ימי ההמתנה הארורים שלפני הגירוש הגדול מגטו ורשה

ימים אלה בדיוק, לפני 77 שנים, היו הימים שלפני הגירוש הגדול מגטו ורשה.

הדבר הקרוב ביותר שאפשר אולי לתת כיוון להשוואה למתח המטורף (כמובן להבדיל אלף אלפי הבדלות), הוא ימי ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים.

מה יהיה? איך יהיה?
שמועות רצות. לחץ אטומי. בהלה ברחובות. שיחת היום. 

המלים האחרונות שכתב. אני מניח שהוא הגיע לקצה גבול
היכולת, ולא היה מסוגל לכתוב אפילו מילה אחת נוספת
אחרת קשה להסביר מדוע לא כתב כלום,
מדוע לא השאיר מכתב. או שמא כתב אבל מישהו העלימו?
זהו סוד שלקח איתו לקבר. 

הכחשה גורפת מצד הנאצים.

מרתק, ממש מהפנט לקרוא ימים אלה בספרו של ראש היודנראט, אדם צ'רניאקוב.  

ובין היתר - -
>> הטירוף בחוץ בימים האלה, הולך וגובר.
>> האחריות הגדולה עליו, הניסיון להרגיע את השטח. כאבי הראש.
>> ב-22.7.1942 מבצעים הנאצים בהפתעה פינוי אלים של 6000 נפש.
>> הנאצים משחקים עם אשתו. אוסרים. משחררים, ובסוף אותו היום הם מאיימים עליו שאם הפינוי ייכשל - הם ירצחו אותה.
>> למחרת, 23.7.1942, מודיעים לו שהמכסה הנדרשת לאותו היום היא 9000 נפש.
>> אנשים מסתובבים כמו עכברים במלכודת. מחפשים להקים מפעלים. למצוא עבודה. תירוץ להישאר בוורשה, המוכה, המורעבת והמדוכאת. רק לא גירוש.
הוא צריך להחליט מי יישאר ומי יפונה.
ברקע האיום על חיי אישתו.
הוא לא עומד בזה.
הוא מתאבד.

בנימה אישית, קשה לי לקרוא בדיעבד דברי ביקורת שמתחו עליו חלק מתושבי הגטו. במיוחד אם הם הגיעו לאזני אשתו. 

התצוגה החדשה בישיבת חכמי לובלין

אתמול, 30.4.2018 התקיים במינהלת פולין מפגש מעניין עם ד"ר Grażyna Pawlak, יו"ר מועצת המנהלים של מכון/קרן פרופ' משה שור, המצוי בוורשה (לדף של המכון בפייסבוק; אתר המכון), ועם הרב ד"ר משה פינצ'וק, ראש המרכז למורשת ישראל במכללת נתניה, בנוגע לתערוכה החדשה בישיבת חכמי לובלין. כן השתתפו נציגים מהמינהלת, נציגים מגנזך קידוש השם ומדריכי פולין.

על הרקע לתערוכה ניתן לקרוא במאמרו של ד"ר פינצ'וק באתר מקור ראשון. ד"ר פינצו'ק הציג מצגת מרתקת על התצוגה בצירוף דברי הסבר.

יש כלל ידוע שברגע שספר יוצא לאור, הוא גם יוצא מהארון, במובן זה שכל אחד יכול לפרש אותו כרצונו. כך גם כמובן בנוגע למיצגים ויצירות אמנות, אבל תמיד מעניין לדעת למה התכוון המשורר. כך גם השתתפתי לפני כשנה וחצי במפגש עם האדריכל שהיה ממתכנני כיכר הכיסאות בקרקוב, ואת רשמיי העליתי בבלוג שלי.

כמה מלים על המכון

פרופ' משה שור היה אחד מהדמויות המשמעותיות של פולין במאה ה-20. בגיל 25 כבר קיבל את הדוקטורט שלו, עשה לו שם עולמי במחקר היסטורי פילולוגי בשפה השמית העתיקה. (מעניין שגם כיום המכון מתמקד בהוראת השפה, ראו להלן).

בשנת 1923 הוא מונה כרב של בית הכנסת הגדול (לנאורים) בוורשה (ברחוב טלומצקה), ועשה שם נפשות לעניין הציוני. שימש כרב בית הכנסת עד 1939. מעניין שבנייתו של בית הכנסת החלה בשנת לידתו של פרופ' שור, 1874.

