איך אתם רוצים את האחדות שלכם?

פורים בפתח. בתחילתו אנחנו צמים לזכר מאורעות מלפני למעלה מ-2000 שנה. מדוע? ולשם מה? והאם זה קשור לזיכרון של אירועים שאירעו בתקופתנו? ומה עלינו לדעת מכך ממש לימים אלה?

תענית אסתר?

אנחנו צמים בי"ג אדר. מדוע? חלק מכנים תענית זאת, "תענית אסתר", על שום הצום של שלושה ימים. אולם הצום ההוא נערך בחודש ניסן. אז מדוע אנחנו צמים בחודש אדר? מסבירים הפוסקים, כי בניסן לא צמים. ולכן מקדימים את הצום לחודש אדר. אבל עדיין נותרת השאלה, שהרי הצום של אסתר היה שלושה ימים, ולא יום אחד, והחשוב ביותר – הצום נערך בתאריכים י"ד, ט"ו, ט"ז ניסן. אז מדוע אין אנחנו צמים שלושה ימים באדר? ומדוע אנו צמים דווקא בי"ג? ולא באחד מהימים י"ד, ט"ו או ט"ז אדר? ואכן, עפ"י שו"ע לא מוזכר שהתענית היא תענית אסתר (או"ח תרפו א)

תענית של שמחה?

הסבר אחר על פי הפוסקים הוא שהתענית אינה לזכר אותם שלושה ימים קשים בחודש ניסן, אלא לתענית אחרת. המן, כידוע, הפיל פור בחודש ניסן, והפור נפל על י"ג אדר בשנה שלאחריה. לכאורה, כאשר הגיע מועד הפור, הכל היה צריך להיות כבר שקט, שהרי הגזירה המקורית בוטלה ימים ספורים לאחר שניתנה, המן סולק, יש חילופי שילטון, והשולטים כעת הם היהודים אסתר ומרדכי. לכאורה, הזוי לגמרי לחשוב שעדיין עלולה להיווצר בעיה. אבל עובדה. עדיין היו צריכים היהודים להילחם על נפשם מפני צורריהם.

אלא שהפעם היהודים היו מחוזקים. הם יצאו למלחמה, לא מעמדת חולשה אלא מעמדה של כוח. ולפני היציאה למלחמה, הם צמו, כצום של תפילה ובקשה להצלחה, גם כאשר הם חשו שהם חזקים, עדיין לא שכחו מי הנותן להם כוח לעשות חיל.

והעמדה המקובלת בפוסקים הינה שדווקא לזכר הצום הזה אנו צמים – זהו צום של שמחה. ומוסיף שו"ע, שיש כאלה שמתענים 3 ימים, לזכר תענית אסתר (שם ג), דהיינו לשיטתו אין התענית שלנו לזכר תענית אסתר. ואפילו הרמ"א אמר שהתענית אינה חובה וניתן להקל בה במידת הצורך (שם, סעיף ב)

סופו של עניין – אנו צמים לא בגלל התקופה הקשה, אלא לזכר הניצחון - היציאה למלחמה, והתקומה.

ומדוע אנו שמחים בפורים?

זה כבר מופיע במגילה עצמה, אנו חוגגים: "לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:  בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה.  כַּיָּמִים אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם,..." אנו חוגגים ומציינים את הימים שבהם נחו היהודים.

כיצד אנו מציינים את השמחה?

אנו מציינים את השמחה על פי ההלכה (מעבר למנהגים החביבים), בביטויים של אחדות – משלוח מנות ומתנות לאביונים. ומדוע? כי הכל התחיל בגלל חוסר האחדות. מפני שהיו יהודים שעלו לארץ ישראל בשיבת ציון ונלחמו על הקמת הבית היהודי שם, ואילו בפרס היו יהודים שחגגו יחד עם אחשורוש את מנעמי הגולה. המן נקרא במגילה – צורר היהודים – מי שגרם ליהודים להתאחד. בתחילה, עם ישראל היה מפוזר ומפורד, ולכן שרתה עליו הגזרה. והגזרה בוטלה באמצעות האחדות – לך כנוס את כל היהודים. ולאחר מכן אסתר הקפידה כי חגיגות אלה תהיינה חגיגות של כל היהודים באשר הם.

ומה אנו למדים מכך?

