"כיכר הכיסאות" בקרקוב - מעיני המתכנן

הרצאתו של האדריכל פיוטר לביצקי 27.11.16  

שאורגנה על ידי המכון הפולני

התקיימה במינהלת פולין של משרד החינוך

רשם – שי שגב

ישנם אלמנטים נוספים בכיכר, אולם האלמנט המרכזי והבולט ביותר
הם כמובן הכיסאות. 

המדובר במשרד אדריכלים שעוסק בתכנון מכל הסוגים, גם מבנים גם גשרים וכו'. בשנת 2003 הם נענו לאתגר (מכרז של עיריית קרקוב) לעצב מחדש את כיכר גיבורי הגטו בקרקוב, שבמשך עשרות שנים היתה מוזנחת ועלובה.

לפני שיצאו למכרז הם התחילו ללמוד את ההיסטוריה של המקום. במיוחד של הגטו והגירוש. הם צפו בתמונות ובסרטים, קראו את הספר של פנקייביץ' ומאוד התרשמו ממנו. מהחומר למדו, כי לפני המלחמה היהודים היו כמעט רבע מהאוכלוסיה בקרקוב. הנקודה העיקרית מבחינה קונספטואלית של הכיכר הינה הנושא של מעברים. יהודים נאלצו לעבור מקזימיש (למרות שאומר שהיו יהודים גם במקומות אחרים, אולם העיקר הוא המעבר מהבית -) לפודגוז'ה. ולאחר מכן בתוך הגטו היו עוד מעברים. ולאחר מכן יש מיונים – אלה שיכולים לעבוד, עוברים לכאן. ואלה שאינם יכולים לעבוד, עוברים לשם. ולבסוף כולם עוברים ונשלחים למקומות אחרים. 

זה מה שנשאר... המון חפצים וריקנות גדולה
הגטו לאחר חיסולו ב-1943

הכיכר היתה שם בכל המעברים האלה. הם עברו דרכה. ובכל מעבר כזה הם אבדו עוד ועוד רכוש. ולבסוף, לאחר הגירוש הגדול הכיכר נותרה מלאה ציוד. ולאחר מכן שוב החלה תנועת רכוש. מיון. סיווג. מעברים של רכוש מדירה לדירה ומדירה למשאיות וחוזר חלילה. וכל הרכוש המיותר נזרק שוב לרחובות ולכיכר. שהיתה מלאת חפצים, אולם ריקה מאדם.

התמונה שתפסה אותם הכי הרבה היתה זו המתוארת בספרו של פנקייביץ', לאחר הגירוש הסופי במרץ 1943 של רובע שהתרוקן. רובע רפאים (שי – כנראה שהוא מתכוון לתיאור בתחילת פרק ו' בספרו של פנקייביץ') המלא חפצים.

זו התמונה שהם רצו להנציח – של רובע ריק מאדם, אך מלא בחפצים.

הריצוף המיוחד של הכיכר המדמה את הריצוף ההיסטורי

יחד עם זאת, הוא הסביר, מדובר בכיכר מרכזית. ואנחנו בשנת 2003 (שנת התכנון), והחיים ממשיכים. וצריך משהו שיחבר עם העבר אולם לא יפגע בהווה. אדם פותח את החלון ומביט לכיכר, צריך משהו מחבר.

מבחינת תכנון הכיכר הוא אמר שבארגון רגיל מקצים בכיכר מקום לצמחיה/ירוק, ומקום לישיבה, ומקום לאנדרטה עם שלט. אולם הוא רצה להשתמש בכל הכיכר כמיצג חזותי ולכן פזרו בכיכר כסאות, ומשאבות מים (כמו שהיו בשנות ה-20), ופנסים ועוד רכיבים (כדאי להסתובב ולראות) והדמיה של משרד הקבלה (נקודת ביקורת), שבו מיינו אנשים, וכן ריצוף שונה באיזור הכיכר, שמדמה ריצוף עתיק, וכן סימון באמצעות הריצוף של חומת הגטו. בד בבד בקשו שהכיכר תהיה מקום שימושי.

החומרים שנעשה בהם שימוש הם חומרים ישנים, לא חדישים. חומרים שמדמים את התקופה ההיא.

