הנחיית מעגלי שיח במסעות, בהשראת "ארבעת המינים" של חג הסוכות

 

הנחיית מעגלי שיח במסעות, בהשראת "ארבעת המינים" של חג הסוכות

  ד"ר שי שגב

 

הנחיית מעגלי שיח: עקרונות

הנחיית מעגל שיח היא תהליך שמטרתו ליצור סביבה בטוחה ומוצלחת לדיאלוג פתוח ומועיל בין אנשים תוך עידוד יצירתיות. מטרת המעגל עשויה להשתנות בהתאם לבחירת המנחה, למשל: לימוד בדרך של דיון, אוורור רגשות, שיתוף, יצירת מוטיווציה, גיבוש הקבוצה ועוד.

הערכים עליהם נשען מעגל השיח:

א.      כבוד הדדי

ב.      הקשבה ומתן זכות ביטוי

ג.       סובלנות לדעות שונות.

העקרונות היסודיים של הנחיית מעגל שיח הינם:

א.      הקשבה פעילה של המנחה: המנחה צריך לתת לכל משתתף במעגל הזדמנות לדבר ולהביע את עצמו. המנחה אמור להקשיב לדברים הנאמרים, להבין את הרקע והרגשות הקשורים אליהם, להגיב לדבריו ובמידת הצורך לפתח את השיח מול הדובר. גם "תודה על השיתוף" עשויה להיות בזמנים המתאימים תגובה מתאימה וטובה.

ב.      כבוד: תפקידו של המנחה ליצור סביבה בטוחה ונוחה לשיתוף, שבה כל אחד מהמשתתפים מרגיש מוערך ושווה. על המנחה לכבד את כל המשתתפים במעגל, גם אם הדעות שהם מביעים שונות מדעותיו של המנחה. על המנחה להיזהר משיפוטיות. המנחה צריך להיזהר מתגובות ציניות, או מווכחנות, גם אם הדובר נוהג בצורה המצדיקה זאת כביכול.

ג.       פתיחות לדעות שונות: המנחה צריך בשאלותיו ובפניותיו לקבוצה, לעודד את המשתתפים להביע את דעותיהם ותפיסותיהם האישיות. הדבר יעשיר את הדיון וייצור מרחבים חדשים לתובנות ולמידה פעילה. 

ד.      ניהול זמן ותהליך: המנחה צריך לתמרן בין הצורך לאפשר לכל דובר לומר את דבריו עד תומם, לבין הצורך להקפיד על מסגרת זמנים של השיח. ניהול הזמן צריך להיות כך שלכל אחד במעגל תהיה אפשרות לדבר, לפחות פעם אחת, ובמקביל – להשתדל למנוע אריכות מיותרת שתגרום להתיש את המשתתפים. בעיקרו של דבר – תמיד למול עיני המנחה צריכה להיות מטרת המעגל וניהול הזמן הוא אחד הכלים שאמור לאפשר לו זאת. מבחינת ניהול התהליך, המנחה חייב לוודא שכללי המעגל נשמרים: שמירה על כבוד של המשתתפים, הקשבה, בלי ציניות, לכל אחד הזכות לומר את דעתו. כולם שווים במעגל. וכו'.

ה.      סיכום והפנמה: המנחה צריך לסכם את הדיון בסוף המעגל על מנת שיוודא הבנה משותפת של המסרים העיקריים וההסכמים ביקש להעביר במעגל, או אלה שהושגו במעגל (תלוי במטרתו) שנעשו. ראוי שסיכום זה ייעשה כבר בתום המעגל, ובמקרים המתאימים יש ללוות את הסיכום בעל פה, בסיכום כתוב שיישלח למשתתפים. 

המיומנויות הבסיסיות של מנחה מעגל השיח:

מיומנויות אלה נועדו לאפשר למנחה להוביל את המעגל להגשים את מטרתו, כפי שקבע אותה.

א.      תכנון: תכנון המעגל, מטרותיו והכלים הנדרשים על מנת להוביל את הקבוצה להגשמתו.

ב.      לשאול שאלות: שאלות מדוייקות וברורות, המקדמות את מטרות מעגל השיח.

ג.       רלוונטיות: היכולת לבנות את המעגל כך שיהיה רלוונטי לחברי הקבוצה, למקום ולזמן. לרבות שיתוף נקודות או עניינים שונים שעלו במהלך המסע ועל כן מעניינים אותם ובאים לפתחם.

ד.      האזנה פעילה: להקשיב לדוברים, להבין את דבריהם, להבין את הרקע לדבריהם. יכולת מיקוד והקשבה במלוא תשומת הלב. 

ה.      מישוב: משוב חיובי ומעודד את השיח של הדוברים והקבוצה. משוב הכולל שיקוף והרחבה של הדברים שנאמרו, הודאה על השיתוף וכדומה. לעתים מישוב יכול להיעשות גם מחוץ למעגל.

ו.        התמודדות עם קונפליקטים וסערות בקבוצה: מעגל שיח עלול לעורר סכסוכים שונים, למשל מחמת דעות שונות של המשתתפים, או אי הקפדה על חוקי המעגל, הערות ציניות ופוגעניות של חלק מהמשתתפים, או העדר כוח ויכולת לקבוצה להחזיק את המעגל. המנחה אמור לשלוט בסכסוכים האלה ולהוביל אותם למקום חיובי.

ז.       יחסי אנוש ויכולת ליצור קשרים טובים עם חברי הקבוצה: קשר חם ואמיתי. יצירת יחסי אמון. שחברי הקבוצה יבטחו במנחה ויסכימו לשתף איתו פעולה. חשוב במיוחד במסעות.

ח.      התמודדות עם התנגדויות: כאלה לא חסר. ברמה גבוהה יותר – היכולת להפוך את ההתנגדות ליתרון ולקידום המעגל. 

