התשובה – האם אכן אפשרית או אידיאל בלבד?

"לו ניתן לי על חיי לחזור 
לסובב את הגלגל אחור, 
מה הייתי משנה? 
ההייתי משתנה? 
זו שאלה שלא אדע לפתור. "

מלים: שמרית אור * * * לחן: אבי טולדנו

היגענו לשיאם של הימים הנוראים, היום הנורא ואולי גם הנפלא מכל, היום בו יכפר ה' על כל עוונותינו. ודרישה אחת מאיתנו, מהדהדת מזה 40 יום (אם לא מדי יום ביומו) – לעשות תשובה.

הדרישה של עשיית התשובה הינה כה מרכזית בתרבות היהודית, עד כי אנו מתרגלים כמעט באוטומט את הפרוצידורה הידועה והמוכרת, של וידוי--חרטה--וקבלה-לעתיד, עד כי כולנו יוצאים מנקודת הנחה מובנת מאליה, כי התשובה הינה אפשרית ונותר רק לצלוח אותה בשלום. במאמר זה אבקש לתהות על נקודת מוצא זו, ולבחון האם אכן תשובה הינה עניין אפשרי.

האם תשובה מכפרת על כל העבירות?

בראשית מסענו עלינו להזכיר כי יש אנשים מסוימים, שאין מספיקים בידם לעשות תשובה (כמו מי שחטא והחטיא את הרבים; או האומר 'אחטא ואשוב'). ויש דברים המעכבים את התשובה. ויש עבירות שתשובה מכפרת מיד; ויש עבירות שתשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, וכן הלאה. ויש עבירות שעליהן ספק אם ניתן לעשות תשובה, תלוי באיזו גישה אנו מסתכלים, האם בגישת המוסר המחמירה; או בגישה החסידית, לפיה תשובה מאהבה ומעומק הלב מכפרת על הכל.

נראה לי כי אין באמור כדי לפגוע בכוחה של התשובה, אלא רק לומר לנו כי תשובה הינה "עניין לרציניים". קרי, אם תרצה – תוכל. אם תבוא ברצינות ומתוך נחישות לתקן את דרכיך, יימצא לך פתרון, גם במקום שבו לכאורה אין פתרון.

וזה עומקו של הפסוק – כי עמך הסליחה, למען תיוורא – דווקא הפתח האמיתי לעשות תשובה, הוא הגורם לכך שאנשים לא יתייאשו וישליכו מעצמם כל רסן,  אלא מתאמצים ביראה לעשות תשובה.

תנאי א' - וידוי דברים

השלב הראשון בתשובה הוא וידוי הדברים. כפי שפוסק הרמב"ם, וידוי הדברים הוא מצוות עשה מן התורה והוא תנאי בסיסי לתהליך התשובה. אדם לא יכול לשוב מחטא שאינו מודה בו. אגב, גם כיום, כאשר אדם מבקש חנינה, בראש ובראשונה הוא חייב להודות בפשעו, לקחת אחריות על מעשיו ולהביע חרטה עליהם, ולהסכים במקרים המתאימים לעבור הליך שיקומי. הכלל הגורף הוא כי אין להעניק חנינה למי שטוען שהרשעתו היתה לשווא וכי הוא חף מפשע ואינו לוקח אחריות על מעשיו. יחד עם זאת בית המשפט העליון פסק כי במקרים נדירים, ניתן להעניק חנינה משיקולים הומניטריים.

כך, לפני כשנה הגיש הנשיא לשעבר משה קצב בקשת חנינה, באמצעות רעייתו, מבלי להודות באשמה. על מנת להתגבר על המכשול האמור, הוא העלה טיעונים מתחום ההגנה מן הצדק, כי לא זכה למשפט הוגן. נראה, כי בקשתו זו צפויה להידחות.

מכל מקום, כאשר מדובר בדיני שמיים, אין כלל מקום להעלות טיעונים כאלה וודאי שלא לכפור באשמה, שהרי אין בדיני שמיים שום ספק בעבירה ובדין הראוי לה. אדרבה, לא זו בלבד שכפירה באשמה לא תועיל לחוטא, אלא רק תזיק לו. וכידוע בנוסח התפילה:

"ריבונו של עולם! מנהג בית דינך הצדק, לא כמנהג בתי דינין של בשר ודם. כי מידת בשר ודם, כשאדם תובע חברו בממון, יבוא אל הדַיָן. אם יכפור, ינצל מן הממון; ואם מודה, מתחייב ליתן. ובית דינך הצדק לא כך הוא. אלא אם יכפור - אוי לו, אוי לנפשו. ואם מודה ועוזב. אתה תרחמהו...".

משכך, אין מנוס מוידוי דברים והודאה בחטא, כתנאי לתשובה. וכך פוסק הרמב"ם בפרק הראשון של הלכות תשובה:

"כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא'ל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה.

כיצד מתודין? אומר: 'אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה'. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח..."

וכאן מתעוררת בעיה ראשונה – אם לא ניתן לעשות תשובה על חטא שאינני מתוודה עליו, כיצד אוכל לשוב מרוב החטאים שעשיתי – שהרי חלק גדול מהם שכחתי, וחלק גדול אולי יותר, אינני כלל מודע שחטאתי. ולגבי אותו חלק שאני כבר יודע שחטאתי, אינני זוכר את כל הנסיבות, ולא אוכל לפרטם יותר מדי, מה גם שלא תמיד יש כוחות או זמן לפרט ולפרט ולפרט את החטא.

לנושא זה נמצאו שני פתרונות עיקריים – הראשון הוא הוידוי הכללי הנאמר ביום הכיפורים, הכולל כל חטא אפשרי. השני, הוא שיש משמעות גדולה לעצם הנכונות להתחרט ולעשות תשובה, ועל כן הוידוי נאמר בלשון כללית, כך שיכלול את כל העבירות שעשיתי, בין אם אני זוכר אותן ובין אם לאו. והקב"ה בוחן כליות ולב ושומע תפילה.

