הגיגים על אהבה

הגיגי אהבה | שי שגב

כאשר הקב"ה נגלה למשה, הוא מסביר לו מדוע (שמות ג' ז):

רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם;

וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו"

מבחינת הפשט (המובן הפשוט של המלים) אומר הקב"ה למשה, כי הוא ראה את הצער והשיעבוד, ולכן ירד להציל אותם. אולם לא די בכך. מי שקורא קצת יותר, מבין שהנושא מעט בעייתי.

"ראה ראיתי" – כאשר פועל מופיע בצורה כזאת, הוא מפורש בד"כ על משהו כפול ומכופל. כמו "נתון תיתן" – שוב ושוב, אפילו מאה פעמים. וכן הלאה. זאת אומרת, "ראה ראיתי" – הקב"ה ראה כמה פעמים את הסבל של עם ישראל. ואם כך, מדוע הוא נותן להם לסבול? מדוע הוא לא מציל אותם?

והשאלה רק מתחזקת כאשר קוראים את ההמשך: את צעקתם שמעתי... כי ידעתי את מכאוביו". מה רוצים לומר לנו כאן? מהי משמעות המילה "כי"? תיאור סיבה? אני שמעתי את הצעקות, כי אני יודע כמה כואב להם? ואם כך למה?

בא רש"י ונותן פירוש על דרך הדרש. הדרש אמור לפתור את הבעיות העולות מן הפשט. ומסביר – ראה ראיתי – הכוונה שהקב"ה ראה שתי ראיות. ראיה אחת היא הסבל של עם ישראל בהווה. אולם ראיה שניה היא ראיה עתידית- העובדה שבני ישראל, אם ייצאו, יחטאו בחטא העגל, החטא המסמל את הבגידה של עם ישראל בקב"ה, כאשר עשו להם עגל מזהב, ואמרו "אלה אלוהיך ישראל".

במלים אחרות, הדרש מסביר לנו כי היה כאן קונפליקט עצום – האם לגאול את עם ישראל, גם כאשר אתה יודע שהם עתידים לחטוא בחטא של בגידה? והשאלה הזאת גם מבהירה את המשך הפסוק – מדוע הקב"ה היה מוכן לראות את הקושי, מדוע הוא היה מוכן לשמוע את הצעקות? מכיוון שהוא ידע את המכאובים שעתידים לצאת מהם. את החטאים העתידיים.

אם ידע שבני ישראל יחטאו בעגל - מדוע הוציא אותם?

אם כך, נשאלת השאלה – אז מדוע גאל אותם? מדוע הוציא את בני ישראל? על כך יש לנו תשובה בהמשך הפסוקים.

בתחילה מסביר הקב"ה למשה, כי זו העת שצעקת בני ישראל הגיעה אליו, לאור הלחץ והשיעבוד המצרי, ועל כן הוא רוצה לשלוח אותו אל פרעה. זאת אומרת, עתה, כאשר מלאה סאת השיעבוד, הגיעה עת הגאולה. אולם לא די בכך, בהמשך יאמר הקב"ה למשה את הדברים הבאים (שמות ו ה): "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי."

זאת אומרת, הקב"ה גאל את ישראל ממצרים, לא מכיוון שהיו ראויים לכך, אלא מכיוון שהוא כרת ברית עם האבות, אברהם יצחק ויעקב, כי הוא יוריד את בני ישראל למצרים, וגם יעלה אותם. בזכות הברית הזאת הוא מעלה אותם, אחרת כנראה שלא היו זכאים לצאת.

הדבר קצת מאכזב, לא? הוא לא גאל אותנו מכיוון שהוא אוהב אותנו, אלא מכיוון שהתחייב... זה מזכיר גבר שמקיים את החובות שלו בבית, ודואג לאשתו, לא מכיוון שהוא אוהב אותה, אלא מכיוון שהתחייב אליה. מה נאמר על אהבה שכזאת? ואם כך, איך אפשר לקרוא לחג הפסח חג של אהבה? וקוראים בו את שיר השירים וכו'?

