עניה וחופשיה, או כלוב זהב?

מה תעדיף אישה, לחיות חיים של ביטחון כלכלי אבל במחיר של להיות פחות אהובה, או להיות חופשיה, גם אם היא צריכה לפרנס את עצמה בדוחק?

בפרשת כי תצא נקבע, כי אם יצאת למלחמה וראית אישה יפת תואר "וחשקת בה", בתנאים מסויימים אתה רשאי לקחת אותה לאישה (ולהעניק לה זכויות מלאות). אבל אם לאחר שהבאת אותה לביתך "לא חפצת בה" (כלשון הכתוב), אל תעשה לה טובה ותשאיר אותה מתוך רחמים. שחרר אותה לנפשה, "ומכור לא תמכרנה בכסף."

ומעניין היחס בין "וחשקת", המהווה התאהבות, שהינה רגש חזק אך זמני, לבין "וחפצת", שהינה רגש של אהבה תמידית ויציבה, גם אם יש בו פחות זיקוקים וטירוף של התאהבות.

קרי, אפילו אם מדובר באישה שהבאת מעם אחר, ויהיה לה קשה להסתגל כנוכריה בארץ זרה, עדיין, אם אתה לא מסוגל להתייחס אליה כאישה אהובה, שחרר אותה ללא תנאי, ותן לה למצוא את אושרה, בלי הטובות שלך.

זו תובנה מדהימה של התורה, שאינה מובנת מאליה אפילו היום, בעידן של פמיניזם, ושחרור האישה ועצמאות כלכלית וכו וכו. חכמת חיים שקיימת אלפי שנים.

אז למה באמת הם לא מתחתנים?

כששואלים אותי מהן לדעתי הסיבות שפחות אנשים מתחתנים (- או נכנסים לזוגיות) ויותר אנשים מתגרשים (ואם תרצו - בונים את החיים שלהם באופן חד כיווני, חד צדדי, חד הורי וכו'), אני משיב - סיבה אחת: אנשים לא מבינים מהם נישואים.

רוב האנשים חושבים שנישואים הם מצב שבו נתחבר עם מישהו שנקבל ממנו - קרי נקבל אהבה, ביטחון כלכלי, נקבל שותפות, נקבל וכך נשפר את חיינו. הם אומרים: "אני כל כך אוהב/ת אותו/ה כי הוא מצחיק אותי, מעניין אותי, הוא יעשה לי טוב. "

וזו הטעות.

מכיוון שאם אני עושה חשבון כלכלי, ברוב המקרים שווה להחזיק עובדת ניקיון בבית ולשלם לה משכורת ופיצויי פיטורים אחרי 5 שנים. זה הרבה יותר זול מאשר לתת חצי מהבית, לא?

מכיוון שאם אני עושה חשבון כלכלי, לתת 24 שעות 7 ימים בשבוע, כדי להיות סופרוומן, גם לעבוד בחוץ, וגם להיות סוכנת הבית, וגם האימא שמגדלת את הילדים, וכל זה תמורת מה? עדיף לעבוד בשביל עצמי, להיות חופשייה ולא חייבת כלום לאף אחד.

מכיוון שאם אנחנו עושים חשבון כלכלי, להביא ילדים לעולם, לגדל אותם ולתמוך בהם כל כך הרבה שנים, ומה אנחנו מקבלים בסוף? זה בכלל שווה את זה?

ולכן לא מתחתנים.

ואם מתחתנים, מבינים בסוף שבפועל אני לא מקבל. ואם אני מקבל, זה הרבה פחות ממה שאני נותן.

ונפרדים כי היא כבר לא מרגשת אותי, הוא כבר לא נותן לי אהבה, היא לא האישה שהתחתנתי איתה, הוא לא נותן לי ביטחון כלכלי.

אז באמת למה להתחתן?

התשובה הפוכה לגמרי....

נישואים הם מצב שבו אנחנו באים קודם כל לתת.

והמשפט הנכון הוא: "אני כל כך אוהב/ת אותו/ה כי לו/לה אני רוצה להעניק את אהבתי וכל כולי. מצאתי אותו/ה הכי ראוי/ה להעניק לו/ה את כל האוצרות שלי!".

חז"ל קוראים לנישואים "עול". נישואים הם מצב שאתה בא לקחת את השני/ה ולשים אותו/ה על הגב שלך. ואומרים "טוב לגבר שיישא עול". הכיצד? מה, אני פראייר/ית? בקושי אני סוחב/ת את עצמי, אז איך אני אסחב גם את הצד השני?

שתי סיבות:

האחת, ככל שאתה נותן יותר, אתה לא נהיה קטן יותר אלא גדול יותר. אדם הוא אדם רק כאשר הוא מתחתן, אומרים חז"ל, ומדוע? כי אז הוא במצב של נתינה תמידית. והנתינה הופכת אותו להיות בן אדם. ולכן הזוגיות ממשיכה למקום של ההורות, בנתינה, וחינוך ועיצוב הדור הבא, דור של אנשים שיעשו טוב לעולם, זו המשימה הגדולה ביותר לאנושות.

השניה, אל תשכח שיש צד שני, שגם הוא התחתן אתך על מנת לתת לך את כל כולו. זה לא שאתה נותן ולא מקבל... וכאשר את/ה נותן/ת מכל הלב, את/ה גם אמור/ה לקבל כפל כפליים ונמצא שאינך חסר/ה מאומה.

כמובן שזה עובד כאשר שני הצדדים מבינים את המהות של הזוגיות. כי כאשר צד אחד בא עם רצון של נתינה, והשני עם רצון של קבלה בלבד, אז הנותן הוא אומלל. זה פשוט נורא. זו אכזבה שאי אפשר לתאר. לתת מדי יום ביומו ולקבל רק תלונות. בלא מישהו שמעריך אותך, רק מכיוון שהוא חושב שאתה חייב לו. וצריך להיות מלאך כדי להישאר בזוגיות במצב כזה.

אבל כיום הכל התעוות, וקודם כל רואים את העצמי, מה אני צריך, מה אני רוצה, איך אני צריך לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי, מה התכלית שלי, והשאיפות שלי, והחופש שלי, ומרוב שאנחנו עסוקים עם עצמנו איננו מותירים מקום לאף אחד להיכנס לחיים שלנו, אלא אם כן הוא מסתדר עם התוכניות שלנו לגבי עצמנו. במצב כזה מעגל הבדידות יילך ויתרחב, עד שתהיה זעקה גדולה ואנשים יבינו שצריך לשנות שוב את הכיוון.