ט.      מודעות ורגישות: מה קורה בקבוצה. מה קורה עם המנחה מול הקבוצה. מודעות עצמית מול המשתתפים שונים, עד כמה אפשר ללחוץ עליהם לקבל תשובות, אם בכלל.

 

ארבעת המינים

ארבעת המינים אותם נוטלים בחג הסוכות הינם אתרוג, לולב, הדס, ערבה.

חז"ל דורשים בהם מדרשים שונים, והידועים ביותר הם המחלקים אותם לפי טעם וריח:

האתרוג – יש בו טעם ויש בו ריח. משל לאנשים שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים.

הלולב – יש בו טעם, משל לאנשים שיש בהם רק תורה אבל אינם מצטיינים במעשים טובים.

ההדס – יש לו ריח, משל לאנשים שהתנהגותם נאה ומעשיהם נאים.

הערבה – אין בה לא טעם ולא ריח.

ילקוט שמעוני אומר שהאתרוג הוא הצדיק, המעולה מכולם, ואילו הלולב וההדס הם הבינוניים. אולם כמובן אפשר להתווכח על כך ואין כאן מקום להרחיב.

בואו ננסה לקחת את המדרש הזה צעד אחד קדימה לתלמידים המשתתפים במסע ובמעגל השיח. אנו פוגשים כמובן נציגים לכל המינים האלה:

האתרוגים: תלמידים שגם מתעניינים לשמוע, מקשיבים, משתתפים במעגל, ומתנהגים לעילא ולעילא, ואפילו יסייעו לך כמנחה לאסוף את הקבוצה וליצור אווירה חיובית. אם אתם מפחדים משקט במעגל בדרך ככל האתרוגים יפתחו בשיח, יביעו את דעתם או יתנו תשובה שממנה יהיה אפשר להתקדם.

הלולבים: תלמידים המעוניינים לשמוע, ללמוד, הם אפילו ישתפו, אולם מצד שני לא יסייעו באופן חברתי. יתכן וישתתפו ב"ירידות" ציניות על חברים אחרים, ידברו זה עם זה וכדומה. הם עלולים להכעיס אתכם... הם רוצים שישמעו אותם, אבל אינם מוכנים לשמוע אחרים...

ההדסים: תלמידים שיישבו בשקט, יקשיבו, יכבדו אחרים, אולם פחות מתחברים לחומרים, ללימודים, ואולי גם אין להם כוח לשתף. לעתים קשה לתהות על קנקנם. אינכם יודעים עד כמה הם באמת הדסים, או שהם אתרוגים שאינם מדברים הרבה. תוכלו לגלות זאת לעתים במעגלים שבהם כולם צריכים לדבר, או בהפעלות אישיות כגון כתיבה יוצרת וכדומה.

הערבות: אין להם רצון ללמוד וגם אינם משתפים פעולה עם המעגל. לעתים רוטנים. לעתים מפריעים לחבריהם. לעתים מתחצפים, ולעתים סתם שמים את הקפוצ'ון על הראש ומתנתקים מהקבוצה.

 

 

הנחיית קבוצות בראי ארבעת המינים

א.      נתחיל עם מעט הצלבות בין המינים השונים:

הלולבים עשויים לחבור לערבות ולהפריע בקבוצה.

ההדסים עשויים לחבור לאתרוגים ולתת רוח גבית לניהול המעגל בהצלחה.

שלושת המינים – לולב, הדס, ערבה – עלולים לנהוג בהימנעות. ראו להלן.

האתרוגים והערבות מועדים לקונפליקטים ביניהם.

ברור לנו שהעובדה שיש בקבוצה סוגים שונים של תלמידים, בהתאם ליכולות ולמוטיווציה שלהם, יוצרת קושי גדול בניהול הקבוצה, שכן הניהול המתאים לאתרוגים לא תמיד מתאים לערבות וכדומה. 

ב.      סוגי התנגדויות בהתאם לארבעת המינים

האתרוגים עשויים להשתלט על הקבוצה. להביע את דעתם באריכות. הם עלולים לעתים להתלונן שקצב הלימוד אינו יעיל. הם עלולים לשאול הרבה שאלות שלאחרים אין עניין בהם. לעתים הם גל עלולים להתקיל את המנחה בשאלות שאין לו תשובה עליהן.

הלולבים יוצרים אנטגוניזם בהם שהם דורשים את תשומת הלב אולם אינם מכבדים את האחרים. כאשר ישמעו דעה נוגדת את שלהם הם עלולים לתקוף, להתווכח ולא לתת מקום לדעות נוגדות.

ההדסים עלולים לנהוג הימנעות. הם שקטים, אולי יוצאים לשירותים. אמנם אינם מפריעים אולם אינם משתתפים. לא תמיד קל לזהות את ההימנעות שלהם, דווקא מכיוון שהם ילדים טובים.

הערבות הם אבי אבות ההתנגדויות. יחד עם הלולבים הם עלולים להיות חצופים, בוטים, ועוד. הם עלולים להיות ציניים ולא לכבד את חוקי המעגל.

ג.       התמודדות

1.         בשלב הראשון ראוי שנדע לזהות את הסוגים השונים של המשתתפים. שהרי כל אחד מהם מצריך טיפול שונה. האתרוגים והערבות מצריכים הכי הרבה יחס. את האתרוגים צריך לגרות ביידע, לספק להם תשובות לשאלות. אבל יחד עם זאת לא לגרום להם להתגאות על היחס הטוב שהם מקבלים. את האתרוגים צריך לאתגר. את הערבות צריך לקרב. לתת להם יחס אישי, לגרום להם לכבד אותך כמנחה בזכות הקרבה. את הערבות צריך להעצים על ידי הטלת משימות שונות, ולעודד אותם כאשר יחוו הצלחה.