איזו מין אהבה זאת, שאדם עושה רק כי הוא חייב?

בואו ננסה להביט במצב באור נוסף: תארו לכם זוג שמודע היטב לפגמים, האחד של השני. הם מכירים אחד את השני, ויודעים שהם לא תאומים סיאמיים, ויש להם חילוקי דיעות, וקווי אופי שונים, והם עומדים לאכזב אחד את השני בעתיד. אבל למרות הכל האהבה גוברת, ואתה אומר, אני מודע לכך שלא יהיה לי קל איתך, אני יודע בדיוק שאני עומד לנחול אכזבות לא מעטות, אבל האהבה גוברת ואני מחליט לקחת את הסיכון. אם מסתכלים על זה במבט כזה, זו לא רק מחוייבות, זו אהבה עמוקה מאוד! הרי בלי אהבה כזאת לא היתה מגיעה המחוייבות. אם ככה, מדוע הקב"ה מתייחס רק לחובה שלו כלפי האבות?

נפתח בכך שאדם שנשאר, ולא עוזב, ועושה זאת מתוך מחוייבות, אין זה אומר שלא קיימת אהבה. זה אומר, שהאהבה היא מספיק חזקה, שגם במקרים שבהם הוא עושה מה שלא נוח לו, אולי דברים שפוגעים בו, ולא מוצא כוחות מהמקום של האהבה והנתינה, עדיין נותן לאהובתו, למרות הכל, מכיוון שהתחייב. מדוע התחייבתי במקור: כי אני אוהב אותה. האהבה הזאת גרמה לי להתחייב, והאהבה הזאת עדיין מספיק חזקה, שאעשה זאת מכוח המחוייבות שלי, למרות שהמעשה עצמו לא רק שאינו מועיל לי, אלא אולי אף מזיק לי. ואולי למרות שאני יודע שאתאכזב ממנו בעתיד. נכון לעכשיו אני נותן. מתמקד בהווה. עם מבט אופטימי לעתיד. למרות הידיעה שאתאכזב.

רבותיי, זו האהבה העמוקה ביותר. והיא זו שמתגלה לנו ביציאת מצרים. אלפי שנים לאחר מכן יקום הפילוסוף קאנט, ויאמר שהמוסריות הגבוהה ביותר, הינה העשיה לא מהמקום של האהבה ולא מהמקום של הרווח האישי, אלא מהמקום של החובה והיא בלבד, ללא שום תמורה. ועל כך נאמר בפרקי אבות: "תעשו על מנת שלא לקבל פרס"; כי זו האהבה הגדולה ביותר. לא לעשות על מנת לקבל פרס, ולא לעשות ואם יבוא פרס, אז יבוא – אלא לעשות במקום שאני יודע שלא יהיה פרס, ואני אפילו לא רוצה אותו. קאנט יקרא לכך – המוסריות הנעלה. ואנו קוראים לכך – האהבה הנעלה.

לא זו בלבד שהיתה זו אהבה עמוקה, אלא אהבה הדדית

ושלא תחשבו שהיתה זו אהבה חד צדדית, אדרבה. גם בני ישראל יצאו למדבר עם מינימום אוכל ומינימום מים, והכל במהירות ובחיפזון. מן הסתם הם ידעו היטב שהדבר מסוכן ביותר, שיהיה קשה בהמשך הדרך, כאשר ייגמר מלאי המים והאוכל. אבל זה לא מנע מהם ללכת. הקב"ה אמר – והם יצאו. והם היו המיעוט שיצא, שכן הרוב נשאר במצרים.

זאת אהבה!