ראשית, במיוחד כיום, הדבר העיקרי שעלינו לזכור מסיפור פורים הוא שהאחדות היא הנושא החשוב ביותר. אנו יכולים להגיע לאחדות בשמחה, או עלולים להגיע אליה מתוך צער. אחדות חייבת להיות, השאלה איך נגיע אליה. על כן, למרות הפערים והמרחק שבין יהודי הגולה לבין יהודי שיבת ציון, היה הכרח שחג זה יצויין על ידי כל בית ישראל, אחרת לא היתה לו משמעות. ועל כן היהודים קיימו וקיבלו על עצמם את החג הזה, כביטוי של אחדות, הגם שזו לא היתה ברירת המחדל שלהם.

נושא זה (של אחדות כל בית ישראל שחוגג את פורים) הוא כל כך משמעותי, ועל מנת להמחישו – תארו לכם שכל בית ישראל, השמאל והימין כולם ישמחו שתהיה ממשלה בישראל. שמחים על כך שקמה מדינה ויש לה ממשלה, אפילו אם היא של "הצד השני". עד כדי כך זה משמעותי ההוראה שכוווולם יחגגו את פורים. אחרת אין משמעות לחג הזה. כל המשמעות של האחדות היא כשאני שמח גם כאשר הצד השני הוא שניצח. האם אנו מסוגלים לכך בטוב? כפי שקרה בזמן פורים? או שמא אנו זקוקים לעוד מלחמה, על מנת להבין זאת בדרך אחרת?

שנית, ועל כך יש לדון בנפרד, כמו בפסח, עיקר הזיכרון והפעולות הסימליות הנלוות (אפילו הצום), אינם מתמקדים בקושי ובצער, למרות שהיו כאלה, אפילו לא באנטישמיות, אלא דווקא בניצחון, ברווחה, בנקמה ובתקומה שהיו לאחר מכן.

עבורי, כמי שעוסק כמה וכמה שנים בזיכרון השואה, ומשווה אירועי זיכרון אחרים בעם ישראל, הדבר פותח פתח לשאלה ודיון, שכאמור אין המקום להשיב עליו כעת, אבל אין ספק שהוא צריך עיון.

ועוד משהו לקראת סיום: מספר הגאולה 6 מופיע בצורה מובהקת בתקומה: בשושן הרגו 510 אויבים, ולמחרת 300 אויבים, ובכל הממלכה, 75,000. המנוחה הסופית היתה ב-15 (1 + 5 = 6) בחודש אדר (החודש ה-12).

האם מצווה לזכור את השואה, או שמא מצווה לשכוח ולפתוח דף חדש?

האם נכון או לא נכון לזכור את השואה, קרי את הרצח, העינויים, הרעב, הקושי, מצעדי המוות, הקרונות, האכזריות הנוראית של הנאצים, הפולנים, האוקראינים...? פולמוס מתקיים בשאלה זו כבר שנים לא מעטות.

הארה לשאלה זו מצאתי בפרשת השבוע. בו מצווים אנו למחות את זכר עמלק. לא למחות את עמלק, אלא את זכרו. הציווי ייכנס לתוקף לאחר שיניח לנו הקב"ה מכל אוייבנו מסביב. נשאלת השאלה אפוא מה הטעם למצווה זו.

הדעה המקובלת היא שעמלק הוא עם רע, שיזם מלחמת חינם איתנו, כאשר היינו בדרך ועייפים, ולא ביקשנו מלחמה, ולא סיכנו אותו. הוא רצה מלחמה לשם מלחמה. ורוע כזה צריך למגר, אפילו מהזיכרון. אולם ככל שכך עדיין נותרת השאלה מדוע להמתין עד שנסיים את כל המלחמות שלנו לשם מחיית זכר עמלק. אם צריך למחות, נמחה מיד, לא?

אפשרות שניה שחשבתי עליה, היא שונה לחלוטין - והיא שאנו זקוקים למחיית זכר עמלק, לטובתנו. עמלק גרם לנו למורך, לחולשה, והיכה בנו בעת שהיינו חלשים. הוא הזיכרון הראשון של כישלון לאחר יציאתנו ממצרים, וזיכרון ראשון תמיד נחקק, ועל כן על מנת למחות את הזיכרון הזה מתוכנו, שלא יחליש אותנו בעתיד, שלא יזכיר לנו שהיינו חלשים, ועייפים ולא יראי אלוקים, ויתכן גם שלא יבייש אותנו בפני אומות העולם, עלינו למחות את זכרו.