תנאי ב' - חרטה

שאלות אלה נכונות גם לנושא החרטה; כיצד ניתן להתחרט על חטא שאינני זוכר אותו, או יותר גרוע – חטא שכלל איני יודע שחטאתיו, ועל כן אשוב עליו פעם נוספת? נראה, כי גם כאן נושא הכוונה חשוב ביותר, הכוללת צער אמיתי על חטאים כאלה; אך מן הסתם צריכה להיות נכונות גם להשתלם ולהעמיק בלימוד ההלכה, שכן לא עם הארץ חסיד, וראוי לעיין בפתיחת דבריו של הרמח"ל לשער הנקיות במסילת ישרים.

תנאי ג' – עזיבת החטא / תיקון

אם התנאים האחרים מורכבים, הרי ששני התנאים הבאים קשים בהרבה. מה הבעיה בעזיבת החטא? אם דיברת לשון הרע, פשוט תפסיק. אם לקחת כסף – תחזיר. וכמובן לבקש סליחה וכו'. לא כך?

ראשית, לא תמיד מי שלקחתי ממנו לפני שנים, נמצא זמין שאוכל להשיב לו. אולי עבר מקום אולה שינתה את שמה, אולי נפטר. וגם כאן לא תמיד אני יודע האם גזלתי, וממי, או שאינני זוכר.

שנית, לעתים העבירה הינה כלפי ציבור. כיצד ניתן לתקן דברים שאמרתי בפומבי כלפי ציבור שלם? ואכן יש עבירות, כמו מחטיא הרבים, שקשה/לא ניתן לשוב עליהן. אך המצב מורכב אף יותר: 

שלישית, לא תמיד הנסיבות מאפשרות לי לתקן, שכן התיקון כרוך בבריחה מהנסיבות שגרמו לי לחטוא (כמו הצורך לשנות מקום) והדבר אינו אפשרי; או שהשינוי תלוי בעבודה על מידותינו בסיסיות (כמו הנטיה לכעוס, להתפרץ, לדבר, סקרנות), שנולדנו איתן וקשה עד מאוד לשנותן.

ו-רביעית, תיקון אמיתי משמעו חזרה אחורה בזמן, להשיב מצב לקדמותו כאילו לא נעשה החטא. לדבר מספר היבטים: [1] תיקון פיזי, וקנייני כמו השבת הגזילה; או כספי כמו תשלום פיצוי. [2] מחיקת ה"קפידא" אצל הניזוק (במקרים המתאימים) כאילו לא נפגע ולא נגרמה לו בושת פנים. ו-[3] מחיקת החטא ורושם החטא אצל החוטא. דהיינו, מחיקת התחושה הרעה (החמצה) שהותיר בנו החטא; מחיקת תחושת העונג שגרמה לפיתוי, שעדיין מקננת בחוטא "לפתח חטאת רובץ", וחזרה לעידן התמימות. וגם מחיקת תחושת הפחד מכשלון נוסף שמחלישה את כוחו של האדם לנסות ולתקן.

חיבור היבטים אלה מעורר את השאלה האם באמת ניתן לתקן חטא, או שמא צדק שלמה באומרו כי זהו "מעוות לא יוכל לתקון"; או דוד המלך, באומרו: "וחטאתי נגדי תמיד". וזועק דוד המלך מקירות ליבו: "לב טהור ברא לי אלוקים" – לב שהוכתם, לכאורה לא ניתן לתקן. צריך לברוא לב חדש. וזאת להבדיל מרוח נכון – שגם אם הלכה לאיבוד, או נפלה לה, ניתן לחדשה.

אכן מסובך, אולי המסובך ביותר. וכאן אין פתרון קסם אלא משלב של פתרונות, שנוכל למנותם רק על קצה המזלג.

תפקידו של החוטא: הוא לעשות כל שביכולתו על מנת לתקן. אם יוכל להשיב – ישיב. אם לא ניתן להשיב, יתרום לצדקה או יעסוק בצרכי ציבור. שינסה להתרחק מהנסיבות שגרמו לחטא. אם ניתן, יעשה כן. אם לא ניתן, ינסה להתמודד ככל שיוכל, שהרי ההכרח לא יגונה, ורחמנא ליבא בעי. ע"פ החסידות, זיעה ושמחה של מצוה מוחקות את העבר. ולבסוף, החוטא צריך לפתח את האמונה, שהינה למעלה משכל, כי ניתן לתקן ולא רק לקלקל; ולבטוח בה' כי הוא יכול ומוכן למחול על עוונותיו.

תפקיד הנפגע: בלא עזרתו ונכונותו למחול, לא ניתן להגיע לתיקון. ולכן הלכות ברורות מתייחסות לנפגע ומורות לו לשתף פעולה ולמחול, ובלבד שבקשתו של החוטא כנה. ואם ביקש מחילה שלוש פעמים ולא מחל לו – שוב אינו נזקק לו לצורך התשובה. הדרישה מהנפגע לשתף פעולה ולמחול הינה גישה קולקטיבית, מן הסתם כל אחד הוא גם פוגע וגם נפגע. ועל כן אם אתה רוצה שאחרים ימחלו לך, גלה נכונות גם אתה למחול.