ההדסים יגרמו הכי פחות הפרעות. ואם שני המינים הראשונים מאתגרים אתכם, תוכלו פשוט לאפשר להם להיות כפי שהם. הם לא יפריעו לכם ותוכלו להתמקד במינים הבעייתיים יותר. בדרך כלל אם תפנו אל ההדסים באופן ישיר ותבקשו מהם תשובה, הם ישיבו לכם, ולו על מנת לכבד אתכם. זהו כלי שראוי להשתמש בו – לעתים אנחנו מעלים שאלה בקבוצה, ולעתים מפנים אותה למישהו ספציפי.

לגבי הלולבים, מניסיוני מעטים הם הלולבים שממש יפריעו. יהיו יותר לולבים שפשוט אינם נרתמים לעזור. אבל תוכלו להיעזר בהדסים ובאתרוגים לארגן את הקבוצה, להתיישב, לתת מקום וכדומה. יחד עם זאת יש לולבים מהסוג הציני, המתנשא, שחושבים שהם מבינים ויודעים הכל. לעתים "לולבות" כזאת מידבקת וסוחפת את הכיתה ואז יש להתמודד איתה בהתאם.

נשתדל להפריד בין הסוגים שעלולים להשפיע זה על זה. למשל נשתדל להפריד בין שתי ערבות שלא ישבו ייחדיו. אמנם יש מקרים שבהם אתה מפריד ביניהם ואז אין להם שום מניעה לצעוק זה לזה משני עברי הקבוצה. נשתדל שלא להושיב לולב ליד ערבה. נעדיף להושיב הדס ליד לולב וערבה אולם נזכור שהם עלולים להיסחף אחריהם. לולב יכול לשבת ליד אתרוג, הם יכולים לגרות זה את זה לדיון פנימי, אנחנו צריכים לזהות זאת ולהעביר את הדיון למעגל.

 

2.         לאחר שזיהינו את הסוגים השונים ננסה למפות את הקבוצה. כמה אתרוגים יש? כמה לולבים? כמה ערבות? מי נותן את הקול המרכזי בקבוצה? בהתאם לקול המרכזי בקבוצה, אם יש, נשתדל להנחות את הדיון. אם הרוב הוא אתרוגים, אז נכוון את השיח לרמת אתרוגים, ומעט פחות מכך, על מנת לאפשר לאחרים להתחבר. אם הרמה היא ערבות, נצטרך להשתמש ביותר משחקים, הפעלות יותר דינמיות, תוך מעגלים קצרים יותר, על מנת להרגיל אותם לדינמיקה. האם הרמה היא לולבים – נצטרך בעיקר לגרות אותם שכלית ולעורר דיון משמעותי, תוך כדי כך שנעבוד איתם על כיבוד חוקי המעגל.

חשוב מאוד ללמוד עליהם ממעגל למעגל ולא למהר לשפוט את התלמידים. למשל, יתכן ותלמיד מסוים שהתחיל כלולב, ילמד לכבד את חוקי המעגל ויהפוך לאתרוג. יתכן ותלמיד שהתנהג במעגל מסוים כערבה, עשה זאת מנסיבות חיצוניות וזמניות, ותוך כדי המסע יהפוך להיות מין אחר. במיוחד אם תצליחו ליצור איתם קשר טוב. יתכן ותלמיד שהוא הדס ייגרר אחרי הלך הרוח בקבוצה אם לא תצליחו להשתלט עליו, או במקרים שבהם המעגל ארוך ומתיש באופן כללי או יחסית לאותו יום, הוא יהפוך מהדס לערבה. במלים אחרות: תהליך האבחון האמור לעיל נועד לשרת אותנו כיצד לנהל את המעגל בצורה המיטבית, אולם לא לשפוט אותם.

כמובן שבמהלך השיח מול המורה אפשר להתייעץ איתו כבר בשיחת ההיכרות האם יש תלמידים שצריך לשים אליהם יותר לב, וכדומה. וגם להתייעץ איתו תוך כדי המסע.

3.         אם מצאתם שהקבוצה הטרוגנית ואין בה קול דומיננטי, אלא פיזור בין ארבעת המינים השונים, חשוב לבצע את ההנחיה באופן משולב ומאוזן, כך שיינתן מענה לכל המינים השונים:

אתרוגים ולולבים: מתן מענה לצרכים האינטלקטואליים. לעתים יש אפשרות לתת לאתרוגים וללולבים לנהל את השיח או חלק ממנו. לעתים יש צורך לתת להם משימות אישיות, שיתנו לכם מענה באופן אישי מחוץ למעגל.

לולבים: הקפדה על חוקי המעגל תוך כדי כך שנותיר אותם בשיח בלי לאפשר להם להשתלט עליו. אם אנחנו רואים שיש דעות מנוגדות באופן קיצוני, לא נעורר דיון על נושאים נפיצים בחברה.

הדסים: פניה אישית בבקשת מענה אולם לא לדחוק אותם לפינה עם שאלות מביכות מדי. במקום מעגל שיתוף, הפעלות אישיות, כמו כתיבה, תרגיל בדד וכו, שמאפשר להם להתמודד עם הדברים לבד בלי חובה לשתף אותם. לאפשר מעגלי "פופקורן" במקום לחייב כל אחד להשיב. רמת לימוד שתאפשר להם להשתתף בלי לחשוש מטעויות.  

ערבות: חומר יותר קליל, העצמה, הפעלות, משחקים. פעמים רבות הפעלות פיזיות דווקא (כמו ODT) ופחות אינטלקטואליות.

כמובן שהדבר מצריך יכולות הנחיה דינאמיות. אפשר להקל על הצורך להיות ורסטילי, בכך שנכין את המערך בהתאם עם כלים שונים בהם נוכל להשתמש במידת הצורך.

4.         בנוגע להשלמת העבודה מחוץ למעגל:

אתרוגים (ולולבים): אפשר להעמיק איתם, להשיב לשאלות שלהם, לסקרן אותם.

לולבים: לפרגן להם על הידע אבל לדבר על ליבם שראוי להתייחס יפה לחבריהם.

