לעוצמתו של יום העצמאות

בשנת תש"ח אירעו שני אירועים חשובים מאין כמוהם בהיסטוריה של העם היהודי, ובמיוחד של הגאולה: כ"ט נובמבר והכרזת העצמאות, ולכל אחד מהם הייחודיות שלו.

כ"ט נובמבר הוא למעשה היום בו הוסרה קללת הגלות, קללת שיעבוד המלכויות. מכיוון שעם ישראל בטיפשותו מסר בתקופת בית ראשון ושני את חירותו בידי עמי האיזור, נענש בכך שרק כאשר אומות העולם תשחררנה אותנו מרצונן, נוכל להקים בית לאומי. זה היסוד לשלושת השבועות, לא לעלות. לא להרגיז את הגויים. תהליך ההכרה היה איטי, התחיל המתן זכויות מועטות, עבור באמנסיפציה, הצהרת בלפור, ועידת סן רמו, ועד להכרה בחודש כסלו תש"ח. כתבתי על כ"ט בנובמבר מאמר שלם, ובתקופה מסויימת סברתי שהוא יום משמעותי בהרבה מאשר יום העצמאות, אולם גם ליום העצמאות החשיבות המיוחדת שלו.

הצד האחד של הגלות, הוא הכרה של האומות בנו. אבל הצד השני לא פחות חשוב, שאנחנו נזקוף את קומתנו. שיהיה בנו את האומץ. שנשליך את הגלותיות מאחורי גבנו. בעיה שלא השתחררנו ממנה עד היום ואנו ממשיכים לחשוש מ"מה יגידו".

הבריטים, שכעסו עלינו, החמירו את יחסם לתושבי הארץ. הדבר בא לידי ביטוי באופנים שונים. הספרים הלבנים. סגירת שערי הארץ. היחס הסלחני שלהם לערבים, לעומת היחס ליהודים, ועוד. הצבעת כ"ט נובמבר, שהאנגלים נמנעו בה, היוותה מעין סטירת לחי לבריטים. הם נעלבו, והחליטו לעזוב את הארץ ללא הסדר. חשוב להבין מהי המשמעות לצעד זה – הערבים סירבו לתכנית החלוקה. מספרם היה כפול מהיהודים, ובאו לעזרתם לוחמים ממדינות האזור. אין לנו נשק. אין כוח אדם. מחצית הלוחמים הם ניצולי שואה.

לנטוש את הארץ בזמן כזה, משמעותו ליצור כאן כאוס במקרה הטוב, ובסיס להשמדת היישוב הציוני, במקרה הרע. אכן הערבים היו משוכנעים שהם "אוכלים אותנו בלי מלח". למזלנו, עקב קונספציה זאת הם נהגו בזלזול.

לעזוב את הארץ בלי שיש הסכם, משמעו כניסה למו"מ עם הערבים, שעד היום לא הכירו בנו. משמעו קיפאון. משמעו בטלות של תכנית החלוקה. וכמו בהגדה – אלמלא הכרזנו על המדינה, הרי שאנחנו ובנינו ובני בנינו עדיין היינו תקועים באותו המצב. הרי עד היום אין שלום איתם וספק אם יהיה.

אז מה עושים? כמו בפעמים אחרות, כמובן היתה מחלוקת משמעותית.

היה ברור שהכרזת מדינה משמעותה פלישה של צבאות ערב. מוות המוני וסכנה נוראית להשמדת עם ישראל, זמן קצר לאחר השואה. לא זו בלבד, מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ורג' מרשל, ומדינות אחרות יעצו לבן גוריון להימנע מהכרזה. ובמצב כזה הכרזה משמעה התרסה. ההיגיון אמר – לחכות.

היחיד שהיה נחוש וללא שום ספקות היה בן גוריון. מולו 4 התנגדו (מתוכם שניים תמכו בדחיית ההכרזה, כהמלצת האו"ם) ו-5 היססו. הוא הפעיל לחצים אדירים ושכנע אותם אחד אחד. הוא הביא את ישראל גלילי, ראש המטה הארצי של ההגנה, ואת יגאל ידין, הקמב"צ, על מנת שיתמכו בדעתו. הוא אמר להם שארצות הברית מתחילה לסגת מתמיכתה בתכנית החלוקה, ואנחנו במצב של "עכשיו או לעולם לא".