תפקידו של הקב"ה: לבסוף, התפקיד המכריע בהליך התשובה הוא תפקידו של הקב"ה. תשובה הינה תהליך הדומה לגאולה. וכפי שהגאולה באה בעיקרא מלמעלה, עם עזרה מלמטה, כך גם התשובה. אם הקב"ה אינו עוזרו לתקן, אינו יכול ליצר הרע. אם הקב"ה אינו מוחל; אינו מסייע לתיקון המחשבה ושולח אנרגיות של תיקון – אין האדם יכול לבצע את התשובה לבדו. הדברים ברורים וידועים וכרוכים בחיבור אני לדודי ודודי לי, וביחס שבין השיבנו ה' אליך ונשובה, לבין שובו אלי ואשובה אליכם. הדיון במחשבת ישראל אודות תפקידו של יום הכיפורים והתיקון שמתבצע ביום זה, גם נוגע בנקודה זו.

ולסיום דרישה זו, אין זה בטוח כי תיקון משמעו מחיקה מוחלטת של רושם החטא. שכן לעתים האדם צריך ליפול, על מנת שיוכל לקום ולהתקדם רוחנית מתוך נפילה זו; לעתים רצון הבורא הוא כי האדם יתמודד עם המצב, ומתוך התמודדות זאת תהיה לו עליה; ולעתים דווקא יוצא ממנו לטובה, כאשר האדם מצליח להפוך את החטא לזכות, להוציא יקר מזולל. או שהנפילה הקודמת גורמת לאדם תמריץ להשתפר, תמריץ שלא היה משיגו באופן אחר (כמו קרבנות הנשיאים); או שרושם החטא יציל אותו מעוון גדול בהרבה שהיה נופל אליו, אלמלא החושים שפיתח בעקבות החטא הקודם. ועל כך נאמר – אל תאמר הנחש השיאני (בשין ימנית), אלא השיאני (בשין שמאלית) – העלה אותי לשיאים חדשים, אליהם לא הייתי מגיע באופן אחר.

תנאי ד' – קבלה לעתיד

תמיהה גדולה (אליה גם התייחסתי בספרי החדש "אהבה במבחן"), הינה על השאלה האם מישהו יכול באמת להבטיח שלעולם יאהב את רעייתו, או לעולם לא יחטא עוד, במיוחד בחטא שבו נפל פעם אחרי פעם. הרי לעתים עצם האבסורד שבהתחייבות זאת מחליש את האמינות שאנו מייחסים לה, ולכן גם את הרצינות בה היא נאמרת.

והתשובה היא שגם כאן הלב קובע. ליבו וכוונתו של האדם, כפי שהיא באותו הרגע בלבד. "באשר הוא שם". אם באותה נקודת זמן, רצונו האמיתי של האדם הוא שלא לחזור לעולם לחטא, אזי מתקבלת תשובתו, גם אם ייכשל לאחר מכן. והרי הקב"ה יודע אם הוא ייכשל או לא, אולם הדבר אינו משנה. החשוב הוא אותו הרגע בו מתבצעת הקבלה לעתיד.

לסיכום

תהליך התשובה הינו תהליך הכרחי לכל אדם השואף להתקדם בחייו, להסיר מעליו משקעי עבר ומשקל כבד המפריע לו בחייו. התהליך, כמו כל תהליך של שינוי, אינו קל, ולעתים נחזה להיות כבלתי אפשרי באופן מלא. הוא מחייב שילוב של מחשבה (שכל, תכנון, לימוד), רגש חם (של חרטה ורצון לתיקון, ושמחה ביכולת לכפר ולנקות), וגם אמונה רבה, כי ניתן לעשות זאת, ושהשב ראוי לכך.

תהליך התשובה הוא תהליך הכרחי גם במישור שבין האדם לעצמו, וגם במישור החברתי.

וכמו נושאים אחרים ביהדות, האדם צריך את העוז ואת הענווה, לדעת כי הוא חייב לתרום את חלקו לעניין זה, אולם לא הכל תלוי בו, ואם הוא יעשה את שלו, יסייעו לו משמיים להמשיך את התהליך ולצלוח אותו בשלום.

אאחל לכולנו הצלחה בתהליך התשובה!

ולאחיו יאמר חזק - על הצורך בחיזוק בעת שינוי

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה 

וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ 

הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ: 

וְהָיָה כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים 

וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת 

וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: 

אִמְרִי-נָא אֲחֹתִי אָתְּ 

לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ 

וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ:"

(בראשית י"ב,יא-יג)

פסוקים אלה מגוללים את אחד הקטעים המוזרים בסיפורו של אברהם, המעורר שאלות רבות אודותיו. ואכן, תמיהה זאת באה לידי ביטוי בדבריו החריפים של רמב"ן, על פיהם אברהם לא נהג כהוגן כאשר לא סמך על הקב"ה והפקיר את שרה לחסדי המצרים, ובלשונו, שאברהם "חטא חטא גדול בשגגה". ננסה ללמוד סיפור זה על פי תורת החיזוק, שאנו דנים בה מדי שבוע.

כמעט כל אדם העובר שינוי במהלך חייו נמצא בעמדה של חולשה וחשש. לעתים הוא חש בודד במערכה וזקוק לחיזוקים מהסביבה, אחרת הוא מתנתק ממנה. הדבר נכון במיוחד כאשר (וזה מה שקורה ברוב המקרים) הסביבה מתייחסת בחשדנות לשינוי זה ומקשה על האדם. אולם אף בלא לחץ נוסף זה מהלך של שינוי כרוך בקשיים, פחדים ורגעים של חלישות הדעת, המצריכים חיזוק מהסביבה. לכן, אגב, כאשר אדם מצוי בשינוי יש לקחת בחשבון, שהוא יחפש את החיזוק ממי שיהיה מוכן לתת לו אותו. ואם לא יקבל את החיזוק והחיבוק מבית, הוא יחפש אותו במקום אחר. הדבר נכון במיוחד לגבי נערים ונערות בגיל ההתבגרות.