הדסים: להתעניין בהם באופן אישי, לנסות לפתוח את סגור ליבם לשיתוף, להעניק להם ביטחון.

ערבות: להתחבר איתם, לנסות להעצים אותם ולרתום אותם לתהליך.

5.         זכרו – מעגלי שיח הם חלק מהמסע וחלק מהתהליך האישי שהתלמידים עוברים במסע. שימו לב גם לתהליך הקבוצתי. כיצד התחלנו את היום הראשון ומהי המגמה בימים הבאים. חלק ממדד ההצלחה שלהם הוא היכולת לשנות את מצב הצבירה של הקבוצה.

 

בהצלחה!

יום בגליציה

הצעה ליום מעניין ועשיר באזור גליציה - יום שמשלב חסידות, עיירה יהודית, יחסי יהודים פולנים (היבטים משני הצדדים), חסידי אומות העולם, בתי כנסת עתיקים, שואה - מבצע ריינהרד, ועוד.

מסלול ומפה

תחנות:

1. זשוב - יציאה מהעיר הגדולה. יש בה שתי נקודות יהודיות ואפשר לעבור דרכן.
2. בז'וז'וב - בורות מוות וסיפורה של משפחת וייס.
3. סאנוק - נבנה במקום דגם של עיירה יהודית בהשקעה של 20 מיליון זלוטי.
4. דינוב - עיירה חסידית, הציון של האדמו"ר בני יששכר, ומקרה נוסף של בור ירי (יש אפשרות ללון שם).
5. לאנצוט - בית כנסת עם עיטורים מיוחדים על הקירות, טירה, הזדמנות לדון ביחסי יהודים פולנים.
6. מרקובה - כפר ובו מוזיאון חדש והזדמנות לדון על חסידי אומות העולם.
7. ליזנסק - הקבר של רבי אלימלך, בעל הנועם אלימלך.
8. טרנוגרוד - עיירה ובה בית כנסת שהפך לספריה וגם תצוגה מוזיאונית, ובור ירי סמוך, בו נרצחו יהודים ממש בעיירה.
9. בלזץ - מחנה המוות משלישיית מחנות ריינהרד.
10. זמושץ' - העיר הייחודית (אפשר ללון שם).

"כיכר הכיסאות" בקרקוב - מעיני המתכנן

הרצאתו של האדריכל פיוטר לביצקי 27.11.16  

שאורגנה על ידי המכון הפולני

התקיימה במינהלת פולין של משרד החינוך

רשם – שי שגב

ישנם אלמנטים נוספים בכיכר, אולם האלמנט המרכזי והבולט ביותר
הם כמובן הכיסאות. 

המדובר במשרד אדריכלים שעוסק בתכנון מכל הסוגים, גם מבנים גם גשרים וכו'. בשנת 2003 הם נענו לאתגר (מכרז של עיריית קרקוב) לעצב מחדש את כיכר גיבורי הגטו בקרקוב, שבמשך עשרות שנים היתה מוזנחת ועלובה.

לפני שיצאו למכרז הם התחילו ללמוד את ההיסטוריה של המקום. במיוחד של הגטו והגירוש. הם צפו בתמונות ובסרטים, קראו את הספר של פנקייביץ' ומאוד התרשמו ממנו. מהחומר למדו, כי לפני המלחמה היהודים היו כמעט רבע מהאוכלוסיה בקרקוב. הנקודה העיקרית מבחינה קונספטואלית של הכיכר הינה הנושא של מעברים. יהודים נאלצו לעבור מקזימיש (למרות שאומר שהיו יהודים גם במקומות אחרים, אולם העיקר הוא המעבר מהבית -) לפודגוז'ה. ולאחר מכן בתוך הגטו היו עוד מעברים. ולאחר מכן יש מיונים – אלה שיכולים לעבוד, עוברים לכאן. ואלה שאינם יכולים לעבוד, עוברים לשם. ולבסוף כולם עוברים ונשלחים למקומות אחרים. 

זה מה שנשאר... המון חפצים וריקנות גדולה
הגטו לאחר חיסולו ב-1943

הכיכר היתה שם בכל המעברים האלה. הם עברו דרכה. ובכל מעבר כזה הם אבדו עוד ועוד רכוש. ולבסוף, לאחר הגירוש הגדול הכיכר נותרה מלאה ציוד. ולאחר מכן שוב החלה תנועת רכוש. מיון. סיווג. מעברים של רכוש מדירה לדירה ומדירה למשאיות וחוזר חלילה. וכל הרכוש המיותר נזרק שוב לרחובות ולכיכר. שהיתה מלאת חפצים, אולם ריקה מאדם.

התמונה שתפסה אותם הכי הרבה היתה זו המתוארת בספרו של פנקייביץ', לאחר הגירוש הסופי במרץ 1943 של רובע שהתרוקן. רובע רפאים (שי – כנראה שהוא מתכוון לתיאור בתחילת פרק ו' בספרו של פנקייביץ') המלא חפצים.

זו התמונה שהם רצו להנציח – של רובע ריק מאדם, אך מלא בחפצים.

הריצוף המיוחד של הכיכר המדמה את הריצוף ההיסטורי

יחד עם זאת, הוא הסביר, מדובר בכיכר מרכזית. ואנחנו בשנת 2003 (שנת התכנון), והחיים ממשיכים. וצריך משהו שיחבר עם העבר אולם לא יפגע בהווה. אדם פותח את החלון ומביט לכיכר, צריך משהו מחבר.

מבחינת תכנון הכיכר הוא אמר שבארגון רגיל מקצים בכיכר מקום לצמחיה/ירוק, ומקום לישיבה, ומקום לאנדרטה עם שלט. אולם הוא רצה להשתמש בכל הכיכר כמיצג חזותי ולכן פזרו בכיכר כסאות, ומשאבות מים (כמו שהיו בשנות ה-20), ופנסים ועוד רכיבים (כדאי להסתובב ולראות) והדמיה של משרד הקבלה (נקודת ביקורת), שבו מיינו אנשים, וכן ריצוף שונה באיזור הכיכר, שמדמה ריצוף עתיק, וכן סימון באמצעות הריצוף של חומת הגטו. בד בבד בקשו שהכיכר תהיה מקום שימושי.