לאחר נאום חוצב להבות ולחצים אדירים הוא הביא את העניין להצבעה. הנהגת היישוב מנתה 13 חברים. 3 נעדרו. עשרת הנותרים היו מחולקים חצי בעד וחצי נגד. המשמעות היא – אין הכרזה. ברגע האחרון הוא פנה שוב לאחד המהססים ואנס אותו להצביע בעד, ומרגע שהסכים, הריץ את ההחלטה.

נקודה נוספת במחלוקת היתה שבן גוריון לא ציין גבולות. והיועצים המשפטיים אמרו שזו לא הכרזה חוקית. מתי ראינו מדינה ללא גבולות?? מספרים שבן גוריון אמר שלא אנחנו נקבע את הגבולות אלא אלוקים. האם זה נכון? אין לי מושג... אבל זה מה שקרה. הוא הצליח להעביר זאת ברוב של 5:4 במינהלת העם.

הבריטים הם שקבעו את סיום המנדט ללילה שבין 14 ל-15 במאי, בין שישי לשבת. אבל על מנת שלא לחלל את השבת, הוכרזה העצמאות ב-ה' אייר, תאריך שהיה ידוע ליודעי ח"ן. האר"י הקדוש עמד על השילוב של "ישמחו" ושל "שמרם" ביום הזה. הגר"א הורה לתלמידיו לנצור אותו והם נהגו לערוך סעודת מצווה בליל ה"א' באיר ואת הישיבה הראשונה בארץ חנכו בתאריך זה.

העצמאות היא היא "ואולך אתכם קוממיות" של פרשת  בחוקותיי – בקומה זקופה. הוא היום שעם ישראל יצא מהגלותיות שלו. הרים את ראשו למול הסכנה ולא נכנע יותר. ופלא משמעותי לא פחות, שמיד באותו הלילה ארה"ב הכירה במדינת ישראל, מיד לאחריה רוסיה, ולאחר מכן יתר אומות העולם.

אלפיים שנה חיכינו ליום הזה שבו היהודים יזקפו את קומתם. שישמחו בגאולתם, ויקבלו שמירה ממרום. ההכרזה היתה הימור מטורף על כל הקופה, שהזכירה את "מבצע מוקד" במלחמת ששת הימים. אני לא רואה בימינו מנהיגים שמסוגלים לקבל החלטות כאלה.

מלחמת השחרור, שהחלה יום למחרת כ"ט נובמבר, התנהלה לרעתנו. לא בכדי היה חשש כבד. אולם לאחר הכרזת העצמאות השתנה המצב והתחלנו לנצח. לבסוף לאחר עמידה עיקשת בחודשים ארוכים של לחימה נכרת הסכם שביתת נשק, ובו הסכמה על גבולות הרבה יותר נוחים לנו מאשר גבולות החלוקה, שאילו היינו כוללים אותם בהכרזת העצמאות, היינו מחוייבים להם. יכולנו להיתלות בכך שהערבים לא הסכימו לתכנית החלוקה, ולדרוש גבולות נוחים יותר כתנאי להפסקת הלוחמה. חוצפה יהודית – עמידה עיקשת, ותוצאות. זה היום עשה ה' – נגילה ונשמחה בו.

מבשרי הציונות של מבשרי הציונות

ידועה ההבחנה שבין הוגי הדעות של התנועה הציונית, או הציונות של סוף המאה ה-19, לבין מבשרי הציונות, שפעלו וחיו עשרות שנים קודם לכן.

הוגי הדעות של הציונות היו חילונים ברובם, אם כי בקרבם פעמה רוח יהודית-ישראלית ורצון להקים בית לאומי בארץ ישראל. בראשם ב.ז. הרצל;  אחד העם (אשר צבי גינצברג, בן לרב חסידי), שקבע כי ארץ ישראל אינה רק מקום להקמת בית לאומי, אלא דווקא בית רוחני ותרבותי שיצדיק את קיומו בין היתר, כנגד התבוללות; מ.ל. לילינבלום, בעל שורשים אמוניים עמוקים, שהתחיל ממקום של ציונות רוחנית, ועבר לציונות מעשית; י.ל. פינסקר, שקבע כי היהודים חייבים לבנות לעצמם בית לאומי, שלא במסגרת המדינות שהם חיים בהן, בשל האנטישמיות – שלא תשתנה, והעובדה שללא בית לאומי, נגזר גורלנו תמיד להיות נחותים. א.ד. גורדון, שקבע את חיוניות עבודת האדמה בארץ ישראל, כערך מקודש, שיקשור את העם לארצו. לאלה ואחרים אפשר וראוי להוסיף הוגי הדעות הדתיים-ציונים, שהדגישו את הפן היהודי בציונות (כמו היום שמדגישים את הצד היהודי, בתשלובת – יהודית ודמוקרטית) כמו הרא"ה קוק זצ"ל, הרב חיים הירשנזון זצ"ל, הרב יצחק ניסנבוים הי"ד, הרב שמואל מוהליבר זצ"ל, הרב יצחק ריינס זצ"ל, ועוד. 