חשוב לזכור את הדברים האלה דווקא בתקופה שלנו, תקופה שבה אדם שם את עצמו במרכז, והמילה "מחוייבות" הפכה להיות שם נרדף לסבל, ואם לא טוב לי, אני זכאי וצריך ללכת. הכל צריך להיות מה שטוב לי, ומה שנוח לי, ומה שנכון לי, הכל רק לי ולי ולי. זאת לא האהבה שמלמדים אותנו חז"ל, זאת לא האהבה שבזכותה יצאנו ממצרים.

ויש יותר מכך.

כאשר עם ישראל חטא לבסוף, בעגל (כצפוי), ועמד משה להתפלל על עם ישראל, מה אמר לקב"ה? "זכור לאברהם, ליצחק וליעקב אשר נשבעת להם..." (שמות לב יג). לפני שפתח בתפילה אמר לו הקב"ה: "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם..." (שמות לב י). ועתה מבינים אנו מדוע, שהרי הקב"ה התחייב לאבות, ורק מנהיג ישראל יכול לשחרר אותו מכך. וכמובן שמשה לא מוכן לכך, ולא זו בלבד, אומר לו שאם לא יסלח להם, מוטב שימחק אותו מספרו.  

לפני שהשופט הראשון שקם לעם ישראל, עתניאל בן קנז, יצא לדרכו, הוא נתמלא רוח ה', לשפוט את עם ישראל. ומה היה זה – הוא נעמד כביכול למשפט מול הקב"ה, ודרש ממנו שיזכור את התחייבותו לאבות, את הברית מכוחה הציל את עם ישראל, ומכוחה הוא חייב לעשות זאת גם כעת – "בין זכים בין חייבים – עליו להושיעם" (שופטים ג' י', רש"י).

אהבה נצחית ובלתי ניתנת לקלקול או לשבירה

ולכאורה איזו מין טענה זו? "אתה חייב כי התחייבת?" הרי יכול היה להשיב לו - תראה איך עם ישראל מתנהג – מדוע אתה צריך לסייע להם? איך אתה לא מתבייש לסייע לעוברי עבירה? לא מגיע להם העונש? אבל זה בדיוק מה שאמרו משה ועתניאל לקב"ה – התחייבותך משמעה שאינך מודד את אהבתך לעם ישראל בהתאם למעשיהם. אהבתך היא עמוקה בהרבה, היא הביאה בזמנו להתחייבות נצחית, ועמידה על התחייבות זאת מזכירה את האהבה הגדולה, שאינה תלויה בדבר, ואינה תלויה במעשים, שמאמינה בטוב.

כמובן שטיעון זה תקף עד רמה מסוימת, שהרי כאשר ההתנהגות חוצה גבול מסוים, בני ישראל צריכים לשלם את המחיר. אולם עד לאותו שלב, וגם לאחר תשלום המחיר, עדיין הם העם האהוב. ועל כך רומז דוד: "יסור ייסרני י-ה, ולמוות לא נתנני" (תהלים קיח יח). וזה מה שאומר הקב"ה שם, בחטא העגל - "ה' | ה' ... רחום וחנון" - האהבה שלי לעם ישראל היא זהה, לפני החטא ואחריו. לפני העונש, ואחריו. אותה אהבה, בלתי ניתנת לקלקול ולשבירה. 

ואתם יודעים מה? לא רק שעם ישראל זקוק לאנשים כאלה, שילמדו זכות על עם ישראל, גם הקב"ה זקוק לאנשים כאלה, שילמדו זכות על עם ישראל, ו"יזכירו" לו בשעות קשות, את התחייבותו זאת, שאלה הם האנשים שמליצים יושר על עם ישראל, ויודעים להילחם כנגד הדין המרחף מעליהם ומבקש להשמידם.

התמודדות מול הבדידות - הרב, החבר וכל היתר

"...יהושע בן פרחיה אומר: 

עשה לך רב, 

וקנה לך חבר, 

והוי דן את כל האדם לכף זכות" 

(מסכת אבות, פרק א' משנה ו').