החומרים שנעשה בהם שימוש הם חומרים ישנים, לא חדישים. חומרים שמדמים את התקופה ההיא.

מבחינת הכיסאות – יש שני סוגים. סוג אחד שהוא יותר דומה לאנדרטה: כסאות גדולים, עם נוכחות כסאות המוצבים על כן המדמה של פסל. בנוסף יש בתחנות האוטובוס (שהתכנון שלהן הוא חלק מהתכנון הכולל של הכיכר ומדמות גשר - הגשר מעל הויסלה המחבר את חלקי העיר) ולידן כסאות "רגילים" קרי כסאות ללא הכן, אולם כמובן שאין אלה כסאות סטנדרטיים מפלסטיק קשיח, אלא מאותו חומר ועיצוב שהכינו את הכיסאות בכיכר. "אפילו אם אחד מאלף מאנשים שיושבים על הכסאות האלה וממתינים לאוטובוס, יחשוב לעצמו, מדוע הכיסאות האלה שונים, והדבר יוביל אותו לחשוב על מה שקרה כן בכיכר, דייני", כך אמר האדריכל.

המוטיב המרכזי בכיכר, כמובן, הוא הכיסאות (אולם שוב, חשוב להבין שלא רק כיסאות יש שם). לכיסא יש משמעות גדולה, גם ביהדות וגם בנצרות. הכיסא הוא החפץ הקרוב ביותר לגופו של האדם. ובא במגע משמעותי עם חלק גדול ממנו. הגוף. אי אפשר לשבת ללא כיסא. הכיסא הריק מסמל יותר מכל את האבדן. הריק. האדם שאינו נמצא. הכיסא הריק מסמל שאנו ממתינים לאורח, למישהו, שאינו מגיע.

בתכנון לא היתה משמעות למספר הכיסאות. הוא שמע שיש האומרים שכל כיסא הוא כנגד 1000 אנשים. או שהכסאות הגדולים הם כנגד המבוגרים, ואילו הכסאות הנמוכים (הפונקציונליים) הם כנגד הילדים. לא היתה כוונה כזאת לדבריו, אולם אם אנשים מתחברים יותר לסיפור באמצעות האמירות האלה הזאת, אז אין לו בעיה עם זה.

הכסאות הגדולים פונים לכיוון הגטו,
לכיוון בית המרקחת המפורסם של פאנקייביץ'

הכיסאות פונים לכיוון הגטו. יחד עם זאת יש חפצים שפונים לכיוונים אחרים, חלק פונים לכיוון פלאשוב, הכיוון שאליו הלכו המגורשים, וחלק פונים לכיוון האיזור שאליו  נלקחו מן הכיכר אלה שלא יכלו ללכת, ונורו שם (שי - זה גם מתואר בספרו של פנקייביץ)

בנוגע לקונספט הוא הסביר שהם שמעו קולות מכל מיני סוגים. סוג אחד היה של אנשים שלא רצו תזכורת חריפה מדי של השואה. והשיב להם, שאין מה לעשות, ההיסטוריה של הכיכר הזו הינה חלק בלתי נפרד ממנה.

חיפש משהו שיקשר בין העבר להווה

וסוג אחר (יהודים) שאמר שהאנדרטה שלו לא מספיק חזקה ותגרום לאנשים להגיע לשם, ולהצטלם, ולחייך, ואולי גם לאירועים שמחים ואפילו לרקוד על הכיסאות וכו'. והשיב להם, שהוא לא רואה בעיה בכך שאנשים יישבו על הכיסאות (גם אלה שמשמשים כאנדרטה), או אפילו יעמדו עליהם. הוא לא רואה בעיה שבכיכר הזו יהיו חיים, ואפילו התכנסויות כאלה ואחרות. אדרבה, זו כיכר של יישוב חי. וזה השילוב שהוא רצה לתת. וכך היא תחזיק יותר זמן מעמד. (שי – אני מתחבר להסבר הזה, מכיוון שראינו לא פעם שלפולנים יש בעיה עם האשמה, במיוחד כאשר מנופפים בה מול עיניהם. וכאן מדובר בתזכורת עדינה שמשתלבת).

מי היה האדם שישב על הכיסא הזה?
ראש המשפחה? האם? בחור צעיר לפני לימודים באוניברסיטה?
נערה שכל עתידה לפניה?

ועוד קול (שהזדהיתי איתו -) שהעיר לו אם הקונספט הוא כזה, מדוע שלא תהיה אנדרטה של ערימת חפצים באמצע הכיכר. מדוע הכל מסודר כל כך יפה בטורים וכדומה, כמובן שהדבר אינו דומה למה שנותר בכיכר לאחר האקציות. והשיב, כי הוא העדיף את הסדר, יש בו יותר עוצמה, וכן שוב חוזר למקום הזה של הכיכר כחלק מהמקום, והשילוב בין עבר להווה.

העיצוב זה בפרסים, כמו פרס בברצלונה בשנת 2006, וכפי שמסכם המתכנן - יש לו חיים משלו.

הדמיה של נקודת הביקורת

אני מקווה שהדברים האלה ישמשו למדריך כרקע מתאים להסביר על הכיכר, הקונספט שלה, ולהמחיש מה קרה בה. 

כסאות פונקציונליים, לנוחות הקהל. "ואם אפילו אחד מ-1000 ישאל את עצמו
מדוע הכסאות הם כאלה, ולא הכסאות הרגילים מפלסטיק, ומשם
יגיע לסיפורה של הכיכר, דייני," אמר המתכנן

אז למה היהודים לא ברחו מגרמניה?

