במצולות

מוזמנים אתי לצלול לסיפור "במצולות" של עגנון, ומתוכו להתוודע מעט לחיי העיירה היהודית, אמונתה ומנהגיה, ולאורח החיים השביר מול שכניהם. 

מחר, 10 בבוקר, גבעת שמואל, הכניסה חופשית. 

כוחו של מעשה טוב

מבקש להביא בפניכם מעשה אמיתי שנתקלתי בו ממש בימים אלה, מתועד ומאומת, עם תמונות.

טים יאנג ופול הולינגס מניו ג'רזי הם כבאים מסורים. לפני מספר שבועות יצא להם לעבוד משמרת שלמה וקשה שהתמשכה על פני 12 שעות בכדי לכבות שריפה שפרצה באיזור. בסיום המשמרת, עייפים ומותשים, הם הגיעו לבית קפה בסביבות השעה 6 בבוקר וביקשו מבעל הבית את כוס הקפה הכי חזק שהוא יכול להכין להם.

תוך כדי הישיבה בבית הקפה הם החליפו ביניהם חוויות על המשימה הקשה והמסוכנת, שרק אז הם התחילו להתאושש ממנה ולעבד את פרטיה. מה שהם לא ידעו היה, כי המלצרית הצעירה שהגישה להם את הקפה וארוחת הבוקר הקלה, היטתה אוזן והקשיבה בקשב רב לכל הסיפור.

בסיום הארוחה, כאשר טים ופול באו לשלם, הם זכו להפתעה נעימה – במקום שעל החשבון יהיו ספרות, היו עליו אותיות...  

וכך כתבה להם (תמונת הפתק מצורפת):

"ארוחת הבוקר שלכם היא על חשבוני היום – תודה על כל מה שאתם עושים, על כך שאתם משרתים אחרים, ורצים למקומות שאחרים בורחים מהם (היא כתבה להם את זה באופן חביב של משחקי לשון). לא משנה מה תפקידכם… אתם אמיצים וחזקים. תודה שאתם אמיצים וקשוחים כל יום! מתודלקים על ידי אש ומונעים על ידי אומץ – איזו דוגמא נפלאה אתם נותנים. לכו תנוחו. ליז".

שני הכבאים היו נרגשים ביותר למקרא המלים החמות, והודו למלצרית הצעירה על המחווה הנפלאה שלה. טים אף שיתף את הסיפור בפייסבוק שלו וכתב: "זה היה מעשה לא אנוכי וטוב לב. אני בהחלט אגיד לחברים שלי להגיע ולתמוך בעסק הזה, ואם ליז במקרה תהיה שם – הם גם ישאירו לה טיפ גדול".

אבל זה לא סוף הסיפור.

הכבאים גילו שאבא של ליז, סטיב, משותק מהצוואר ולמטה מזה חמש שנים תמימות. אף נודע להם, כי ליז הקימה בחורף האחרון עמוד התרמה באינטרנט, בו ניסתה לגייס כסף למכונית מיוחדת אליה ניתן להכניס את כיסא הגלגלים של אביה, כדי שהיא תוכל להוציא אותו מהבית (שהפך, למעשה, לכלא שלו) ולהתנייד איתו. טים דחק באנשים לעזור לליז ולתרום: "מסתבר שהבחורה הצעירה שנתנה לנו ארוחה בחינם, היא זאת שבאמת צריכה את העזרה…" כך כתב לחבריו.

והינה, בתוך מספר ימים תרמו לליז למעלה מ- 70,000$ – הרבה יותר מאותם 17,000$ שהיא ביקשה לגייס בשביל המכונית המיוחדת.

ליז ומשפחתה לא היו יכולים להיות יותר אסירי תודה לשני הכבאים: "כל מה שעשיתי היה לשלם על ארוחת הבוקר שלהם. לא ציפיתי לשום דבר מעבר לחיוך", אמרה. "זה רק מראה לכם שאתם צריכים להיות נחמדים אחד לשני, ושאפילו המחווה הקטנה ביותר יכולה לשנות חיים."

סיפור קטן, על מעשה גדול, ושכר בצידו.

לסרטון על המקרה לחצו כאן.

ונזכרים אנו בסיפור רוצח בשגגה, והגרזן שנופל בטעות מידו, וגולה בשלו לעיר מקלט, ופירוש חכמים שאין טעות ואין מקרה, וגלגל חוזר בעולם, ואין ארוחות חינם ואדם זורע מה שהוא קוצר, וזה אחר מעיקרי האמונה שלנו.  

הרב חסין הכדורים - סיפור אמתי

שמעו עוד סיפור מופלא על הרב חסין הכדורים. זה נכון, דברים כאלה רואים רק בסרטים, אבל זה קרה באמת.. על הרב צבי גוטמן ז"ל, מרבני רומניה. 

הוא נולד בשנת 1893 בעיר הוש בחבל מולדובה, במשפחה בעלת יחוס, מצאצאי הבעל שם טוב ובעל קרבה משפחתית לשושלת אדמור"י רוז'ין. עוד מגיל צעיר ניכרה אישיותו המיוחדת וגדלותו. כבר בגיל 17 הוסמך לרבנות. בגיל 18 התחתן, ובגיל 19 כבר כיהן כרב ביישוב הקטן קודאיישט, בו הקים בו ישיבה. בשנת 1920 התיישב בבוקרשט והתקדם מהר בהיררכיה הרבנית של העיר. לימד ב"חברת ש"ס", מיסודו של הרב יעקב יצחק נימירובר, נבחר למועצת רבני רומניה ולתפקיד אב בית דין. נודע במציאת פתרונות הלכתיים לבעיות של עגונות בעקבות מקרים של נעדרים באירועי השואה ומלחמת העולם השנייה. עוד ב-1920 הוא ייסד את תנועת הציונות הדתית "מזרחי" בבוקרשט והיה לנשיאה. 