אברהם ביצע מהלך קשה ומורכב של התנתקות והלך אל הבלתי נודע, כל זאת על סמך הבטחתו של הקב"ה כי ייטיב לו. אברהם לוקח את שרה ואת לוט ויוצא לדרך. והינה, כאשר הוא מגיע לארץ המובטחת, אברהם הולך ונוסע ומחפש אוכל, מחפש מקום להתיישב בו, מחפש פרנסה, אך לשווא. שום דבר מהמובטח לו אינו מתקיים. זהו רגע קלאסי של חולשה. במיוחד עבור אברהם, שהינו הגבר, ראש המשפחה, המחוייב בפרנסת אשתו. הרעב הוא אחד הניסיונות הקשים של אברהם ודי לנו באימרה הידועה, לפיה כאשר הכסף אינו נכנס דרך הדלת, אזי גם האהבה בורחת מן החלון. אין מנוס ואברהם מבין שעליו לנטוש לשעה את החלום ולרדת מצרימה. ברגע זה אברהם זקוק לחיזוק. אברהם מוחל על כבודו, אינו מנסה להראות שהוא הצודק ודרכו הנכונה, אלא גורר את משפחתו למצרים. אולם גם שם הוא יודע שלא יהיה קל. אברהם זקוק לסיועה של שרה. אברהם הינו אדם גדול. הוא פונה לשרה ומבקש את עזרתה, ולא מנסה להראות שיש לו שליטה על המצב, כמו אחרים שאינם משכילים לבקש עזרה ואז לפתע מתמוטטים ונופלים. 

מן הסתם נח, בפרשה הקודמת, עמד במצב דומה. הוא עבר אבדן של האנושות ומבול שחיסל את כל עמלו. טרם התאושש מהמבול הוא הצטרך להתחיל את הכל מחדש. כראש המשפחה, הוא היה זקוק לחיזוק מילדיו ומרעייתו. הוא לא קיבל את החיזוק הזה. וכיצד סיים? כשיכור המתגולל באוהלו, בורח מן המציאות. אברהם ידע לבקש את סיועה של שרה ובכך גדולתו.

לא זו בלבד, הוא לא ביקש את הסיוע ממקום של עליונות, או כבקשת טובה דרך אגב, הממעיטה בערכה של טובה זו, מטעמי כבוד עצמי, אלא ממש מבהיר לה כי היא עצמה מחיה אותו. הוא העניק לשרה תחושה של ערך עצמי. מכיוון שהוא ידע, שכפי שהוא זקוק לחיזוק, גם שרה זקוקה לחיזוק זה, ככל אישה, שתחושת הביטחון הכלכלי הינה צורך מרכזי בחייה. במצב כזה, טובים השניים מן האחד. איש את רעהו יעזורו.

ולענ"ד אין בכך לומר שאברהם הפגין חוסר אמונה בקב"ה. לא זו בלבד שחלישות דעת בנסיבות כאלה הינה דבר טבעי, אלא שאל לו לאדם לסמוך על הנס ועליו להשתדל ולהקדים תרופה למכה, ככל שיש בידו לעשות כן. וממילא מסבירים המפרשים כי אברהם ניסה להסתיר את שרה כל עוד יכול היה.

למדנו מכאן על החובה לשתף בקושי, ולדעת לבקש סיוע במקרה המתאים. מובן שאין בכך בושה. ועל הצד השני לדעת כי אדם המצוי בשינוי חווה קושי, ועל כן אם הוא מבקש עזרה, יש להתייחס באהבה וברצון לבקשתו; ויש בכך משום הצלת נפשות של ממש.

* ד"ר שי שגב הינו עורך דין, מאמן אישי, מנחה סדנאות מודעות עצמית והעצמה אישית. להארות והערות: dr.shay.segev@gmail.com

   

העשיה מול המהות - בדרך לאופטימיזציה אישית

בדרך לאופטימיזציה אישית יש לערוך שינוי. זו הרי משמעותה של אופטימיזציה. לעתים מדובר בשינוי קטן, ולעתים - משמעותי.ישנם שני סוגים מרכזיים של שינוי.

הסוג הראשון מתייחס ל-being, קרי שינוי במהות שלנו.

הסוג השני מתייחס ל-doing, קרי לא שינוי במהות שלנו, אלא שינוי בפעולות שאנו עושים.

וכאן יש לבאר.

לאדם יש נפש, ומהות. הנפש הזאת באה לידי ביטוי ב-3 צורות (המכונות בחסידות ובקבלה - לבושי הנפש): במחשבה, בדיבור ובמעשה. אבל, גם אם נחבר את סך כל המחשבות של האדם, את כל הדברים שאמר, ואת כל המעשים שעשה, גם אז - אולי נקבל איזו מפה של ההתנהגות והעשיה שלו, אולם עדיין זאת לא בהכרח המהות שלו, מי שהוא באמת.

לדוגמה: יש מהלך כזה של הכרת הבורא, שאומר: תראה את העולם, כמה הוא גדול, יפה, נהדר; למד את גוף האדם, כמה הוא משוכלל, ומכאן תבין עד כמה הבורא הוא גדול. הזוהר אומר ההיפך - הזוהר אומר, אל תסתכל על העולם. העולם הוא רק מעשה אחד של הקב"ה. העולם לא יכול להעיד עד כמה הקב"ה הוא גדול. להיפך - תבין מי זה הבורא, ואז תדע עד כמה העולם חשוב ומיוחד! הרבה יותר ממה שחשבת!  

באותה מידה, כך גם נפש האדם.

ועל כן, לענייננו, גם אם נפעל על שינוי העשיה של האדם, עדיין אין בהכרח הדבר אומר, כי יש לך השפעה על הנפש שלו. לכן, יש הבדל בין העשיה, לבין המהות.

על כן, יש כאמור שתי גישות. ונדגים אותן בדוגמה פשוטה: נניח שאדם מעוניין לרזות. לפניו שתי דרכים.

