סוד השבת - המתכון להתמודדות עם מצבי לחץ

ההשראה לקטע הזה באה לי ממצבים לחוצים שעברתי לאחרונה, ואחד הדברים שסייע לי לעבור אותם היה דברים שהבריקו לי לפני כמה שנים בעקבות דברים של רבי נחמן מברסלב על סוד השבת. זה באמת ראוי לפוסט הרבה יותר רציני, אבל הואיל ואין לי זמן עכשיו לפוסט ארוך, לא אמנע מכם את הטוב הזה. אז.... תתרווחו מול המחשב, שימו ברקע את השיר הזה של אודי דוידי, המבוסס על פיוט ידוע בשם "שבת היום לה'", וקראו את הדברים, אני מקווה שהם יתנו לכם את ההשראה המתאימה.....

הלחץ אותו אנו מרגישים נובע מחוסר של יישוב הדעת. הוא נובע ממצב בו המון מחשבות מטרידות אותנו וכולן רוצות התייחסות, ואף אחת לא עוזבת אותנו.... צריך לעשות את זה ואת זה, ולא הספקתי את זה ואת ההוא, ובמיוחד אם אנשים מסביבך גם הם לחוצים, גם הם צריכים את היחס שלהם... גלגלי המוח מסתובבים מהר יותר, מהר יותר ו..... בווום, מיגרנה / כעס (התפרצות) / הלם - לכל אחד מאפיינים משלו לקריסה שמגיעה, כאשר נכנעים ללחץ.

רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו משהו מיוחד - אדם מסוגל להתמודד עם מחשבה אחת בכל פעם. איננו חושבים 20 מחשבות באותה שניה. אלא מה? הואיל ואנו צריכים להתמודד עם הרבה מחשבות, בכל פעם באה מחשבה אחת ו"דוחפת" את השניה. והמעברים האלה בין מחשבה למחשבה יוצרים את הלחץ, כאשר המהירות בה המחשבות עוברות בראש, גדולה מזאת שהמוח מסוגל לעבד, במיוחד כאשר צריך התבוננות ויישוב הדעת להתמודד עם כל בעיה.

דוגמה קלאסית ללחץ שעלול לקלקל הוא מצב שאנו אמורים לעשות משהו טוב, כמו אירוע, הופעה, מבחן כלשהו וכו' והמוח מנסה להעלות כל הזמן אפשרויות שהדברים לא ילכו. ומה אם זה לא יעבוד? ומה אם ההיא לא תגיע? ומה אם הרמקול לא יעבוד? ומה אם אשכח את החומר? ומה אם הקול לא יעבוד? ומה אם יהיה פקק ולא אגיע בזמן? המחשבות האלה עלולות לגרום לנו לפספס את העיקר, קרי ההנאה, או העשיה עצמה, ולהתמקד בחששות והלחץ (ואז זו תהיה מעין נבואה שמגשימה את עצמה).

ובהמשך - בטרדות הפרנסה והבריאות החינוך היומיומיות - ומה אם הלקוח לא יגיע? ומה אם הכדורים לא יעזרו, ומה אם הבדיקות לא יצאו טוב? ומה אם בעל הבית לא יאהב מה שעשיתי ולא יתן לי העלאה במשכורת? ומה..... ומה......

כאן נכנס סוד השבת

התורה מצווה אותנו, "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" - ששיה ימים בשבוע אדם חייב לעבוד, לרוץ, ללחום את מלחמת החיים, לעשות את המקסימום - אם זה בפרנסה, אם זה בלימודים, אם זה במציאת זיווג וכו'. חלילה לא להתעצל, לא לוותר, לרוץ עד הרגע האחרון. לסמן את המטרה ולהתקדם לעברה. להתמקד בעשיה ובכיוון, ולפעול.