שימש כנציג היהודים בסנאט הפולני (הסנאט הוא הבית העליון).

בתחילת המלחמה הוא ברח לרוסיה, נכלא וסיים את חייו בבית כלא ברוסיה בחודש יולי 1941.

מתוך דף הפייסבוק של המכון

בית יתר תפקידיו הקים והיה רקטור במכון למדעי היהדות בוורשה. היתה זו מעין אוניברסיטה יהודית, בה התגאתה הקהילה בוורשה, ומשכן הקבע שלו היה במתחם של בית הכנסת.

לזכרו של פרופ' שור הוקמה הקרן בשנת 2003 בסיוע קרן רון לאודר. משרדי הקרן שוכנים ברחוב טווארדה 6, משכנו של בית הכנסת נוז'יק.

ד"ר פבלק מציינת, כי הפעילות המרכזית של המכון היא לימוד השפה העברית. זו הדרך הקלה להקל על הציבור את ההתקרבות ליהדות. אם מתחילים לספר להם כמה מצוות יש, זה מרחיק. כשאתה לומד עברית, היא אומרת, אתה נוגע באותיות, מתקשר לשפה, וכך דרך לימוד העברית לומדים על החגים, המורשת וכו'.

המכון מנסה מדי פעם ליזום פעילויות לטובת מדינת ישראל. כמו המחווה שעשו לחגיגות ה-60 של המדינה.

הרב מאיר שפירא

ד"ר פבלק מציינת את אישיותו המיוחדת ורבת ההשראה של מהר"ם שפירא, ואכן גם התצוגה מתמקדת בו ונועדה לכבד את זכרו, כיוזם הישיבה, כמו גם נועדה לסייע לחזק את הזהות היהודית. עבורה הוא מסמל איש שמוכיח שמצד אחד אפשר להיות חסיד ואדוק, אולם מצד שני להיות מודרני ובעל חזון. אדם ריאליסטי שייצג את מדינתו בסיים הפולני.

מתוך דף הפייסבוק של המכון

החדר עם המידע על הרב שפירא מעוצב בעיגול, כמו גוויל של ספר תורה אשכנזי. מצורף צילום שמצאתי בפייסבוק מעת הכנת החדר, ורואים היטב את תוואי העיגול.

בכניסה יש חדר נוסף, בינתיים ריק. מיועד ליהדות, מבוא להכרת היהדות. הועלתה הצעה שהוא יהיה מוקדש לחסידות ויתכן שכך יהיה.

בעת חנוכת התצוגה החדשה התקבלה במתנה תמונה של הרב שפירא מאת נאוה סמל ז"ל. התמונה הוצאה מן התצוגה, על מנת להכין מעטה מזכוכית שיגן עליה מפני גניבה. במסדרון וליד התמונה הגדולה של הרב שפירא נשמעת מוזיקה.

אחד מעיקרי התצוגה מבחינתה הוא הביוגרפיה של הרב שפירא. אנחנו מכירים אותו על פי שני המיזמים הגדולים, אבל פחות מכירים את הביוגרפיה המרתקת שלו, ולו משום סיבה זו שווה להתאמץ ולקרוא את אבני הדרך בחייו, אפילו אם זה באנגלית..

ובקצרה: נולד בשנת 1887. מגיל 7 עד 13, למד אצל מלמד. מגיל 13 הוא לומד אצל הסבא שלו. בגיל 14 הוא מוסר את השיעור הראשון שלו בבית הכנסת הגדול במקום מגוריו. בגיל 16 הוא כבר נבחן בבחינות לרבות. 10 ימים הוא נחקר שתי וערב!! שלאחריהם מקבל אישור (סמיכה) לרבנות. בגיל 23 מפרסם את ספרו הראשון. בגיל 24 הוא כבר מתחיל לכהן כרב וגם מתחיל בפעילות ציבורית. בגיל -36-35 הוא מביא בפני ועידות של אגודת ישראל את המיזמים הגדולים שלו. בגיל 37 הוא מניח את אבן הפינה לישיבה. שתיפתח 6 שנים לאחר מכן. בגיל 46 הוא מתמנה לרב של העיר לודז', זןמ קצר לאחר מכן הוא נופל למשכב קצר ימים ונפטר. 30,000 איש הלכו אחר ארונו. פחות משנה לאחר מכן אישתו מלכה נפטרה גם היא. היא נקברה בבית הקברות אוקופובה בוורשה. בשנת 1958 עצמותיו הועלו והוא נטמן בהר המנוחות בירושלים.