אחד החיבורים המעולים שהפיקה לנו היהדות, הוא החיבור הנקרא "פרקי אבות". היהדות לדורותיה מלאה בחכמים גדולים ועצומים. כל אחד מהם יכול למלא אותנו בדברי חכמה. הלכו חז"ל ולקחו את החכמים בני זמנם, ואספו מהם דברי חכמה. אולם לא "סתם" דברי חכמה או את כל דברי החכמה שלהם, שכן אילו נהגו כך, החיבור שלהם היה גדול ועצום, אלא לקחו מהם את הדברים שהיו בבחינת האידאל, ה"אני מאמין" של כל רב. מכל רב לקחו אמרה אחת או שתיים, אולם זאת שהיתה בבחינת "מרגלא בפומיה", כמו יהלום בפיו, שהיה מורגל לומר אותו, שהיתה המובחרת ביותר בעיניו. 

אחת האמרות הידועות ביותר היא האמרה המצוטטת לעיל, המחולקת למעשה לשלושה חלקים שנראה כביכול כאילו אין קשר ביניהם. רבי יהושע מציע לכל אדם שלושה דברים - האחד, שיעשה לו רב. השני, שיקנה לו חבר. והשלישי, שידון כל אדם לכף זכות. עניין לנו אפוא בשתי שאלות. ברובד הראשון, מה פירוש כל אחת ואחת מהאמרות. ברובד העמוק יותר, האם יש קשר ביניהן. ומעבר לכך, נבקש לראות האם יש בהן גם מסר לימינו. 

מרכיבי תחושת הבדידות בימינו

הקושי הגדול ביותר בימינו, הוא הבדידות. אנשים ישלמו כסף רב, ויהיו מוכנים לתת הרבה על מנת שלא להיות לבד. בעצם זה לא חדש, הרי "לא טוב היות האדם לבדו". עם זאת, דווקא בתקופה זו של השתלטות המכונות והאוטומציה על חיינו, וירידה בקשר הבין-אישי, דווקא כיום תחושת הבדידות חזקה הרבה יותר. הרב יצחק גינזבורג, בשיעוריו, מבחין בין שלושה סוגי בדידות:

הראשון, והקל יותר - "אף אחד לא יכול לעזור לי" - קרי יש אנשים שמבינים אותי, ואפילו רוצים לעזור, ויש בכך נחמה פורתא, אולם אינם מסוגלים לעזור לי. 

השני, הבינוני - הוא התחושה כי "אף אחד לא רוצה לעזור לי", קרי יתכן ויש אנשים המבינים את הקושי בו אני נמצא, ואפילו יכולים לעזור לי, אולם לא רוצים. זו תחושה קשה, מכיוון שמאוד כואב, שאדם יכול להציל אותך אולם לא נוקף אצבע. 

השלישי, והקשה ביותר - הוא התחושה, כי "אף אחד לא מבין אותי". מצב בו אני ממש בודד. אני מתפוצץ עם הקשיים שלי, ואין אף אחד שמסוגל להבין למה כל כך קשה לי, למה אני מתייסר, ואני אפילו לא יכול לספר ולכן אני ממש ממש בודד, אין אפילו מישהו שמסוגל להזדהות איתי. 

עשה לך רב

באימרה זו מציע רבי יהושע, שכל אדם יבחר לו רב. במובן המצומצם, הכוונה לרב היודע את ההלכות והיהדות, והוא שיכוון את האדם על מנת שלא ייכשל בעבירות. במובן הרחב, "רב" הכוונה למישהו שהוא "רב" - מלשון "הרבה", דהיינו הוא יודע, מבין, משכיל, מיומן - הרבה יותר ממני, ואליו אני פונה על מנת לקבל עצה, הדרכה וכדומה. במונחים כלליים "רב" יכול להיות היועץ, המנטור, מורה הדרך, המאמן וכדומה. 