מבחינת הכיסאות – יש שני סוגים. סוג אחד שהוא יותר דומה לאנדרטה: כסאות גדולים, עם נוכחות כסאות המוצבים על כן המדמה של פסל. בנוסף יש בתחנות האוטובוס (שהתכנון שלהן הוא חלק מהתכנון הכולל של הכיכר ומדמות גשר - הגשר מעל הויסלה המחבר את חלקי העיר) ולידן כסאות "רגילים" קרי כסאות ללא הכן, אולם כמובן שאין אלה כסאות סטנדרטיים מפלסטיק קשיח, אלא מאותו חומר ועיצוב שהכינו את הכיסאות בכיכר. "אפילו אם אחד מאלף מאנשים שיושבים על הכסאות האלה וממתינים לאוטובוס, יחשוב לעצמו, מדוע הכיסאות האלה שונים, והדבר יוביל אותו לחשוב על מה שקרה כן בכיכר, דייני", כך אמר האדריכל.

המוטיב המרכזי בכיכר, כמובן, הוא הכיסאות (אולם שוב, חשוב להבין שלא רק כיסאות יש שם). לכיסא יש משמעות גדולה, גם ביהדות וגם בנצרות. הכיסא הוא החפץ הקרוב ביותר לגופו של האדם. ובא במגע משמעותי עם חלק גדול ממנו. הגוף. אי אפשר לשבת ללא כיסא. הכיסא הריק מסמל יותר מכל את האבדן. הריק. האדם שאינו נמצא. הכיסא הריק מסמל שאנו ממתינים לאורח, למישהו, שאינו מגיע.

בתכנון לא היתה משמעות למספר הכיסאות. הוא שמע שיש האומרים שכל כיסא הוא כנגד 1000 אנשים. או שהכסאות הגדולים הם כנגד המבוגרים, ואילו הכסאות הנמוכים (הפונקציונליים) הם כנגד הילדים. לא היתה כוונה כזאת לדבריו, אולם אם אנשים מתחברים יותר לסיפור באמצעות האמירות האלה הזאת, אז אין לו בעיה עם זה.

הכסאות הגדולים פונים לכיוון הגטו,
לכיוון בית המרקחת המפורסם של פאנקייביץ'

הכיסאות פונים לכיוון הגטו. יחד עם זאת יש חפצים שפונים לכיוונים אחרים, חלק פונים לכיוון פלאשוב, הכיוון שאליו הלכו המגורשים, וחלק פונים לכיוון האיזור שאליו  נלקחו מן הכיכר אלה שלא יכלו ללכת, ונורו שם (שי - זה גם מתואר בספרו של פנקייביץ)

בנוגע לקונספט הוא הסביר שהם שמעו קולות מכל מיני סוגים. סוג אחד היה של אנשים שלא רצו תזכורת חריפה מדי של השואה. והשיב להם, שאין מה לעשות, ההיסטוריה של הכיכר הזו הינה חלק בלתי נפרד ממנה.

חיפש משהו שיקשר בין העבר להווה

וסוג אחר (יהודים) שאמר שהאנדרטה שלו לא מספיק חזקה ותגרום לאנשים להגיע לשם, ולהצטלם, ולחייך, ואולי גם לאירועים שמחים ואפילו לרקוד על הכיסאות וכו'. והשיב להם, שהוא לא רואה בעיה בכך שאנשים יישבו על הכיסאות (גם אלה שמשמשים כאנדרטה), או אפילו יעמדו עליהם. הוא לא רואה בעיה שבכיכר הזו יהיו חיים, ואפילו התכנסויות כאלה ואחרות. אדרבה, זו כיכר של יישוב חי. וזה השילוב שהוא רצה לתת. וכך היא תחזיק יותר זמן מעמד. (שי – אני מתחבר להסבר הזה, מכיוון שראינו לא פעם שלפולנים יש בעיה עם האשמה, במיוחד כאשר מנופפים בה מול עיניהם. וכאן מדובר בתזכורת עדינה שמשתלבת).

מי היה האדם שישב על הכיסא הזה?
ראש המשפחה? האם? בחור צעיר לפני לימודים באוניברסיטה?
נערה שכל עתידה לפניה?

ועוד קול (שהזדהיתי איתו -) שהעיר לו אם הקונספט הוא כזה, מדוע שלא תהיה אנדרטה של ערימת חפצים באמצע הכיכר. מדוע הכל מסודר כל כך יפה בטורים וכדומה, כמובן שהדבר אינו דומה למה שנותר בכיכר לאחר האקציות. והשיב, כי הוא העדיף את הסדר, יש בו יותר עוצמה, וכן שוב חוזר למקום הזה של הכיכר כחלק מהמקום, והשילוב בין עבר להווה.