התצוגה

הקהילה פנתה לד"ר פבלק וביקשה ממנה להקים את התצוגה. התצוגה הקודמת לא היתה אטרקטיבית דיה. התקציב היה זעום וגם לגביו ניתן היה לקבלו רק אם יסיימו את הכל עד דצמבר 2017, ולכן היה לה חלון זמנים מצומצם.

בחודש יולי שעבר היא הגיעה לישראל ונפגשה עם גנזך קידוש השם לקבלת סיוע. לזכותה ייאמר שהיא מנסה להסתדר עם התקציב המועט ואף את הנסיעות לישראל היא עושה על חשבונה.

על כן, הם לא רואים כעת את התצוגה כמושלמת, אלא אדרבה יש עוד מה לחשוב וכיצד לפתח ומוכנים לשמוע רעיונות. הבעיה היא חוסר בתקציב. על הפרק, למשל תרגום לעברית של המידע המצוי בתצוגה (שכיום מופיע באנגלית ובפולנית).

השאיפה היתה שאחד החדרים ישמש לארכיב, מעין ספריה, אולם כנראה שזה לא יצא לפועל מכיוון שזה לא שימושי. החדר יהיה עדיין חדר לימוד אך עם מולטימדיה.

בתצוגה ניתן לראות את לוח הדף היומי לשנים 1938-1945, שנות הזעם. במשך כל אותה תקופה אנשים המשיכו ללמוד. יש תיעוד על "סיום" שנעשה בשנת 1945. ידוע גם על הרב צבי תלמוד אשר הכין במיידנק יומנים ולוחות שנה של "דף יומי" לעזרת הלומדים.

ארכיון לובלין

יש בלובלין ארכיון ובו מסמכים רבים שבשל בעיות תקציביות לא ניתן לגאול אותן (לפחות אפשר לצלם) ואף לא לתרגם. כל סיוע יתקבל בברכה.

 

במסגרת הארכיון ניתן לעשות חיבורים מעניינים של כרטיסי קבלה של תלמידים, ומה היה עליהם. למשל תלמיד בשם אהרון לבל (Lebwohl Aron) – תעודת לידה (נולד 16.4.09) מסמכי קבלה לישיבה (12/31) ושמו ברשימות של מיידנק (מס' אסיר 3144). והרי אנחנו רואים במסמכים את מסלול חייו, עד לתחנה האחרונה. מדובר במסמכים רבים שלא יסולאו בפז ויש המון עבודה ומחקר שעדיין מחכה למי שירים את הכפפה.

דוגמה נוספת למסמכים כאלה הינה של התלמיד קלמנוביץ שלמה. ניתן לראות את כרטיס הקבלה שלו בישיבה, ולאחר מכן אנו נתקלים בו שוב בדפי עד – נרצח בטרבלינקה (תמונות מצורפות).

כמו כן בארכיונים יש 2000 מברקי ברכה שנשלחו לישיבה לרגל אירוע חנוכתה.

לא ניתן לקבל מסמכים אלה מהארכיון, מכיוון שאלה נחשבים כיום כמסמכים היסטוריים של לובלין, אולם כאמור ניתן לצלם אותם.

לסיכום, מטרות התצוגה

·         כבוד לרב מאיר שפירא ופועלו.

·         חיבור וקירוב לזהות היהודית.

·         בעתיד: מתן פנים לשמות התלמידים בישיבה.

·         בעתיד: היכרות עם עולם החסידות.

המפגש היה מרתק ומעשיר, ואני מודה לד"ר פינצו'ק ולד"ר פבלק. וכמובן למינהלת שיזמה אותו אפשרה לנו עוד מפגש מרתק עם נפשות פועלות בפולין. 

במהלך המפגש קיבלנו פולדר יפה, סרקתי והעליתי אותו לנוחיותכם.

הכיצד זכו עמרם ויוכבד שנולד להם מושיעם של ישראל?