נולדו לו חמשה ילדים – מהם בנו הבכור יעקב, ד"ר למשפטים ופילוסופיה ובנו השני יוסף, ד"ר לספרות ופילוסופיה. שלושה נותרו בחיים ועשו חיל. 

ועכשיו לסיפור. 

ב-21 בינואר 1941 באמצע לילה הוצא הרב בכוח מביתו, יחד עם שני בניו הגדולים, עו"ד ד"ר יעקב (ינקו) גוטמן, בן 27, והעיתונאי יוסף גוטמן, בן 25, על ידי כנופיית לגיונרים, אנשי משמר הברזל. הם עברו עינויים והוצאו להורג ביער ז'ילאבה. הרב גוטמן היה איתם וגם הוא נורה, אולם הכדורים לא פגעו בו. הוא ברח ושב אל העיר, ישר לתחנת המשטרה. אולם בעודו שם, הפורעים השתלטו על תחנת המשטרה ושוב לקחו אותו אל היער והעמידו אותו מול כיתת יורים. 

היורים ירו וחזרו וירו בו, אולם אף כדור לא פגע בו. לאחר שהבחינו שיש עליו מין סוג של שמירה לא מובנת, הם הפסיקו לירות בו, אולם עינו אותו ברעב ובמכות, וניסו לכפות עליו להצטלב, אולם הוא סירב. חלפו יומיים שלמים של צום ועינויים עד שהצבא הרומני השתלט על האזור והציל את חייו. מוכה וחבול הלך מיד הרב לקבור את שני בניו. 

הנסים האלה עשו רושם גדול על יהודי רומניה שהחשיבו אותו משך שנים לאדם קדוש ובאו לחסות בצילו ולקבל את ברכותיו וסיפורי נסים נקשרו ככתרים לראשו. 

רק בשנת 1961 הוא הורשה לעלות לארץ. מיד לאחר שעלה הוא הקים בתל אביב מרכז קהילתי של יוצאי רומניה שהפך לבית השני של רבים מיוצאי רומניה, שם רעה את צאן מרעיתו עד לפטירתו בשנת 1973. 

אתמול, י"ט אב, היה יום היארצייט שלו. יהי זכרו ברוך.

"יום אחד הכל יהיה שלך"... סיפור קטן על פרופורציות

שמעו סיפור קטן על פרופורציות בחיים, שקראתי בספרו של יצחק כהן, "חלום אחד באושוויץ" (עמ' 148-149).

הלה מספר על תקופת חייו הקשה מאוד במחנה הארור ובין היתר על המחלות שלקה בהן וביניהן הגרדת. במצב רגיל, האסירים במחנה לא הלכו להתלונן על שום מחלה, אלא המשיכו בשגרת יומם ככל האפשר, על מנת שלא ליתן את הרושם שהם חולים, מחשש שיבולע להם בסלקציות. אבל במקרה של כהן, הגרדת היתה כה מציקה, שהוא כבר לא היה יכול להתאפק ופנה לצריף המרפאה.

כאשר הגיע לצריף זה הוא נבהל לראות שמנגלה ימ"ש עומד בפתח הצריף, אולם למזלו הלה לא הגיע לחפש "קליינטים", אלא לדבר עם רופא המרפאה (שבמקרה גם שמו היה ד"ר יצחק כהן), אותו הכיר מנגלה זה שנים רבות, עת למדו יחדיו רפואה בברלין.

המספר שלנו פלט אנחת רווחה ומיהר להשתרע על אחד ממשטחי העץ הדקים (שנקראו "מיטה"). רגליו נכרכו ברגליו של אדם אחר, חזה נצמד לחזה, ונשימות שניהם הפכו מהירות. האדם האחר היה מיוצאי סלוניקי, והוא זיהה שגם יצחק כהן יוצא סלוניקי, ולכן דיבר במהירות, ללא הפסקה, וכהן שתק והקשיב.

ככל הנראה הרגיש אותו אדם כי שעותיו ספורות, והוא התחיל לספר ליצחק כהן (שהיה אז בתחילת שנות העשרים שלו), כי הוא היה בעל בית חרושת מצליח לעורות, ולפני שגורשו מהעיר הוא הספיק להסתיר כמות נכבדה ביותר של זהב במקומות מסתור שונים באיזור המפעל שלו. המשיך וסיפר, כי לא נותר לו שום קרוב משפחה. כהן הביע סימפתיה.

הזקן המשיך ואמר שהוא אינו יודע כמה זמן יחיה, אולם הוא רוצה לאמץ את יצחק כהן כבנו, שאיבד אף הוא את כל משפחתו באושוויץ, ואם ישתחרר כך יעשה.

הלה המשיך וגילה לכהן בצורה מפורטת את כל המקומות בהם הסתיר את הכסף והזהב, ואמר לו- אם תצא מכאן בחיים, לך וקח הכל עבורך. כמונה מטבעות מנה את מקומות המסתור. אחד מהם במדרגות הירידה למרתף; הוא הנחה אותו שיספור מלמעלה עשר מדרגות ויפרק את המדרגה האחת עשרה ובפנים ימצא פחים מלאים מטבעות זהב, וכן הלאה. יום אחד הכל יהיה שלך יקירי, הכל במתנה ובאהבה!

הביט בו יצחק במבט מלא הערכה והודה לו על הכל, אך המשיך ואמר, "יש לך אולי מעט לחם לתת לי עכשיו"?.....

ואם מבקשים אתם לדעת האם שרד יצחק כהן? אכן שרד.

