העיקר התנועה :)

איזה יום יותר חשוב - יום החתונה, או יום חתונת הזהב? היום שבו יוצאים לטיול, או היום שבו חוזרים מהטיול? יום הלידה או יום המוות? 


יש מחלוקת ידועה בין בית שמאי לבית הילל, כיצד מדליקים את נרות החנוכה. תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב:

"ת"ר (שנו חכמים): מצות חנוכה נר איש וביתו (- נר אחד למשפחה ליום), והמהדרין נר לכל אחד ואחד (קרי כל אחד מבני הבית מדליק חנוכיה), והמהדרין מן המהדרין: ב"ש (בית שמאי) אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך (עד לנר אחד ביום השמיני) וב"ה (בית הלל) אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך (עד לשמונה ביום השמיני)."
עכשיו עוברים לדון בשאלה מה הטעם של כל אחד ואחר:
"אמר (חכם ושמו) עולא: פליגי בה (בנושא הטעם חולקים שני אמוראים) תרי אמוראי במערבא (בארץ ישראל) ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא.
חד (רבי יוסי) אמר: טעמא דב"ש (של בית שמאי) (מדליקים מספר נרות) כנגד ימים הנכנסין (כמה עוד ימים נותרו) וטעמא דב"ה (של בית הלל) (מדליקים מספר נרות) כנגד ימים היוצאין (שעברו).
וחד אמר (רבי יוסי השני) טעמא דב"ש כנגד פרי (קוראים - PAREY) החג (הפרים של חג הסוכות, שפוחתים והולכים, בית שמאי למדים מסוכות) וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין.
 אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שני זקנים היו בצידן אחד עשה כב"ש ואחד עשה כדברי ב"ה זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין." (זאת אומרת שהם הלכו לפי הטעם השני ולא הראשון)."

זאת אומרת, שבית שמאי הלכו לפי הנוהג ולא ניסו למצוא טעם נוסף. אם התורה גזרה כך בחג הסוכות, אנחנו יכולים לאמץ את זה. ואילו בית הלל הלכו לפי טעם לגופו של עניין - אור הוא משהו שצריך להרבות. אמנם נשאלת השאלה, הרי נר חנוכה הוא איש וביתו, ואילו הפרים היו כנגד אומות העולם. אלא שמשיבים שהנר מודלק בחלון, לפרסם את הנס, וגם הוא כנגד אומות העולם. 

קולמוסים רבים נשברו על המחלוקת הזאת, וכל אחד ניסה למצוא טעמים רבים נוספים, לאיזה כיוון הולכים. יתכן אפילו טעמים שבית שמאי ובית הלל לא התכוונו אליהם. וגם אנחנו נפעל כך. 

להיות בתנועה

השאלה הראשונה שנבקש לשאול היא האם בית הלל ובית שמאי פרסו בפנינו את האופציות היחידות? אומר התלמוד, כי במקור די בכך שמדליקים נר ליום. באים הצדדים ואומרים שמצווה להדליק יותר. אולם יש אפשרות רביעית, שבכל יום נדליק שמונה נרות, על מנת להזכיר לנו את נס שמונת הימים. ומדוע איננו עושים כן? יתכן שהתנועה גם היא חשובה. 

נר אחד או נרות רבים?

נניח שיש לכם כד שמן ואתם יכולים להדליק נר אחד גדול, במקום שבו אתם יושבים, שיאיר לכם את החדר וידלוק יותר זמן, אבל בחדרים האחרים יהיה לכם חושך. או לחלק את השמן לנרות קטנים, שתוכלו לפזר בחדרים, אולם כעת כאשר אתם יושבים בחדר, האור יהיה קטן יותר, וגם יכבה מהר. אולם אם תרצו לעבור מחדר לחדר, אז במשך תקופת זמן מסוימת בכל חדר וחדר יהיה לכם אור. מה הייתם עושים?

שאלה זו אינה תיאורטית... קחו למשל את הכישרון שלכם. האם תבחרו למקד אותו בעניין אחד, או שמא לפזר אותו על פני תחומים רבים? פרנסה. זוגיות. וכן הלאה. מה נכון יותר? 

בראי זה ניתן להביט מחדש על המחלוקת ביניהם:

כיצד מתחילים?

כיצד נכון להתחיל את החיים? האם נכון ללכת על הכל - גם לחפש זוגיות, גם פרנסה, גם לקנות בית, ולהתקדם בכל המישורים, או שמא ללכת צעד אחד צעד - קודם למצוא פרנסה. לאחר מכן לקנות דירה, לאחר מכן להקים משפחה, שאתה יכול לפרנס, ויש קורת גג?

גישתו של בית הלל תהיה - תתחיל בקטן, ותגדל לאט לאט. 

גישתו של בית שמאי תהיה - תפעל בכל המישורים. החיים קצרים. 

ומה לאחר מכן?