תחילת סיפור הגאולה בספר שמות הוא בפסוק הבא, שנראה יותר כמו כתב חידה: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שמות ב' א). ומפליא מקריאה ראשונה מדוע התורה לא אומרת פשוט שעמרם לקח את יוכבד. מדוע הלשון הסתומה הזאת? והתשובה היא שלא השמות הם העיקר, אלא המעשה. ומה המעשה? אומר רש"י:

"[1] פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה וחזר ולקחה, וזהו "וילך", שהלך בעצת בתו, שאמרה לו 'גזרתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים ואתה גם כן על הנקבות', והחזירה ועשה בה לקוחין  שניים,

[2] ואף היא נהפכה להיות  נערה. ובת ק"ל (130) שנה היתה, שנולדה בבואה למצרים בין החומות, ומאתים ועשר נשתהו שם, וכשיצאו היה משה בן שמונים שנה, אם כן כשנתעברה ממנו היתה בת מאה ושלשים, וקורא אותה בת לוי:"

ועכשיו לגמרי אנחנו מתפלאים, מאין שואב רש"י את כל הדברים האלה? והכל כתוב בפסוק:

וילך – לאן הלך? לא כתוב לאן הוא הלך.

איש – איש נקרא כך, לאחר שהתחתן.

ויקח – אין לקיחה באישה אלא בנישואים. ולכן לכאורה מדובר כאן במצב שבו אדם נשוי התחתן פעם שניה. אולם עמרם הרי לא התחתן פעמיים, אלא רק עם יוכבד. משמע מכאן, שהוא התחתן איתה, וגרש אותה, והתחתן שנית. ומדוע עשה כך? בשל גזירת פרעה. אמר לעצמו – כל עוד אני חי עם אשתי, יש עלינו מצווה להביא ילדים לעולם. אבל ילדים אלה ימותו. ולכן אין טעם להביא ילדים לעולם בעת כזאת. ולכן על מנת שלא נהיה עוברי עבירה, גירש אותה.

באה אליו בתו, מרים, ואמרה לו – אבא, הרי אתה יותר גרוע מפרעה. שהרי פרעה גזר "רק" על הבנים. אבל אם אתה מתגרש מאמא, ולא תביאו ילדים, הרי גם בנות לא תביא לעולם.

אבל את ההשלמה של דברי מרים אומר לנו הרב יצחק ניסנבוים, אלפי שנים לאחר מכן בתקופת גטו ורשה. וכך עודד את חניכיו: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבינו את הנשמה והיהודי הקריב גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי וחובה על היהודי להגן עליו - לשמור חייו" – אמר להם הרב יצחק ניסנבוים. יודע אני שחיינו בסכנה. ורובנו נמות. אבל זה לא פוטר אותנו מלעשות הכל על מנת להישאר בחיים. יתכן ולי אישית או לך אישית זה לא יעזור. אבל ודאי יהיו כאלה שיינצלו. וככל שכך, כל יהודי שיישאר בחיים, זה ניצחון. זה קידוש השם. אנחנו לא נעזור לנאצים לנצח.

וזה היסוד של דברי מרים – אבא, את שלך אתה חייב לעשות. דווקא בעת כזאת, שבה רוצחים את הילדים, המצווה היא להביא כמה שיותר ילדים לעולם. נכון, חלק מהם ימותו. אבל אחרים יוותרו בחיים. ומהם יקום הדור הבא. לא לנו לדעת מי ימות ומי יוותר לחיים, ובטח אנחנו לא צריכים לעזור לפרעה בגזירתו.

בת לוי – רש"י עושה חשבון שהיא היתה בת מאה ושלושים. אם כן, כיצד יתכן שהיא מכונה "בת" – צעירה? שחזרו לה הנעורים. שקיבלה כוחות חדשים. הכיצד זה יתכן?

צריך להבין, שעל פי התורה "ויקח" כאשר לוקחים אדם, זה בד"כ בדיבור, בשכנוע, לרצונו. כאשר עמרם נישא מחדש ליוכבד, היה זה על דעת שניהם. אותה יוכבד, שנולדה לדור הקודם, בין החומות, נותרה בה לחלוחית של הדור הקודם, והיא החזירה את כוחותיה כימי קדם.