ואם מבקשים אתם לדעת האם חזר לסלוניקי עיר הולדתו? אכן חזר.

והאם הגיע למפעל? אכן הגיע, והיה כזה מפעל.

והאם בדק את מקומות המסתור? אכן הגיע. ואף היה צריך לשחד את השוטר ששמר על המפעל, על מנת שיעלים עין ויתן לו להיכנס.

אולם לא, למרבה הצער מישהו דאג לפרק את המדרגות ולהעלים את האוצר, ככל שהיה שם, והקדים אותו גם במקומות אחרים, ומכל ההבטחות האלה לא יצא דבר, גם לא אותה פרוסת לחם... ▪

משפט האדמה | סיפור קטן עם חכמת חיים גדולה

סיפור אמיתי, שקראתי השבוע בספר "בת 15 הייתי – בגיהנום הנאצי", ספר שהעניקה לי בתה של המחברת, ילידת הונגריה, המספרת על תלאותיה בתקופת השואה. לעניות דעתי ספר חובה לכל מי שמתעניין בתקופה ובמיוחד, ממבט של נוער מאמין, שנותר מאמין גם לאחר השואה.

מכל הסיפורים מבקש אני להתמקד בסיפור קטן על התקופה שלפני שהכל התחיל.

המספרת, רבקה לייטנר היא היחידה שנותרה בחיים מב

ין 9 ילדיהם של מלמד העיירה, צבי אלימלך לייטנר ורעייתו בריינדל הי"ד. האב היתה דמות חינוכית מהמעלה הראשונה, ואף זכה לכבוד משכניהם הלא יהודים. 

שמו של אחד השכנים שלהם בכפר איבראן' היה בקושי אנדרש. גוי שתלטן וגס רוח. תמיד הוא חרש מעבר לחלקו בגבול המסומן שבין החלקות שלהם. בכל פעם פלש עוד רצועה ועוד רצועה. חצי מטר של פלישה הפך כבר למטר וחצי. לשווא בקשה האמא לערוך איתו מדידה מחודשת והוא התעלם. 

באותה תקופה ועקב מיעוט פרנסה, אביה נסע ללמד מחוץ לכפר, והיה מגיע מדי פעם לשבת. בלית ברירה נאלצה האם להמתין בחשש עד לשובו. עד שהגיע, הגוי כבר כבש רצועה ברוחב שלושה מטרים מחלקת המשפחה.

כאשר הגוי חרש את שדהו, האב התקרב אליו, שאל בשלומו, ושניהם התיישבו מתחת לעץ ופתחו בשיחה. אמר לו האב – אני רק רוצה לספר לך סיפור קטן: היֹה היו שני איכרים שלא השתוו ביניהם בחלוקת שטח האדמה. זה טען שקו הגבול עובר כאן, וזה טען שם, וכך התגלעה מחלוקת על רצועת אדמה. מה עשו? הלכו לרב. זה טען בכה וזה טען בכה. לאחר שהרב שמע את שניהם, הוא הביט בהם במבט רציני ואמר – "שניכם פרשתם לפני טענות כבדות משקל. אין לנו ברירה אלא לפנות לאדמה ולשאול את פיה, למי היא שייכת".

קמו שני הנצים והלכו בעקבות הרב לשטח המריבה. הרב התכופף, הרים חופן אדמה ואמר: "אדמה אדמה, למי את שייכת?", ושפך את האדמה. עשה עצמו כמטה את אזנו, ולאחר כמה שניות, הוא שאל את שניהם, שמעתם מה היא השיבה?? אמרו בסקרנות – לא שמענו. מה אמרה? והשיב להם הרב – היא אמרה לי כך: אינני שייכת לראובן, ואף לא לשמעון. האמת היא.... שכולכם שייכים לי!!

סיים אבי את דבריו לאותו גוי ונפרד ממנו לשלום.

המשיכה המספרת: מספר ימים לאחר מכן ראינו את הבלתי יאומן: הגוי עז הפנים יישר את קו הגבול לפי הסימון הנכון בגדר, ומאז לא חזר לפלוש אפילו בסנטימטר אחד, אלא אדרבה, עזר לנו לחרוש את גינתנו.

סיפור קטן על חכמת חיים יהודית גדולה... ■

לשמוע בקול אבא | סיפור אמיתי

סיפורנו מתחיל לפני כ-71 שנה, עת הנאצים ימ"ש נכנסו לרומניה והחלו ביישום הפתרון הסופי. עניין לנו במשפחה יהודית שהתגוררה בכפר שקט ופסטורלי בשם בּוּדֶשְט, המצוי בחבל מרמורש, שכללה אב, אם ושלוש בנות צעירות בגיל העשרה. הנאצים נכנסו לכפר ואספו את היהודים לגטו ביישוב סמוך בשם בברשט.

הבית ובו בור תפוחי האדמה, כפי שהוא נראה היום

על מנת להינצל מן הגרמנים, הבנות (כמו תושבים רבים נוספים) ברחו מן הבית לכיוון היער. הן הצליחו למצוא מחסה אצל זוג רומנים לא יהודים, בבית מבודד בקצה היישוב. הם החביאו אותן בבור ששימש לאחסון תפוחי אדמה, ליד דיר החזירים, בחצר הבית, תוך סיכון אישי עצום.

לאחר כשבוע-שבועיים הגיעה אליהן בדרך לא דרך הדודה והעבירה להן מסר מאבא שלהן – "אנחנו בגטו, אני מורה לכן לחזור אלי לגטו, כאן יותר בטוח מאשר להסתובב בחוץ".

