היום מלאו 3 שנים לפטירתו של אחי הבכור, שלמה ז"ל, בגיל 52. השעה 04:00. בעוד כמה שעות ניכנס לרכב ונסע להר המנוחות. זהו אותם לילות שאני מתעורר בבוקר, ולאחר חצי שעה - שעה שאינני יכול להירדם, אני כבר מבין שזהו אחד מאותם "לילות מתנה", ואז אני מרפה, מפסיק להילחם בכוח לישון, ומתחיל להפליג במחשבות.
חשבתם פעם מה יותר חזק? המוות או החיים? במהלך החיים יש לנו כל מיני מפגשים עם המוות. שאלתי את עצמי מהם הזכרונות שעולים לי ראשונה בזכרון ממפגשים עם המוות. עלו לי 4 מפגשים כאלה.
כסלו תשל"ח 1977: אני בן 10. אמי מורתי שתחיה, אומרת לי "בוא, שי, נוסעים לחולון". כיום נסיעה מרמת גן לחולון ברכב אורכת כ-15 דקות. אז היינו צריכים לקחת 2 אוטובוסים, אחד לתחנה מרכזית, אחד לחולון, ועוד מרחק הליכה. הכל במהירות ובלחץ. מה קרה? "הודיעו לי שסבא (סבא של אמי) עומד למות", אמרה לי. היגענו במהירות. אז נפגשתי לראשונה עם העניין של "להיפרד". אמא נפרדת מסבא שלה, שעבר את גיל 106. היא מכניסה אותי לחדר, "סבא תברך אותו". סבא היה צדיק. הוא מתחיל לברך בקול, וממשיך את הברכה ללא קול. מאז לא נשמע קולו. נסענו הביתה. שני אוטובוסים. כשהיגענו הביתה, הטלפון צלצל, סבא נפטר.
סיוון תש"ם 1980: אני בן 12 וחצי. אני בבית. מתקשרים אלינו. סבתא ז"ל (אמא של אבי מורי שיחיה) הלכה לישון בלילה, ולא קמה בבוקר. היו לי שתי חוויות. הראשונה היא "ההודעה". צריך להודיע לאבי, שהיה מאוד קשור לאימו. "בוא הביתה" אמא אמרה לו בטלפון. לאחר כחצי שעה הוא מגיע. "זאת אמא". נוסעים לבית העלמין. שקט מוזר. החוויה השניה: זהו הזיכרון הראשון שלי מלוויה. הספד. הולכים אחר המיטה. מכניסים לאדמה. זורקים חול. אבא נופל על החול ובוכה.אני לא זוכר מתי ראיתי את אבי בוכה קודם לכן, תמיד צוחק, תמיד מאושר.
19.10.1988: אני כחלק מצוות בפעילות מבצעית בלבנון במסגרת יחידה לסילוק פצצות. סיימנו את הפעילות. היגענו לבסיס יק"ל. צריכים לחזור לארץ. התחיל דיון בין החיילים - להישאר לארוחת צהריים או לחזור מיד. לבסוף הוחלט "לחטוף" צהריים. התעכבנו כ-20 דקות. עלינו על ה"וונדורה" לכיוון הגדר הטובה. פתאום שומעים פיצוץ עז ורואים פטריית אבק עולה לשמים. היינו בדיוק במרחק 20 דקות מהגדר. זה היה פיגוע התאבדות, בו נפגעה שיירה של מפקדים. בתוקף תפקידנו ירדנו מהרכב והתחלנו לסרוק את השטח על מנת לגלות האם נותרו אמצעי לחימה. מפגש עם המוות ועם המתים. חלק שלמים, חלק חצויים: איבר פה איבר שם. מראות קשים. וכמובן השאלה מה היה קורה אילו..
הערב שבין טז ל-יז אב תשס"ו - 2006: אחי הבכור ז"ל שוכב בהדסה מונשם וחסר הכרה מאז אושפז, שבועיים קודם לכן. סימני החיים יורדים. היגענו לבית החולים. מסתכלים על המוניטור. ירידה הדרגתית. האחות מגיעה ומדי פעם מחליפה את החומרים השונים. "אולי יש סיכוי? שיקרה נס? שהוא יתעורר..." "לצערי לא". הוריי יושבים ליד המיטה. אירוע מאוד קשה לראות ילד הולך לאיבוד. האחים. חלק מהאחיינים. לאחר כמה שעות היא אומרת: "עכשיו". אחי יוצאים למסדרון ולאחר כמה דקות חוזרים עם עוד כמה גברים. יש מניין. השקט של המוות של המחלקה הפנימית הופר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". קדיש. האחות מבקשת שהטקס יהיה קצר, בכל זאת יש עוד חולים במצב סופני - זה מפחיד אותם... נורא ואיום. סימני החיים של אחי ז"ל מתרוממים פתאום, ולאחר כמה שניות קו ישר. ממש כמו בספרים - תסמונת הבטריה, הנר הכבה - שניה לפני הסוף מתחזק, ונאלם דום. תחושה של יום כיפור. ההנשמה עדיין עובדת. החזה ממשיך לעלות ולרדת - נותן אשליה שהוא חי... האחות מכבה את מכשיר ההנשמה. החזה עוצר. בכי. הודעות. לוייה. שבעה. שלושים. שנה. שנתיים. שלוש שנים.
5 בבוקר יום שישי. עוד כמה שעות נוסעים לבית העלמין. להגיד שלום. לא שכחנו. אבא ואמא המבוגרים באים לכבד את בנם. בתך הבכורה עושה חייל. בנך הגדול כבר בצבא. מתגעגעים.
אז מה יותר חזק - המוות או החיים?
לא יודע למה, החלטתי לכתוב את זה. בינתיים אני נזכר בעוד אירועים, אמנם פחות צרובים.
אנו חווים הרבה מפגשים עם המוות. זכרתי כי הפיגוע בלבנון היה בשנת 1988, אולם לא זכרתי מתי. התחלתי לחפש בגוגל. בקושי מצאתי אזכור. מזל ש"גוגל לא שוכח". מי זוכר? כמה שנים עולים לקבר? כמה שנים עורכים אזכרה?
המוות יותר חזק מהחיים, באופן שאף אחד לא יכול להימלט ממנו. אולם החיים חזקים מהמוות באופן שאם לא היינו נפרדים מהמתים, לא היינו יכולים לחיות.
כל עוד אנו חיים, החיים חזקים מהמוות. כך חייב להיות. אבל אנחנו לא באמת נפרדים מהיקרים לנו, רק שמים אותם במקום מאוד מיוחד, בארון יקר, כמו אותו ארון שבו שמים את כלי הערך היפים. בנוהג שבעולם, דווקא מכיוון שאנו אוהבים את כלי הערך ורוצים לשמור עליהם, אנו לא מוציאים אותם מהארון בכל עת, אלא רק לעתים מזומנות וחשובות.
עד כאן, יש לי פגישה בהר המנוחות...