העצה הזאת, האמיצה, דווקא של מרים - הדור הצעיר והלוחם, נכנסה ללבו של עמרם, שהפך לאיש, ולקח מחדש את אשתו האהובה יוכבד, שהסכימה איתו. היתה להם משימה משותפת. המשימה היא להביא ילדים לעולם, זו המלחמה שלהם כנגד פרעה. היה להם תפקיד למען עם ישראל. אם לא למען הדור הזה, למען הדורות הבאים. זוהי המלחמה הקטנה שלהם בפרעה. מרגע שלקחו על עצמם תפקיד זה, הם קבלו כוחות. חיוּת, והפכו להיות צעירים. יוכבד הפכה להיות צעירה. ומעניין שאומר רש"י שהיתה בת "קל" – לרמוז לנו שהכבדות שהיתה להם קודם לכן, הייאוש, שגרם להם להתגרש, נעלמו, והם הפכו להיות קלים, זריזים, חזקים ומלאים כוחות. ולא שהכוחות שקיבלה סייעו לה ללדת, שהרי בסך הכל שלוש שנים קודם לכן ילדה את אהרון. ולכן לא מופרך היתה שתלד. אלא הכוחות שקיבלה במסירות הנפש להביא ילדים אמיצים לעולם, שימשיכו את הדור הבא. הכוחות האלה סייעו לה להתגבר על הפחדים ולעשות מעשה.

וכאשר החיבור המחודש נעשה מתוך מטרה כזאת, זכו והביאו לעולם את מושיעם של ישראל. 

כשאלוהים נוגע בבן אדם ואומר לו - אתה תחיה!

ולדיסלב שפילמן

תגידו מה שתגידו, חברים, אבל כשאלוהים נוגע בבן אדם (ולדיסלב שפילמן) ואומר לו "אתה! תישאר בחיים!!", אז לא יעזור כלום! לא הנאצים, לא המחלות, לא עבודת הפרך, לא הגירוש, לא הרעב ולא הפולנים המלשינים. "יפול מצידך אלף ורבבה מימינך, אליך לא יגש". ממש ככה, כמו במשחק מחשב, כולם מסביבו נופלים מתים, והוא יוצא מהמוות פעם אחר פעם. סיפור אמיתי (!!) של יהודי שניצל בנסי ניסים. בכל פעם שהוא כבר הגיע לקצה של הקצה, הגיע מלאך (או מלאכית) אחר שדאג לו. עד כדי כך, שבחודשים האחרונים, כשכבר לא היו פולנים ובטח לא יהודים, הגיע מפקד נאצי שדאג לו לאוכל !! במשך שלושה חודשים!! כשהוא התחבא בגג המבנה שבו היתה המפקדה הנאצית!!!

הזכיר לי את משה רבינו, שאם ה' החליט להציל אותו, אז לא סתם אחד אלא בת פרעה בעצמה ובכבודה תציל אותו והוא יגדל בתוך הארמון של זה שהחליט להשמיד את כל היהודים.

אין דברים כאלה. פשוט אין. המציאות עולה על כל דמיון. כשנגמר הסרט הייתי חייב לחפש ברשת להיווכח שזה באמת סיפור אמיתי, כי אשקרה אף סופר לא היה יכול לחבר עלילה כזאת.

ואתה שואל - למה דווקא הוא? מה מיוחד בו מבין 6 מיליונים אחרים? וכמו הרבה שאלות אחרות מהתקופה ההיא... נשאר ללא תשובה.

לצפיה בסרט כולל תרגום: 

http://vod.walla.co.il/movie/2969093/the-pianist

עדות בזמן אמת מתוך התופת

אחת העצות הידועות לסופר המתחיל הינה ככל האפשר להביא את עצמו לעיני הקורא. שהדמויות בספר תהיינה קשורות אליו, שהדברים יהיו אמיתיים, כנים ויוצאים מהלב.

זה היתרון האדיר של הספר "העוד יוותר מי שיבכה", המכיל יומנים של אב (קופל פיז'יץ) ובתו (מירה פיז'יץ, לימים פלינט) מגטו ורשה, שנכתבו בזמן אמת, בעת המאבק המתמיד על החיים, בעת הגירושים, הבריחה, המעברים מדירה לדירה, הפחדים והדאגות הבלתי נגמרים. וזה גם החיסרון שלו... אתה קורא וקשה לך להאמין שדברים כאלה התרחשו במציאות. שאנשים עברו כל כך הרבה טלטלות אבל עדיין נותר בהם כוח להיאבק על חייהם, כאשר כל מי שנמצא מסביב פשוט מתמוטט ומוסר את גרונו לשחיטה מחמת היעדר כוחות וחוסר אונים ורק יחידי סגולה נאבקים לשרוד או להשיב מלחמה.