הבנות התלבטו מאוד. לבסוף הבת הצעירה שמעה לאביה והצטרפה אליו לגטו. שתי הבנות האחרות, ובכללן אימו של מי שסיפר לי את הסיפור, החליטו להישאר בבור, וזאת לנוכח השמועות על מעשיהם של הנאצים; סבורות היו כי יותר בטוח להישאר שם. חייהן ניצלו באמצעות נשים נוצריות מכת מסוימת שהביאו להן אוכל לבור משך 6 חודשים.

בור תפוחי האדמה שבו התחבאו הבנות

הבת הקטנה, כאמור, חזרה לגטו. כחודשיים לאחר מכן הנאצים העלו את כולם על רכבת ולקחו אותם לאושוויץ. מיד כאשר ירדו מן הרכבת נערכה סלקציה. הגיעה תורה של הבת הצעירה, והיא נשלחה לטור השמאלי. בעוד מתקדם הטור תפסה אותה דודתה, מן הטור הימני ומשכה אותה בכוח אליה, תוך שסימנה לה לשתוק. לאחר מכן הסבירה לה, כי הבחינה בכך שלאותו טור נשלחו רק זקנים, חולים וילדים. הדודה הצילה את חייה, אולם לא הצליחה להציל את חיי האב והאם.

הצעירה שרדה את אושוויץ.

האחיות הגדולות לא ראו יותר את הוריהן בחיים.

הן התאחדו לאחר השחרור ושם שמעו את הסוף האומלל של ההורים. 

השנים חלפו, מספר לי המספר, ואימא שלו עברה חיים לא קלים. בעלה נפטר בגיל צעיר. היא לא הצליחה להביא יותר מילד אחד. ובכל פעם שנקלעה לקושי, צרה או בעיה, משפט אחד שגור היה בפיה – "זה הכל קרה לי, כי לא חזרתי לגטו... אבא אמר, ואני - הייתי חייבת לשמוע בקולו!" ■

* את הסיפור שמעתי מבנה של האחות האמצעית. כאשר התקשרתי לספר לו שאני מתכוון לספר את הסיפור בפורום מסויים וכן בעלון שאני מוציא לאור, הוא סיפר לי בהתרגשות, כי שבוע קודם לכן הוא ביקר ממש שם, ושלח לי תמונות, שהריהן לפניכם. 

בשורות טובות | סיפור

היום הגדול הגיע. עידו עמד לו על מגרש המסדרים, ממתין לתחילת הטקס, הטקס שלאחריו יוכרז כלוחם ויקבל את הכומתה הנכספת, שעבודה התרוצץ בג'בלאות משך קרוב לששה חודשים.

כתמיד, שקט נסוך על פניו, שקט שאינו מגלה ולו במקצת את הסערה המתחוללת אצלו, שם בפנים. אבא לא יהיה שם. אבא לא יראה אותו חובש את הכומתה. אבא לא יראה אותו מוכתר כחייל מצטיין.

אמנם אין זה חדש עבורו. אבא גם לא היה בטקס סיום התיכון; אבא לא היה שם כאשר חגג את הוצאת רישיון הנהיגה; אבא לא ליווה אותו לבקו"ם ואבא אף לא התרגש לשמוע אותו צועק "אני נשבע" בכותל המערבי. אבא איננו איתו כבר קרוב לארבע שנים. כאשר שואלים אותו "היכן אבא שלך?" הוא נוהג להשיב "אבא מת".

למרות הכל, זה עדיין מציק לו. מציק לו שאבא שלו לא יישב בקהל, לא יעודד אותו ולא יתגאה בבנו יחידו. מציקה לעדו התמיהה האם הוא בכלל חשוב לאבא; האם אבא מבין שעידו ממשיך מכאן לתפוס קו בגבול, שאולי יחזור הביתה רק בארון מתים, או (יותר גרוע?) ייפול בשבי בידי חיות אדם.

חלפו קרוב לעשר שנים מאז נפרדו הוריו, והוא בן שמונה שנים בלבד. אחותו הגדולה, אפרת, היתה כבר בת שלוש עשרה, והקטנה, סיגל, בת שלוש. "חמש שנים ילד" כך היו מתלוצצים הוריו. הכי טוב לזוגיות להביא ילד כל חמש שנים. ועידו היה הסנדביץ', הנסיך הקטן, הגבר של הבית.

המריבות החלו זמן קצר לאחר הולדת סיגל. שנים הוא ייסר את עצמו, שאולי הקנאה שלו היא שהכניסה את ההורים למתח שגרם לגירושין, אבל כמה עשרות פגישות אצל הפסיכולוג וכעשרת אלפים ₪ הצליחו לרפא את השריטה הזאת.             

מה אתה מבין בגיל שמונה? מה אתה יכול לעשות כאשר אבא ואימא אוכלים, זה את הכבד וזה את הקרביים של השני? אי אפשר לסבול, לא את הצעקות ולא את השתיקות. והוא, כילד קטן, בכה להוריו, התחנן שישלימו, נשבע שיהיה ילד טוב ולא יערים יותר קשיים. הוא הבטיח להפסיק להכות את סיגל ולחדול מלגנוב לה את הבובות והממתקים. הוא אף השתדל מאוד לקיים. אבל זה לא עזר. הצעקות גברו, ואיתן טריקת הדלתות, והקללות והאיומים, והוא בן שמונה שנים בלבד.

בשלב מסוים אבא עזב את הבית. "אנחנו לא מסתדרים" אמר לעידו ואפרת והסביר להם כמו לילדים גדולים, כי הוא זה שחייב לוותר, כי הם צריכים להישאר בבית, עם אימא. עידו לא ישכח לעולם כיצד אחז ברגליו בכל כוחו ואבא ליטף את ראשו ושניהם בכו יחדיו.