ואין חלילה בדברים למתוח ביקורת על מי מחבריי שאינם נמצאים בזוגיות. כפי שציינתי, במצב הדברים כפי שהוא היום, כאשר שני הצדדים לא מכווננים למהותה של זוגיות, הגיוני מאוד כיום להישאר ללא זוגיות מחייבת. אבל אני אופטימי ויודע שזה ישתנה. כי האדם לא נולד להיות לבד, ולא טוב היות האדם לבדו. לא ירחק היום והשינוי המבורך יגיע.

בשורות טובות | סיפור

היום הגדול הגיע. עידו עמד לו על מגרש המסדרים, ממתין לתחילת הטקס, הטקס שלאחריו יוכרז כלוחם ויקבל את הכומתה הנכספת, שעבודה התרוצץ בג'בלאות משך קרוב לששה חודשים.

כתמיד, שקט נסוך על פניו, שקט שאינו מגלה ולו במקצת את הסערה המתחוללת אצלו, שם בפנים. אבא לא יהיה שם. אבא לא יראה אותו חובש את הכומתה. אבא לא יראה אותו מוכתר כחייל מצטיין.

אמנם אין זה חדש עבורו. אבא גם לא היה בטקס סיום התיכון; אבא לא היה שם כאשר חגג את הוצאת רישיון הנהיגה; אבא לא ליווה אותו לבקו"ם ואבא אף לא התרגש לשמוע אותו צועק "אני נשבע" בכותל המערבי. אבא איננו איתו כבר קרוב לארבע שנים. כאשר שואלים אותו "היכן אבא שלך?" הוא נוהג להשיב "אבא מת".

למרות הכל, זה עדיין מציק לו. מציק לו שאבא שלו לא יישב בקהל, לא יעודד אותו ולא יתגאה בבנו יחידו. מציקה לעדו התמיהה האם הוא בכלל חשוב לאבא; האם אבא מבין שעידו ממשיך מכאן לתפוס קו בגבול, שאולי יחזור הביתה רק בארון מתים, או (יותר גרוע?) ייפול בשבי בידי חיות אדם.

חלפו קרוב לעשר שנים מאז נפרדו הוריו, והוא בן שמונה שנים בלבד. אחותו הגדולה, אפרת, היתה כבר בת שלוש עשרה, והקטנה, סיגל, בת שלוש. "חמש שנים ילד" כך היו מתלוצצים הוריו. הכי טוב לזוגיות להביא ילד כל חמש שנים. ועידו היה הסנדביץ', הנסיך הקטן, הגבר של הבית.

המריבות החלו זמן קצר לאחר הולדת סיגל. שנים הוא ייסר את עצמו, שאולי הקנאה שלו היא שהכניסה את ההורים למתח שגרם לגירושין, אבל כמה עשרות פגישות אצל הפסיכולוג וכעשרת אלפים ₪ הצליחו לרפא את השריטה הזאת.             

מה אתה מבין בגיל שמונה? מה אתה יכול לעשות כאשר אבא ואימא אוכלים, זה את הכבד וזה את הקרביים של השני? אי אפשר לסבול, לא את הצעקות ולא את השתיקות. והוא, כילד קטן, בכה להוריו, התחנן שישלימו, נשבע שיהיה ילד טוב ולא יערים יותר קשיים. הוא הבטיח להפסיק להכות את סיגל ולחדול מלגנוב לה את הבובות והממתקים. הוא אף השתדל מאוד לקיים. אבל זה לא עזר. הצעקות גברו, ואיתן טריקת הדלתות, והקללות והאיומים, והוא בן שמונה שנים בלבד.

בשלב מסוים אבא עזב את הבית. "אנחנו לא מסתדרים" אמר לעידו ואפרת והסביר להם כמו לילדים גדולים, כי הוא זה שחייב לוותר, כי הם צריכים להישאר בבית, עם אימא. עידו לא ישכח לעולם כיצד אחז ברגליו בכל כוחו ואבא ליטף את ראשו ושניהם בכו יחדיו.

"אני לא בורח", הבטיח אבא, "אנחנו נהיה בקשר", "לעולם לא אעזוב אתכם, אבוא שלוש פעמים בשבוע ליהנות איתך, וגם תהיה אצלי בשבתות, עד שהכל יירגע ונוכל להיות משפחה".

"אתה מבטיח?" שאל עידו הקטן; "בטח", השיב אבא, ורק אז עידו הסכים לשחרר את אחיזתו. ואבא הלך לו.

אבא הבטיח, אך לא קיים. ועידו לא סלח לו.

אמנם בתחילה אבא הגיע שלוש פעמים בשבוע אולם אט אט ירד לפעמיים, ולאחר מכן לפעם אחת בשבוע. "אני פשוט לא עומד בעומס העבודה" הסביר לעדו שכל כך רצה מעט זמן איכות עם אבא, אולם תמיד נאלץ לחלוק את מעט תשומת הלב שקיבל, עם סיגל ואפרת.

הריק שנוצר עם עזיבתו של אבא נתמלא עד מהרה ברעל שטפטפה אימו לאזניו. "אבא לא אוהב אתכם." "לאבא לא אכפת שתיכשל בלימודים. הוא לא מוכן לממן לך שיעורי עזר." "אבא לא רוצה שתהנה. הוא לא מוכן להשתתף בקניית האופניים. אבל אני אוהבת אותך. אני אקנה לך. אני אמכור את הכליה שלי ואקנה לך אופניים." "לאבא לא אכפת שהשיניים שלך בולטות אבל אני אלך לעבוד בלילות כדי לשלם לרופא." "אימא לא תעזוב אותך. תשמח עידו. תשמח שיש לפחות אדם אחד בעולם שאוהב אותך ללא תנאי".

אבא הבטיח שהמריבות תיפסקנה, אולם אבא אכזב. מדי יום עידו שמע את אימא מתקשרת לאבא ודורשת כסף. אבל אבא לא נתן. ואימא כעסה. וצעקה על אבא שהוא אפס, ומגעיל, וקמצן, ושונא את הילדים, וחבל שהוא חי, ושימות בתאונה. ואימא צדקה. למה אבא לא נותן כסף לאימא? למה הוא מקשה עליה?