אבל כל אלה, מייסדי חובבי ציון התנועה הציונית והמזרחי, לא באו לעולם יש מאין, אלא צמחו על מצע רעיוני רוחני עשיר, של רבנים אוהבי ציון ומעוררי הגאולה, שלימים נקראו "מבשרי הציונות".

הראשון שבהם היה הרב יהודה ביבאס זצ"ל, הראשון שקרא לעשיית מעשים לקירוב הגאולה, כולל אחיזה בנשק! לימים עלה ארצה והתיישב בחברון. תלמידו הגדול וממשיך הגותו ודרכו הרוחנית היה הרב יהודה אלקלעי זצ"ל, שחזה כי תחילת גאולתנו מבין האומות תגיע מאנגליה, ועודד אנשים לעלות ארצה בחלון הזמן שבין שנת ת"ר לשנת ת"ש, שאז חלילה יתש הכוח.

באיזור הבלקן פעל הרב צבי הירש קלישר זצ"ל, שבספרו "דרישת ציון" הוא עודד לעלות לארץ ישראל ואף לחדש בה את עבודת הקרבנות. הרב קלישר היה תלמידו של הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל, שיש האומרים שתמך בעליה לארץ הקודש ואף לחידוש עבודת הקרבנות, לכשיתאפשר הדבר. תלמיד נוסף של רע"ק איגר ותומך נלהב בעליה ארצה על מנת להשלים את השילוש המקובל של עם ישראל, בארץ ישראל על פי תורת ישראל, היה הרב אליהו גוטמכר זצ"ל. להבדיל מאלה, מבשר ציונות נוסף היה משה הס, שקיבל חינוך יהודי מסורתי אולם התרחק מהיהדות. בספרו רומי וירושלים הוא מתנגד להתבוללות, קורא להתיישבות בא"י, לחיות ולעבוד בה, כאידיאל עולמי ולא רק יהודי.

קדמו להם גדולי המאה ה-18 (תחילת הגאולה: שנת ה'תק - 1740 לסה"נ), תומכי העליה לארץ, בפן הגאולה המשיחי, והרי הם גדולי עולם, הבעש"ט (אוקראינה), ה"אור החיים" (מרוקו, ישראל), הגר"א (ליטא) והחת"ם סופר (הונגריה; היה החתן של רע"ק איגר).

בפירושי אור החיים התייחסות רבה לגאולה, לאהבת הארץ, ולשמחה הגדולה שצריך לשמוח מי שזכה לחון את עפרה. ואכן מבין כל אלה, הוא היחיד שזכה לעלות ארצה. הבעש"ט חיבר אף הוא בין הקבלה והציפיה למשיח לבין ההתעוררות הגאולה והצורך לעלות לארץ ישראל. הוא עצמו לא הצליח לעלות לארץ, אבל משלחת מחסידיו הצליחה לעשות כן עוד במאה ה-18. החת"ם סופר קידש את עבודת הכפיים בארץ ישראל, והעניק לפירותיה מעמד של קדושה, וקבע כי מצוות יישוב הארץ חשובה לא פחות מהנחת תפילין. הגולה דומה לקבר, קבע, ועיקר קיום התורה והמצוות, הוא דווקא בא"י. ולסיום, הגר"א, אשר הניח תשתית רעיונית ואפילו נבואית למהלך הגאולה, עד להקמת מדינת ישראל, תשתית שעודדה מאות אנשים לעלות ארצה כבר בתחילת המאה ה-19 ולהשתקע בה בכל כוחותיהם ומרצם למרות קשיים על אנושיים.

ענקים אלה היו החוליה המקשרת בין מבשרי הציונות לבין בשורת הגאולה של ספר הזוהר משלהי המאה ה-13, וחכמי הקבלה בצפת של המאה ה-16, שהכניסו אנרגיות ורוח חדשה בעם ישראל, וסללו את הדרך לשרשרת ההוגים שנתנו את הכוחות לציונות, עד להקמת המדינה. בשבוע זה נזכור ונכבד את כולם.