‏הצגת רשומות עם תוויות סיפור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סיפור. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 5 באוגוסט 2015

הרב חסין הכדורים - סיפור אמתי

שיתוף
שמעו עוד סיפור מופלא על הרב חסין הכדורים. זה נכון, דברים כאלה רואים רק בסרטים, אבל זה קרה באמת.. על הרב צבי גוטמן ז"ל, מרבני רומניה. 


הוא נולד בשנת 1893 בעיר הוש בחבל מולדובה, במשפחה בעלת יחוס, מצאצאי הבעל שם טוב ובעל קרבה משפחתית לשושלת אדמור"י רוז'ין. עוד מגיל צעיר ניכרה אישיותו המיוחדת וגדלותו. כבר בגיל 17 הוסמך לרבנות. בגיל 18 התחתן, ובגיל 19 כבר כיהן כרב ביישוב הקטן קודאיישט, בו הקים בו ישיבה. בשנת 1920 התיישב בבוקרשט והתקדם מהר בהיררכיה הרבנית של העיר. לימד ב"חברת ש"ס", מיסודו של הרב יעקב יצחק נימירובר, נבחר למועצת רבני רומניה ולתפקיד אב בית דין. נודע במציאת פתרונות הלכתיים לבעיות של עגונות בעקבות מקרים של נעדרים באירועי השואה ומלחמת העולם השנייה. עוד ב-1920 הוא ייסד את תנועת הציונות הדתית "מזרחי" בבוקרשט והיה לנשיאה. 


נולדו לו חמשה ילדים – מהם בנו הבכור יעקב, ד"ר למשפטים ופילוסופיה ובנו השני יוסף, ד"ר לספרות ופילוסופיה. שלושה נותרו בחיים ועשו חיל. 

ועכשיו לסיפור. 

ב-21 בינואר 1941 באמצע לילה הוצא הרב בכוח מביתו, יחד עם שני בניו הגדולים, עו"ד ד"ר יעקב (ינקו) גוטמן, בן 27, והעיתונאי יוסף גוטמן, בן 25, על ידי כנופיית לגיונרים, אנשי משמר הברזל. הם עברו עינויים והוצאו להורג ביער ז'ילאבה. הרב גוטמן היה איתם וגם הוא נורה, אולם הכדורים לא פגעו בו. הוא ברח ושב אל העיר, ישר לתחנת המשטרה. אולם בעודו שם, הפורעים השתלטו על תחנת המשטרה ושוב לקחו אותו אל היער והעמידו אותו מול כיתת יורים. 

היורים ירו וחזרו וירו בו, אולם אף כדור לא פגע בו. לאחר שהבחינו שיש עליו מין סוג של שמירה לא מובנת, הם הפסיקו לירות בו, אולם עינו אותו ברעב ובמכות, וניסו לכפות עליו להצטלב, אולם הוא סירב. חלפו יומיים שלמים של צום ועינויים עד שהצבא הרומני השתלט על האזור והציל את חייו. מוכה וחבול הלך מיד הרב לקבור את שני בניו. 

הנסים האלה עשו רושם גדול על יהודי רומניה שהחשיבו אותו משך שנים לאדם קדוש ובאו לחסות בצילו ולקבל את ברכותיו וסיפורי נסים נקשרו ככתרים לראשו. 

רק בשנת 1961 הוא הורשה לעלות לארץ. מיד לאחר שעלה הוא הקים בתל אביב מרכז קהילתי של יוצאי רומניה שהפך לבית השני של רבים מיוצאי רומניה, שם רעה את צאן מרעיתו עד לפטירתו בשנת 1973. 

אתמול, י"ט אב, היה יום היארצייט שלו. יהי זכרו ברוך.