בתוך בטנו של עידו התפתחה לה גולת אש קטנה אך מרירה, שהלכה וגדלה. וככל שצמחה יותר, כך גברה עזות פניו של עידו כלפי אבא. הוא צעק עליו, כמו אימא. הוא כעס עליו, כמו אימא. הוא גם הטיח בפני אבא, ללא בושה, כי הוא שונא אותו. שונא, כי הוא מבטיח ואינו מקיים. נכון שגם אימא לא מקיימת הכל, אבל היא אוהבת אותו. ואבא לא. לאימא מותר, כי היא עובדת קשה, ודואגת לו. ואבא ניסה להרגיע את עידו וחיבק אותו אולם זה כבר לא עזר. אבא השתדל לא לומר אף מילה רעה על אימא, ורק ניסה להסביר שאת כל הכסף שהוא מרוויח הוא מעביר לאימא, ואפילו חזר לגור עם סבא וסבתא על מנת לחסוך ולהביא לאימא כל מה שדרשה, לפסיכולוג, ולקייטנה, ולרופא השיניים. אולם הגולה של עידו היתה כל כך גדולה ולוהטת, שהוא לא ראה את אבא מולו, אלא את האוייב שלו. הוא לא העריך את הכסף שאבא מביא ולא גילה שום אמפתיה אליו.

כאשר עידו שמע כיצד אימא מתרברבת בפני החברות כיצד עורך הדין שלה מציק לאבא הוא אפילו שמח קצת. מגיע לו.

את כל ההכנות לחגיגת בר המצווה שלו הוא עשה עם אימא. את הקליפ הם הכינו בעצמם, ומתוך כל התמונות שהופיעו בקליפ הוא שילב בקושי תמונה אחת של אבא, מלפני הרבה שנים. עידו לא ויתר לאבא ודאג שהוא ישתתף בכל ההוצאות הכספיות, אולם הוא לא שיתף אותו לא בקליפ, לא בברכות, לא בצילומים המשפחתיים ולא בהכנת ההזמנות. בכלום.

אבא הגיע לחגיגה כמו אורח. עידו נתן את כל אהבתו לאימא ושיבח אותה בפני כל המוזמנים. ואבא נפגע. נפגע מאוד. אולם לעידו לא היה אכפת. אבא נשאר במסיבה עד הסוף וסיגל על ברכיו. עידו בקושי התקרב אליו.

זמן קצר לאחר החגיגה עידו הפסיק להיפגש עם אבא. אבא המשיך לשלוח מסרונים לעידו ומדי פעם כתב לו מכתבים ארוכים. אבא שלח מתנה יפה לעידו לגיל 14, אבל עידו לא השיב למכתבים ואף לא התקשר לאבא, להודות לו. עם הזמן אבא ויתר. הוא הפסיק לשלוח מכתבים ורק מדי פעם היה מתעדכן על מצבו מהבנות. 

עידו הודה לבורא שלפחות אימא עמדה לצידו בתקופה הקשה והצדיקה אותו ואת כעסו. בשלב מסוים, והוא אינו זוכר מתי, הוא גם הרג את אבא שלו והמשיך בחייו.

דווקא הגיוס חולל את השינוי. הטירונות הקשה, הרחק מלשונה המושחזת של אימו, ואולי הבגרות שהגיע אליה בטרם עת, ושמא סיפורי החיים הקשים שנתקל בהם מחבריו לאוהל ולמחלקה, על כאלה שגדלו עם אבא מכה, ואחרים שלא ידעו אהבת אבא מעולם; על קשיי יום יום, סבל וייסורים, שינו את קו המחשבה שלו וריככו את לבו. עם הזמן אפילו הרגיש שלא היה מתנגד בעתיד לחדש את הקשר עם אבא, אולם לא היה מסוגל לפתוח דף חדש. עדיין לא.

בשבת שלאחר מסע הכומתה הוא נסע לסבא וסבתא. למרות שהיו הורים של אימא, משום מה הם נטו חסד לאבא. מעולם לא שמע שדברו מילה רעה אודותיו.

לאחר הקידוש והקינוח סבא דיבר על חשיבותה של "שבת מברכין" ובמיוחד זו של חודש שבט. "'שבט' נוטריקון 'שמיעת בשורות טובות'", אמר סבא והמשיך "שבט הוא החודש שבו מתחילים הלבלוב והצמיחה. הוא מסמל את הפריחה וההתחלות החדשות. הימים מתארכים, השמש מתחילה לחמם ולהאיר, והאפלולית של החורף הקר והמת מתחילה לחלוף ולפנות את המקום לצמיחתם של חיים חדשים ורעננים."

"שבט הוא חודש שמסוגל לרפואה", אמר סבא. "כי אין כמו שמחה והתחדשות, כסגולה לרפואה. שבט הוא החודש של התקוה, שלמרות הקלקול הגדול ניתן להצמיח תיקון. לעולם אל תתייאש, ובטח שלא בחודש שבט," סיים סבא בחיוך.

זה מה שעידו אהב בסבא. הוא ידע מה בליבו של עידו, אפילו כשזה לא אמר מאומה.

הגיעה העת. מחלקה שתיים נכנסה בצעדים קלים למגרש המסדרים והסתדרה בשלשות אל מול הדגל. עידו הציג את נשקו ועבר לנוח.

כאשר ה-מ"פ החל בנאומו, עידו השיט את עיניו על הקהל, וחייך לאימא, לסיגל ואפרת שעמדו ונופפו לו בהתלהבות. הוא המשיך לסובב את ראשו, מחפש ללא סיבה... ופתאום הוא ראה דמות מוכרת.

לחלוחית של דמעות הציפה את עיניו וחיוך של שמחה נמתח על שפתיו. אכן, ראש חודש שבט, חודש של נסים ושל התחלות חדשות.

תודה שבאת, אבא. 

את

אותי את מאלֶפת

וגם קצת מבּלֶפת

קליפתי את מגלֶפת

ופנימיותי מְדלֶּפת

כשמחסומייך מקלפת,

אַהֲבָתֶך את מזלפת

ומצבֵי רוחי מחלפת.

מתקרבת, מטַלֶּפֶת

ויחד מסלפֶפֶת.

לעתים קצת מסלֶּפת

חִצִים גם מְצלֶּפת

וצִפֹּרנייך משלֶפת

אז פלא...

שבתוכי את מלוּפֶּפת? 

אֵין אֵין, פּשוּט את

מ ע לֶ פ ת !