בראש ובראשונה, לרב אני פונה, כי הוא בעל ניסיון, מכיר הרבה מקרים, ראה וחווה, והוא מסוגל להבין אותי ולהתחבר לבעיות שלי. אם הוא הסכים לקבל אותי ולשמוע אותי, ככל הנראה הוא גם רוצה לעזור לי. ולאור ניסיונו, מן הסתם אני מאמין שהוא יהיה מסוגל לעזור לי, לכל הפחות בעצה טובה, בעידוד, במילה והבנה. ואף זו עזרה, אם לא יוכל לעזור יותר. באופן זה הרב מסייע לנו להפיג את העומס, תחושת הבדידות, הוא נושא בעול, ומסייע להקל עליו. ואכן, במקום אחר בפרקי אבות מובאת אימרה אחרת: "עשה לך רב, והסתלק מן הספק" (פרקי אבות א טז).

שני דגשים: רבי יהושע משתמש בפועל "עשה", ואף מתייחס ל"רב" בלשון יחיד [ולא "רבנים"] - ויש בכך הוראה מיוחדת. מן הסתם, יש רבנים רבים. ובמובן הרחב - יש יועצים רבים וטובים. כל החכמה לא מצויה אצל אדם אחד. יש הרבה שלמדו, רכשו ניסיון, ומסוגלים לעזור. איך אומרים: "לא אלמן ישראל". העניין הוא שכל אדם צריך "לעשות" - קרי לבחור לו את האדם איתו הוא מתייעץ, ואת דעתו הוא מכבד. אם אני הולך להתייעץ עם מישהו, אבל אני אכבד את דעתו, רק אם הוא יתמוך בדעתי, אז זה לא "רב". אם אני מראש מחליט שאני אלך לחמישה רבנים ואבחר בכל פעם את הדעה הנוחה לי, זה לא רב. זה לעשות צחוק. להיות ישר עם עצמך, זה לבחור מישהו, לתת לו את הסמכות ולסמוך עליו [מלים נרדפות?]. אכן, יתכן ויתברר כי הרב הזה אינו מתאים לך, אינך מתחבר אליו, אינך מסוגל להרגיש פתוח איתו, אולי אתה חושב שהוא לא מבין אותך, במקרים כאלה, תוכל להחליפו באחר. אולם כל עוד הוא הרב שלך, אתה מחוייב לכבד את דעתו - לא מפאת כבודו, אלא מפאת עצם המושג ועצם התרומה של הרב, שלא יכולה לבוא לידי ביטוי, אם לא תפעל באופן זה, של קבלת מרותו [כמובן, משמעות רבה נודעת לפסיכולוגיה של האמונה בכך שעצתו של הרב היא טובה והיא זו שתסייע]. מסיבה זו, ההוראה היא "עשה לך רב" ולא "עשה לך רבנים". ובאותה מידה - אינך יכול לבחור לך שני רופאים, או שני מאמנים, או מאמן ופסיכולוג וכו', שכל אחד והרעיונות שלו, כל אחד והשיטה שלו, כל אחד והדרך שלו. אם תפעל כך, תצא מבולבל לגמרי, תחושת הבדידות רק תגבר. 

קנה לך חבר

הדמות השניה המסייעת לנו לצאת מן הבדידות הינה החבר. החבר הוא מלשון "חיבור". התרומה שלו שונה לחלוטין מהתרומה של הרב. הרב הוא אדם שמחוייב דיסטאנס בינו לבינינו. הוא מלמעלה. הקשר בין הרב לבין התלמיד הוא כמו קשר של אב ובן, מלמעלה למטה, של הכנעה וקבלה. לעומת זאת, הקשר של החבר, הוא קשר בגובה העיניים. הוא קשר קרוב ובלתי אמצעי. החבר יהיה איתנו בקשר הרבה יותר צפוף. החבר שומע אותנו, מכיר אותנו בחיי היום-יום, הוא יכול לייעץ לנו, אולם כאן הוא משמש יותר כהד חוזר שלנו. איננו מחוייבים לקבל את דעתו. החבר גם ילך איתנו יד ביד, לסייע לנו בפועל. לנו אולי יש רב אחד, אולם לרב יש הרבה תלמידים, ועל כן הוא אינו יכול להעניק פרק זמן ממושך לכל אחד מהם. 