ולגבי השאלה מדוע למחות את זכרו רק כאשר יניח לנו ה' מכל אויבינו מסביב? יתכן וזכרו של עמלק דווקא כן חשוב מאוד, שכן כל עוד אנו נלחמים, חשוב שנבין שהאוייב אינו מרחם, והוא יגיע ויכה בנו, בין אם אנו חזקים ובין אם אנו חלשים, בין אם אנו חפצי שלום ובין אם אנו חפצי מלחמה. הוא לא יתחשב בנו ולכן לנו אסור להתחשב בו. אך לאחר שננוח מכל המלחמות, לא ניזקק לזיכרון מר זה, ונמחה אותו על מנת לפתוח בדף חדש. (ולגבי השאלה האם אנו צריכים לזכור את הרשע על מנת שלא נידרדר לרשע בעצמנו, יש מספיק פסוקים בתורה שמחייבים אותנו להומניות, גם כלפי עמים אחרים, ויתרה מכך, אפילו האיסור לשנוא מצרים, מכיוון שגרים היינו בארצם וכו').

ואולי זה גם פתרון לוויכוח הקיים כיום, האם יש לזכור את השואה אם לאו. יש הסוברים כי צריך לפתוח דף חדש ולא לזכור את הצרות שעברנו, שהן מפילות אותנו. הפתרון של התורה הוא, שיש בזה משהו, אולם רק לאחר שנסיים את המלחמות ויגיע שלום אמיתי, רק אז עלינו להיפרד מהזכר הרע (שלא יפתה אחרים לחזור עליו), וכמובן לזכור רק את הדברים הטובים, הנספים, האבדן, העושר התרבותי, לזכור ולכבד את האנשים שהיו שם, אולם למחות את זכר הרשע, ולאפשר צמיחתו של עתיד טוב יותר ואופטימי לעם ישראל ולאנושות.

מות - תקוה - תקומה

ציור מהיר בהשראה, מהערב.
החיבור של יום השואה, עם יום הזיכרון, עם יום העצמאות.
החיבור של המלים מות, עם תקוה - שיוצר יחד תקומה.
קשר סימביוטי
סוף הוא התחלה.
מות הוא חיים.
יאוש הוא שחרור הוא פתח להתחלה חדשה.
אין יאוש בעולם כלל.
2013
שמן על בד 40*50
שי שגב

הרהורים לפני ימי הזיכרון

סיימתי הערב לקרוא ספר יפה, שאני ממליץ עליו בכל פה: "הביתה מערבות השמש" של אורי אורלב (כתר, 2010). ספר זה כמו ספרים אחרים שבנותיי שואלות מהספריה הציבורית, ולאחר מכן ממליצות עליו, ואני קורא, ונהנה.

ספר זה מגולל את סיפורו האמיתי של אלי ("אליושקה") פז (פוזניאק) - סיפור שהחל ביום הולדתו החמישי, בעיירת מגוריו קוסטופול, בפולין ומסתיים בהיותו בגיל 11, בישראל עת הוא יוצא מהקיבוץ. במהלך שנים אלה הוא מספר על תלאותיו בשנים הקשות ביותר של העם היהודי באלף האחרון - שנות השואה וטרום קום המדינה.

שני הרהורים עיקריים אני רוצה לשתף אתכם בעקבות קריאת הספר, אולי שניים שהם אחד:

הראשון, הדור הקודם, ככל הנראה היה הרבה יותר חזק מאשר אנו כיום. מה שהם עברו, התנאים בהם חיו, האתגרים בפניהם התמודדו - עלינו פשוט להסיר את הכובע. להתגורר בתנאים לא תנאים, לנדוד, לראות ולאבד חברים ובני משפחה, לעמוד מול סכנות - היום הרבה יותר קשה. מה קורה לנו?

השני, ואולי קשור עם הראשון, הקיבוצניקים מתוארים בספר כאנשים עצורים מאוד ברגשותיהם, ממעטים לברך בשלום, ללחוץ ידיים ולחבק. הדבר מעסיק את הילד. יום אחד אימו האמיתית מגיעה לבקרו ומחבקת אותו. הדבר הופך להיות שיחת היום, ונושא לצחוק על ידי הילדים. הוא נעלב. כאשר חוזר לביתו, הוא שואל (עמ' 220 - 221):

"זלמן, למה חברי הקיבוץ לא מתנשקים ולא מתחבקים כשהם נפגשים או נפרדים? למה הם לא מנשקים את הילדים שלהם?"