נכון, לא כל המלים תקניות... אבל מאמין שתצליחו להבינן :)

שרה משיבה מלחמה - סיפור לפרשת וירא

בס"ד

על אהבה - נלחמים / ד"ר שי שגב*

איזה יום היה לי היום! שיאו של שבוע אחוז תזזית והפתעות. עדיין רועדת מיראת אלוקים, אשר בכבודו ובעצמו נגלה אלי, דיבר אתי והבטיח לי בן משלי, ומה עוד אוכל לבקש?

מוזיאון ישראל

d c

הסיפור שלי עם אברהם בן תרח מתחיל למעשה מאז שנולדתי. הרי אנחנו משפחה. כאשר מלאו לו עשר שנים אני נולדתי לאחיו, הרן (אחיו מאותו אב אך לא מאותה אם). מה אוכל לומר על האדם הענק הזה, שעוד מגיל שלוש החל להדהים את כל העולם? מי לא העריצו? ומי לא אהבתו? הקלה בעיניכם המשימה לחיות בצילו של חידוש כזה בעולם, אדם שכולם אוהבים ורוצים להתחבר אליו, תוך שהם מתעלמים מרצוני האישי לקבלו מעט לעצמי, לנהל חיי משפחה ככל האדם? הקל התפקיד לו יועדתי, לשמש עזר כנגדו של מי שהחליט להביא את בשורת האל האחד עד קצות תבל? מעולם לא היתה לו מנוחה. כל חייו הוא במסע פנימי ובמסע רגלי; הלוך ונסוע מעיר לעיר ומארץ לארץ, ואני אחריו, עמלה על מטעמים מעשי ידיי לכל אורח-פורח על מנת להיטיב את כרסו ולפתוח את ליבו לדברי אמונה, וכל זאת רק כי אישי סבור כי הדרך לקבלה עוברת בנתינה?

אלוף נעוריי הגיע בהכרה שכלית עליונה למציאותו של בורא לעולם, ומהשכל השיבהּ אל לבבו, על שני יצריו, הכרה שעבורה והיה מוכן לקפוץ אף לכבשן האש. נכנס בשלום ויצא בשלום. אלא שאבי ז"ל נכנס בעקבותיו, ואת גופו גירדו בכפית מלאה מאפרו. היה זה אברהם שעשה עמי חסד גדול ואסף אותי, היתומה, לתוך בית והכניסני תחת כנפיו.

תכונה מיוחדת יש לו לדוֹדי, שאין הוא מתייאש לעולם. הוא נותן לאחרים גם כשאין לו עצמו. ואם יש צורך בדבר, הוא אינו מהסס להתחייב. באופיו הוא מצליח לצאת מכל בעיה, לגבור על כל מכשול, ולהתקדם הלאה. תכונה מופלאה כזאת שאין אתה יכול להיוותר שווה נפש לנגדה.

טהור כאברהם לא ראיתי מעודי. ישר. חי באמונתו ומוסר עליה את נפשו. משום כך קשרתי גורלי בגורלו ונשבעתי כי אלך אחריו עד קצה השמיים. א'להיו – א'לוהיי. הלכתי אחריו אל הבלתי נודע ונפרדתי מאחותי מילכה. היגעתי לארץ המובטחת, למקום שממה, ולא הוצאתי מילה מפי. הרי מה מבקשת אישה כשרה? קורת גג, כרית להניח עליה את הראש ובעל טוב שתוכל לפנק ולאהוב. ביקש ממני לירד למצרים, והלכתי אחריו בארץ לא זרועה. ביקשני להזדהות כאחותו ולא רעייתו, וכופפתי ראשי. אישה נאמנה אני, העושה רצון בעלה. בעוד הוא נכנס לכבשן האש, אני נכנסתי לבדי למאורת הנחש, פרעה. ואין לי כל טרוניה כלפיו, הרי את חיי הייתי מעניקה לו ברצון שכן אין ביכולתי לראות את חיי בלעדיו. דבר אחד לא הצלחתי להעניק לו למרבה צערי, והוא בן זכר שימשיך את מורשתו. אין דבר שהעיק על שמחתי יותר מחסר זה. חסר של צחוק של ילד. חסר של פרי אהבתנו.

בתוכי תמיד ידעתי, שלא אוכל להעניק לאברהם בן, שהרי רצה הבורא ונולדתי בלא רחם. אולם אישי, האיתן באמונתו, לא הפסיק לדבר על ליבי ולהרגיעני פעם אחר פעם, שהא'לוהים נגלה אליו והבטיח לו בן. וזה יקרה. כך היה מלטפני במילותיו, אותן גמעתי בשקיקה. שנים על גבי שנים נוח היה לי להאמין בכך, אולם כאשר חדל להיות לי אורח כנשים, ואברהם עצמו אף הוא התחיל לבוא בימים, החלטתי לעשות מעשה.

מי שלא עברה את ייסוריי האישה המבקשת להפוך לאם, לא תבין זאת. מי שלא יראה לאבד את אהבת נעוריה, תאמר כי פתיה אנוכי, אפילו טיפשה. אבל הנכון הוא שאוהבת אנוכי. האם מיטיבי ואלוף נעוריי צריך לשאת על גבו את מחיר מצפונו העל-אנושי? לוותר על בן שימשיך את מפעל חייו רק מחמת אי נעימות ממני? האם אני במקומו הייתי מוכנה לשלם מחיר כזה? לכן, בחלוף עשר שנים מבואנו לכנען, ולאחר היסוסים לא מעטים הענקתי לו את שפחתי, הגר. ידעתי כי אברהם נאמן הוא לי למרות כל הפיתויים, וכך יישאר לעולמי עד.

* אודה ולא אבוש, הגר הצליחה לערער בי משהו. לא שאיבדתי את האמון באיש אמוני, חלילה. אלא שהיא הדאיגה אותי, למרות שמשך עשר שנים מילאה תפקידה כראוי, היא עדיין צעירה וכמו רבות אחרות, גם היא התלהבה מאברהם. המחשבה שהגר תישא ברחמה את ילדם המשותף שינתה אותה לחלוטין והיה די ברור שהיא שואפת לירש את מקומי. וכן לא ייעשה, לא במקומנו ולא בשום מקום מתוקן אחר!!