בית שמאי - סוד המיקוד

גישתו של בית שמאי יכולה להיות, שלאחר ששמנו כוחות בכל הכיוונים, לאט לאט הדברים מסתדרים והאינרציה עושה את שלה, ואז נוצר הרווח. מה עושים איתו? ממקדים את הכל למקום אחר. נסביר: אתה מתחיל את החיים, שם כוחות על דירה, פרנסה, זוגיות. פרנסה למשל: הולך ללמוד מקצוע, משקיע בבניית עסק וכדומה. בשלב ראשון צריך להשקיע זמן וכסף. לאחר כמה שנים כבר סיימת ללמוד, וסיימת עם ההשקעות הראשוניות, ויש כבר רווח. מה אתה עושה איתו? בשלב ראשון אתה חוסך כסף לרכוש דירה. משקיע וקונה רהיטים וכדומה. לאחר מכן סיימת עם ההוצאות. בשלב ראשון אתה משקיע בזוגיות. חתונה. וכדומה. לאחר מכן מתפנה לך זמן וכסף. מה אתה עושה בזמן הפנוי, בכסף הפנוי, באנרגיות הפנויות - יאמרו בית שמאי, עכשיו לך ותתמקד לאט לאט למקום אחד. תשקיע את הכל בבית. במשפחה. את האהבה, הזמן הפנוי, כסף. נר חנוכה - איש וביתו. 

בית הילל - מוסיפים והולכים

גישתו של בית הלל יכולה להיות שאי אפשר ללכת על כל הדברים בשלב ראשון. נכון שלוקח יותר זמן אבל אסור לקפוץ. צעד אחר צעד. תמצא פרנסה. בשלב ראשון אתה צריך להשקיע זמן בלימודים, וכסף לשכר לימוד, ולפתוח עסק. לאחר שסיימת עם זה, אתה מרוויח, ויש לך כסף - מה אתה עושה? הולך וחוסך לדירה. קנית דירה ומתפנה לך כסף. מה אתה עושה? משקיע לבנות משפחה. ככה בכל שלב אתה מדליק עוד נר ועוד נר. מדרגה למדרגה. עד שדולקים כל הנרות.  

איזו גישה מתאימה לכם יותר?

עכשיו נחזור לשאלה בה פתחנו - היום הראשון או היום האחרון?

אנו עוסקים עתה בנימוק הראשון למחלוקת. לפי נימוק זה, סברת בית שמאי היא שמדליקים כל יום מספר נרות כמספר הימים שנותרו להדליק. ואילו לפי בית הילל מדליקים כמספר הימים שכבר עברנו. 
איזה יום יותר חשוב? באיזה יום הנס גדול יותר?
לפי בית שמאי, ביום הראשון, מכיוון שהשמן ביום הראשון הספיק לשמונה ימים. ואילו ביום השני אותה כמות שמן הספיקה לשבעה ימים, וביום האחרון כמות השמן הספיקה ליום אחד. 
ואילו לפי בית הילל, ביום השמיני, מכיוון שזה היום השמיני שבו קרו נסים בפועל. 
אז....
לפי בית הילל, היום החשוב הוא יום חתונת הזהב, כי בו הצלחת להגשים 50 שנות נישואים, אתגר לא קל. והיום בו אתה חוזר מהטיול, עם כל החוויות שחווית בפועל. ויום המוות, בו הצלחת לצלוח את החיים בצורה מכובדת. למעשה, אומר לך הילל, ההתחלה היא טובה, אולם העיקר הוא הסוף. תמיד תכוון לכך שהיום האחרון יהיה גבוה מהראשון. אם לא תהיה לך השאיפה, לא תגיע בפועל גבוה. הקושי בגישתו של בית הילל הוא שזה מאוד מלחיץ. אדם שעכשיו מתחתן ואומרים לו - תכוון כך שתגיע לחתונת הזהב... זו דרישה גדולה.
לפי בית שמאי, היום החשוב הוא היום הראשון, היום שבו אתה מתחתן, שיש בו הבטחה רבה, יש לך 50 שנה לחיות עם אהובתך! יש לך שבוע שלם של טיול מרגש לפניך, יש לך חיים שלמים לחיות ולחוות. הקושי של בית שמאי הוא שלכאורה, מהיום הגדול, היום הראשון, אתה פוחת והולך. 
אבל היתרון שלו הוא שתמיד אתה יכול להתחיל מחדש. במה דברים אמורים? ניקח זוג שיש לו משבר. או אדם שהגיע למשבר גיל הארבעים. הוא מרגיש שעד עתה חי לא בצורה הנכונה. שפספס. שבדרך לשיא הוא הידרדר מאוד. יהיה לו קשה לעמוד בציפיות של הילל. יבוא שמאי ויאמר לו - אל תדאג. מה שהיה - היה! עכשיו תתחיל מהתחלה. יהא זה היום הראשון של שארית חייך. יהא זה היום הראשון של שארית החיים המשותפים שלכם. ואם זה היום הראשון - יש לכם כל כך הרבה לחוות, לתקן, לעשות. אז תשמח! זה למעשה סוד התשובה, שבכל מקרה יש לך אפשרות לשנות את המסלול, למקום הטוב. 
וגם רבי נחמן מברסלב מדבר בנושא הזה. שהעיקר הוא להתחיל מהתחלה. בכל פעם שאתה מרגיש מדוכא, לא במסלול, תשכח את מה שהיה, ותתחיל מהתחלה. 

מי יעשה את הצעד הראשון?

מי יעשה את הצעד הראשון?

מדברי הנביאים למדו חז"ל שיש מעין ויכוח בין הקב"ה לעם ישראל, לאחר שהקב"ה הרחיק את עם ישראל:
הקב"ה אומר - "שובו אלי ואשובה אליכם": אתם צריכים לעשות את הצעד הראשון, כי יש סיבה לכך שהרחקתי אתכם (ופרט לכך שהרי אתם אלה שהתרחקתם קודם ולכן גם אני התרחקתי).
עם ישראל אומר: "השיבנו ה' אליך ונשובה", כי אתה זה שהרחקת אותנו ולכן אתה זה שצריך לקרב. ממילא זה בכוח שלך, ולא שלנו.