"אני לא בורח", הבטיח אבא, "אנחנו נהיה בקשר", "לעולם לא אעזוב אתכם, אבוא שלוש פעמים בשבוע ליהנות איתך, וגם תהיה אצלי בשבתות, עד שהכל יירגע ונוכל להיות משפחה".

"אתה מבטיח?" שאל עידו הקטן; "בטח", השיב אבא, ורק אז עידו הסכים לשחרר את אחיזתו. ואבא הלך לו.

אבא הבטיח, אך לא קיים. ועידו לא סלח לו.

אמנם בתחילה אבא הגיע שלוש פעמים בשבוע אולם אט אט ירד לפעמיים, ולאחר מכן לפעם אחת בשבוע. "אני פשוט לא עומד בעומס העבודה" הסביר לעדו שכל כך רצה מעט זמן איכות עם אבא, אולם תמיד נאלץ לחלוק את מעט תשומת הלב שקיבל, עם סיגל ואפרת.

הריק שנוצר עם עזיבתו של אבא נתמלא עד מהרה ברעל שטפטפה אימו לאזניו. "אבא לא אוהב אתכם." "לאבא לא אכפת שתיכשל בלימודים. הוא לא מוכן לממן לך שיעורי עזר." "אבא לא רוצה שתהנה. הוא לא מוכן להשתתף בקניית האופניים. אבל אני אוהבת אותך. אני אקנה לך. אני אמכור את הכליה שלי ואקנה לך אופניים." "לאבא לא אכפת שהשיניים שלך בולטות אבל אני אלך לעבוד בלילות כדי לשלם לרופא." "אימא לא תעזוב אותך. תשמח עידו. תשמח שיש לפחות אדם אחד בעולם שאוהב אותך ללא תנאי".

אבא הבטיח שהמריבות תיפסקנה, אולם אבא אכזב. מדי יום עידו שמע את אימא מתקשרת לאבא ודורשת כסף. אבל אבא לא נתן. ואימא כעסה. וצעקה על אבא שהוא אפס, ומגעיל, וקמצן, ושונא את הילדים, וחבל שהוא חי, ושימות בתאונה. ואימא צדקה. למה אבא לא נותן כסף לאימא? למה הוא מקשה עליה?

בתוך בטנו של עידו התפתחה לה גולת אש קטנה אך מרירה, שהלכה וגדלה. וככל שצמחה יותר, כך גברה עזות פניו של עידו כלפי אבא. הוא צעק עליו, כמו אימא. הוא כעס עליו, כמו אימא. הוא גם הטיח בפני אבא, ללא בושה, כי הוא שונא אותו. שונא, כי הוא מבטיח ואינו מקיים. נכון שגם אימא לא מקיימת הכל, אבל היא אוהבת אותו. ואבא לא. לאימא מותר, כי היא עובדת קשה, ודואגת לו. ואבא ניסה להרגיע את עידו וחיבק אותו אולם זה כבר לא עזר. אבא השתדל לא לומר אף מילה רעה על אימא, ורק ניסה להסביר שאת כל הכסף שהוא מרוויח הוא מעביר לאימא, ואפילו חזר לגור עם סבא וסבתא על מנת לחסוך ולהביא לאימא כל מה שדרשה, לפסיכולוג, ולקייטנה, ולרופא השיניים. אולם הגולה של עידו היתה כל כך גדולה ולוהטת, שהוא לא ראה את אבא מולו, אלא את האוייב שלו. הוא לא העריך את הכסף שאבא מביא ולא גילה שום אמפתיה אליו.

כאשר עידו שמע כיצד אימא מתרברבת בפני החברות כיצד עורך הדין שלה מציק לאבא הוא אפילו שמח קצת. מגיע לו.

את כל ההכנות לחגיגת בר המצווה שלו הוא עשה עם אימא. את הקליפ הם הכינו בעצמם, ומתוך כל התמונות שהופיעו בקליפ הוא שילב בקושי תמונה אחת של אבא, מלפני הרבה שנים. עידו לא ויתר לאבא ודאג שהוא ישתתף בכל ההוצאות הכספיות, אולם הוא לא שיתף אותו לא בקליפ, לא בברכות, לא בצילומים המשפחתיים ולא בהכנת ההזמנות. בכלום.

אבא הגיע לחגיגה כמו אורח. עידו נתן את כל אהבתו לאימא ושיבח אותה בפני כל המוזמנים. ואבא נפגע. נפגע מאוד. אולם לעידו לא היה אכפת. אבא נשאר במסיבה עד הסוף וסיגל על ברכיו. עידו בקושי התקרב אליו.

זמן קצר לאחר החגיגה עידו הפסיק להיפגש עם אבא. אבא המשיך לשלוח מסרונים לעידו ומדי פעם כתב לו מכתבים ארוכים. אבא שלח מתנה יפה לעידו לגיל 14, אבל עידו לא השיב למכתבים ואף לא התקשר לאבא, להודות לו. עם הזמן אבא ויתר. הוא הפסיק לשלוח מכתבים ורק מדי פעם היה מתעדכן על מצבו מהבנות. 

עידו הודה לבורא שלפחות אימא עמדה לצידו בתקופה הקשה והצדיקה אותו ואת כעסו. בשלב מסוים, והוא אינו זוכר מתי, הוא גם הרג את אבא שלו והמשיך בחייו.

דווקא הגיוס חולל את השינוי. הטירונות הקשה, הרחק מלשונה המושחזת של אימו, ואולי הבגרות שהגיע אליה בטרם עת, ושמא סיפורי החיים הקשים שנתקל בהם מחבריו לאוהל ולמחלקה, על כאלה שגדלו עם אבא מכה, ואחרים שלא ידעו אהבת אבא מעולם; על קשיי יום יום, סבל וייסורים, שינו את קו המחשבה שלו וריככו את לבו. עם הזמן אפילו הרגיש שלא היה מתנגד בעתיד לחדש את הקשר עם אבא, אולם לא היה מסוגל לפתוח דף חדש. עדיין לא.