העיצוב זה בפרסים, כמו פרס בברצלונה בשנת 2006, וכפי שמסכם המתכנן - יש לו חיים משלו.

הדמיה של נקודת הביקורת

אני מקווה שהדברים האלה ישמשו למדריך כרקע מתאים להסביר על הכיכר, הקונספט שלה, ולהמחיש מה קרה בה. 

כסאות פונקציונליים, לנוחות הקהל. "ואם אפילו אחד מ-1000 ישאל את עצמו
מדוע הכסאות הם כאלה, ולא הכסאות הרגילים מפלסטיק, ומשם
יגיע לסיפורה של הכיכר, דייני," אמר המתכנן

כשאלוהים נוגע בבן אדם ואומר לו - אתה תחיה!

ולדיסלב שפילמן

תגידו מה שתגידו, חברים, אבל כשאלוהים נוגע בבן אדם (ולדיסלב שפילמן) ואומר לו "אתה! תישאר בחיים!!", אז לא יעזור כלום! לא הנאצים, לא המחלות, לא עבודת הפרך, לא הגירוש, לא הרעב ולא הפולנים המלשינים. "יפול מצידך אלף ורבבה מימינך, אליך לא יגש". ממש ככה, כמו במשחק מחשב, כולם מסביבו נופלים מתים, והוא יוצא מהמוות פעם אחר פעם. סיפור אמיתי (!!) של יהודי שניצל בנסי ניסים. בכל פעם שהוא כבר הגיע לקצה של הקצה, הגיע מלאך (או מלאכית) אחר שדאג לו. עד כדי כך, שבחודשים האחרונים, כשכבר לא היו פולנים ובטח לא יהודים, הגיע מפקד נאצי שדאג לו לאוכל !! במשך שלושה חודשים!! כשהוא התחבא בגג המבנה שבו היתה המפקדה הנאצית!!!

הזכיר לי את משה רבינו, שאם ה' החליט להציל אותו, אז לא סתם אחד אלא בת פרעה בעצמה ובכבודה תציל אותו והוא יגדל בתוך הארמון של זה שהחליט להשמיד את כל היהודים.

אין דברים כאלה. פשוט אין. המציאות עולה על כל דמיון. כשנגמר הסרט הייתי חייב לחפש ברשת להיווכח שזה באמת סיפור אמיתי, כי אשקרה אף סופר לא היה יכול לחבר עלילה כזאת.

ואתה שואל - למה דווקא הוא? מה מיוחד בו מבין 6 מיליונים אחרים? וכמו הרבה שאלות אחרות מהתקופה ההיא... נשאר ללא תשובה.

לצפיה בסרט כולל תרגום: 

http://vod.walla.co.il/movie/2969093/the-pianist

עדות בזמן אמת מתוך התופת

אחת העצות הידועות לסופר המתחיל הינה ככל האפשר להביא את עצמו לעיני הקורא. שהדמויות בספר תהיינה קשורות אליו, שהדברים יהיו אמיתיים, כנים ויוצאים מהלב.

זה היתרון האדיר של הספר "העוד יוותר מי שיבכה", המכיל יומנים של אב (קופל פיז'יץ) ובתו (מירה פיז'יץ, לימים פלינט) מגטו ורשה, שנכתבו בזמן אמת, בעת המאבק המתמיד על החיים, בעת הגירושים, הבריחה, המעברים מדירה לדירה, הפחדים והדאגות הבלתי נגמרים. וזה גם החיסרון שלו... אתה קורא וקשה לך להאמין שדברים כאלה התרחשו במציאות. שאנשים עברו כל כך הרבה טלטלות אבל עדיין נותר בהם כוח להיאבק על חייהם, כאשר כל מי שנמצא מסביב פשוט מתמוטט ומוסר את גרונו לשחיטה מחמת היעדר כוחות וחוסר אונים ורק יחידי סגולה נאבקים לשרוד או להשיב מלחמה.

שלושה חלקים עיקריים לספר:

החלק הראשון הוא פרי עטה של העורכת המוכשרת, חוי דרייפוס, הסוקרת את קורותיה של המשפחה והכתבים שהשאירה אחירה ולאחר מכן מביאה בצורה ברורה ומדויקת את קורות יהודי ורשה בתקופת השואה.