אבל - - - כאשר מגיעה השבת, שובתים. לא רק הגוף שובת, אלא גם המוח שובת. שבת - לה'. מסביר התלמוד, כי במלים "ויכל ה' את מלאכתו ביום השביעי", כמו כלה, מושלמת, הגיע יום השבת. וכך גם האדם: כשמגיע יום השבת, הוא אמור להשבית את מחשבותיו. לא לחשוב על הפרנסה, לא על דאגות אחרות, אלא יתנהג ויחשוב כמו בן של מלך, כאילו כל מלאכתו עשויה. לא יחשוב מה יהיה מחר, ומה יהיה מחרתיים, ואיך להתמודד עם זה ועם ההוא. פשוט להשבית את המחשבה, לקחת פסק זמן, ליהנות, ולהשאיר את הכל ליום ראשון. לדאוג תמיד יש זמן.

האנשים שאינם מבינים את סוד השבת, חיים את כל החיים בלחץ בלתי פוסק. איך אפשר? איך אפשר להתמודד עם כל הלחץ הזה בלי יום אחד בשבוע שבו סוגרים את המחשב ונותנים לו לנוח?

אבל מעבר ליום השבת עצמו, יש בסוד השבת מסר פנימי עמוק. לעולם לא נוכל לעשות מושלם, מכיוון שהעולם הזה אינו מושלם; תמיד יהיה אפשר להעיר ולומר ולבקר; ובנוסף, לעולם לא נוכל לדעת מה צופן העתיד. אבל דבר אחד בטוח - כאשר עשינו כל מה שביכולתנו, אנחנו פשוט סוגרים את הסוויץ', שלמים עם עצמנו, ויודעים שאנחנו עשינו את המקסימום. ומכאן ואילך נקבל כל דבר באהבה וכמובן, (מי שמאמין...) סומכים על הקב"ה שהוא יעשה את החלק שלו בעניין. זהו סוד ההרפיה, סוד השביתה, סוד השבת.

וגם אם אנחנו עוד לא היגענו לשבת, אלא נמצאים למשל רק ביום שני, כמו היום, ואנחנו באמצע האטרף של העשייה, גם אז אין מקום להילחץ, מכיוון שאנו צריכים תמיד לראות את השבת, קרי את אותו הרגע בו נסיים את המלאכה, ואז העט תיפול מהיד, ואז הכל ייפסק, ותבוא השבת. יבוא אותו הרגע, בו מה שעשינו, עשינו, ומה שלא עשינו, לא נעשה. ולכן, עכשיו הזמן לעשיה, ולא ללחצים. כל לחץ מסיט אותנו מהמטרה שלנו ורק מפריע לנו. ואם אנו יודעים זאת, אז כבר מיום שני אנו נתמקד בעשייה, ולא בלחצים. נדע שיש סוף לעניין הזה. יש פרוייקט, רצים עליו, עושים מה שצריך, ויודעים שזה הכל זמני, וכאשר יגיע הרגע, אנחנו נוכל לעצור ולהינפש.

השבת היא הברכה של כל השבוע, ולא בכדי, מי שמבין את סוד השבת, כל ימיו מבורכים!

שבת שלום!

כוחו של זיכרון - או - להעלות נר תמיד

שבת זו, כידוע, הינה "שבת זכור" (כמו כן, בשבת זו אנו גם קוראים על הציווי לאסוף כסף לרכישת שמן, על מנת להדליק את נר התמיד). התורה מצווה אותנו לזכור. לזכור את יציאת מצרים, את המן, מלחמת עמלק, ועוד. מהו הזיכרון? מדוע הוא כל כך חשוב? ובכן, הזיכרון הוא כוח, הוא אנרגיה, הוא מחזק, הוא מנוע לצמיחה ולשינוי.

יש קטע מקסים בתורה רכ"ב של רבי נחמן: "צריך להיות תמיד בשמחה ולעבוד את ה' בשמחה. ואפילו אם לפעמים נופל ממדרגתו, צריך לחזק עצמו בימים הקודמים, שהיה מזריח לו איזה הארה קצת. כמו שאנו רואים, שכמה סומים מחזיקים עצמן באיש אחד שאינו סומא, ומאמינים בו והולכים אחריו. וגם הסומא מאמין למקלו, שהולך אחרי מקלו אף שאינו רואה כלל; מכל שכן שראוי לילך אחר עצמו, דהיינו מאחר שבימים הקודמים הזריח לו קצת והיה מתחזק ומתעורר לבו לה' יתברך, אף שעכשיו נפל מזה ונסתמו עיניו וליבו, עם כל זה ראוי שיאחז בימים הקודמים וילך אחריהם, דהינו כמו שאז היה מתעורר לבו להתחזק בעבודתו יתברך, כן גם עכשיו יחזק לבו מאוד, וילך אחר ההתעוררות והזריחה שהיו לו אז, אף שעכשיו נפל מזה כנ"ל, עד אשר בקצת ימים יעזרוֹ ה', ויחזור ויזרח לו אורו יתברך, אמן".