ולפעמים זה קצת מבאס שיש כזה ויכוח בין שניים אוהבים והתוצאה היא, שהם רחוקים זה מזה וסובלים מכך, רק בגלל השאלה מי יהיה הראשון ש"יישבר" ויעשה את הצעד הראשון לאהוב ליבו.

ורבי נחמן אומר: דע לך שלעולם הקב"ה עושה את הצעד הראשון. וגם אם לא בגלוי, אז בנסתר הוא מכין את הקרקע ואת הנסיבות לך שתוכל לעשות זאת בעצמך. ההתעוררות היא שלך, והזכות שלך, אולם היתה שם יד מסייעת שקדמה לכך.

והכל מודים שבחודש אלול "המלך בשדה", קרי הקב"ה הוא שעושה את הצעד הראשון ובא אלינו ולנו לא נותר אלא לחטוף את ההזדמנות.

התשובה – האם אכן אפשרית או אידיאל בלבד?

"לו ניתן לי על חיי לחזור 
לסובב את הגלגל אחור, 
מה הייתי משנה? 
ההייתי משתנה? 
זו שאלה שלא אדע לפתור. "

מלים: שמרית אור * * * לחן: אבי טולדנו

היגענו לשיאם של הימים הנוראים, היום הנורא ואולי גם הנפלא מכל, היום בו יכפר ה' על כל עוונותינו. ודרישה אחת מאיתנו, מהדהדת מזה 40 יום (אם לא מדי יום ביומו) – לעשות תשובה.

הדרישה של עשיית התשובה הינה כה מרכזית בתרבות היהודית, עד כי אנו מתרגלים כמעט באוטומט את הפרוצידורה הידועה והמוכרת, של וידוי--חרטה--וקבלה-לעתיד, עד כי כולנו יוצאים מנקודת הנחה מובנת מאליה, כי התשובה הינה אפשרית ונותר רק לצלוח אותה בשלום. במאמר זה אבקש לתהות על נקודת מוצא זו, ולבחון האם אכן תשובה הינה עניין אפשרי.

האם תשובה מכפרת על כל העבירות?

בראשית מסענו עלינו להזכיר כי יש אנשים מסוימים, שאין מספיקים בידם לעשות תשובה (כמו מי שחטא והחטיא את הרבים; או האומר 'אחטא ואשוב'). ויש דברים המעכבים את התשובה. ויש עבירות שתשובה מכפרת מיד; ויש עבירות שתשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, וכן הלאה. ויש עבירות שעליהן ספק אם ניתן לעשות תשובה, תלוי באיזו גישה אנו מסתכלים, האם בגישת המוסר המחמירה; או בגישה החסידית, לפיה תשובה מאהבה ומעומק הלב מכפרת על הכל.

נראה לי כי אין באמור כדי לפגוע בכוחה של התשובה, אלא רק לומר לנו כי תשובה הינה "עניין לרציניים". קרי, אם תרצה – תוכל. אם תבוא ברצינות ומתוך נחישות לתקן את דרכיך, יימצא לך פתרון, גם במקום שבו לכאורה אין פתרון.

וזה עומקו של הפסוק – כי עמך הסליחה, למען תיוורא – דווקא הפתח האמיתי לעשות תשובה, הוא הגורם לכך שאנשים לא יתייאשו וישליכו מעצמם כל רסן,  אלא מתאמצים ביראה לעשות תשובה.

תנאי א' - וידוי דברים

השלב הראשון בתשובה הוא וידוי הדברים. כפי שפוסק הרמב"ם, וידוי הדברים הוא מצוות עשה מן התורה והוא תנאי בסיסי לתהליך התשובה. אדם לא יכול לשוב מחטא שאינו מודה בו. אגב, גם כיום, כאשר אדם מבקש חנינה, בראש ובראשונה הוא חייב להודות בפשעו, לקחת אחריות על מעשיו ולהביע חרטה עליהם, ולהסכים במקרים המתאימים לעבור הליך שיקומי. הכלל הגורף הוא כי אין להעניק חנינה למי שטוען שהרשעתו היתה לשווא וכי הוא חף מפשע ואינו לוקח אחריות על מעשיו. יחד עם זאת בית המשפט העליון פסק כי במקרים נדירים, ניתן להעניק חנינה משיקולים הומניטריים.

כך, לפני כשנה הגיש הנשיא לשעבר משה קצב בקשת חנינה, באמצעות רעייתו, מבלי להודות באשמה. על מנת להתגבר על המכשול האמור, הוא העלה טיעונים מתחום ההגנה מן הצדק, כי לא זכה למשפט הוגן. נראה, כי בקשתו זו צפויה להידחות.

מכל מקום, כאשר מדובר בדיני שמיים, אין כלל מקום להעלות טיעונים כאלה וודאי שלא לכפור באשמה, שהרי אין בדיני שמיים שום ספק בעבירה ובדין הראוי לה. אדרבה, לא זו בלבד שכפירה באשמה לא תועיל לחוטא, אלא רק תזיק לו. וכידוע בנוסח התפילה:

"ריבונו של עולם! מנהג בית דינך הצדק, לא כמנהג בתי דינין של בשר ודם. כי מידת בשר ודם, כשאדם תובע חברו בממון, יבוא אל הדַיָן. אם יכפור, ינצל מן הממון; ואם מודה, מתחייב ליתן. ובית דינך הצדק לא כך הוא. אלא אם יכפור - אוי לו, אוי לנפשו. ואם מודה ועוזב. אתה תרחמהו...".

