היה סוד כוחו של יעקב? הוא ידע, שכל עוד השמש זורחת, כל עוד יש יום חדש, כל עוד אחרי החושך בא האור, אפשר לתקן, אפשר לשפר, שום דבר לא אבוד. העולם הוא כמו סביבון. לפעמים אתה למטה, אולם זה יסתובב, זה ישתנה, אתה תעלה. כל עוד אתה חי, כל עוד הנר דולק, אתה יכול לתקן לשפר. נכון, התחתנת עם לאה, אולם לא הפסדת את רחל. נכון, נאבקת עם אחיך, אולם בסופו של דבר ניצחת. צוחק מי שצוחק אחרון. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

קיבלתי פעם מייל עם טיפים של אישה חכמה שהגיעה לגיל 100. אחד הדברים שאמרה הוא, לפני שאתה מתאבל ונשבר על צרה שקרתה לך, שאל את עצמך האם זה יהיה אסון בעוד 5 שנים. מכיוון שהזמן יפתור כל בעיה.

כן, כן הכל נכון. יעקב לא נשבר, אפילו כשאיבד את רחל. אשתו האהובה, צריך לקבור אותה בדרך, אפילו לא תבוא איתו לקבורה. על הכל היה יכול להתגבר. אולם דבר אחד שבר אותו. ממכה אחת הוא לא הצליח להתאושש - כאשר אמרו לו "טרוף טורף יוסף" - אז הוא נשבר. אז הוא נפל. אז קמו עליו כל בניו ובנותיו לנחמו - ושום דבר לא עזר. 20 שנה יעקב לא רואה את יוסף. הוא גמור. רק לאחר שמסרו לו שיוסף חי, והוא עדיין יהודי - רק אז: ותחי רוח יעקב אביהם.

מה אנו למדים מכך? אולי הדבר האינטואיטיבי הוא עד כמה הילדים שלנו חשובים לנו. אנחנו יכולים להתגבר על כל צרה, אולם מתוכנתים לתת את הלב והנשמה לילדים שלנו. כאשר הם חסרי אונים, אנחנו נשברים. כאשר הילד לא מצליח בלימודים או לא מוצא את עצמו, או תועה בדרך כשה אובד; או אפילו כתינוק כשהוא בוכה בלילה - זה קורע את ליבנו. הילדים שלנו הם ההמשך שלאחרינו, הם השקעתנו, הם העתיד. הם נרות חנוכה. אנחנו מבקשים מהקב"ה - שמור עליהם; אנא, אל תקטוף את פרחי הגן, כי זה כואב, זה כואב נורא. אם יהיה צורך ניתן את חיינו במקומם.

כל זאת אנחנו יודעים תמיד, אבל לעתים שוכחים זאת בשוטף. בחיי היום-יום אנו עסוקים במאה ואחד דברים והילדים גדלים לנו בלי שנשים לב. והינה פתאום בר מצוה, והופ, גיוס, והופ חתונה - ואיפה הילד?

החכמה בחג החנוכה היא להאיר את הבית פנימה. לראות מה יש לך. לראות את הטוב. את בן הזוג, את הילדים, את המשפחה. לחבק אותם. אין משפחה ללא בעיות. אין משפחה ללא אתגרים בחינוך. לא קיים. רק מי שאין לו ילדים, לא יודע מה זה צער של גידול ילדים. להעריך ולהודות לקב"ה על מה שנתן לנו. ולהבטיח לעצמנו שנקדיש השנה קצת יותר זמן למשפחה שלנו, גם לילדים וגם להורים, כל עוד אפשר.