סופו של דבר, בין אם היתה אדם מן היישוב ובין אם היתה נסיכה מהאגדות, אביה מסרה לי כמשרתת. משרתת! ואני נהגתי בה כמשפחה (שפחה – מלשון משפחה). משך עשר שנים נהגתי בה כבתי – נערתי ואשת אמוני. אביה הפקידהּ בידיי מתוך הכרה שאצלי תמצא חיים מלאי מוסר ומידות טובות. ואני האמנתי בה וביקשתי לרוממה, קירבתיה לאישי, היקר לי מכל. הנראה לכן שהיא היתה האופציה היחידה עבורי? הרחם היחיד בסביבה? ממש לא! לא נהגתי בה כבזונה, אלא ביקשתי להעניק לה את תחושת השייכות המלאה למשפחתו של אברהם; את חווית הלידה. וכי האם הייתי לוקחת ממנה את ילדהּ? האם הייתי מונעת ממנה את חוויית ההורות? לא ולא! אלא שהיא, ככפויית טובה, ביקשה דווקא באמצעות פוריותה ורחמה – מה שנמנע ממני בגזירת אלוקים – להשפילני ולגזול את אהבת חיי. ומהי פוריות האישה אם לא מתנת האל? היא לא עמלה עליה ולא התפללה עבורה. מה יש לה להתגאות במתנה שקיבלה?! ובחוסר רגישות משווע להתנשא עלי בשל העובדה שנולדתי פגומה וחסרת רחם? זו התנהגות פסולה, בזויה, פוגעת. מרושעת! אין זו התנהגות של אדם, אלא של פרא אדם. לא פלא שילדה ילד כזה. הבנתי, מעט באיחור, כי הדרך היחידה להותירה בתוך ביתי היא לרדות בה ולהציב לה גבולות ברורים, פן תילחם בי ותירש את מקומי, וכשהיא תעשה כן, לא הייתי זוכה, אפילו ליחס שהיא זכתה ממני. וכאשר אמר לי אברהם לימים כי הקב"ה שינה את שמי לשרה, לשון שררה, ידעתי כי צדקתי.

שהרי שתי דרכים סלולות לו לאדם המעוניין לרומם את עצמו. במקום מולדתה לימדו אותה כי הדרך הנכונה להרגיש גבוה יותר היא להשפיל את האחר, לקחת ממנו. ואילו בביתו של אברהם למדנו, שעל מנת להתעלות אין צורך בכך, אלא אדרבה ישתדל האדם וירים את עצמו. והינה לאחר עשר שנים, מתברר כי היא לא למדה מאומה. נשאה היא את מורשת בית אביה ויודעת אני שכך או אחרת היא תשוב לגילוליו. על כן, אפילו שם שפחה לא מגיע לה. אין היא ראויה להיות יותר מאמה. אמה פשוטה ונחותה. אכן, כפי שאברהם סילק את לוט, בראותו כי הוא לא למד מאומה, כך בדיוק היה צריך לנהוג עם צרה זו.

המצב החדש הציב בפניי שתי אפשרויות. האחת היא להתעלם. לטמון ראשי בחול, להותיר את הטיפול בבעיה לאברהם, ולקוות שזו תיעלם מעצמה. יכולתי לשכנע את עצמי להאמין ולבטוח באיכויות שלי, שאינני סתם חפץ שניתן לזרוק אותו, שאין הוא רואה אותי כאישה בלה שיש להחליפה ברעננה ממנה, כסנדל בלוי ומרופט; להאמין שאני שווה יותר, וכך לשבת בשקט ולהמתין שהיא תמשיך לחתור תחתיי. הייתי אפילו יכולה לשכנע את עצמי בכך שאם אברהם טיפש דיו על מנת להחליף אותי תמורת האמה הזו, כנראה שהוא אינו ראוי לי, ומגיעה לו ריבה זו...

אולם זו לא אני, ידידיי. אני בחרתי באפשרות השניה. אהבתו של אברהם היתה היקרה לי ביותר. בלעדיו חיי אינם חיים. החלטתי שלא לנטוש אותו לבדו בניסיון. אברהם הוא איש החסד, וגם חסד צריך גבולות. מוסריותו וחסדו היו עלולים להובילני לשלם מחיר כבד מדי. אהבה מחייבת גם להילחם עליה. כן כן. גם אם אהפוך לרעה בעיניו. אפילו אם אעורר את חמתו עלי. ואף אם אצא מרשעת בעיניו ובעיני אחרים, ואהפוך למשל ושנינה, אך בתמורה אמשיך ואחזיק בו יחד אתי - אני מוכנה לכך. אין משמעותה של אהבה לבחור תמיד בדרך הקלה והשקטה, אלא דווקא בדרך שתאפשר לנו לממש אותה, להגן עליה, גם אם מדובר במלחמה. אלמלא יצאתי למערכה זו, מי היה יודע לאן הייתי מגיעה...

שתים עשרה שנים קשות עברו עלי מאז. שנים בהן היא הביאה ילד לאברהם. נאלצתי לראות כיצד בנה גדל והולך, כיצד היא שמחה איתו וכיצד אברהם מאיר לו פנים, ומאידך חיזקתי עצמי להמשיך ולהאמין לכנותו של אברהם, המבטיח לי שעתידה אני לילד לו בן זכר.

לפני שלושה ימים הגיע אלי אברהם עם דבר חדש – "לא ייקרא שמך שרי עוד, כי אם שרה". כך אמר לי. [*] ותרי על ה-י' של העולם הבא, פצלי אותה ל-ה' אחת עבורי, וה' אחת עבורך, וכך נרוויח את העולם הזה.

שמונים ותשעה אביבים נשאתי שם זה בגאווה גדולה, והינה ביקשני אישי לשנותו במצוות הבורא. ושוב כופפתי ראשי. מה לא אעשה למען בעלי.. והינה אומר הוא לי כי זה עתה צווה הוא למול את ערלתו וכל ערלת בני ביתו ומיד פנה לעשות זאת לפני שאספיק למנוע בעדו מלעשות כן.

ועתה, כאשר כל משרתיו הצעירים שוכבים באוהליהם, מעולפים מכאבים, הגיבור שלי יושב בחוץ, כמדי יום ביומו, בין אם שלג לרגליו, ובין אם חמה מעליו, ממתין לעוברי אורח. ואני תמהה לי כמדי פעם, ממה הוא עשוי? האם מבשר ודם ככל האדם הוא ורק האמונה היא הנוסכת בו כוחות כאלה? וכאילו על מנת להסיח את דעתו הגיע אדון העולמים לבקרו ושוחח עמו כאיש המשיח עם רעהו, ואני מתוך האוהל מביטה בו, משתאה למראה המרגש. מלאכים הרי מסתובבים בביתנו כבני בית, אך ריבונו של עולם זה כבר משהו אחר...