איש ה-doing לא ינסה לבדוק את הפסיכולוגיה, למה האדם משמין, מה גורם לו לאכול, וכדומה. הוא לא ינסה לשנות את המהות שלו. הוא יקבל את האדם כפי שהוא, על יתרונותיו, חסרונותיו, החוזקות והחולשות שלו. עיקר התמקדותו תהיה בקביעת יעד מרכזי (להפחית 30 קילו, בואו נאמר), יעדי ביניים (כמה להפחית בכל חודש), ודרך פעולה (מה לאכול, באילו שעות, מה הפעילות הגופנית המומלצת, ועוד). על פי איש ה-doing, הדיאטה מתחילה מהיום. זה היתרון, רואים תוצאות תוך זמן קצר. החיסרון הגדול הוא, שבהיעדר שינוי פנימי במהות של אותו אדם, בהיעדר שינוי שיעקר את הצורך באכילה מופרזת, הרי שהעשייה הזאת הינה עשייה בכפיה (בחסידות קוראים לזה "אתכפייא"), קרי האדם כופה על הגוף שלו לצרוך פחות אוכל, להיכנס למצב של חסר רגשי, שהוא אמור להתגבר עליו. בהיעדר שינוי במהות, קיים חשש גדול, כי כאשר החסר ילך ויגדל, הוא יגרום לאדם להתייאש, להפסיק את הדיאטה, ולהשמין אף יותר ממה שהיה קודם לכן.

איש ה-being לא יתחיל עם הדיאטה, בטרם יפעל לשינוי יסודי במהות שלו: הוא ינסה לחקור עם האדם, מה גורם לו לאכול, מה גורם לו להשמין, וכדומה. אם יצליח לגרום לשינוי במהות שלו - למשל, לנתב את הצורך הרגשי, שמוביל לאכילה, לסיפוק במקום אחר, לדוגמה - ליצירה ; אזי הוא באופן טבעי וללא מאמץ יפחית באכילה וירזה ללא קושי, ואף יתמיד במהלך. עם זאת, גם לגישה זו חסרונות, שהרי שינוי במהות מצריך "טיפול שורש" ואורך זמן רב; לא רק שהוא עלול לייאש, עד לשינוי, אלא שבינתיים, האדם ממשיך לאכול, ולהשמין... מאידך, שינוי במהות, יפעל לטובה, לא רק בנושא הדיאטה אלא גם בדברים אחרים וישפיע לכל אורך חיי המתאמן.

במלים אחרות, ה-doing פועל ומביא תוצאות בטווח הקצר, וה-being פועל על הטווח הארוך.

איזה נתיב מועדף? נתיב הbeing- או נתיב הdoing-?

על פי היהדות התשובה ברורה. אנו באנו לכאן, לעולם העשיה. והמעשה הוא העיקר. כמובן שעל אדם לעבוד על המהות שלו, אולם אין הדבר פוטר אותו מלפעול כאן, בעולם הזה לעשייה ממש. "והכל הולך אחר רוב המעשה" כך אומרים חז"ל. נכון, כי הכוונה (קרי המהות) היא הנשמה של הדברים, ונאמר: "תפילה ללא כוונה, כגוף בלי נשמה", צריך להביא לשינוי גם במהות, בפנימיות, אולם אין מקום להמתין עד לשינוי בטרם נתחיל לפעול בשטח.

ועוד דבר חשוב מלמדת אותנו היהדות בדרך לשינוי: שהמעשים של האדם, גם אם חיצוניים בלבד, הם פועלים על המהות עצמה. הדברים עולים ממאמרי חז"ל וגם מפרשות השבוע.

"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" או "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" – שני אלה מלמדים שמעשיו של האדם משפיעים על המהות שלו.

בפרשת נח יש  לכך ביטוי משמעותי: "וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" – כאשר האדם התחיל להתנהג שלא כשורה (מעשים) הארץ נהייתה מושחתת (המהות). ולהבדיל, עשרה נסיונות נתנסה אברהם – כל אלה בתחילה התייחסו להתנהגות, קחו למשל את ניסיון לך לך – שהוא ניסיון של התנהגות, הליכה, התרחקות ממולדתו ובית אביו, מבלי שנדרש לעשות שינוי במהותו; עד הניסיון האחרון, הוא ניסיון העקדה, המלמד כבר על שינוי במהותו של אברהם, ועל כך נרחיב בפעם אחרת. 

מבחן האהבה: פרק חמישי: הפחד משינוי

פרק חמישי: הפחד משינוי

חלפו ימים ארוכים, בהם המלך נכנס בעובי הקורה, והפגיש את יסמין כמעט עם כל נסיך בממלכה, והיו לא מעט כאלה, אך ללא הועיל. יסמין כבר היתה על סף ייאוש, והחליטה שהיא חייבת לעשות מעשה. אולם בטרם תפעל באופן נמהר, בקשה היא פגישה דחופה עם תושיהו, היועץ הבכיר של המלך.

"את מבינה שאני מחוייב בחובת נאמנות למלך, נכון יסמין?” שאל תושיהו. “בוודאי" השיבה יסמין. “אין לי כוונה לעשות משהו שיפגע באבי, חלילה, אני רק מבקשת להתייעץ". 

"בסדר, במה אוכל לעזור?”

"הבט", אמרה יסמין. "כפי שאתה יודע, חוק יסוד: המלוכה, קובע מי יכול להיות מלך, וכה לשונו: “יתמנה למלך על הממלכה, בנו הבכור של המלך, או כל בן אחר שהמלך ימצא לנכון למנותו. ואם למלך אין בנים, ימנה המלך גבר בגיל 20 שנה ומעלה, ממשפחת מלוכה מוכרת".האמן לי, תושיהו, ראיתי כבר עשרות גברים המתאימים להגדרה הזאת, אך לא מתאימים לי... אני לא מבינה, במלכה לא מתחשבים? אני, בת של מלך, צריכה לקבל על עצמי כל גבר שינחיתו עליי? זה לא מקובל!”