בשבת שלאחר מסע הכומתה הוא נסע לסבא וסבתא. למרות שהיו הורים של אימא, משום מה הם נטו חסד לאבא. מעולם לא שמע שדברו מילה רעה אודותיו.

לאחר הקידוש והקינוח סבא דיבר על חשיבותה של "שבת מברכין" ובמיוחד זו של חודש שבט. "'שבט' נוטריקון 'שמיעת בשורות טובות'", אמר סבא והמשיך "שבט הוא החודש שבו מתחילים הלבלוב והצמיחה. הוא מסמל את הפריחה וההתחלות החדשות. הימים מתארכים, השמש מתחילה לחמם ולהאיר, והאפלולית של החורף הקר והמת מתחילה לחלוף ולפנות את המקום לצמיחתם של חיים חדשים ורעננים."

"שבט הוא חודש שמסוגל לרפואה", אמר סבא. "כי אין כמו שמחה והתחדשות, כסגולה לרפואה. שבט הוא החודש של התקוה, שלמרות הקלקול הגדול ניתן להצמיח תיקון. לעולם אל תתייאש, ובטח שלא בחודש שבט," סיים סבא בחיוך.

זה מה שעידו אהב בסבא. הוא ידע מה בליבו של עידו, אפילו כשזה לא אמר מאומה.

הגיעה העת. מחלקה שתיים נכנסה בצעדים קלים למגרש המסדרים והסתדרה בשלשות אל מול הדגל. עידו הציג את נשקו ועבר לנוח.

כאשר ה-מ"פ החל בנאומו, עידו השיט את עיניו על הקהל, וחייך לאימא, לסיגל ואפרת שעמדו ונופפו לו בהתלהבות. הוא המשיך לסובב את ראשו, מחפש ללא סיבה... ופתאום הוא ראה דמות מוכרת.

לחלוחית של דמעות הציפה את עיניו וחיוך של שמחה נמתח על שפתיו. אכן, ראש חודש שבט, חודש של נסים ושל התחלות חדשות.

תודה שבאת, אבא. 

כְּשַׂמְּחָךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם - סיפור לפרשת בראשית

טל רינקוב - עץ הדעת

ח

ז"ל מספרים לנו, כי האדם פרש מחווה אשתו במשך מאה ושלושים שנה מאז שהֶאֱכִילה אותו מפרי עץ הדעת. מאה ושלושים שנה של בדידות ומרמור, כנגד שעה קלה של הנאה שחווה איתה. לאחר שעייף לו מבדידותו ובשומעו דברי ביקורת מהדור השישי לצאצאיו, מבקש אדם מבוראו שיעניק לו את הכוח למחול לרעייתו ולטוות מחדש את החוטים הדקים שנפרמו בטרם עת.  

d c

הימים קצֵרים. הלילות מתארכים. רוח נעימה נושבת בעורפי. סימנים קטנים לכך שהחורף קרב. זו העת לשוב הביתה.

מהו בעצם בית? מה הופך את המערה שאליה אני מתעתד לחזור להיות "בית" ובמה היא יותר "בית" מאשר מקומי הנוכחי? שמא העובדה שזו המערה הראשונה שכוננתי עבור מה שהיתה פעם המשפחה שלי? ואם כן, מה בכך? הרי ילדיי כבר אינם, וצאצאיהם נפוצו לכל עבר. שמא לבית תיחשב, בשל היותה נוחה ומרווחת, או בטוחה יותר, מֵצֵלָּה מפני החמה ומגנה מפני בעלי חימה? ממש לא. ודאי תאמרו – הרי אשתך נמצאת שם, אם כל חי; היא רעייתך ואם ילדיך, היא היא ביתך, האין זאת? אמור מעתה, "לחזור הביתה" משמעו לשוב לחיקה החם והאוהב. אך לא יקיריי, אין טעות גדולה מזו. אם יש סיבה שברחתי מהבית, לאחר שגורשתי מביתי הראשון, הריהי חוה. אם יש סיבה שנמנע אני מלשוב לשם – הריהי זו שכיבתה את אוֹרִי – לשעבר אורו של עולם ועוצמתו הייתי, והיום – כל שנותר ממני הוא בקושי עור ועצמות. ואולי חסר בית אנוכי, כִּבְנִי שנע ונד לו בעולם, חסר מנוח, עד שמצא את מותו מידי הַחִימֵש שלו?

החורף הקרוב יהא החורף המאה ושלושים מאז אותו יום מר ונמהר. היום הראשון לחיי, היום שבו לזמן קצר מאוד, קצר מדי, טעמתי טעמם של חיים אחרים, ביושבי ברומו של עולם, ממנו נפלתי עד שאול תחתיות. מאה ושלושים חורפים, והכאב לא הוּעם ולוּ במשהו. עדיין מאוכזב. עדיין כועס. עדיין חווה את השפלת הגירוש. עדיין תמה על מה ולמה ושאלת "אַיֶּכָּה" מהדהדת בראשי ומטריפה את דעתי. למה באתי, ולמה גורשתי; לשם מה נוצרתי, מהו תפקידי ומה בעצם שווים חיי; על מה ולמה כל הסבל בעולם – אח קם באחיו, החזק שולט בחלש ואיש את רעהו חיים בלעו. האם הכל היה צפוי מראש, ואם כן, למה.