 וכאשר הבחין הוא בעוברי האורח זינק ממקום מושבו ורץ להכניסם בצל קורתו. לא זו בלבד, רץ לבן האמה וזירזו במלאכת האירוח, ואף את אוהלי פקד, וציווני להעמיד עיסה נאה, ללוש ולהכין עוגות. ואם לא די לי בפלאות שאך ראו עיניי, הרי עם תחילת לישת הבצק בידיי תחושה מוזרה פלחה את גופי ונדהמתי לגלות... כי בשרי התעורר לחיים ודרך נשים שבה לפקוד אותי, כאילו היתה שם מאז ומעולם ולא נטשה אותי לאנחות.

אברהם היה כה עסוק באירוח האורחים המאובקים, עד כי לא התייחס כלל לכך שהבהרתי לו כי ייאלץ לוותר על העיסה. עפר אני לרגלי בעלי, אולם בינה יתרה ניתנה לי ואולי אף מעט בנבואה. הרגשתי כי עוברי אורח אלה – אין תוכם כברם. אינני צייתנית[1] כשאר נשים, אולם הפעם למרות שנחבאתי לי באוהל נותרה אזני כרויה לשמע שיחתם.

והינה שומעת אנוכי שאחד מהם פותח את פיו ושואל את אברהם היכן שרה אשתו. ותמהתי לי מניין ידע הוא את שמי ומדוע נקב בו. סקרנותי גברה, ואברהם מצביע על האוהל ואני מאחריו; ועובר האורח ברך את אברהם שבעוד שנים עשר ירחים בדיוק הוא ישוב לכאן לבקרני בעת שמחתי והפתעתי על הבן שיוולד לי. ושוב נקב בשמי החדש: "והינה בן לשרה אשתך".

[*] אינני יודעת כיצד אתן הייתן נוהגות, אולם עבורי זה היה מעל ומעבר. שלושה ימים של שיגעון: שינוי שם, ושוב הבטחת בן ממני, שלאחריו ברית מילה לאברהם, ושיחה עם הבורא שבא לבקרו, ובשרי ששב והתעדן לו, והאורחים האלה וברכתם – זה היה פשוט יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. ולא במובן של יותר מדי טוב מכדי שאאמין בכך, חלילה, אלא טוב יותר מכדי שאאמין שאני זכאית לכל החסדים הגדולים האלה. מרוב ההפתעה הזאת, צחקתי בקרבי, צחקתי על קרבי, על קרביי שהתעוררו להם לחיים ובורכו בכך שבקרוב יישאו בתוכם חיים חדשים. חיים להם ציפיתי כל חיי.

[*] ואז הגיע הרגע הגדול מכולם. ריבון העולמים נגלה לאברהם ושואל אותו מדוע צחקתי. וכאשר אברהם פנה אלי נתמלאתי יראה עצומה על אודות קרביי, מחשבותיי הכמוסות שנתגלו לעיני כל, וכיחשתי. ולא שכיחשתי, אלא שהבהרתי שלא צחקתי צחוק של כפיות טובה, לא היה זה צחוק של קטנות אמונה, אלא צחוק של הפתעה, של שמחה והכרת תודה שאחרי בלותי היתה לי עדנה, והינה נגלה אלי יודע כל המחשבות ואמר לי לא – כי צחקת! והסביר לי, שכפי שמאומה לא נפלא ממנו, וקורא הוא מחשבות בני אנוש, כך כלום לא ייפלא ממנו לעשות. ואחרי שאמר לי דברים אלה גמרתי דעתי כי כך יהיה, ויהי מה.

ואני עדיין כאן, מעכלת את היום הזה. בתודה עצומה לבורא העולם, שישועתו כהרף עין ■

d c

 שרה אכן ילדה את יצחק בגיל תשעים. יצחק שמו, על שם ההפתעה ועל שם השמחה הגדולה שהביא עם הולדתו. שרה תמשיך להילחם על כך שיצחק יזכה לבכורה, עד כדי גירוש הגר. כאשר מלאו לה מאה עשרים ושבע שנים אברהם לקח את יצחק לעקידה. היה זה יומה האחרון של שרה. שרה הצליחה במלאכתה. יצחק נבחר להמשיך את מורשתו של אברהם והיא זכתה להיקבר על ידו במערכת המכפלה.

שי שגב, מרחשון תשע"ה

---

* החלק הארי של הדברים הכתובים כאן מבוסס על מדרשים. חלק נוסף מפרשנות שלי. סימון [*] ליד קטע מסוים משמעו שמדובר בדברי פרשנות שלי.

[1] מלשון ציתות/האזנה; תנחומא וישב ו.

תפילתה של טיפה

מה אני בכלל?
טיפה קטנה על קוצו של יוד.
תלויה על בלימה.

קל מאוד לזלזל בי.
כמעט ואינני מורגשת, נבלעת בעוצמתך.
אולם בזכותי אתה חי. אני מקור חיותך.
עיני רואה הכל, ובי טבועה בבואתך
אני חשה אותך בליטוף העדין, בו רפרפתי עליך
בדרכי עד הלום

ועתה, היגעתי לקצה.
ניעור קטן מצידך - ואינני שם יותר.
אני אשוב לי אל האדמה,
ואתה תתייבש לאיטך
ותאבד את הירוק הרענן
שהענקתי לך ממני

אז תן לי טיפה
טיפת יחס
טיפת כבוד
טיפת אהבה
טיפת אמון.

תן טיפה
וקבל עולם מלא.
כי גם הים הגדול
נוצר מטיפות קטנות,
כמוני

עוד כוס אחת.... ודי / סיפור לפרשת נח

עוד כוס אחת, ודי / ד"ר שי שגב

ה

תורה מספרת לנו על נח סיפור מוזר – לאחר הנאמנות הרבה, ההשקעה ותעצומות הנפש הרבות שעמדו לרשותו בכל התהליך הארוך של בניית התיבה וניהול משבר המבול – דווקא כאשר הכל מאחוריו, נח השתכר, נפל לתהומות והכתים את שמו הטוב אותו בנה בעמל רב. בסיפור זה ננסה לקחת את הפירושים השונים למבט מעט שונה, ומעט יותר מפרגן.

d c

מכה אחר מכה. מהלומה בתוך מהלומה. מהומה רבתי בנפשי, ואין מזור לה. חש אני כאילו הכזבתי את תכליתי ואכזבתי את בוראי. ואני – אנה אני בא? רבות השאלות על התשובות, ועליהן רבה אף יותר המלאכה, ואובד עצות הנני. אשתה לי אפוא כוס אחת הגונה של יין ואפתח בסיפורי.