"אז מה היית רוצה, יסמין?” שאל תושיהו. “הייתי רוצה שהחוק הזה ישונה, ואפשר יהיה לבחור למועמד למלוכה, כל אחד שיעבור מבחנים שייקבעו על ידי ועדת החכמים, מבחנים שמלך חייב לעבור אותם. או, לחילופין, שהחוק ישונה כך שגם אני, ביתו של המלך, אוכל להיות מלכה, ולא רק גבר זר, ואז אני אבחר לי איזה בעל שאני ארצה. מה אתה אומר תושיהו? זה כל כך נורא? מה מפריע להם?”

"יסמין יקרה שלי... אני מבטיח לך שכל מה שאת אומרת כאן, יישאר בסוד. או קיי? עכשיו, את בחורה חכמה מאוד. את מבינה טוב מאוד במה זה כרוך, שינוי החוק הזה. ואם את לא מבינה, מיד אני אסביר לך. בואי תהיי גלויה איתי, על מנת שאוכל לעזור. למה את רוצה לעשות את כל המהפך הזה? מה מסתתר מאחרי המאבק שלך? “

"תראה, תושיהו. אני אספר לך, אבל אתה מבטיח לשמור את זה בסוד?”

“בוודאי, כך אמרתי"

"אז תראה תושיהו, זה נראה הזוי לגמרי, אבל זה המצב. התחלתי להתאהב באיזו דמות וירטואלית. זה התחיל לפני כמה שנים. הוא שולח לי מכתבים נסתרים, באבן דרך החלון... רומנטי כזה. לא ראיתי אותו מעולם, לא יודעת איך הוא נראה, ומה הכישורים שלו, אולם מן הדברים שהוא כותב לי גיליתי בחור מיוחד, עדין, שאני רוצה להכיר. יתכן ולאחר שאכיר אותו, הוא לא יהיה רלוונטי עבורי, אולם כל עוד הוא בתמונה, אני לא מסוגלת להכיר אך אחד אחר. הוא לא מגלה את עצמו, מכיוון שהוא יודע שאינו ראוי להיות מלך, והוא סבור שאני לא אוכל להתייחס אליו ולא אוכל לאהוב אותו, מכיוון שממילא לא יצא מאומה מהקשר שלנו.  אולם אם תהיה תחרות אובייקטיבית, שתיתן לו הזדמנות, אולי הוא כן יעשה את הצעד הזה וישתתף. ואז התמונה תהיה לי ברורה. לחילופין, אם אני אהיה המלכה, אוכל לבחור את בעלי כטעמי, וגם אז תיפתר הבעיה".

"תראי, יסמין, בכל הכבוד, אני מאוד מבין מה שאת אומרת. אבל זה לא נראה לך קצת מוזר (וכפי שאמרת - הזוי) לשנות חוקים בשביל סיפור כזה? הביני, את צריכה סיבה מאוד מאוד טובה לשנות חוק שקיים כבר 500 שנה ופועל כראוי. את מבינה מה עומד על הפרק? החוק הזה, הוא הוא שהעניק למשפחה של אביך את המלוכה מזה מאות בשנים. והוא מבטיח שגם הבן שלך ובניו, ונכדיו, ימשיכו את המסורת, והמלוכה תישאר במשפחה. כל שינוי כזה הוא פתח לסילוק אביך או זרעו, ממשפחת המלוכה. זה סיכון גבוה ביותר. אף אחד כיום לא מערער על החוק הזה, ולמרות שיש בישראל משפחות חזקות ביותר, בעלות ממון רב, הן אינן מעלות על דעתן לשנות אותו. אולם אם המלך ייזום שינוי כזה, הן עלולות ליצור לובי כזה או אחר ויסחטו את אביך, או יגרמו לסילוקו מהשלטון. וכל כך למה – בשביל לראות אם את אוהבת את הבחור האלמוני?”

תושיהו המשיך: “לא זו בלבד. את צריכה להבין, שבכל אדם באשר הוא, נטוע הפחד מפני שינויים. שינוי הוא הבלתי ידוע. אנשים מעדיפים את הידוע, אפילו אם הוא רע, מפני הבלתי ידוע. אנשים שונאים להפסיד. שונאים להסתכן. מוכנים לחיות עם הרע, ולהתלונן, גם אם מציעים להם הצעה מפתה, הם יעדיפו לדחות אותה מפני החשש שיהיה יותר גרוע. הביטי מסביבך, האנשים שאת מכירה – זו נשארת עם בעלה, למרות שהיא סובלת וקשה לה איתו, מכיוון שהיא חוששת שלא תמצא מישהו אחר, למרות שהיא אישה יפה ומושכת. וזה נשאר במקום העבודה שלו, וכל היום מקטר, למרות שיש לו פוטנציאל רב ויכול לפתוח עסק עצמאי ומצליח. והאיש ההוא, מעדיף לסבול כאבים עזים במקום ללכת לניתוח, מכיוון שהרופאים מעידים שיש סיכויים כאלה ואחרים שהניתוח ייכשל. ועוד ועוד ועוד".

"ולבסוף, יסמין יקרה, עלייך לדעת, כי מחמת הפחד הזה לשינוי, הרי שכל אדם שנמצא לידינו, ועובר שינוי בעצמו, הוא באופן אוטומטי מאיים עלינו. ומה זה אומר - שהוא הופך להיות מטרה למתקפות מצד הסביבה שלו. במיוחד במקרה שלך: את לא חיה במנותק מהעולם. מה שאת רוצה לעשות עלול להשפיע על גורמים רבים, ועל כן הם יילחמו בך. עלייך להיות מוכנה לכך! הם יחשפו את המניע שלך, הם יפעילו לחץ על אבא שלך, זה יהיה מכוער. צריך המון כוחות לעבור שינוי, וגם להוביל אותו ואז, אם תאמיני בעצמך, ותעשי זאת נכון, ולא תתייחסי לכל הפגיעות, ותהיי חזקה, אז אולי תוכלי לחצות זאת בשלום. זהו מבחן האהבה שלך יסמין - האם את אוהבת עד כדי כך שתהיי מוכנה להילחם את המלחמה הזאת, עבור מישהו שמעולם לא ראית, ואולי כלל לא קיים".