"תלך לבית התינוקות ותראה"

"ראיתי. אני לא מתכוון לתינוקות. אף פעם לא ראיתי שחיבקתם למשל את שי" (שי הוא בנם של ההורים המאמצים, בגיל 13)

"הוא כבר ילד גדול"

"אמא אמרה היום 'שלום' כשנכנסנו לחבר האוכל"

"ומה קרה? התקרה לא נפלה?"

"לא, אבל רק איש אחד ענה לה. לא מיד. לקח קצת זמן. ועוד משהו. כמה פעמים כשאכלתי בחדר האוכל הגדול ראיתי שזוגות נשואים לא יושבים יחד. גם אתה ועופרה. מה יש, אתם מתביישים להיות נשואים?"

"פשוט לא נהוג אצלנו".

"בכל זאת, אולי אתה יכול להסביר לי?"

זלמן חשב רגע והחליט להשיב לי ברצינות.

"אליושה", אמר, "אנחנו חיים בקיבוץ בקרבה יום-יומית כל כך גדולה, עד שכולנו משתדלים לשמור את הרגשות שלנו לעצמנו. רגשות זה משהו אינטימי. אנחנו מוכרחים לשמור על איזושהי פרטיות בצפיפות של החיים המשותפים שלנו כאן. הבנת?"

לא הייתי בטוח שהבנתי.

בבוקר, לפני שזלמן חזר מהמאפייה, שלתי את עופרה את אותה השאלה. שי נעצר בדלת והביט בי הפליאה. עופרה הציצה בו, הציצה בי, והשיבה:

"אתה צריך להבין, באנו לארץ שוממה, חלקה ביצות וחלקה מדבר. אם באמת רוצים סוף סוף להקים מדינה משלנו, צריך להעמיד דור של אנשים קשוחים. אין מקום לרכרוכיות ולפינוקים".

עד כאן.

כיום, במרחק של 62 שנה, דברים אלה נראים הזויים לגמרי.

הדברים הבאים שנאמרים - אינם ממקום של ביקורת, אלא תיאור בלבד.

פעם לא היו מחבקים את הילדים, על מנת שיצאו מחושלים.

פעם היה ברור שהחיילים מקריבים את חייהם למען האזרחים.

פעם חינכו את הילדים על מנת שיהיו חזקים וקשוחים.

כיום, מחפשים את החיילים הבוכים, הרגישים, המתחשבים, המעניקים, גם לאויבים, חמלה ורחמים.

כיום, מוכנים לסכן אזרחים, על ידי שחרור מאות מחבלים, לצורך פדיון חייל אחד.

כיום, ההורים מעורבים ודורשים הרבה יותר תנאים לחיילים. לא להכביד עליהם.

כיום, המודעות לטיפול נפשי, ליווי קב"ן וכו' - הרבה יותר חזקה.

מה זה אומר עלינו? האם שינוי קיצוני זה הוא חיובי או שלילי? האם אנחנו כיום חברה חזקה יותר או חלשה יותר?

כיצד יהיו פני הדור בעוד 62 שנה? האם נחזור לקשיחות של שנות קודם המדינה? או שנהיה יותר רגישים, ויותר בעלי חמלה? או שמא נהיה באמצע באיזשהו מקום?

האויבים שלנו לא נהיו יותר קלים, יותר רחמנים, יותר טפשים - ההיפך הוא הנכון - הם יותר חזקים, יותר עזי נפש, יוצר בעלי חוצפה, בעלי מיומנות בהפעלת נשק, מוכנים למות למען שליחותם. האם החייל הישראלי של שנות האלפיים מוכן יותר לאתגרים אלה? האם החברה הישראלית מוכנה לכך? לא נוכל לומר "ימים יגידו", מכיוון שאין לנו הפריבילגיה הזאת.

מעבר לכל אלה, דברים אלה ראויים לדיון מעמיק גם ברמת הזוגיות. האם זוגיות כזאת, כפי שתוארה בקיבוץ, היא נכונה? היא מזכירה זוגיות של חרדים - יושבים בריחוק, לא מביעים רגשות, לא מחבקים בציבור את ילדיהם (ואפילו לא באינטימיות) ובמרבית הקיבוצים הילדים אף לא היו ישנים יחד עם ההורים. כיצד הדברים האלה נתפסים בשנת האלפיים? על כך, אולי, בפוסט נפרד.