הספר רקוויאם גרמני מאת עמוס אילון ז"ל עוסק בדת הגרמנית-יהודית במאות ה-18 עד ה-20 דת ה-Bildung. מדובר בספר מרתק המאפשר מבט מעמיק "ליהודים בני דת משה" ועל המהפך העצום שעשו מאז הרב משה מנדלסון ועד לעליית היטלר לשלטון.

להשלמת התמונה משנת 1933 ועד סוף השואה אני ממליץ לקרוא את יומנים - 1933-1945 מאת ויקטור קלמפרר. המשותף לשניהם (להבדיל מזווית הראיה) הוא אוסף עצום של פרטים קטנים, שדווקא הם יוצרים את התמונה הגדולה.

רקוויאם גרמני מסייע לנו להבין, גם אם לא להסכים, עם 50% היהודים שבחרו להישאר בגרמניה ולהאמין שיהיה טוב, ש"מולדת לא עוזבים", שבסופו של דבר ההיגיון והאנושיות יגברו על ההיגיון. שאם יהיו יצרנים, וטובים, ויעילים, וישתקו, בסוף, בסוף הגרמנים יאהבו אותם.

בחרתי ללקט מספר עובדות מתוך הספר, שאולי יצליחו להעביר מקצת מהספר. הרשיתי לעצמי לעשות כן, מכיוון שלא מדובר בעלילה דמיונית שסופה אינו ידוע, אלא דווקא מכיוון שאנו חושבים שאנו יודעים את העלילה, אנו מתעצלים מלקרוא אותה. אז הינה לכם, לאלה שיתעצלו, מספר נקודות.

רקע כללי לדת ה-BILDUNG

הרב משה מנדלסון נכנס בשערי ברלין בשנת 1743. עד אז הרוב המוחלט של היהודים (למעט אליטה זעירה של יהודי חצר שהחלה להתבדל מבני עמם במאה ה-17:  עמ' 32) היה נפרד מהגויים, שומרי דתם, חי בגטאות, נראה ולבוש אחרת. היידיש היתה שגורה בפיהם. בהתאם לא היו הם שווי זכויות, אזרחים סוג ג' ו-ד.

מנדלסון חולל מהפך עצום. הוא החל לכתוב ספרי פילוסופיה וזכה להערכה אדירה של אינטלקטואלים בגרמניה ובכל רחבי אירופה, שעלו אליו לרגל (עמ' 44-45) הוא עודד את היהודים להתקרב לגויים.

בשנת 1781 עובד מדינה פרוסי (לא יהודי) בשם כריסטיאן פון דוהם מוציא לאור ספר שעורר מהפכה: "על תיקונם האזרחי של היהודים". הוא התעלם מההיבט הדתי (והפערים הדתיים בין יהודים לגרמנים) והתייחס אך ורק להיבטים החברתיים, הכלכליים והמוסרים. (עמ' 61). צודק, נכון ויעיל להעניק אמנסיפציה ליהודים הגרמנים, וכך הם יהיו "מאושרים יותר" יעילים יותר למדינה. נכון שיש הבדל בין היהודים לגויים, אולם הדבר נובע מהעובדה שמשך מאות שנים דחקו אותם מכל המקצועות היצרנים. אם יעניקו להם אמנסיפציה, הם יוכלו להשתפר וההבדלים האלה ייעלמו. (עמ' 62). הספר לא עורר מהפכה מיידית אולם רעיונותיו חלחלו ובסופו של דבר הקולות התומכים בו גברו על המתנגדים (שאמרו שיהודי הוא פגום ולא יוכל להשתפר).

עד לספרו של דוהם ולממשיכיו, הגישה היתה כי יהודים יכולים להשתפר, אולם עליהם להמיר את דתם. גם מתנגדיו הסכימו לשלב את היהודים בחברה, ובלבד שימירו את דתם. לכן עד לאותו שלב היהודים נותרו מנוכרים. גישתו של דוהם וממשיכיו, שהתעלמה מהפן הדתי, אפשרה ליהודים ליהנות מכל העולמות, גם להתקדם מבחינה חברתית, וגם להישאר יהודי (יהודי בביתך וגוי בצאתך) - שילוב מושלם לכאורה.

כך התפתחה לה דת ה-BILDUNG - השיפור והעידון העצמי בהקשר ליהודים. יהודים לא צריכים להמיר את דתם, אולם עליהם להשתלב בתרבות הגרמנית. החשיפה לתרבות זאת תגרום להם לשיפור עצמי, האישיות שלהם תתעצב לטובה, וכך הם יוכלו לבוא בקהילה. בהתאם לרוח חדשה זו החלה פריחה אדירה מ-1780 בחשיפה של יהודים לתרבות הגרמנית, לקריאה, דיונים פילוסופיים וכדומה, והיהודים הפכו לדמויות מרתקות בסלונים אלה.

הנושא של שיפור עצמי, ולהיות יותר גרמני מגרמני, הפכה לדת בגרמניה. המולדת הגרמנית, השפה, התרבות וכדומה, הובילו לרצון בלתי פוסק להשתפר ולהיטמע יותר ויותר. היהודים הרגישו הרבה יותר גרמנים מיהודים. הרגישו קרבה למולדתם גרמניה. הרגישו קשר לגוי הרבה יותר מאשר לשכנם היהודי מהמזרח (בהם הביטו בהתנשאות וזלזול) או מהמערב. הם נטשו את השפות השונות והתמקדו בגרמנית. רצונם של היהודים והמחמאה הגדולה ביותר שיכלו לקבל היתה שהם דומים לגרמנים, או שהשכן הגרמני יקבל אותם ויתעלם ככל האפשר מהיותם יהודים. היהודים תרמו והצטיינו בכל תחומי החיים, התנדבו לצבא ונלחמו כנגד יהודים אחרים במלחמת העולם הראשונה והיו יותר פטריוטים מהגרמנים עצמם (100,000 יהודים השתתפו במלחמה וכ–12,000 יהודים נהרגו בקרבות. רבים קבלו עיטורים).