יום חמישי, 4 ביוני 2015

לשמוע בקול אבא | סיפור אמיתי

שיתוף
סיפורנו מתחיל לפני כ-71 שנה, עת הנאצים ימ"ש נכנסו לרומניה והחלו ביישום הפתרון הסופי. עניין לנו במשפחה יהודית שהתגוררה בכפר שקט ופסטורלי בשם בּוּדֶשְט, המצוי בחבל מרמורש, שכללה אב, אם ושלוש בנות צעירות בגיל העשרה. הנאצים נכנסו לכפר ואספו את היהודים לגטו ביישוב סמוך בשם בברשט.
הבית ובו בור תפוחי האדמה, כפי שהוא נראה היום
על מנת להינצל מן הגרמנים, הבנות (כמו תושבים רבים נוספים) ברחו מן הבית לכיוון היער. הן הצליחו למצוא מחסה אצל זוג רומנים לא יהודים, בבית מבודד בקצה היישוב. הם החביאו אותן בבור ששימש לאחסון תפוחי אדמה, ליד דיר החזירים, בחצר הבית, תוך סיכון אישי עצום.
לאחר כשבוע-שבועיים הגיעה אליהן בדרך לא דרך הדודה והעבירה להן מסר מאבא שלהן – "אנחנו בגטו, אני מורה לכן לחזור אלי לגטו, כאן יותר בטוח מאשר להסתובב בחוץ".
הבנות התלבטו מאוד. לבסוף הבת הצעירה שמעה לאביה והצטרפה אליו לגטו. שתי הבנות האחרות, ובכללן אימו של מי שסיפר לי את הסיפור, החליטו להישאר בבור, וזאת לנוכח השמועות על מעשיהם של הנאצים; סבורות היו כי יותר בטוח להישאר שם. חייהן ניצלו באמצעות נשים נוצריות מכת מסוימת שהביאו להן אוכל לבור משך 6 חודשים.
בור תפוחי האדמה שבו התחבאו הבנות
הבת הקטנה, כאמור, חזרה לגטו. כחודשיים לאחר מכן הנאצים העלו את כולם על רכבת ולקחו אותם לאושוויץ. מיד כאשר ירדו מן הרכבת נערכה סלקציה. הגיעה תורה של הבת הצעירה, והיא נשלחה לטור השמאלי. בעוד מתקדם הטור תפסה אותה דודתה, מן הטור הימני ומשכה אותה בכוח אליה, תוך שסימנה לה לשתוק. לאחר מכן הסבירה לה, כי הבחינה בכך שלאותו טור נשלחו רק זקנים, חולים וילדים. הדודה הצילה את חייה, אולם לא הצליחה להציל את חיי האב והאם.
הצעירה שרדה את אושוויץ.
האחיות הגדולות לא ראו יותר את הוריהן בחיים.
הן התאחדו לאחר השחרור ושם שמעו את הסוף האומלל של ההורים. 

השנים חלפו, מספר לי המספר, ואימא שלו עברה חיים לא קלים. בעלה נפטר בגיל צעיר. היא לא הצליחה להביא יותר מילד אחד. ובכל פעם שנקלעה לקושי, צרה או בעיה, משפט אחד שגור היה בפיה – "זה הכל קרה לי, כי לא חזרתי לגטו... אבא אמר, ואני - הייתי חייבת לשמוע בקולו!"

* את הסיפור שמעתי מבנה של האחות האמצעית. כאשר התקשרתי לספר לו שאני מתכוון לספר את הסיפור בפורום מסויים וכן בעלון שאני מוציא לאור, הוא סיפר לי בהתרגשות, כי שבוע קודם לכן הוא ביקר ממש שם, ושלח לי תמונות, שהריהן לפניכם. 

יום שלישי, 8 ביוני 2010

חומוס עושים באהבה.....

שיתוף
סיפור מחזק ששמעתי לפני יומיים, כך מספר לי חבר:

"לפני כמה שנים נולד לי בן, בשעה טובה ומוצלחת. כידוע, יש להתארגן במהירות למסיבת הברית, החל בשחרור האמא והתינוק מבית החולים כל ההתארגנות, הזמנת האורחים, סגירת האולם, סנדק ומוהל, ומה לא.
אני רציתי שיהיה לי רב מאוד מסוים כסנדק. הרב הסכים, בתנאי שהמוהל יהיה מישהו מסוים. הסכמתי.
התארגנו לקראת הברית, הזמן טס והלחץ עולה...
ביום האחרון אני עדיין עם הילדות במספרה, השעה מתקרבת, והלחץ עולה, כמעט יצא מהאזניים. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ מלחץ.
ואז לפתע הטלפון מצלצל. זה היה המוהל. הוא שאל אותי בקול רגוע שלום! מה שלומך? אמרתי לו במהירות - ברוך ה'.
אתם מאורגנים? שאל, והשבתי: "יהיה בסדר".
מה עם האוכל, הכל מוכן באולם? הוא שאל; ולא הבנתי - מה הוא רוצה ממני? אוכל? מי חושב עכשיו על אוכל???? אולם הייתי מנומס והשבתי לו שהכל בסדר. והברית - הוא שאל - באותה שעה? השבתי לו כן. והסנדק זה אותו רב? הוא לא הפסיק לשאול, ואני כבר עמדתי לאבד את הסבלנות. ואז הוא שאל -"ואתה - בשמחה???" לא הבנתי. "מה?" שאלתי? ואז הוא חזר על השאלה: "ואתה - - - בשמחה?!?!"
ואז הבנתי - - - מה אני עומד לעשות עכשיו? לחגוג ברית מילה של הבן שלי! זה אמור להיות אירוע משמח! זה אמור להיות כיף! כמה שנים אנשים מחכים לילד? כמה זוכים לחגוג ברית? ואני זכיתי! אז איך זה שאני לא שמח? ואז, ברגע אחד החלטתי - למרות הלחץ, למרות שאני מאחר, אני לא אתן לאף אחד להרוס לי את השמחה הזאת! ומאותו הרגע שיניתי פאזה לחלוטין, נרגעתי, והאירוע יצא מדהים".
עד כאן הסיפור.