שרוי הייתי בגן העדן. שיעור קומתי לא יתואר. עיני הִלכוּ להן מסוף העולם ועד סופו. כל חיות השדה באו לחסות בצילי, ואני קראתי להן בשמות. הכיצד אתאר לכם כיצד נראיתי בשעתי היפה? על אנושי, עטוף ברוחניות, שרוי באושר עילאי. לבד הייתי בעולם ולא חסר לי מאומה. לעולם לא תוכלו להבין משמעות המילה "אדם". פלא שנוצר מן האדמה הגשמית והתעלה עילוי אחר עילוי, עד שְמֵי שְמָיָא.

אֲדוֹנִי ציווני ליהנות מכל הטוב הזה. לִפְרוֹת ולִרְבּוֹת. לפַתֵּח ולִרְדוֹת. לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ; וגם השמירה בכלל הטוב היא, שהרי מֶשַמַּרְתּוֹ. ציווני לאכול מכל עץ הגן, אך להימנע מעץ הדעת; וכה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף אם לא גמרתי בדעתי למלא כל שיצווה עלי. ולא שביקש בוראי למנוע ממני הנאה כלשהי, אדרבא; ביקש הוא להותיר למול עיניי תזכורת קטנה לקיומו בעולם הגשמי הזה, שלא אטבע בים החומר שברא, וכך אֲשַמֵּר את צלמו שבקרבי. ומתוך הזכירה וקבלת העול אשווהו לנגדי תמיד ביתר שאת. *על כן קרא שם האילן "דעת" – ללמדני שהשער לְדעת הטוב הוא בַּהימנעות ובאיפוק דווקא; ואילו הֶפֶכן – סגולה לדעת הרע. *ודע לך שדעת שמו. לא עץ החכמה, אלא עץ החיבור. וככל שתַקְשֶה ממילות "ונפקחו עיניכם והייתם יודעי טוב ורע" – אין כוונתו לידיעת החכמה, אלא לחיבור. והזהיר מפני סכנת החיבור לרע, שכן לרע לא היתה שום נגיעה בִּי בטרם החטא, ועתה – חדר הוא לקרבִּי וּמֶאַכֶּל את נשמתי.

תחילת נפילתי בתרדמה שֶיְחִידוֹ-שֶל-עוֹלם הפיל עלי. בודד נרדמתי ואיש קמתי. יצירה חדשה שרועה היתה לצדי. טהורה היתה, כמלאך, שלא כְּזוֹ שאת שמה אֶמַּנָע מלהזכיר. שמחתי עליה שמחה גדולה וִיְּתֵרָה על כל שמחה אחרת שהיתה לי בבואי לעולם; ויותר מחידושה שמחתי על יצירתה מעצמי ובשרי, ועל כן קראתיה "אישה" ומיד ידעתיה בטהרה והיא – כהרף עין נזרעה זרע, וכפורחת עלה ניצה והבשילו אשכולותיה, עת הניחה על ברכיי את קין ותאומתו. טרם שככה התרגשותי ידעתיה שנית ושוב הפכנו לבשר אחד, עת הניחה בחיקי את הבל ותאומתו.

היתה זו אישה, שקראה לקין בשמו, מלשון קניין. היא היתה קנייני, וקין – קניינה. היא נוצרה מעצמי הקשה והוא – מרחמה העוטף והעדין. אך כאשר הביאה את הבל כבר ידעה היא בבינתה היתרה, שהעולם כולו הבל הבלים הוא, ולכן קראה שמו הבל; ואולי גם כי חזתה את ימיו הקצרים של בנה הקטן. ובחוקרי את העניין הבנתי, כי גם אני להבל דמיתי, שהרי גם ימיי הארוכים אינם נמשכים יותר ממשכו של צל העובר ופורח באוויר.

ושוב נפלה עלי תרדמה. התעוררתי לקול דחיקותיה של אישה לאכול פרי. עדיין מטושטש הייתי, כסומא באפילה אך יחד עם זאת ראיתי שפניה אינם כמקודם. ביקשתיה שהות על מנת ליישב דעתי עליי, אולם היא דחקה בי בקול, שטרם שמעתי כמוהו. כאיוול הנחתי לצלילי קולה להנהיג את מעשיי ובדעה טרופה טעמתי מהפרי האסור. כהרף עין דעך אוֹרִי והצטמקה לה קומתי. קול פנימי ייסרני שמשהו השתנה לו, לבלי שוב. הבנתי מיד מה אירע, ונפלה רוחי. היבטתי בה בתמהון לבב, כשואל למה? והשיבה: כי מאחר ודבקת בי, נועדנו להיות יחד. באש ובמים. בטוב וברע. אישי אתה, תשוקתי ומנת חלקי. באשר אלך – תלך עִמדי.

ומאז בא פרי הדעת לבטננו, חכמה ניטלה מראשנו. יראה נפלה עלינו למשמע קולו של הבורא מתהלך בגן וניסינו להסתתר. התירוץ שלי להמריית פיו של מַלְכִּי נשמע כל כך עלוב וכפוי טובה. ובאותה עת למדתי שלושה דברים: לעולם אל תשים מבטחך בבן תמותה, קרוב כרחוק; לעולם אל תסב אשמתך לאחרים, אלא קח אחריות על חייך; ולבסוף, אל לך להאמין בטוב, שהרי מעשה קטן יכול להפכו ברגע אחד.

גורשנו מגן העדן. הושפלתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. בבהילות הוצאתי ואת אושרי השארתי שם, לצידו של עץ החיים. סוגרים עליהם שערי הגן ולהט החרב המתהפכת. ויודע אני שלשוב לשם – לא אוכל לעולם. מאז - עמל אני למזונותיי ומלא מרמור על אישה שהובילתני לכך.