"אז מה אתה מציע? אני על סף ייאוש..."

מה הייתם מציעים ליסמין, אילו הייתם תשיהו? שתוותר על הניסיון לשנות את החוק? שתוותר על הסיכוי למצוא את אהבתה?

ה"אני" החדש

"עכשיו אני כי ההוא הלך
עכשיו אני כי הייתי מוכרח...
לתפוס מעלית מלמטה למעלה,
זה כמו חללית למעלה והלאה.
התגעגעתי אז באתי - חסר לכם אידיוט?
חכמים שכמותכם, כבר מזמן לא יצא לי לראות.
הפחדן שהיה כאן קודם - טוב שהוא הלך!
התגעגעתי אז באתי אני שמח כל כך."

ארקדי דוכין והחברים של נטאשה

"עכשיו אני". קישורים: * מילות השיר * הקליפ המקורי * השיר באיכות טובה

יש אמרה כזאת על ספרים: "לצאת מהארון" - כשאדם כותב ספר, או מחבר שיר, הוא שם ביצירה שלו את עצמו, גופו ונפשו, אולם כל אחד ימצא לו את הפרשנות שלו לאותה יצירה.... יתכן וימצא אותה פרשנות לה התכוון המשורר, אולם אין זה הכרחי....

מאז שאני זוכר את עצמי, יש לי מן תכונה כזאת לחפש משהו פנימי בכל דבר, לחפש משמעות; לא תמיד אני מוצא, אבל אתם יודעים, לפעמים זה אתגר למצוא משמעות במקומות שאחרים מוצאים רק שטות... יש לי חוש כזה שמזהה פוטנציאל למשמעות, במיוחד בשירים, ואז אני יכול לשמוע אותו בלי סוף, עד שירד לי האסימון... וכשהוא יורד, אני יודע שאני יכול לשחרר את השיר ולעבור לשיר הבא.

אז הינה אני נפרד היום (באופן חלקי כמובן) מהשיר המקסים הזה של ארקדי דוכין שהיה איתי חודשים ארוכים ארוכים, לאחר שהבוקר "קיבלתי" את זה. עד היום חשבתי שהוא מדבר על שני אנשים שונים, אבל היום הבנתי, שהוא מדבר על אותו אדם, אותו גוף (ואם לכך הוא התכוון - זה פשוט שיר גאוני); וכמובן שזה מתחבר ליהדות, איך לא, הרי הכל מתחיל ונגמר שם... אז בואו נתחיל.

הכוח להשתנות ולתקן

זה לא חדש, ולא סוד, שאנחנו בנויים משני חלקים - הגוף הפיזי מצד אחד, והחלק הרוחני (הנשמה) מצד שני. לגוף יש הדרישות שלו ולנשמה הדרישות שלה. יחד הם מהווים את ה"אני". האם אנחנו יכולים להשתנות? האם אני יכול ליצור "אני" חדש? הרבה פעמים אנחנו אומרים בתגובה לביקורת שמופנית אלינו: "תשמע חבר, זה אני, אין מה לעשות, אם אתה אוהב אותי, תאהב אותי כפי שאני, אם לא, חפש לך חבר אחר". ונשאלת השאלה, האם באמת איננו יכולים להשתנות?

ובכן, חבריי, ככל הנראה שאנחנו טועים, אפשר להשתנות. אין יאוש בעולם כלל. אמנם נולדנו עם תכונות ועם נטיות שונות, אולם אין זה אומר שרובץ עלינו "גורל". ה"גורל" תלוי בידיים שלנו. אם נרצה, כך יהיה. זהו יסוד הבחירה החופשית. ואנו מאמינים שלכל אדם יש בחירה חופשית, ולא "כתוב" לאף אחד אם יהיה צדיק או רשע וכו' (כפי שאומר הרמב"ם). חז"ל אומרים לנו, שאדם שחוזר בתשובה, קרי רוצה לשנות את דרכו ולהשתפר, הוא "אדם חדש" - איזה אדם חדש? האם אפשר להשתנות ביום אחד? ובכן, ככל הנראה, כן...

הידעתם שהגוף הזה, הפיזי, שאתם משתמשים בו כרגע, המכיל את הנשמה שלכם הוא אינו - אני חוזר, ומדגיש - אינו אותו גוף שהיה לכם לפני כמה חודשים? כל רגע ורגע תאים מתים, ותאים חדשים נוצרים. הציפורניים אינן אותן ציפורניים, השיער אינו אותו שיער, העור מתחלף, כדוריות הדם. אותו הדבר בחלק הרוחני - הדעות שהיו לכם פעם, אינן בהכרח הדעות של היום. יש כאלה שהגדירו עצמם בצד "שמאל" והיום בצד "ימין", יש שהיו אתאיסטים והיום מאמינים, ויש גם הפוכים. יש כאלה שהיו שכירים ורצו כל חייהם להיות עצמאים, ולפתע מצאו את הכוחות לעשות את השינוי הגדול. יש אנשים שלא יכלו לסגור את הפה שלהם ונראו כמו הר אדם, והצליחו לשנות את אורח החיים.