משכך, אין מנוס מוידוי דברים והודאה בחטא, כתנאי לתשובה. וכך פוסק הרמב"ם בפרק הראשון של הלכות תשובה:

"כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא'ל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה.

כיצד מתודין? אומר: 'אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה'. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח..."

וכאן מתעוררת בעיה ראשונה – אם לא ניתן לעשות תשובה על חטא שאינני מתוודה עליו, כיצד אוכל לשוב מרוב החטאים שעשיתי – שהרי חלק גדול מהם שכחתי, וחלק גדול אולי יותר, אינני כלל מודע שחטאתי. ולגבי אותו חלק שאני כבר יודע שחטאתי, אינני זוכר את כל הנסיבות, ולא אוכל לפרטם יותר מדי, מה גם שלא תמיד יש כוחות או זמן לפרט ולפרט ולפרט את החטא.

לנושא זה נמצאו שני פתרונות עיקריים – הראשון הוא הוידוי הכללי הנאמר ביום הכיפורים, הכולל כל חטא אפשרי. השני, הוא שיש משמעות גדולה לעצם הנכונות להתחרט ולעשות תשובה, ועל כן הוידוי נאמר בלשון כללית, כך שיכלול את כל העבירות שעשיתי, בין אם אני זוכר אותן ובין אם לאו. והקב"ה בוחן כליות ולב ושומע תפילה.

תנאי ב' - חרטה

שאלות אלה נכונות גם לנושא החרטה; כיצד ניתן להתחרט על חטא שאינני זוכר אותו, או יותר גרוע – חטא שכלל איני יודע שחטאתיו, ועל כן אשוב עליו פעם נוספת? נראה, כי גם כאן נושא הכוונה חשוב ביותר, הכוללת צער אמיתי על חטאים כאלה; אך מן הסתם צריכה להיות נכונות גם להשתלם ולהעמיק בלימוד ההלכה, שכן לא עם הארץ חסיד, וראוי לעיין בפתיחת דבריו של הרמח"ל לשער הנקיות במסילת ישרים.

תנאי ג' – עזיבת החטא / תיקון

אם התנאים האחרים מורכבים, הרי ששני התנאים הבאים קשים בהרבה. מה הבעיה בעזיבת החטא? אם דיברת לשון הרע, פשוט תפסיק. אם לקחת כסף – תחזיר. וכמובן לבקש סליחה וכו'. לא כך?

ראשית, לא תמיד מי שלקחתי ממנו לפני שנים, נמצא זמין שאוכל להשיב לו. אולי עבר מקום אולה שינתה את שמה, אולי נפטר. וגם כאן לא תמיד אני יודע האם גזלתי, וממי, או שאינני זוכר.

שנית, לעתים העבירה הינה כלפי ציבור. כיצד ניתן לתקן דברים שאמרתי בפומבי כלפי ציבור שלם? ואכן יש עבירות, כמו מחטיא הרבים, שקשה/לא ניתן לשוב עליהן. אך המצב מורכב אף יותר: 

שלישית, לא תמיד הנסיבות מאפשרות לי לתקן, שכן התיקון כרוך בבריחה מהנסיבות שגרמו לי לחטוא (כמו הצורך לשנות מקום) והדבר אינו אפשרי; או שהשינוי תלוי בעבודה על מידותינו בסיסיות (כמו הנטיה לכעוס, להתפרץ, לדבר, סקרנות), שנולדנו איתן וקשה עד מאוד לשנותן.

ו-רביעית, תיקון אמיתי משמעו חזרה אחורה בזמן, להשיב מצב לקדמותו כאילו לא נעשה החטא. לדבר מספר היבטים: [1] תיקון פיזי, וקנייני כמו השבת הגזילה; או כספי כמו תשלום פיצוי. [2] מחיקת ה"קפידא" אצל הניזוק (במקרים המתאימים) כאילו לא נפגע ולא נגרמה לו בושת פנים. ו-[3] מחיקת החטא ורושם החטא אצל החוטא. דהיינו, מחיקת התחושה הרעה (החמצה) שהותיר בנו החטא; מחיקת תחושת העונג שגרמה לפיתוי, שעדיין מקננת בחוטא "לפתח חטאת רובץ", וחזרה לעידן התמימות. וגם מחיקת תחושת הפחד מכשלון נוסף שמחלישה את כוחו של האדם לנסות ולתקן.

חיבור היבטים אלה מעורר את השאלה האם באמת ניתן לתקן חטא, או שמא צדק שלמה באומרו כי זהו "מעוות לא יוכל לתקון"; או דוד המלך, באומרו: "וחטאתי נגדי תמיד". וזועק דוד המלך מקירות ליבו: "לב טהור ברא לי אלוקים" – לב שהוכתם, לכאורה לא ניתן לתקן. צריך לברוא לב חדש. וזאת להבדיל מרוח נכון – שגם אם הלכה לאיבוד, או נפלה לה, ניתן לחדשה.

אכן מסובך, אולי המסובך ביותר. וכאן אין פתרון קסם אלא משלב של פתרונות, שנוכל למנותם רק על קצה המזלג.