אומר רבי נחמן, כי אין אדם שאין לו עליות וירידות. אין אדם ללא קשיים. לעתים הוא "על הגובה" ולעתים עמוק עמוק בקרקעית. עמוק כל כך, שאינו מסוגל לראות אפילו טיפה אחת של אור. הכל נראה לו חושך מוחלט. מה יעשה?

אומר רבי נחמן – שבימים כאלה, הוא חייב להיזכר בימים הטובים. למשל: אם הוא ירד ממדרגתו הרוחנית והתפילה אינה מדברת אליו, עליו להיזכר בימים שבהם התפילה "היתה עושה לו את זה", ולהאמין שהוא מסוגל לחזור למדרגה זו. ואם מדובר בזוג שהאהבה בינהם התקררה, עליהם להיזכר בשנים הראשונות ובאהבה הגדולה שהיתה שם, ולהאמין שזה עוד לא אבוד. ואם מדובר בילד שסטה מן הדרך, על הוריו – לפני שיפלו לייאוש – להיזכר בתקופות היפות של אותו ילד, ולהאמין כי אם השורש טוב, הילד עוד יחזור לכור מחצבתו.

כי כך הורונו רבותינו, השאלה הינה האם נותרה "קוסטא דחיותא", קרי האם נותר גרעין חיות – אפילו אם העץ יבש לחלוטין, האם נותרה בו עוד לחלוחית של חיים. אם זה המצב, אין לאבד תקוה, ויבוא יום והעץ היבש יצמיח ענפים חדשים וירוקים, עלים רעננים ופירות מתוקים.

וכל עוד העץ מצוי בחורף, בשלכת, כל עוד האדם הולך בחושך, מה יעשה? יאמץ את עצמו להיזכר בתקופות היפות. זיכרון זה יתן לו כוח לשמר את אותו גרעין חיים, עד שיגיע זמנו לפרוץ החוצה.

נראה לי, שדברים אלה של רבי נחמן מתאימים, יותר מכל, לזיכרון יציאת מצרים. גם כשעם ישראל בגלות, ומרבית היהודים אבודים ומבולבלים, גם אז יש לזכור את התקופות היפות של יציאת מצרים, האהבה הגדולה, הניסים "המסות הגדולות שראו עיניך" ולהאמין כי ימים יפים אלה עוד יגיעו "כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות".

ואומר האדמו"ר הזקן, שבכל יהודי יש "אהבה מסותרת" לקב"ה, היא היא הגרעין שממנו לעתים צומחת אמונה חזקה ביותר, שמחזירה אותו לחיק אבותיו. הוא נר הנשמה – נר התמיד, שאינו כבה לעולם. אפילו כאשר הכל חשוך בחוץ, הנר דולק. "וכל עוד הנר דולק – אפשר לתקן".

גם אני משתדל להחזיק באמתחתי את "ספר הזכרונות" הוירטואלי שלי, ובו זכרונות מכל מיני מינים וסוגים. זכרונות של שמחה, זכרונות של הצלחה למרות קשיים, זכרונות של אהבה וקרבה, זכרונות של התפעמות מעוצמתה של ההשגחה הפרטית, ועוד ועוד. זכרונות אלה הם כמו הנר הקטן שיש לי בלב, ולעת הצורך, כאשר אני שפוף, עייף, מותש וקצת חלש, אני מוציא אותם, מגלה את הנר הקטן, שהופך לאבוקה, ומאיר לי את החושך, עד שאוכל להתייצב מחדש. זהו כוחו של ה"זכור".