נולדתי לפני שש מאות ואחת שנים. בהולדתי הבאתי אור גדול ושמחה לאבי, שקרא לי "בן" והתגאה בי. וכל כך למה? כי נבואה היתה בידי סבא רבה שלי, אדם, הוא האדם הראשון, כי יום יבוא וייוולד תינוק מהול, כמו שהוא נולד, וממנו תצא הישועה. ואכן לאחר עשרה דורות של אנשים מרעים ומשחיתים, נולדתי אני, התינוק המהול הראשון והבאתי תקווה לעולם טוב ומתוקן יותר.

אין זה פשוט להיוולד עם תווית. ואם תרצו – אף זו סוג של אות קין. ממך מצפים להציל את העולם! לגאול אותו מקללתו. לטהרו. וכי כיצד יכול אני למלא תפקיד זה? מה יכול אדם קטן אחד לחולל בעולם כה גדול? תמהתי. ואדם אמר לי – כאשר יגיע הזמן – אתה תדע. אבל אני לא המתנתי לעת מצוא. מאז קטנותי חיפשתי כיצד להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר. לעשות כאן גן עדן, במקום עפר רימה ותולעה. וחפץ ה' צלח בידי והצלחתי לגאול את האדמה מקללתה עת המצאתי את המחרשה. שמחה גדולה הבאתי לעולם, ושמי, נח, שהביא נחמה לעולם, שהביא מעט נוחות לעולם, שהביא מנוחה ליגעים – יצא לו מסוף העולם ועד סופו. ותקווה היתה בלבי שלאחר שהצלחתי בתשובת האדמה, אצליח לרפא גם את הצומח, החי, ואולי גם את האנשים התועים מדרך הישר.

עוד מקטנותי נמנעתי מלחבור לרשעים והתהלכתי לי בדרכים שוממות מאדם, אך מלאות בקדושת הבורא. דיברתי איתו וסיפרתי לו את קורותיי. שאלתיו מה תפקידי, וכיצד היה רוצה שאמלאו. פניתי אליו כמשיח עם אביו ועם רבו והמתנתי לתשובתו. רוח קדשו נקבה במועד: כאשר ימלאו לי שש מאות שנה תגיע העת. הלכך עד שמלאו לי חמש מאות שנה נמנעתי מפריה ורביה, שלא רציתי להביא ילדים לעולם רע, מנוכר ואכזר. ילדים שעלולים להיסחף במים עכורים או אף לטבוע ביוון מצולה בעת השחתת העולם. די היה לי בנסיונות שעברתי אני לשמור על צדקותי תומתי.

מסורת היתה בידינו, שעד גיל מאה אין עונשין את הטף אם יוכלו להישען על זכות אבותם. במהלך השנים לא ידעתי האם נהגתי כראוי כאשר נמנעתי ממצוות פריה ורביה, עד שקיבלתי סימן משמיים.

נחת רוח הביא לי בכורי וראשית אוני, בהיותו יפה תואר, ועל כן קראתיו יפת. חרדה נתמלאתי בראותי את בני השני, שנולד כהה עור כאילו צרבו גלגל החמה, ועל כן קראתיו חם;  ועם השנים הבנתי עד כמה שמו ראוי לו, באשר בעל תאווה הוא ודמו בוער כאש. ולא  התיישבה דעתי עלי בעבור הולדת שני בניי, עד שלא ראיתי את בני השלישי, שנולד מהול, ולכן קראתיו שֵם, כנגד שמו הגדול של הבורא. שלישי היה לבניי ושלישי ליחידי הסגולה שנולדו נימולים. וכל השלישים חביבים. בסמוך לכך נגלה אלי בעל הדין והודיעני כי קץ כל בשר בא לפניו, ועלי לבנות תיבה על מנת להציל את האנושות. הוראות מדוייקות חלק לי ואני, שהוכנתי מאז צאתי מרחם אמי לתפקיד חיי, קיבלתי את הדברים ללא שאלה וללא פקפוק ולא עוד אלא שאם קץ-כל-בשר כבר הודיע לבורא על השחתת הארץ, אזי אין דרך חזרה.

מאותו רגע התמסרתי כל כולי למלאכה העצומה של בניית התיבה: כריתת העצים וקיבוצם. הכנת מגדל ענק לתמוך את יסודותיה. הכנת כל חרושת הברזל לאחֵד הלוחות והעמודים והתרנים, החלונות והמשקופים. הקומות, המדרגות המיטות והגדרות. הכנת הזפת וכפרתה מבית ומחוץ בשכבות נדיבות על מנת לאטום אותה מכל נזילה אפשרית. קיבוץ כל סוגי המאכלים, לכל בעלי החיים לתקופה ממושכת. קבלת פניהם של כל חיות השדה, העופות והרמשים, הכנתם והעלאתם לתיבה. מלאכה מתישה והכל בניצוחי. רק אז הבנתי מדוע חנני בוראי בחכמה הנחוצה ובתכונות הנפש הנדרשות לשם כך. במהלך השנים הרבות ידעתי תקופות קשות יותר וקשות פחות, אולם לא התייאשתי ולא נרפיתי ממלאכתי. כמכונה משומנת היטב ביצעתי את תפקידי ומילאתי את הוראותיו של בוראי על הצד הטוב ביותר וידעתי, כי לא אכזיבנו.

  במהלך אותה תקופה ארוכה עלו לרגלי רבבות אנשים נשים וטף, מקרוב ומרחוק. כולם התעניינו לדעת ובקשו להבין מה מעשיי ועל מה טירחתי. ולכולם השבתי בסבלנות, כי קץ כל בשר בא לפניו ואם לא יתוודו על מעשיהם הרעים וישובו, לא תהא להם תרופה. ידעתי גם ידעתי שאין להם תקנה ולכן לא השחתי את זמני בניסיון לשכנעם לתקן את דרכיהם, במיוחד כאשר זלזלו בדבריי והודיעוני כי ישביעו את מלאכי מרום ושדי השאול כדי למנוע מהם כל פורענות. ואם לא די בכך הם יעשו בלהטיהם, יסתמו כל בור תהום ויאטמו כל ארובת שמים ולא יניחו לבורא העולם לממש את תכניתו. ולא שמו על ליבם כי בורא העולם ומנהיגו הוא ששלחני ובשמו דיברתי. כך חלפו להם הימים, וככל שהתיבה קרמה מעטפת ומדורים, ככל שהתעלתה לגובה ונישאה למרחקים, ככל שנתייפתה לה ובשלה למגורים, כך נתקבצו להם בעלי מדנים ולשונם הילכה עלי אימים. "אם נגזר עלינו להישאר כאן – גם אתה תישאר עימנו". כך אמרו. "אם תישחת הארץ, נשחית גם את התיבה שלך." התעלמתי מהם והמשכתי במלאכתי, תוך אמונה בבורא עולם כי שלוח מצווה אני, ולא אינזק מהם.