כן אחיי ורעיי, זה ניתן - אדם יכול לעשות את השינוי, אם ירצה. אין דבר העומד בפני הרצון. נכון, לעתים הוא מקבל סיוע קוסמי שמכריח אותו להשתנות (ועל כך רמזתי בסרטון על משמעות הנסיונות בחיים) ויוצר אצלו את המרירות הזאת המהווה את המנוע לשינוי, ועל כך - בהמשך.

ועכשיו - לשיר ...

השיר המתוק הזה של ארקדי דוכין, מדבר (בעיניי) בדיוק על אדם שעבר את השינוי. באותו גוף פיזי היה כלוא אדם אחר. אדם שנכנס לתוך הגוף, התיישב עליו ולא רצה להיפרד. זה לא ה"אני" הטבעי, זה לא המקור. זה לא מי שנולדתי. זהו אדם אחר. זהו אני שנוצר לי עם החיים, עם הפאשלות בחינוך של ההורים ושל המורים (ואין הורים שלא עושים טעויות, לצערי גם אני עשיתי טעויות; אני רק מקווה שלמדתי מהן...), ה"אני" שנוצר ומתעצב כפי שהסביבה מחפשת ורוצה; ה"אני" שנוצר עקב אילוצים של פרנסה, בריאות, ועוד. זהו "אני" - אולם זה לא א נ י !!!

וככל שה"אני" הזה מתרחק מהאני המקורי, האמיתי, כך גדלים הייסורים, כך תחושת ההחמצה, כך ההרגשה של אי הנוחות והלחץ הזה, הלחץ שלא נותן מנוחה, הרצון לשינוי. אבל יחד איתו מגיע הפחד. איך אני עכשיו אשתנה? איך? ומה עם הסביבה? הרי היא תתנגד? היא תרים גבה? לוותר על הפרנסה? נוח לי כשכיר, מי אמר שאצליח כעצמאי? או: בניתי תדמית כעצמאי, איך אוכל עכשיו פתאום להיות שכיר? מה יגידו? או: אם תרצו, אני עובד כל כך קשה, מת לעשות שינוי, אולם איך אוכל? איך אוכל להוריד מלחץ העבודה? הרי אני חייב לרוץ, להביא פרנסה, לדאוג ללקוחות...

יש אנשים, שכל חייהם יחיו במתח המתמיד הזה שבין ה"אני" האמיתי, לאני שהם יצרו לעצמם. אבל לפעמים, רק לפעמים, הם יגיעו למצב שבו הם יהיו חייבים לעשות את השינוי - או שיזרקו אותם מהעבודה, סוף סוף, ואז הם יוכלו לעשות מה שהם רצו; או שחלילה מי שעובד כל כך קשה יחטוף איזה התקף לב ח"ו, ואז פתאום מחמת הכורח לעבוד פחות קשה ופחות לחוץ, יגלה שיש חיים אחרים, וכו' וכו'.

ואז פתאום, ברגע שתסלקו את ה"אני" הקודם, יבוא האני החדש. תחזרו למקור. תרגישו טוב. זה מה שאומר ארקדי: עכשיו "אני"; עכשיו נהייתי סוף סוף אני - האמיתי!! כי "ההוא" הלך - מי שהיה בי קודם לא היה "אני" הוא היה "ההוא". ואם תרצו במונחים קבליים - יש ה"אחד" ויש ה"אחר" - זה לא הייתי אני, זה היה ה"אחר". בזוהר מפורש על הפסוק "מפני שרי גבירתי אני בורחת" - שיש באדם גם בחינת "שרה" וגם בחינת "הגר" (מלשון "גר" - הוא מישהו זר שבא לגור, אולם הוא לא יליד המקום, הוא לא המקורי). ואם אתה נותן מקום ל"הגר" - אז אין מקום ל"שרה". אולם אם תוציא את "הגר" - אז תוכל להכניס את "שרה". אם תנקה את עצמך מכעסים ואנרגיות שליליות, תוכל להכניס אנרגיות חיוביות...

עכשיו אני - כי "ההוא" - הלך. עשיתי זאת, כי הייתי מוכרח... אבל טוב שעשיתי זאת. ואיך אני מרגיש? נהדר! זה כמו לתפוס חללית מלמטה למעלה. איזה זינוק באישיות. איך אני מרגיש טוב עכשיו. איזה כיף! פתאום אני כל כך שלם עם עצמי, מחובר. איך יכולתי לחיות אחרת? איך יכולתי לחיות כפי שחייתי!?! הרי זה היה כמו כלא! זה כמו חללית, השינוי הזה, אני יכול להמריא, ולממש את עצמי, השמיים הם הגבול! וה"אני" משיב לו - אוי, שי, התגעגעתי אליך, אז באתי - עשית לי מקום, פינית את "ההוא" והינה באתי, שבתי אליך !!

וה"אני" החדש שואל את כל אלה שמסתכלים ומצקצקים אותך - איפה ה"הוא"? הישן? המוכר? ואומר להם: "חסר לכם אידיוט, הא? נכון, הייתי אידיוט, רחוק מעצמי, רחוק ממי שאני. חסר לכם ה"הוא"? האידיוט? אולי אפילו אתם מנסים להחזיר את ה"הוא"? להשפיע עלי לחזור ל"הוא" המוכר והישן? לחזור מצריימה? מתגעגעים לדגים, לשומים והבצלים שאכלתם במצרים? כן, חברים, חכמים כמוכם יצא לי לראות, והרבה.... אבל דעו לכם!! הפחדן שהיה כאן קודם - הלך, וטוב שהוא הלך, ועכשיו יש "אני" - ואני שמח כל כך!!

אני כל כך שמח !!!!!!

אין לי מלים לתאר את ה-אאאא ווווו שששש רררר ה ז ה !!!!!

יאללה - רוצו לשמוע את השיר ותרגישו את זה זורם בדם שלכם.... ולכל מי שזקוק לשינוי הזה, אני מאחל לו שיעשה זאת במהירות...