למרות הכל היהודים לא היו רשאים להיות קצינים בצבא, לא פרופסורים ומרצים באקדמיה (נדיר). לכן תמיד היו צריכים להוכיח את עצמם. וקרה מה שקורה פעמים רבות: "מתוך שלא לשמה, בא לשמה". בתחילה הם עשו זאת על מנת להתקרב לגרמנים, ולאט לאט התאהבו בתרבות הגרמנית וזו הפכה להיות תרבותם העיקרית.

היהודים סגדו ממש לשפה, לתרבות, למוזיקה ולתאטרון הגרמני. היהודים נהרו לאופרות של ואגנר, למרות דעותיו האנטישמיות. (עמ' 260).

היהודים הפכו להיות המובילים במדע בגרמניה. תחומי מדע שונים נשלטו אך ורק בידי יהודים, לרבות תורת הנפש, מתמטיקה ועוד. ישנה רשימה של 39 מדענים מובילים שנולדו לפני 1880, מתוכם 10 היו חתני פרס נובל. נתון מדהים נוסף שבעוד היהודים היו כ-1% מהאוכלוסיה, חתני פרס נובל היהודים מגרמניה היו כ25-30 אחוז מהזוכים!!

התבוללות

ככל שהיהודי החדש נחשף יותר ללבוש, הדת, השפה (דברו גרמנית יותר טוב מהגרמנים עצמם) והמנהגים הגרמניים, כך החל גל של המרות דת והתבוללות. המרות הדת היו בעיקר על יסוד כלכלי, מכיוון שלמרות הפתיחות ליהודים, עדיין קצונה בצבא ומשרות שונות היו חסומות בפני יהודים. ליהודים היה קל יותר נפשית להתבולל מאשר להמיר את דתם.

מבחינת המספרים, בשנת 1901 היו 8.4% אחוזי התבוללות. השיעור קפץ ל-29.86 אחוזים בשנת 1915 (עמ' 225). שיעור ההתבוללות בכפרים עלה על 50%. עוד בשנת 1911 הזהיר רופא ציוני ממינכן כי בקצב הזה בשנת 1950 לא יהיו עוד יהודים בגרמניה. שיעורים אלה גברו לאחר מלחמת העולם הראשונה והגיעו לשיאים של כל הזמנים (עמ' 374).

שיעור הטבלת הגברים היהודים לנצרות קפץ מ-8.4% בשנת 1901 ל-25% בשנת 1918 (עמ' 230). בשנת 1912 היו 1540 משפחות יהודיות מומרות בתוך האצולה הגרמנית.

במקביל שיעורי הילודה ירדו.

כתוצאה מכל אלה, אם בשנת 1880 שיעור היהודים מהאוכלוסיה היה 1.8% הרי שבשנת 1910 היו כבר 0.9% ובשנת 1933 ירד מתחת ל-0.8% (עמ' 248).

אנטישמיות

אין ארץ בארופה שלא היתה בה אנטישמיות, אולם במאות האלה דווקא צרפת, אנגליה ומזרח ארופה (רוסיה וצ'כיה) נחשבו כיותר אנטישמיות. (עמ' 248-250) היהודים בגרמניה בירכו על כך שהם גרים בגרמניה (252).

גל האנטישמיות הראשון בתקופה המדוברת היה בעת מהפכת אביב העמים בשנת 1848, יותר בכפרים ופחות בערים. חלק מהיהודים ברח לגלות (עמ' 159).

אנטישמיות פרצה בשנים 1870-1880 בעת צניחה כלכלית בעקבות מלחמה בין צרפת לגרמניה. (209-210). הקשיים הכלכליים הוציאו את השד האנטישמי ותורת הגזע. ולהלם מאר טבע את המושג "אנטישמיות". אולם כאשר השתפרה הכלכלה גם האנטישמיות התפוגגה ושוב היהודים חזרו להרים ראשם.

האנטישמיות שוב הרימה את ראשה בעקבות הנפילה הכלכלית בשנות ה-20 של המאה ה-20.

על כן היה להם יסוד להניח כי התשלבותם בגרמניה כה חזקה, שהם יצליחו לעבור גם את היטלר.

ציונות | התנכרות

כעיקרון יהודי גרמניה הרגישו קשר הרבה יותר חזק לשכניהם הגרמנים מאשר ליהודים אחרים. הם התנכרו ליהודים שזרמו לגרמניה או דרך גרמניה (מרוסיה) לאחר הפוגרומים של 1881 (עמ' 269).

במלחמת העולם הראשונה הנאמנות המוחלטת של היהודים היתה לצבא הגרמני במלחמה נגד אנגליה, צרפת וכדומה (עמ' 310 ואילך). פריץ האבר, עמית של אלברט אינשטיין, היה שותף בפיתוח גזים רעילים בהם נעשה שימוש במלחמת העולם הראשונה. בין היתר הוא פיתח את גז ה-ציקלון B, ששימש לרצח מיליוני יהודים בשואה (עמ' 313).

מעט מאוד ציונים היו מקרב הגרמנים. בגרמנים כעיקרון לא האמינו בציונות. לדוגמה, מתוך 207 צירים שהגיעו לקונגרס הציוני הראשון, רק 16 הגיעו מגרמניה. הרצל ביקש לערוך את הקונגרס במינכן, אולם קולות ההתנגדות היהודית כה גברו, עד כי הוא נאלץ ברגע האחרון להעבירו לבאזל.

בשנת 1899 רק 400 יהודים מתוך חצי מיליון יהודים בגרמניה - נרשמו כציונים.

העניין בציונות צנח אף יותר בשנת ה-20 של המאה ה-20. מספר משלמי ה"שקל" (תרומת מינימום בסך של מרק אחד לשנה) ירד מ33 אלף בשנת 1923, ל-17 אלף בשנת 1929. מבין אלה, פחות משליש השתתפו בפועל בהצבעות. הסופר הליברלי שפיגלר בישר באותה תקופה של קיצה הקרוב של הציונות (עמ' 375).