רבי יהושע מדגיש את שתי הנקודות הבאות: "קנה" - חבר צריך לקנות, ו"חבר" - כמו שיש רב אחד, יש חבר אחד. 

נתחיל עם הנקודה הראשונה: חברות, או ידידות - היא מלשון הדדיות. קשר בין רב לתלמיד, יכול להיות קשר בתשלום ויכול להיות גם קשר ללא תמורה. יתכן ורב יהיה מוכן להעניק מזמנו ומנסיונו ללא תמורה. אולם קשר של חברות, מחוייב תמורה הדדית. כל אחד צריך לתת לשני, וגם לקבל מהשני. לכן את החבר צריך "לקנות" - צריך להשקיע, לשלם תמורה בעד החברות. חברות שיש בה רצון רק לקבל, אולם לא לתת - וגם אם יש בה קשר של נתינה וקבלה, אולם לא הדדי, ולא מאוזן, חברות כזאת אינה חברות, והיא אף לא תאריך ימים. נכון, יתכן ובזמנים מסויימים חבר אחד זקוק ליותר זמן ומרץ מאשר הזמן והמרץ שלהם זקוק החבר השני. יתכן ויש צורך שאחד מהחברים ישקיע יותר. אחד זקוק לעזרה, תמיכה, והשני יתן יותר, בין בממון, בין בזמן, ובין בתמיכה אחרת. אולם שניהם יודעים, שאם הגלגל יתהפך, החבר השני יעשה בדיוק אותו דבר ויתרום לא פחות לחברו. 


חילופי תפקידים


לאור האמור לעיל מתעוררת השאלה, האם ייתכנו חילופי תפקידים - קרי האם יכול הרב להפוך לחבר, וחבר להפוך לרב? האם אפשר "להשתמש" לעתים בחבר כברב, וברב כחבר? המציאות מראה, כי יש נטיה להתחבר לרב/המטפל/היועץ ומתוך החיבה אליו, לנסות להכניס אותו לתוך חיינו. זו נטיה טבעית, ורצון לקבל יותר ממי שגורם לנו נחת והנאה ומוציא אותנו מהבדידות. 


אולם, לימוד דבריו של רבי יהושע מלמד, כי יש להבחין בין רב לבין חבר. תפקידו של הרב בחיינו מחייב שהוא יישאר בגדר של רב. והוא הדין לגבי חבר. לכן, חלק ממקצועיותו של הרב/המנטור/המטפל היא אמנם להיות קרוב לתלמידו, להיות חברו לצורך הטיפול/הייעוץ, אולם לא להפוך לחבר שלו במובן של "חבר". אדרבה, קירוב יתר פוגע באובייקטיביות של הרב, ופוגע אף בקבלת העול אצל התלמיד. מטעמים אלה את החבר צריך "לקנות" - להעניק מתנות, להרעיף עליו וכדומה, ואת הרב - לא. רב/יועץ וכדומה צריך להיזהר בקבלת מתנות מתלמידו. התשלום שהוא מקבל אמור להיות תשלום עבור זמנו, והוצאותיו / או תרומה למוסד למען הציבור ולא לרב עצמו, כל זאת על מנת שהרב לא יאבד את האובייקטיביות שלו ואז יחטא, קודם כל לשליחותו ועלול לפגוע בתלמידו. 