תפקידו של החוטא: הוא לעשות כל שביכולתו על מנת לתקן. אם יוכל להשיב – ישיב. אם לא ניתן להשיב, יתרום לצדקה או יעסוק בצרכי ציבור. שינסה להתרחק מהנסיבות שגרמו לחטא. אם ניתן, יעשה כן. אם לא ניתן, ינסה להתמודד ככל שיוכל, שהרי ההכרח לא יגונה, ורחמנא ליבא בעי. ע"פ החסידות, זיעה ושמחה של מצוה מוחקות את העבר. ולבסוף, החוטא צריך לפתח את האמונה, שהינה למעלה משכל, כי ניתן לתקן ולא רק לקלקל; ולבטוח בה' כי הוא יכול ומוכן למחול על עוונותיו.

תפקיד הנפגע: בלא עזרתו ונכונותו למחול, לא ניתן להגיע לתיקון. ולכן הלכות ברורות מתייחסות לנפגע ומורות לו לשתף פעולה ולמחול, ובלבד שבקשתו של החוטא כנה. ואם ביקש מחילה שלוש פעמים ולא מחל לו – שוב אינו נזקק לו לצורך התשובה. הדרישה מהנפגע לשתף פעולה ולמחול הינה גישה קולקטיבית, מן הסתם כל אחד הוא גם פוגע וגם נפגע. ועל כן אם אתה רוצה שאחרים ימחלו לך, גלה נכונות גם אתה למחול.

תפקידו של הקב"ה: לבסוף, התפקיד המכריע בהליך התשובה הוא תפקידו של הקב"ה. תשובה הינה תהליך הדומה לגאולה. וכפי שהגאולה באה בעיקרא מלמעלה, עם עזרה מלמטה, כך גם התשובה. אם הקב"ה אינו עוזרו לתקן, אינו יכול ליצר הרע. אם הקב"ה אינו מוחל; אינו מסייע לתיקון המחשבה ושולח אנרגיות של תיקון – אין האדם יכול לבצע את התשובה לבדו. הדברים ברורים וידועים וכרוכים בחיבור אני לדודי ודודי לי, וביחס שבין השיבנו ה' אליך ונשובה, לבין שובו אלי ואשובה אליכם. הדיון במחשבת ישראל אודות תפקידו של יום הכיפורים והתיקון שמתבצע ביום זה, גם נוגע בנקודה זו.

ולסיום דרישה זו, אין זה בטוח כי תיקון משמעו מחיקה מוחלטת של רושם החטא. שכן לעתים האדם צריך ליפול, על מנת שיוכל לקום ולהתקדם רוחנית מתוך נפילה זו; לעתים רצון הבורא הוא כי האדם יתמודד עם המצב, ומתוך התמודדות זאת תהיה לו עליה; ולעתים דווקא יוצא ממנו לטובה, כאשר האדם מצליח להפוך את החטא לזכות, להוציא יקר מזולל. או שהנפילה הקודמת גורמת לאדם תמריץ להשתפר, תמריץ שלא היה משיגו באופן אחר (כמו קרבנות הנשיאים); או שרושם החטא יציל אותו מעוון גדול בהרבה שהיה נופל אליו, אלמלא החושים שפיתח בעקבות החטא הקודם. ועל כך נאמר – אל תאמר הנחש השיאני (בשין ימנית), אלא השיאני (בשין שמאלית) – העלה אותי לשיאים חדשים, אליהם לא הייתי מגיע באופן אחר.

תנאי ד' – קבלה לעתיד

תמיהה גדולה (אליה גם התייחסתי בספרי החדש "אהבה במבחן"), הינה על השאלה האם מישהו יכול באמת להבטיח שלעולם יאהב את רעייתו, או לעולם לא יחטא עוד, במיוחד בחטא שבו נפל פעם אחרי פעם. הרי לעתים עצם האבסורד שבהתחייבות זאת מחליש את האמינות שאנו מייחסים לה, ולכן גם את הרצינות בה היא נאמרת.

והתשובה היא שגם כאן הלב קובע. ליבו וכוונתו של האדם, כפי שהיא באותו הרגע בלבד. "באשר הוא שם". אם באותה נקודת זמן, רצונו האמיתי של האדם הוא שלא לחזור לעולם לחטא, אזי מתקבלת תשובתו, גם אם ייכשל לאחר מכן. והרי הקב"ה יודע אם הוא ייכשל או לא, אולם הדבר אינו משנה. החשוב הוא אותו הרגע בו מתבצעת הקבלה לעתיד.

לסיכום

תהליך התשובה הינו תהליך הכרחי לכל אדם השואף להתקדם בחייו, להסיר מעליו משקעי עבר ומשקל כבד המפריע לו בחייו. התהליך, כמו כל תהליך של שינוי, אינו קל, ולעתים נחזה להיות כבלתי אפשרי באופן מלא. הוא מחייב שילוב של מחשבה (שכל, תכנון, לימוד), רגש חם (של חרטה ורצון לתיקון, ושמחה ביכולת לכפר ולנקות), וגם אמונה רבה, כי ניתן לעשות זאת, ושהשב ראוי לכך.

תהליך התשובה הוא תהליך הכרחי גם במישור שבין האדם לעצמו, וגם במישור החברתי.

וכמו נושאים אחרים ביהדות, האדם צריך את העוז ואת הענווה, לדעת כי הוא חייב לתרום את חלקו לעניין זה, אולם לא הכל תלוי בו, ואם הוא יעשה את שלו, יסייעו לו משמיים להמשיך את התהליך ולצלוח אותו בשלום.