באותה תקופה אמנם היתה תחיה של השפה העברית, אולם זו לא השפיעה על העליה לארץ ישראל (עמ' 376).

העליה לארץ ישראל בשנות השלטון הנאצי החלה אך ורק מאילוצים של רדיפות הנאצים והסכם ההעברה. חלק ניכר מהם יצא לאחר ליל הבדולח, כאשר הנאצים שחררו ממעצר רק מי שהתחייב שיעזוב את גרמניה והוכיח זאת. למרות זאת חלק ניכר מהיהודים העדיף לסכן את חייו בגרמניה ולא לצאת. אלפי זוגות העדיפו למות בגז, להתאבד אולם לא לצאת מגרמניה (נתון זה אני מוסיף ממקורות אחרים להשלמת התמונה, הוא מתייחס לתקופה שהספר לא עוסק בה. אולם הוא מציין שעד שנת 1933 רק פחות מ-2000 יהודים עלו לארץ ישראל - עמ' 376).

מלכודת הדבש

(הכותרת הינה שלי). הפריחה העצומה של יהודי גרמניה היתה דווקא לאחר מלחמת העולם הראשונה. רפובליקת ויימאר הביאה ליהודים את השוויון שהם כה כמהו אליו במשך מאות בשנים ובמיוחד במאה וחמישים השנים האחרונות.

דוגמאות (עמ' 355-356):

- בין השנים 1919 - 1924 כיהנו 6 יהודים כשרים בממשלה המרכזית. 

- האונברסיטאות מינו יהודים למשרות הוראה בכל הרמות, גברים ונשים. 

- היהודים גברו על כל המחסומים שהוצבו בפניהם בעבר. 

- השוויון נהג בפועל, למעשה, ולא רק כאידאולוגיה. 

- היהודים זכו בפרסים היוקרתיים ביותר בכל התחומים. 

לסיכום | מסקנות שלי

* במפקד בשנת 1925 נמנו בגרמניה כ-565,000 יהודים.
* בינואר 1933, ערב עליית היטלר לשלטון, חיו בגרמניה ובכלל זה בחבל הסאר, שבתחילת 1935 חזר להיות חלק מגרמניה, כ-522,000 יהודים על-פי דתם; על-פי האבחנה הגזעית של הנציונל-סוציאליסטים, שהייתה בסיס לרדיפת היהודים ובאה לידי ביטוי פורמלי בחוקי הגזע, היה מספרם כ-566,000. (מקור).

מאמצים של 200 שנה סוף סוף נשאו פרי. היהודים הרגישו שהגיעו לארץ המובטחת. האנטישמיות לא הפריעה להם. לאחר שנות נדודים כה רבות, הם הגיעו לארץ המובטחת. גרמניה מולדתם. תהליך הבילדונג הושלם. כשאדם כל כך רוצה משהו, ויודע כמה קשה היה לו להשיג את זה, הוא לא יוותר עליו כל כך בקלות. הוא יהיה מוכן לסבול עבורו. לא זו בלבד, לאחר השלמת התהליך קשה לקבל את זה שהיטלר יהפוך הכל. קשה לקבל את זה שעם שלם יסכים לו. שהוא יתגבר על החוק, והתרבות, והמוסר והצדק. הם היו בטוחים שאוטוטו היטלר יפנה את מקומו. גם כאשר הכתובת היתה תלויה על הקיר הם העדיפו להיצמד לתקוות הקלושות ביותר.

דווקא העובדה שמצבם של היהודים היה טוב מאי פעם לאחר מלחמת העולם הראשונה, דווקא הדרגה הגבוהה אליה הם הגיעו, היא היא שלכדה אותם בגרמניה. 

200 שנות תרבות הבילדונג, היהודי הגלותי שצריך לציית למשטר ולהוכיח שהוא טוב, נאלץ להנמיך את ראשו בפני השלטון ולכן היה גם קל לשלוט בו. הוא לא מרד. לא זו בלבד, עצם העובדה שהשלטון האשים אותו בכך שהוא יהודי גרמה לו להוריד את הראש הן בהכנעה והן בייאוש (במהלך השנים 1933-1939 אלפי יהודים התאבדו בגרמניה, בגז, רק בשל עובדה זו). 

אם לא היה להם טוב בגרמניה, הם היו עוזבים. דווקא מכיוון שהיה להם טוב - הם נשארו למות בה.

גם היהודים שעזבו את גרמניה ועלו לארץ לא השאירו את התרבות הגרמנית מאחוריהם. הם המשיכו לדבר כאן את השפה (יש יהודים שכלל לא דברו עברית אלא גרמנית משך עשרות שנים), את התרבות והגינונים. היינו מצפים שלאחר האכזבה מהעם הגרמני הם ישליכו הכל מאחורה - אולם לא. הם נותרו קודם כל "גרמנים" גם כאן בארץ. 

בסופו של דבר, מרבית יהודי גרמניה (בהשוואה למספרם בשנת 1933) ניצלו מתאי הגזים, מה שלא ניתן לומר לגבי יהודי פולין (90% הושמדו), הולנד (80%) ועוד אחרים. אולם להבדיל מיהודי המזרח, שהמלחמה נפלה עליהם בהפתעה גמורה, ליהודי גרמניה ניתנה שהות של שנים להקדים תרופה למכה ולברוח מגרמניה. רבים ניצלו את השעה וברחו ממנה, אולם רבים העדיפו להאמין שיהיה טוב והלכו בעקבות אמונתם לתאי הגזים.

הבאתי כאן רק מעט מזעיר פרטים על קצה המזלג. למי שמתעניין בתקופה, או למי שמעוניין להבין באמת מדוע יהודים לא עזבו את גרמניה, זהו ספר חובה.