בלבול של חילופי תפקידים עלול ליצור אי הבנה מה בדיוק התלמיד מבקש לקבל מהרב/החבר. כפי שאמרנו, העצה של החבר אינה "מחייבת" להבדיל מהעצה של הרב. אם אדם פונה לחברו ומבקש את עצתו, לצורך העניין כרב, ולאחר מכן פועל בצורה אחרת, הדבר עלול להעליב את החבר שחבש את כובע הרב. 


בהחלט ייתכנו מצבים שבהם יהיו חילופי תפקידים. ואומרים, למשל, שזוגיות משמעה חילופי תפקידים מתמשך - פעם הגבר הוא האבא, פעם החבר, ופעם הבן; והאישה היא פעם האימא, פעם הרעיה ופעם הבת. עם זאת, כאשר דברים כאלה מתרחשים, צריך שתהא מודעות לכך כאשר הדבר קורה. 

חברים בפייסבוק

והנקודה השניה - היא שחברות ברמה כזאת, יכולה להיות עם בודדים, יחידי סגולה, ואפילו חבר אחד בלבד. אל תחפש "מאות חברים" - מי שיש לו "מאות חברים", כנראה שאין לו אף חבר. ולעניין זה יש לציין תופעה מעניינת בפייסבוק. הפייסבוק היא תוכנה שמבקשת ומציעה לך להגדיל את מאגר חבריך, ויש לה תוכנות מאוד מתוחכמות שמסייעות לך לחפש חברים. היא מאפשר לך לגייס עד 5,000 חברים בדף האישי, ובארה"ב אף הרבה יותר. 

בימים הראשונים של הפייסבוק, ועד ממש לתקופה האחרונה, אחת הבחינות כמעט הראשונות למדוד אדם בפייסבוק היתה השאלה "כמה חברים יש לו?". ככל שמספר החברים של אותו אדם גדול יותר, כך רחשו לו יותר כבוד... לפני מספר חודשים סיפר לי חבר, ששמע בהרצאה על עולם הפייסבוק, מין אקסיומה כזאת: "דעו לכם", אמר אותו אדם - "ככל שיש לאדם יותר חברים בפייסבוק, זו אינדיקציה לכך שיש לו פחות חברים בחיים האמיתיים, ולהיפך". ואו.. והינה אנחנו עדים לכך שלאחרונה יותר ויותר אנשים מורידים חברים מרשימת החברים שלהם. פתאום הם לא רוצים שיהיו להם אלפי חברים. פתאום הם גם לא רוצים לאשר אנשים שיש להם אלפי חברים, מכיוון שרוב רובם "אוספים" חברים לצורכי פרסום ושיווק, ולא רואים בהם "חברים" ממש. ועוד מכיוון, ש"חברים" רבים מתחברים בשמות בדויים ומחבלים בחשבונות של אחרים ואם לא מחבלים בהם, אז "סתם" רק מעוניינים לאסוף עליהם מידע. לכן, המגמה כיום היא הפוכה - לחפש את החברים הטובים באמת, את אלה שיש אינטראקציה איתם, ולהשאיר אותם. לסגור את הפייס לאחרים. 

הדבר מזכיר לי שיעור תורה ששמעתי בהיותי ילד. שלחו אותי יחד עם חברים לשיעור ברמת גן. השיעור היה מעניין מאוד, אינני זוכר מאומה ממה שנאמר בו. רק דבר אחד שהרב אמר: "פעם לא היה צריך פלדלת!" הוא אמר את הדברים בדיוק כשהחלו למכור את הדלתות המסיביות הראשונות. הוא סיפר לנו, שבעבר אנשים היו פותחים את הבתים שלהם, הדלתות כמעט ולא היו נעולות. כל אחד היה יכול להיכנס, כל הבא - ברוך הבא. עד אשר התחילו לנצל את זה לרעה, פרצה קוראת לגנב, וכדומה, ואז אנשים החלו להיסגר בבתים, לנעול אותם, ולהזמין אנשים מראש, ורק חוג מצומצם של אנשים, וכדומה. תופעה דומה אני מוצא בפייס - בהתחלה המגמה היתה "כל ישראל חברים" היום רואים שינוי במגמה. 