שלושה חלקים עיקריים לספר:

החלק הראשון הוא פרי עטה של העורכת המוכשרת, חוי דרייפוס, הסוקרת את קורותיה של המשפחה והכתבים שהשאירה אחירה ולאחר מכן מביאה בצורה ברורה ומדויקת את קורות יהודי ורשה בתקופת השואה.

החלק השני מביא את יומניו של קופל פיז'יץ. קופל, בנו של דוד פיז'יץ הוא האח היחיד שהצליח לשרוד את השואה מאלה שנותרו בפולין, יחד עם רעייתו גניה, ושתי בנותיו, מירה ורות. שני אחים אחרים של קופל הצליחו לברוח קודם לכן. ההורים יתר האחים לא שרדו. קופל ינק עוד מנעוריו את אהבת ישראל שפעפעה בעורקי הוריו, החסד והעזרה לזולת, וכל ימיו פעל למען הציבור. מעיון ביומניו שזורות מאליהן פעולותיו הברוכות בתחומי הסעד, החינוך והמוזיקה בגטו ועשייתו הציונית, במיוחד עבור הילדים, ובין היתר הניהול של המטבח הציבורי ברחוב פרוסטה 8, ששירת 800 ילדים הן בצד הפיזי והן בצד הרוחני תרבותי. זוהי דוגמה ומופת לכך שכאשר יש רצון, ניתן לעשות חסד בכל מקום ובכל מצב, להפוך את העולם ולהביא תוצאות בנסיבות בלתי אפשריות בעליל. אישיותו של קופל וזכות האבות שלו תסייע לו לשאת חן בעיני גורמים שונים, לקבל הלוואות, ואף להיכנס למחבוא ברגעים הקריטיים.

קורותיו במלחמה מסתיימים בידיעה שקיבל בתאריך 24.11.43 על טבח "חג הקציר" ובו נרצחו הוריו, אחיו, אחותו בנה, והעוזרת האהובה שלהם. ידיעה זו שברה אותו וכך הוא מסיים את יומנו:

"אוי לי, על גורלי המר. איך אוכל בכלל לשבת ולכתוב על דבר האבידה היקרה. איך אוכל לחיות, לאכול ולישון בשעה שהאנשים היותר קרובים לי נהרגו באופן כל כך טרגי ואכזרי, אלו הקדושים והטהורים שמסרו את נפשם על קידוש השם. – ייזכרו לטוב!" (עמ' 97-98).

החלק השלישי מביא את רשימותיה של מירה. בעיני זהו החלק היפה ביותר של הספר, ותהא הסיבה שהותירו אותו לסוף הספר, אשר תהא, זו היתה בחירה מעולה. להבדיל מקופל, שכתיבתו יותר מאופקת, מעט יותר פורמלית, ועוסקת בתוצאות ובפעילות הציבורית-כללית, כתיבתה של מירה נכנסת לקרביים של האירועים, והיא מחייה אותם באמצעות תיאורים מפורטים מחיי היום יום. הקורא יכול לעקוב אחרי המאורעות ולדמיין אותם מול עיניו. היתה זו ממש יד המזל שטרפה את הקלפים בכל פעם כאשר כפסע היה בינה לבין המוות. ואדגים רק על קצה המזלג:

"באחת מפעולות הבלוקדה שברו חיות הטרף הנאציות את דלת הדירה. בחדר הראשון הם עשו פוגרום של ממש. כל מה שהיה במזנון ובארון היה שפוך על הרצפה. הכריות שעל הרצפה מרוטשות, שמיכת החורף במטבח על הרצפה. למרבה המזל לא העלו על דעתם המנוולים שמאחורי הארון, בשקט מוחלט, במתח ובחרדה איומה, מסתתרים 11 בני אדם – נתח ראוי להשביע בו את האינסטינקטים הרצחניים שלהם" (עמ' 203).

"ביום חמישי בספטמבר (1942) בסביבות השעה שלוש בלילה, העירו אותנו קולות של תנועה בלתי רגילה ברחוב. עדיין אין לנו מושג מה קורה, אבל חרדה עצומה משתלטת עלינו. תחושות מוקדמות הכי נוראות שאפשר להעלות על הדעת משתלטות עלי. אני מתלבשת בחיפזון ורצה למטה... סביבנו מתקבצים אנשים אשר כמוני נשפכו בבהלה מדירותיהם ארצה... 'עד שעה 10 בבוקר, 6 בספטמבר כל היהודים שנשארו בגטן חייבים לעזוב את דירותיהם, לקחת איתם מזון ליומיים, ולבוא לכמה מקומות ריכוז... מי שיימצא מחוץ לשטח הזה אחרי השעה 10, יירה במקום...', משתררת חרדה תהומית. אנחנו יודעים ומרגישים שזה הסוף שלנו... לצאת מהבלוקים שלנו לשטח שהם קבעו – הרי זו כניעה מוחלטת, ייאוש גמור. ואם לא נלך... מוות ביריה מצפה לנו. להסתתר? איפה? ... אלוהים, מה לעשות?!..."