אאחל לכולנו הצלחה בתהליך התשובה!

על תקשורת וסליחה

מספרים על שיכור ופוזל שהתנגשו זה בזה ונפלו. לאחר שהתרוממו ואף בטרם ניערו האבק מבגדיהם פתחו בהאשמות הדדיות. הפוזל התחיל ואמר לשיכור: "למה אתה לא מסתכל לאן שאתה הולך?!" השיכור אף הוא לא נשאר חייב והצליף בו: "אולי תלך לאן שאתה מסתכל?!"

הספורט האנושי הוא להכות באגרוף על החזה של האחר. לחפש קודם היכן האחר חטא וטעה. הלך המחשבה המצוי הוא, שאם אמצא אשם במישהו אחר, הדבר ינקה אותי. הדבר נפוץ לא רק באסטרטגיה פלילית (מציאת אשם אשר יוצרת ספק סביר). אנשים נוהגים כך בין מבחינה טקטית (על מנת שלא להיראות אשמים) ובין מבחינה פנימית (שלא להרגיש כך), שכן החרדה מההיקלעות למשבצת האשמה היא חרדה מהותית אצל רובנו.

מעניין, כי בנושאים (או "פאשלות") בהם אנו מרגישים בהם אשמים (או גם ניצוץ של אשמה), אנו חוששים לשתף ואף נלחמים על מנת לשכנע את עצמנו ואת האחרים שאין בנו אשמה. ובטעויות שסלחנו לעצמנו או שאנו שלמים עם הצורה שפעלנו, פחות קשה לנו לשמוע שמישהו אחר מאשים אותנו (אלא אם כן הוא גורם נזק), ולעתים אנו אף מסוגלים לשתף אחרים בטעות שלנו.

לעתים, כמובן, אין מנוס משימוש בטקטיקת זריקת האשמה על אחרים. אולם במקרים רבים לא רק שאין בכך תועלת, אלא שהדבר אך מזיק.

ראשית, כאשר מדובר באנשים קרובים, שאין להם מטרה אמיתית לריב או לפגוע זה בזה, הרי שלא זו בלבד שהאשמת האחר רק פוגעת, אלא שהיא מחטיאה את מטרתה – היא גורמת לאי הבנה ולהתבצרות של כל אחד בעמדתו, להקצנה בהאשמה ההדדית ולהוספת אשמה על אשמה.

שנית, בהטחת אשמה אין בדרך כלל תועלת כלפי העתיד, שכן אין בה הצעה של פתרון המצב. גם אם אנו סבורים שדווקא אדם אחר אשם או אחראי בתקלה שנגרמה, והיינו רוצים שהוא ישנה את התנהגותו, עלינו לנהוג בחכמה ולהביאו להודות בכך מהמקום הפנימי, לקחת אחריות ולרצות להשתנות. בדרך כלל, האשמה תחטיא מטרה זו.

זאת ועוד, לעתים מצויים הצדדים בנקודה קריטית, בה הנזק ממשיך להתרחש, ויש צורך בפעולה ממשית ומהירה לשם מניעתו ותיקונו. אין מקום לעסוק בכיסוי עתידי לאשמה, אלא לנסות ולפתור הבעיה וכך לחסוך חלק נכבד מהאשמה העתידית.  

דווקא קבלת אחריות אישית מביאה לעתים לקירבה של הצד השני, לנכונות שלו להודאה בשותפות חלקית בטעות ולנשיאה הדדית בנטל לצורך שינוי.

ואכן, במקורותינו נקבע מפורשות שיש מצווה להוכיח את רעינו, אמנם דגש על "להוכיח" ולא על להאשים, אך גם על זאת נאמר רבות, שיש להיזהר מאוד, לדעת את מי להוכיח ומתי ובאיזה אופן. והגדילו חכמים בדיונים הקולע: "אמר ר' טרפון: העבודה, אם יש בדור הזה יכול להוכיח; אמר רבי אלעזר בן עזריה: העבודה, אם יש בדור הזה יכול לקבל תוכחה; אמר רבי עקיבא: העבודה, אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחים" (ספרא, ויקרא יט' אות מג'). העבודה הוא לשון חמורה, מעין שבועה. למעשה אומרים חכמים, שאין תורה סדורה כיצד מוכיחים זה את זה, ואף אילו היתה כזאת, אין אחד שמסוגל לעשות בה שימוש, ואף אילו היה כזה, לא היה מי שמוכן לקבל תוכחה. ויש צדק בדבריהם, שהרי הם עוסקים באדם שמלכתחילה אינו מוכן לקבל אחריות ושינוי, ורק התוכחה (ולא הרצון הפנימי והנכונות המוקדמת; או להבדיל פחד או אינטרס כזה או אחר) היא היא שגורמת לו לשנות דרכיו; כאלה ישנם אך יחידי סגולה.

אז מה עושים?

א. כל בירור חייב לנבוע ממקום של אמת. בראש ובראשונה אל לנו לשקר את עצמנו (הן לצד החיוב והן לצד השלילה). ובדרך כלל, אף אם אנו מצליחים לשקר את עצמנו, אין אנו מצליחים לשקר אחרים.

ב. לאחר שביררנו את מקום האמת, ובעיקר את תרומתנו למצב (אם בכלל), צריך לבוא שלב האחריות והנכונות לשאת בתוצאות.