מִנִּי אז לא יכולתי לִקְרָב אליה. למרות החרטה שהביעה בפניי שוב ושוב, לא יכולתי לסלוח לה ואף את שם אהבתי אליה - "אישה" - נטלתי הימנה ואות קלון הטבעתי בה. "חוה יהא שמך", פסקתי. חוה - על שם הנחש שפיתה אותך. חוה - על שם העונש בו תישאי עד קץ כל הדורות. הַמְּשִיכָה העזה שחשתי אליה כאשר הובאה אלי לראשונה, התפוגגה כלא היתה. הפכתי נע ונד. הנחש – ידידה של האישה הפך לאויבה; בנותיה ידעו את צער העיבור והלידה, וכל אלה כאין כנגד ריחוקי ממנה. ברגע קטן עזבתיה ואין בי הרחמים הגדולים להם אני נזקק על מנת לקרבה שנית.

*העונש הכבד ביותר שקיבלתי הוא המוות. עם הזמן הבנתי עד כמה צדק שופט-כל-הארץ בהזהירני "ביום אכלך ממנו - תמות". ואכן העולם ההוא מת עבורי, ואני מת בעולם הזה. ולא מכיוון שחיי קוצרו לכדי יום אחד של הקב"ה. שהרי מחלתי בקלות על שבעים שנה לבֶּן-דָוִיד, והייתי מוותר אף על יותר. מה טעם יש בחיי לאחר שסולקתי מגן העדן? מה טעם יש בהם לאחר שטעמתי אוויר של מרום, טוהר שלפני החטא ואהבה זכה לְאישה – וכל אלה ניטלו ממני לבלי שוב? להיות בודד בעולם, חי את העבר שלא ישוב עוד? להתעורר ליום שבו בני הבכור קם על הצעיר ורוצחו נָפש, ולאחר מכן צריך לברוח עד קצה העולם? איזה מין עולם זה? חיות השדה שהיו ידידיי, הפכו לאוייבי. ומי יודע מה צופנות להן עוד שמונה מאות שנה שנותרו לי בעולם הזה.

חורפים ארוכים וקשים הסתובבתי לי, חסר יכולת להשלים עם עונש כה כבד בגין רגע אחד של חוסר תשומת לב. התחושה הקשה של חטא אחד ששינה את כל מסלול חיי ללא דרך חזרה, הפכה את חיי לגיהנום. ואולי תחושות אלה הן שנתנו כוח לקין לדרוש במפגיע מהקב"ה לקבל את תשובתו. אולם עבורי... עבורי הידיעה שניתן היה לבקש מחילה ולפתוח דף חדש ואף זאת חמקה ממני, אך החמירה את יגוני. שרשרת ארוכה של טעויות וחוסר ידיעה עליהן אשלם כל חיי. זה גורלו של נזר הבריאה, משל ושנינה מעתה ועד עולם.

אז למה אני טורח לשוב הביתה, אתם ודאי שואלים ובצדק. במשך שנים כלל לא חשבתי על כך. לא אביתי. לא יכולתי. לשם מה? אך לפני ימים אחדים עלה לֶמֶך לְרַגְלִי. מסתמא ביקש אחוות גברים; בא לקונן על צרתו, ולהתנחם לו מצרתי. קבל לפניי על נשיו ובמיוחד על צילה שחפצה נפשה גם היא בילדים. אמרתי לו שלא יהרהר אחר מידותיו של מקום ומנין מצא לו היתר להחזיק אישה לצרכי תשמיש בלבד, בעוד צוּוָה על פריה ורביה? והשיב לי "וכי האם טוב אתה ממני? שמא מתכחש אתה לכך שפרשת מאשתך זה מאה ושלושים שנה?! קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים!" היבטתי בו. הרי תשובה היתה מזומנת עבורו. ואף אם לא – מדוע פקד את קברי? האם לזרות מלח על פצעיי? אולם הארכתי את אפי והודיתי בדבריו, ולוּ על מנת שלא יוותר על מצוות פריה ורביה. די לי בעוון אחד ואין אני רוצה לתלות שרצים נוספים בקופתי.

"צודק אתה," השבתי לו. "אכן, פרשתי מאשתי. בודד נותרתי בעולם. עלי לשוב אליה ולקיים מצוות בוראי". "לאו" אחד היה לי – ונכשלתי בו. "עשה" אחד היה לי – והשלכתי אותו. את ה"לאו" – אין להשיב. אבל ה"עשה" אפשר לתקן כל עוד דולק נרי, גם אם כבה אוֹרי. 

והינה אחר כל הדברים האלה שב אני הביתה. ומהרהר אני שעדיין לא הנחתי תשתית לזרעי בעולם. שהבל היה – ואיננו. וקין – אף כשהיה, כאילו לא היה. ומצוות הבורא טרם קויימה, ואין עלי להרהר אחריה. ותפילה אחת בלבי – שיוסיף לי הבורא אהבה ותאווה לאם כל חי. ויתן לי הכוח להינחם על אבדני ולמחול לרעייתי, שהרי מה לי להלין עליה שנתפתתה לנחש עת ישנתי על משמרתי; ומה אכעס על כך שנתייראה לאבדני מאהבתה אלי ומה לי יתרון בריחוק ממנה, ומי ינחמני אם לא היא. ומי כמוני ידעתי טיבו של צער על בקשת מחילה שאינה נענית. ואם עליה לא אוכל ללמד זכות, על מי כן...

עזרני אפוא, בעל הרחמים, לחדש אהבתי אליה ושמחתי על קרבתה, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. למענה. למעני. למענך אלוקיי. ■

שי שגב, תשרי תשע"ה