החלק השני מביא את יומניו של קופל פיז'יץ. קופל, בנו של דוד פיז'יץ הוא האח היחיד שהצליח לשרוד את השואה מאלה שנותרו בפולין, יחד עם רעייתו גניה, ושתי בנותיו, מירה ורות. שני אחים אחרים של קופל הצליחו לברוח קודם לכן. ההורים יתר האחים לא שרדו. קופל ינק עוד מנעוריו את אהבת ישראל שפעפעה בעורקי הוריו, החסד והעזרה לזולת, וכל ימיו פעל למען הציבור. מעיון ביומניו שזורות מאליהן פעולותיו הברוכות בתחומי הסעד, החינוך והמוזיקה בגטו ועשייתו הציונית, במיוחד עבור הילדים, ובין היתר הניהול של המטבח הציבורי ברחוב פרוסטה 8, ששירת 800 ילדים הן בצד הפיזי והן בצד הרוחני תרבותי. זוהי דוגמה ומופת לכך שכאשר יש רצון, ניתן לעשות חסד בכל מקום ובכל מצב, להפוך את העולם ולהביא תוצאות בנסיבות בלתי אפשריות בעליל. אישיותו של קופל וזכות האבות שלו תסייע לו לשאת חן בעיני גורמים שונים, לקבל הלוואות, ואף להיכנס למחבוא ברגעים הקריטיים.

קורותיו במלחמה מסתיימים בידיעה שקיבל בתאריך 24.11.43 על טבח "חג הקציר" ובו נרצחו הוריו, אחיו, אחותו בנה, והעוזרת האהובה שלהם. ידיעה זו שברה אותו וכך הוא מסיים את יומנו:

"אוי לי, על גורלי המר. איך אוכל בכלל לשבת ולכתוב על דבר האבידה היקרה. איך אוכל לחיות, לאכול ולישון בשעה שהאנשים היותר קרובים לי נהרגו באופן כל כך טרגי ואכזרי, אלו הקדושים והטהורים שמסרו את נפשם על קידוש השם. – ייזכרו לטוב!" (עמ' 97-98).

החלק השלישי מביא את רשימותיה של מירה. בעיני זהו החלק היפה ביותר של הספר, ותהא הסיבה שהותירו אותו לסוף הספר, אשר תהא, זו היתה בחירה מעולה. להבדיל מקופל, שכתיבתו יותר מאופקת, מעט יותר פורמלית, ועוסקת בתוצאות ובפעילות הציבורית-כללית, כתיבתה של מירה נכנסת לקרביים של האירועים, והיא מחייה אותם באמצעות תיאורים מפורטים מחיי היום יום. הקורא יכול לעקוב אחרי המאורעות ולדמיין אותם מול עיניו. היתה זו ממש יד המזל שטרפה את הקלפים בכל פעם כאשר כפסע היה בינה לבין המוות. ואדגים רק על קצה המזלג:

"באחת מפעולות הבלוקדה שברו חיות הטרף הנאציות את דלת הדירה. בחדר הראשון הם עשו פוגרום של ממש. כל מה שהיה במזנון ובארון היה שפוך על הרצפה. הכריות שעל הרצפה מרוטשות, שמיכת החורף במטבח על הרצפה. למרבה המזל לא העלו על דעתם המנוולים שמאחורי הארון, בשקט מוחלט, במתח ובחרדה איומה, מסתתרים 11 בני אדם – נתח ראוי להשביע בו את האינסטינקטים הרצחניים שלהם" (עמ' 203).

"ביום חמישי בספטמבר (1942) בסביבות השעה שלוש בלילה, העירו אותנו קולות של תנועה בלתי רגילה ברחוב. עדיין אין לנו מושג מה קורה, אבל חרדה עצומה משתלטת עלינו. תחושות מוקדמות הכי נוראות שאפשר להעלות על הדעת משתלטות עלי. אני מתלבשת בחיפזון ורצה למטה... סביבנו מתקבצים אנשים אשר כמוני נשפכו בבהלה מדירותיהם ארצה... 'עד שעה 10 בבוקר, 6 בספטמבר כל היהודים שנשארו בגטן חייבים לעזוב את דירותיהם, לקחת איתם מזון ליומיים, ולבוא לכמה מקומות ריכוז... מי שיימצא מחוץ לשטח הזה אחרי השעה 10, יירה במקום...', משתררת חרדה תהומית. אנחנו יודעים ומרגישים שזה הסוף שלנו... לצאת מהבלוקים שלנו לשטח שהם קבעו – הרי זו כניעה מוחלטת, ייאוש גמור. ואם לא נלך... מוות ביריה מצפה לנו. להסתתר? איפה? ... אלוהים, מה לעשות?!..."