ג. בעת השיחה עם הצד האחר, יש לשמוע שמיעה אקטיבית ומכילה, את כל מה שיש לו לומר. שמיעה כזאת תיצור פתיחות ונכונות לשמוע גם אותנו.

ד. הן בשמיעה והן בדיבור כלפי הצד השני יש לעשות מאמץ אדיר להסיר כל שיפוטיות. לנסות לראות את עצמנו כאנשים אובייקטיביים, חיצוניים השומעים ומתייחסים מתוך רצון להבין ולא שיפוטי ומתנשא. אם איננו מסוגלים להסיר את השיפוטיות ואת העויינות, מוטב לדחות את השיחה, אם אפשר.

ה. לבסוף, לחשוב יחדיו על פתרון ממקום של שיתוף ותרומה הדדית.

אני מאחל לנו שננצל תקופה זו של שעת רצון לקבל אחריות  ו"לנקות שולחן", בינינו ובין אחרים. 

סיפור לכיפור

                                                                        זה מה שנשאר,
                                                                        רק כמה רגעים,
                                                                        הרבה בדימיון, 
                                                                        מעט בחיים....
                                                                           שלמה ארצי

התלמוד (מסכת עבודה זרה) מספר את הסיפור הבא על אדם בשם "רבי" אלעזר בן דורדיה. כך, בלשון מעודנת שלי: אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח אישה אחת בעולם, שלא בא עליה. אם כך, איך אפשר לקרוא לו רבי אלעזר? הסכיתו ושמעו את הסיפור.

ובכן, אותו אלעזר, היה מה שנקרא היום "רודף שמלות". מן דון ז'ואן שכזה. כל אישה בשבילו היתה אתגר. עד שלא היה מקבל את אשר רצה, לא היה מרפה. וכנראה שהיה לו קסם, שהצליח בדרכו. זה היה מרכז חייו וכך השיג את אושרו. ובכן, פעם אחת שמע שיש אישה [פרוצה] אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כיס [ארנק] מלא דינרין (במלים אחרות "ים של כסף") בשכרה. או, אם תרצו, הוא נכנס ליוטיוב וראה שבסרטים שהיא מופיעה, יש מיליוני כניסות, או שיש בדף האוהדים שלה 10 מיליון אוהדים (אל תרימו גבה, יש כאלה עם יותר), בקיצור, "קלאסה" אמיתית. והוא סימן אותה כיעד, והיה מוכן למכור את הכל על מנת להיות איתה. כן, אומר שלמה המלך בספר שיר השירים: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו" – אבל רבי אלעזר מיודענו, כנראה היה ב"אטרף" שלו ולא אכפת לו מה אומרים עליו (ואולי גם היו כאלה שהביטו בו בעיני עגל מלאות הערצה... מי יודע?) - נטל כיס דינרין והלך, ועבר עליה שבעה נהרות – עבר את כל העולם, עלה על מטוס, נסע ברכבת, אפילו רכב על חמור ועבר נהרות בסנפלינג, הכל על מנת להיות איתה ולומר – "עשיתי זאת".

ואכן, הגיע אליה ועשו מה שעשו. "בשעת הרגל דבר" (קרי במלים אחרות – בשעה שהיו בעת מעשה) קרה משהו טבעי - היא הפיחה (בלשוננו: יצא ריח לא טוב); ואז אמרה אותה אישה: "כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה". למה אמרה זאת, אין מושג. אבל הדבר נאמר.

לכאורה, כל אחד יתפוס מלים כאלה בצורה אחרת. אלעזר היה יכול לראות זאת כבדיחה, לצחוק על כך ולהמשיך במעשה. להגיד "תאמרי מה שתאמרי, ככה טוב לי". הרי מן הסתם היא לא הראשונה שדברה למצפון שלו. וכי דווקא ממנה יקבל מוסר? אולם – כך מספר התלמוד – המשפט הזה גמר אותו. המשפט הזה העביר אותו "באנג'י רוחני" (וראו את המאמר שכתבתי על כך, אחד המאמרים העוצמתיים ביותר שלי).

כמאמנים, או כפסיכולוגים, נשאל: מה גרם לאותו אלעזר להתנהג כך? לרדוף אחר נשים? לבזבז את הונו ואונו על כל אישה מזדמנת? מי יודע... אולי כשהיה קטן לא קיבל תשומת לב ואהבה מהוריו; אולי חסרה לו אינטימיות; אולי זה יצר הכיבוש כצורך לתחושת חשיבות עצמית – מה שברור שהוא חי בתוך בועה, איזה חלום כזה, שרק דבר אחד חשוב בחיים, הדבר הזה, ולא עניין אותו מאומה.

נפלאות דרכי המוח האנושי. מי יודע כיצד מתעוררים מחלום? ואיך מעירים? ומה יעורר אותנו בשעה הנכונה? הינה דווקא משפט אחד של אותה פרוצה העיר את אלעזר, הוא ראה את החיים שלו כמו סרט, כמו חלום – הכל עבר לנגד עיניו, במהירות הבזק, והוא לא אהב את מה שראה. החלום היפה הפך להיות חלום בלהות. מאדם שכל אך אהב את עצמו, הוא פתאום שנא את עצמו. שנא את התנהגותו. לא היה בו העוז והכוח אפילו לחזור בתשובה, היתה לו בושה לומר אני מצטער. ולמי יאמר? למי יפנה? רצה להתפלל ולהתוודות, אולם לא היה לו כוח לעשות כן. מה עשה? מספר התלמוד:

הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים!!! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך - - - נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה'...