"קנה לך חבר" - אומר רבי יהושע, והוא ידע מה הוא אומר. חברים מעטים - יהיו לך בודדים. אל תחפש הרבה חברים טובים. הרבה ידידים? כן. חברים? בחר אחד טוב, ושמח איתו. 

הווי דן את כל האדם לכף זכות

העצה השלישית של רבי יהושע מתייחסת אלינו כאל שופטים-דיינים. אנחנו כל היום עסוקים בלשפוט. לשפוט את עצמנו, את החברים, את השכנים, את האדם באוטובוס, בתור בסופר וכו'. אנו מביעים עמדה כלפיו - האם נהג נכון או לא נכון. אנו גם לעתים חורצים את דינו. וכדומה. 

המשפט משול למאזניים - שמים על כפות המאזניים את השיקולים השונים. שיקולים לחיוב ושיקולים לשלילה. רבי יהושע מציע לא להיות קפדן כאשר אנחנו דנים אנשים. כאשר אתה טוען שלא מבינים אותך, או לא רוצים לעזור לך - כאשר אתה דן אותם - "תשקיע" יותר בלימוד זכות עליהם. להבין אותם. לא לקחת אישית את הדברים. הם פשוט עסוקים, יש להם את הצרות שלהם - אל תחשוב שהם רוצים להתנכל לך דווקא. אילו היו יכולים - היו עושים זאת בשמחה. הם לא נמנעים מכיוון שלא אוהבים אותך, וכדומה. 

הדבר חשוב, לא רק מכיוון שפעמים רבות זו בדיוק המציאות, ובאמת יש להם בעיות משלהם. הדבר חשוב, לא רק מכיוון שאם כולנו נדון זה את זה לכף זכות, העולם יהיה טוב ורגוע יותר, אלא הוא חשוב קודם כל בשבילנו - אם נדון את העולם לכף זכות, אז ודאי יהיה לנו פחות רעל בלב, נרגיש פחות רע, לא נחשוב שרק רוצים לדפוק אותנו, ותחושת הבדידות שלנו תהיה פחותה באופן משמעותי. 

הקשר בין האמרות 

השאלה האחרונה שנותר לנו לדון בה הינה האם יש קשר בין כל האמרות. והתשובה היא חיובית. נראה לי, שרבי יהושע בא לומר לנו, שיש לנו נטייה טבעית, להתחבר לרב, ולחבר, לסבור שרק הם מבינים אותנו ורוצים לעזור לנו, רק עליהם אפשר לסמוך, וכל האחרים רעים - בא רבי יהושע ואומר, בפשט הדברים - עשה לך רב, וקנה לך חבר - וכל האחרים, שלא זכו להיות בקרבה אליך - אל תשפוט אותם לחומרה, אל תאשים אותם בכך שהם אינם מבינים או רוצים לעזור לך - כי יתכן ואתה הוא זה שלא נתת להם את הצ'אנס. 

אפשרות אחרת לראות את הדברים, הינה שגם לאחר שמינית לך רב ובחרת לך חבר - גם אותם אתה צריך לדון לעתים לכף זכות, שהרי מהרב ומהחבר אנו מצפים הכי הרבה, ולעתים אנו עלולים לדון אותם לכף חובה. ומכאן החובה להזכיר לנו תמיד, כי בסופו של דבר הם אנשים הקרובים אלינו ועלינו להיזהר מלדון אותם לכף חובה. 

ולבסוף, גם את עצמנו אנו צריכים להיזהר מלדון לכף חובה - גם אם אנו מרגישים בודדים שלא מבינים אותנו ויתכן שמתוך ייאוש אנו אף נוטים להאשים את עצמנו - עלינו להיזהר מליפול במלכודת הזאת, לדעת גם לוותר לעצמנו לעתים ולקבל רוח אופטימית.