💡שאלה של טעם :)
אין צורך להכביר מלים על תפקידו של הטעם בכל מאכל, כממריץ הטוב ביותר לאכילה או להימנעות ממנה. הטעם הוא הרגש של המאכל. הוא התאווה והרצון שבו. טלו למשל מאכל מלא רכיבים תזונתיים אך חסר טעם. ניאלץ לאכול אותו בכפייה, בהעוויית פנים, כמי שכפאנו שד, מחמת ציווי השכל; וגם תמריצים כמו "תאכל חמוד שלי, זה כל כך בריא, ויש בו ברזל!" מהווים תמריץ טפל לטעם תפל. ולחילופין, כאשר הטעם מפתה, קשה להעמיד מולו אפילו הפחדות כמו "איך אתה מסוגל לאכול את הזבל הזה ?!"
במידה מסויימת, חוט דמיון נמתח בין טעם המאכלים לטעמם של קיום המצוות. וכאן, אומרת לנו הגישה הליטאית, דווקא נמנעה התורה ממתן טעם למצוות, שהרי יש עניין מיוחד לקיים המצוות מתוך קבלת עול השכל, לאו דווקא מחמת הרגש חיובי, שמטיבו וטבעו עראי הוא, יום ישנו ויום אינו.
טעם זה, לאי מתן טעם לקיום המצוות בכבודו מונח, אך בפועל בכל הדורות חיפשו חז"לינו והביאו לידי אמנות את מלאכת הטעמת המצוות. ואת מה שהניחו הם, באה הקבלה ומילאה מעולם הנסתר. אך ללא ספק פינה של יצירתיות לשמה שמור לתפקידה של החסידות, הריהי "הנשמה של הנשמה של התורה", תורת הטעמים הפנימית לעולם המצוות, הגישה המעניקה חיים תרתי משמע לכל מצווה, קשה להבנה ככל שתהיה, ומשווקת אותה במיוחד לאלה הדעתנים שאינם מוכנים לקיים המצוות כמעשה טכני גרידא, אלא מבקשים את המתקת הצווי האלוהי בטעם שובה לב.
עד כאן ההקדמה :)
במשך שנים רבות התקוממתי בלבי כנגד האיסור התמוה, הנאכף ביתר שאת על ידי עדת הספרדים, להימנע ממחיאת כפיים ומריקוד בשבת. וכי האם אין עניין להיות בשמחה? לכן, לכאורה לא רק שריקוד ומחיאת כף לצריכים להיות מותרים, אלא אף אמורים היו להיות עניין שבחובה ממש. איסור זה אף הפך להיות משהו שנעקף על ידי החסידים וטעמם עמם "איננו מוחאים כף, אלא הידיים נמחאות מעצמן... איננו מרקדים, אלא הרגליים מרקדות מעצמן מחמת השמחה" כך בשיעור מתוק ששמעתי מהרב אריה הנדלר לפני מספר שנים ונתן לי קצהו של היתר ואף מזור למצפוני.
והנה אתמול שמעתי שיעור מתוק ומשיב נפש של רעייתו, הרבנית חנה הנדלר, על כוחו של ריקוד, ואמרת אגב במהלכו השיבה את נפשי ואף נצנצה בי המתקה ראויה לאיסור הנ"ל.
בסוקרה מקורות מגדולי החסידות השוותה הרבנית בין "ריקוד" ל"הרקדת" (ניפוי) הקמח. כעניין של המתקת הדינים, קרי הפרדת החלקים הקשים והמרים מהטוב והחסד, ולעתים אף הפיכתם של הראשונים לטוב בפני עצמו. ואף מחיאת הכפיים, ימין על שמאל, משמעה הגברת החסד על הדין והפיכת כל הקשיים לאור גדול. כן יקיריי, זו דרכה של חסידות בפירוש אסוציאטיבי הנובע מהמילים ומשמעותן.
ואז פתאום ניתן לי טעם מתוק-מתוק לאיסור מחיאת הכפיים. שהרי שבת היא ספירה אחרת. בשבת אין רע. בשבת הכל טוב. שבת נובעת מהכתר העליון, מהעונג. בשבת שוכחים אנו מהצרות ואף מבינים בעומק פנימי שהכל לטובה. לכל קושי יש תכלית ומשמעות. יותר מאשר שבת היא יום פיזי הריהי מצב צבירה רוחני שאנו משנים בראשנו. היא עולם אחר, מעין עולם הבא, שבו אין רע ואין קושי וכמובן שאין דין, רק חסד עליון.
וככל שכך ברור הרי שאין למחוא כף, שהרי מחיאת כף נועדה להמתיק הדינים ואם אין דינים בשבת הרי שאין צורך להמתיק מאומה. אדרבה, דווקא מחיאת הכף נותנת טעם לפגם, שיש בה להעיד שעדיין רואים אנו דינים בשבת, בעוד עלינו להיות למעלה מהדינים. פשוט נפלא.
ואם תשאלו, כיצד מסתדרים דברי הרב והרבנית יחדיו, גם לכך תשובה: על פי החסידות האיסור במשנה הוא "לטפח כפיים" קרי ליזום מחיאת כפיים, והדבר ברור כפי שאמרנו. אולם אין איסור במצב בו מחמת השמחה הגדולה הידיים נמשכות זו לזו, שהרי אין זה מחמת הרצון להמתקת הדין אלא אדרבה, מחמת השמחה דווקא מקדושה של השבת. ולא רק שהדבר אינו אסור, אלא אף מהווה מצווה.
הוא שאמרנו, עניין של טעם!