אמר: שמים וארץ,,, בקשו עלי רחמים!!!!! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה'.

אמר: חמה (שמש) ולבנה (ירח),,,, בקשו עלי רחמים!!!! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'וחפרה הלבנה ובושה החמה'.

אמר: כוכבים ומזלות,,, בקשו עלי רחמים!!! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'ונמקו כל צבא השמים'

אלעזר בו דורדיא, הדון גו'אן הגדול, הופך להיות אדם כל כך קטן – אין לו אף אחד בעולם. הוא היה עם כל הנשים היפות והנחשקות ביותר, ונותר לבדו. עדי כדי כך שהוא פונה לכל מי שיכול לפנות – וכולם דוחים אותו. איזה צער. ממש רחמנות עליו. הוא פתאום מבין שאת כל ממונו הוא זרק על שטויות. מה עשה?

אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצאה נשמתו.

איזו דרך למות!! התהליך שאלעזר עבר נקרא "תשובה". תשובה היא התעוררות מחלום. היא מצב בו אדם מתעורר ומבין שהיה עיוור. שהוא חטא – הכוונה שהוא לא חי את חייו בצורה נורמאלית, אלא בסוג של חלום. חלום הוא עיוות של המציאות. אהבה היא סוג של חלום: באהבה אנו מייפים את המציאות. אנו צובעים אותה בצבעים ורודים "על כל פשעים תכסה אהבה". גם לאלעזר היתה אהבה. אולם זו לא היתה אהבה. זה היה דימיון. כאשר התעורר מהחלום, והבין שהרבה מכל זה היה דמיונות ותו לא, ורק מעט, מעט מדי – בחיים.

אנחנו חייבים לחלום. בלי חלומות לא נגיע לשום מקום. אבל לעתים החלום גורם לנו לסטות באופן קיצוני ממהלך חיינו התקינים: "לחטוא" – "להחטיא את המטרה". יש יום אחד בשנה, שבו אנו מבקשים להתעורר מהחלומות הבעייתיים האלה. זה יום קשה. יום הדין. יום הדין של אלעזר היה ביום הכי מאושר בחייו – היום בו הצליח להשיג את מלכת העולם. היום בו היתה לו העליה הגדולה ביותר – הוא גם היום בו היתה לו הנפילה הגדולה ביותר.

אולם גם בירידות הגדולות ביותר יש עליה. וכך מסיים התלמוד: "יצאה בת קול מהשמיים ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא."

איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שמהשמיים הכריזו שדווקא הוא יזכה לחיי העולם הבא, כמו צדיק שחי את כל חייו בהקפדה על קלה כבחמורה? התשובה היא - שאלעזר בן דורדיא, בשעה אחת, בבכי אמיתי, בצער על חיים שבזבז, עשה תשובה אמיתית. אילו זה היה תלוי בו, אילו היה נותר לו כוח, הוא היה קם ומשתנה. הופך להיות בן אדם. אולם כוחותיו לא עמדו לו, והוא החזיר את נשמתו לבורא, כשהיא טהורה ונקיה מאי פעם.

כאשר שמע רבי יהודה הנשיא את הסיפור הזה, על רבי אלעזר בן דורדיא, על התשובה שעשה, ועל בת הקול שיצאה מהשמים (ואכן, לקרוא לאחד כזה שם של צדיק כביכול, זה דבר שבן אדם לא יכול לעשות, זה רק משמים ניתן להכריז....) הוא בכה, ממש בכה, ואמר:

בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. זאת אומרת – בן אדם רגיל, על מנת לקנות את העולם הבא שלו, צריך כל החיים "לעבוד קשה", להיות ישר, ומסור, ולקיים מצוות. והינה, האיש הזה קנה את עולמו בשעה אחת, בתשובה אחת, בבכי אחד.

המשיך רבי יהודה הנשיא: "ואמר רבי לא: דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי!" דהיינו- לא רק שמקבלים אדם כמו אלעזר, שלא מנדים אותו לעולמים, אלא מקבלים את תשובתו, אלא אפילו מכבדים אותו על הצעד שהוא עשה... איזה מן עולם, כמה גדול כוחה של תשובה!

הסיפור הזה מעלה המון תובנות. אתן לכם את השתיים החשובות:

הראשונה: כל אחד, אפילו אדם כמו אלעזר בו דורדיא, יכול להשתנות. יכול לעשות תשובה. אף פעם לא מאוחר מדי. ויש תקווה לכולם. אם יש רצון - יש יכולת. 

השניה: את השינוי, את התשובה, אנו צריכים לעשות בעצמנו. אנו חייבים לגייס את הכוחות לשם כך. לא לתלות את זה באחרים. לא לחשוב שיבוא איזה אביר לבן ויציל אותנו. לעשות את השינוי, להתעורר מחלומות שווא. לחזור למקור שלנו. לאותו מקור בו הרגשנו הכי שמחים והכי מאושרים. בתחילה זו נפילה עצומה. זה ממש באנג'י. זו אפילו התרסקות. יתכן ויהיו חברים שילוו אותנו בתהליך הזה. אבל יתכן ואנחנו נהיה לגמרי לבד. זה לא משנה את העובדה, שהשינוי מתחיל מתוכנו. זכרו: "בפיך ובלבבך לעשותו" מודעות – דיבור – עשיה.

שנה טובה, גמר חתימה טובה לכולם!