זו היתה האווירה בה נאלצו אנשים לחיות בפחד מתמיד מאקציה לאקציה, מגירוש לגירוש, אנשים מתים ברחובות מרעב, מיריות, ממחלות, ממה לא. ואלה שלא נהרגים, נלקחים למקומות בלתי ידועים.

ככל שהיא מתקדמת בתיאור המאורעות, המתח גובר והולך. אין זה משנה שהסוף ידוע מראש. היא ממש מצליחה לחבר את הקורא למאורעות. שיא המתח מגיע ב-19 לאפריל 1943, עת הגרמנים החלו אקציה נוספת, ובתמורה קיבלו את המרד הגדול. אימה ואחותה הצליחו להימלט לצד הארי ימים ספורים קודם לכן, והיא נותרה עם אביה ויתר המשפחה. שלושה ימים לאחר מכן הגרמנים מחליטים על חיסול הגטו. מי שיימצא בגטו, יירה ויומת. מי שיצא, יגיע למחנה עבודה עם תנאים טובים. היה זה שקר כמובן, כל מי שפונה, נרצח. אולם הדבר לא היה ידוע. בני המשפחה המורחבת כבר התייאשו. אפילו קופל כבר התייאש. אולם מירה נלחמה כלביאה ולא ויתרה. היא עברה ממקום למקום, חיפשה בונקר בו תוכל להסתתר יחד עם אביה. היא מתארת את שעות החרדה בפרוטרוט וקשה להאמין שבחורה צעירה קיבלה כוחות כאלה.

"המחשבה על אימא, ועל הרגשתה משייוודע לה שנסענו למחנה עבודה, על הייאוש וייסורי החרדה האיומים שיתקפו אותה, מעבירה בי זרם אנרגיה. "אבא, אנחנו לא נוסעים", אני אומרת, "הרי אימא ורות ייצאו מדעתן מרוב צער כאשר יוודע להן שאנחנו אינם. ואני חשה שאם ניסע, כבר לא נראה אותן לעולם". פני אבא אפורים-צהובים. כוחותיו אזלו. הוא חסר כל רצון עצמי, כמו ילד קטן" (עמ' 257).

אין לי אפשרות להביא ציטוטים נבחרים מכאן ואילך, מכיוון שהקטעים האלה כל כך מותחים, שאי אפשר להשמיט אפילו אות אחת. שניה אחר שניה הקורא עוקב אחריה, ממש ללא נשימה. היא עוברת ממחבוא אפשרי אחד לשני, וכולם סגורים, נעולים, חתומים בפניהם. האבא (קופל) גורר רגליים, השלים כבר עם מותו (כמו יתר בני המשפחה שיירצחו זמן קצר לאחר מכן בפוניאטובה), אולם היא אינה מוכנה לוותר. בדרך נס הם מגיעים למקלט ובו מסכימים לדחוס אותם יחד עם עוד רבים אחרים. שם היא מתארת את רגעי החרדה, הקשיים הפיזיים, חיפושי הנאצים, הילדה המשתעלת, החום, המחנק, השקט הכפוי, ומאידך את נקודות האור.

בשלב זה כנראה לא היתה אפשרות למירה להמשיך ולכתוב, וכך מסתיים היומן, בשיא השיאים של המתח. עבורי היתה זו אכזבה עצומה... אני מבין שהרצון היה להביא את היומן האותנטי, אולם כל כך חסרה לי הכתיבה הקולחת והמותחת של מירה, בתיאור המשך עלילותיהם, וכיצד הצליחו לחצות את הקווים, לעבור לצד הארי, לשרוד, להתחבר עם האימא והבת.

אחד מספרי העדויות החשובים ביותר שקראתי. מומלץ!!

 העוד יוותר מי שיבכה? יומן וכתבים של משפחה מגטו ורשה

(הוצאת יד ושם, 2013)