הסיפור הזה מעלה מספר תובנות, ודאי תהיינה לכם יותר תובנות מאשר לי. אני אשתף אתכם בשלוש מהן.

תובנה ראשונה: "חומוס עושים באהבה או שלא עושים בכלל"
אני ממש מחובר לרעיון הזה ומנסה תמיד ליישם אותו. אם אתה עושה משהו - עשה אותו באהבה, ברצון, בשמחה, לא כמי שכפאו שד. ואם יש דברים שאתה מוכרח לעשות, אז "קח את הבאסה בסבבה" (אלא אם כן מדובר בדברים רעים ואין מנוס, אז כמובן נוהגים אחרת). ואם אתה לא עושה מאהבה ושמחה - אל תעשה. לדוגמה: רעייתך רוצה לנסוע איתך לסוף שבוע, ולא בא לך. היא נורא רוצה. אז אתה רומז לה שזה לא כל כך נראה לך, אבל היא לא מבינה את הרמז, מכיוון שהיא מאוד מאוד רוצה. ואתה לא רוצה להרוס לה, אבל מצד שני אתה גם לא רוצה ללכת. מה תעשה? יש שלוש אפשרויות. רוב האנשים בוחרים את האפשרות הגרועה מכולם - הם הולכים איתה אבל "עושים פרצופים". האמינו לי - לא שווה את המאמץ! או שתלכו ותשמחו עם כל הלב, או שתעמדו על כך שלא מתאים לכם, אין מצב רוח וכו', ולא תלכו, אלא תדחו את זה לפעם אחרת ותפצו את האישה במשהו אחר. ככה היא גם תדע ותפנים שזה לא מתאים לכם ואולי תציע בעצמה הצעה חלופית ושניכם תהיו מרוצים. הדבר הזה נכון גם לגבי טובות שעושים לאחרים. אם אתה עושה טובה - עשה אותה מאהבה. אנשים לא יעריכו טובה שאתה עושה תוך החמצת פנים.

תובנה שניה: אדם יכול להתהפך בקלות
זה פשוט מדהים לראות לעתים כיצד אדם מסוגל להתהפך בקלות מקצה אחד לקצה שני. הכל נמצא בראש. הרי הלחץ הוא אותו לחץ, השמחה היא אותה שמחה, האיחור הוא אותו איחור. אז איך זה שהכל התהפך? הדבר מזכיר לי דוגמה שקראתי בספרו של הרב שמואל יניב: מוכר תפוחים עומד בדוכן שלו. ילדים מסתובבים ומפריעים והוא מתמלא זעם וכועס עליהם. באמת. והינה, שניה לאחר מכן מגיעה לקוחה ומתעניינת בתפוחים, והינה המוכר נהפך בשניה אחת, לאדם אדיב ושמח ומציע לה את הסחורה במאור פנים. גם אנו - לעתים נמצאים בכעס או לחץ צריכים לדעת שהכל יכול להתהפך בשניה אחת, אם נרצה. וגם כאן הדוגמה הקלאסית היא בזוגיות. לעתים זוג נמצא במריבה טפשית וכל אחד כועס על השני, והינה הוא, או היא "בא לקראת" ותוך שניה מכועסים ועצבנים הם הפכו לאוהכים ושמחים. הרי זה ממש פלא! צריך לזכור זאת לריב הבא...

תובנה שלישית: ערכה של מילה טובה
אין ספק שזה פלא גדול, עד כמה מילה אחת קטנה יכולה להפוך בן אדם. השאלה הפשוטה "אתה בשמחה??" פשוט היכתה בחבר ונתנה לו להבין מה שהיה חייב להבין קודם לכן. מילה אחת. מהפך גדול. בדיוק באותה מידה, מילה אחת עלולה להחיות ולעתים גם להרוג! בת הזוג מסתדרת, להיות יפה לבן זוגה, שעה מול המראה, מתלבטת, מתלבשת, מתאפרת, מחליפה בגדים וכו' עד שהיה יפה עבורו. או אם תרצו - כל היום עמדה במטבח על מנת להכין לבן זוגה מאכלים שהוא אוהב. או, אם תרצו, כבר שבוע שלם הוא מחפש לה מתנה יפה, וגם עמל על שיר יפה - כל אלה והמאמץ הזה, לא שווים מאומה, בלי מילה אחת קטנה של הוקרה. לפעמים אפילו מבע פנים של זלזול עלול להפיל את בן הזוג. וכך בעבודה ובכל מקום אחר. ערכה של מילה טובה!