זו היתה האווירה בה נאלצו אנשים לחיות בפחד מתמיד מאקציה לאקציה, מגירוש לגירוש, אנשים מתים ברחובות מרעב, מיריות, ממחלות, ממה לא. ואלה שלא נהרגים, נלקחים למקומות בלתי ידועים.

ככל שהיא מתקדמת בתיאור המאורעות, המתח גובר והולך. אין זה משנה שהסוף ידוע מראש. היא ממש מצליחה לחבר את הקורא למאורעות. שיא המתח מגיע ב-19 לאפריל 1943, עת הגרמנים החלו אקציה נוספת, ובתמורה קיבלו את המרד הגדול. אימה ואחותה הצליחו להימלט לצד הארי ימים ספורים קודם לכן, והיא נותרה עם אביה ויתר המשפחה. שלושה ימים לאחר מכן הגרמנים מחליטים על חיסול הגטו. מי שיימצא בגטו, יירה ויומת. מי שיצא, יגיע למחנה עבודה עם תנאים טובים. היה זה שקר כמובן, כל מי שפונה, נרצח. אולם הדבר לא היה ידוע. בני המשפחה המורחבת כבר התייאשו. אפילו קופל כבר התייאש. אולם מירה נלחמה כלביאה ולא ויתרה. היא עברה ממקום למקום, חיפשה בונקר בו תוכל להסתתר יחד עם אביה. היא מתארת את שעות החרדה בפרוטרוט וקשה להאמין שבחורה צעירה קיבלה כוחות כאלה.

"המחשבה על אימא, ועל הרגשתה משייוודע לה שנסענו למחנה עבודה, על הייאוש וייסורי החרדה האיומים שיתקפו אותה, מעבירה בי זרם אנרגיה. "אבא, אנחנו לא נוסעים", אני אומרת, "הרי אימא ורות ייצאו מדעתן מרוב צער כאשר יוודע להן שאנחנו אינם. ואני חשה שאם ניסע, כבר לא נראה אותן לעולם". פני אבא אפורים-צהובים. כוחותיו אזלו. הוא חסר כל רצון עצמי, כמו ילד קטן" (עמ' 257).

אין לי אפשרות להביא ציטוטים נבחרים מכאן ואילך, מכיוון שהקטעים האלה כל כך מותחים, שאי אפשר להשמיט אפילו אות אחת. שניה אחר שניה הקורא עוקב אחריה, ממש ללא נשימה. היא עוברת ממחבוא אפשרי אחד לשני, וכולם סגורים, נעולים, חתומים בפניהם. האבא (קופל) גורר רגליים, השלים כבר עם מותו (כמו יתר בני המשפחה שיירצחו זמן קצר לאחר מכן בפוניאטובה), אולם היא אינה מוכנה לוותר. בדרך נס הם מגיעים למקלט ובו מסכימים לדחוס אותם יחד עם עוד רבים אחרים. שם היא מתארת את רגעי החרדה, הקשיים הפיזיים, חיפושי הנאצים, הילדה המשתעלת, החום, המחנק, השקט הכפוי, ומאידך את נקודות האור.

בשלב זה כנראה לא היתה אפשרות למירה להמשיך ולכתוב, וכך מסתיים היומן, בשיא השיאים של המתח. עבורי היתה זו אכזבה עצומה... אני מבין שהרצון היה להביא את היומן האותנטי, אולם כל כך חסרה לי הכתיבה הקולחת והמותחת של מירה, בתיאור המשך עלילותיהם, וכיצד הצליחו לחצות את הקווים, לעבור לצד הארי, לשרוד, להתחבר עם האימא והבת.

אחד מספרי העדויות החשובים ביותר שקראתי. מומלץ!!

 העוד יוותר מי שיבכה? יומן וכתבים של משפחה מגטו ורשה

(הוצאת יד ושם, 2013)