בעת שציווני בוראי על כניסתי לתיבה, טרח גם לחזקני ולהביע קורת רוחו מכך שראני צדיק לפניו בכל אותו הדור; עוד הורני להימנע מתשמיש ואף להזהיר בניי על כך. אולם לצערי חם לא יכול היה לצנן את תשוקתו ונזקק לאשתו בתיבה וזו אף ילדה לו בן, שקרא שמו כנען. "העולם החדש שייך לאנשים החדשים. לצעירים." כך התריס כנגדי. "העולם החדש שייך לנכדיך, וכנען בראשם. שלושת בניך יחלוקוהו ביניהם בהסכמה וברצון וכך מעשה קין והבל לא ישוב". זו תוכניתו של חם, לפחות כפי שהציגהּ, ובכל מקרה הביע דעתו שאין מקום בעולם לבנים נוספים ממני.

לא אכחד כי צער אחזני כאשר ראיתי את השמיים מתקדרים ויורים את ברקיהם על הארץ וזו פותחת את פיותיה ומזרימה קיתונות רותחים ממעמקיה. למרות שרעייתי, בניי וכלותיי כבר נמלטו להם לתיבה, נותרתי אני מבחוץ, מביט לי בעולם הישן ההולך ונמוג מול עיניי, עד שהדפני בוראי לתוך התיבה וסגר הדלת בעדי. שנה שלמה התרוצצתי מתא לתא וממדור למדור. האכלתי והשקיתי, הכנתי ופיניתי והכל במלוא האהבה ותשומת הלב. נדדתי שינה מעיניי ומעל לכל ספגתי באהבה את התנהגותן כפויית הטובה של החיות חסרות הסבלנות שתבעו את שלהן.

ולפני שאעבור לחלק הקשה של הסיפור, מחוייב אני לשתות עוד כוס יין הגונה על מנת להקל על נפשי. טעים יין זה, טעמו כגן עדן. אקנח שפתיי ואמשיך בסיפורי.

חלפה לה שנה, ולאחר ששילחתי העורב והיונה, הורני ריבון העולמים לצאת מן התיבה. יצאתי כאשר צוּויתי, פקחתי עיניי, והמציאות שנגלתה להן החשיכה אותן. לא יכולתי להתעלם מההרס והחורבן שהותיר המבול והתרסתי כלפי שמיא במפגיע: "ריבונו של עולם, רחום נקראת ולא בכדי. למה אם כן לא ריחמת על בריותיך. למה החרבת את עולמך?"

השיב לי הקב"ה תשובה שזעזעה בי את כל אמות הספים: "רועה שוטה! עכשיו אתה אומר זאת? לשם מה סבור הינך כי עיכבתי אותך מאה ועשרים שנה בבניית התיבה? וכי לא האם בכדי שתבקש רחמים על בריותיי? ומדוע לא עשית כן? אומר לך מדוע - מאז ששמעת שתינצל בתיבה, לא עלה בליבך לבקש רחמים על יישוב העולם ועשית התיבה וניצלת! ועתה, שאבד העולם נזכרת לפתוח פיך ולבקש רחמים, בקשות ותחנונים!?"

שמעתי דברים אלה ונתחלחלה נפשי. מאה ועשרים שנה עיכבני בוראי ורק משום שציפה ממני שאבקש רחמים על דורי? הרי הוא עצמו הודיעני כי הוא מחריב את העולם באשר קץ כל בשר בא לפניו, ולמרות זאת לא נתכוון הוא אלא לעוררני להתחנן תקט"ו תפילות על דורי? דור של רשעים שחטאו והחטיאו? דור של חמסנים וגזלנים שהגדישו את הסאה? על נפשם הייתי אמור לחלות פני אדוני? ואף לחשוב על כך מעצמי, מתוכי, תוך המריית פי בוראי?

כיון שראיתי כך, מיד העליתי עולות לריבונו של עולם לכפר על חטאי, אולם לא נחה דעתי באשר הבנתי עד כמה אכזבתי את בוראי. אני, שמיום שצוותה נשמתי לגופי ידעני בעל הרחמים וייעדני להציל את עולמו אכזבתי אותו באשר הוא לא ביקש להמית את דורי אלא שאצילם. אדם הראשון החמיץ את כוחה של התשובה. ואני, האדם המהול השני החמצתי את בקשת הרחמים על דורי. לא תיבה ביקש לו הקב"ה; לא מבול ולא הצלה, אלא בקשת רחמים.

וכאילו לא די לי בכך שכל העולם נחרב, ועתה יש לבנותו מחדש. לא די בכך שכל עמלי בגאולת האדמה מקללת האדם טבע לו במי המבול, לא די בכך שכל היבול נשטף ועתה יש לסקל ולנטוע, לחרוש ולזרוע – אלא שכל זאת היה לשווא. בעיניי רוחי כבר הבנתי, כי הדורות הבאים לא ישפטו אותי על מה שעשיתי, על מאות שנים של הקרבת חיי למען העולם; על התמסרות מוחלטת להצלת הבריאה; על דבקות בבורא עולם בדור שכולו חטאים, אלא ישפטו אותי על מה שלא עשיתי. יוציאו הם את דיבתי ויאמרו כי מצאתי לי מפלט בתיבה והזנחתי את יציריו של הבורא. כי דאגתי לעצמי בלבד בעוד שהייתי צריך לדאוג לפושעים וחטאים. אין תחושה קשה מזאת. אין נפילה כנפילה זו. והינה מרגיש אני מחוייב לטעום עוד לגימה רבתי ממשקה הפלאים הזה הנותן מרגוע ולו חלקי לנפשי הדואבת.

טרם הספיקותי להבין את עומק ההחמצה ציווני בוראי להיזקק לאשתי על מנת לפרות ולרבות, ולבנות את העולם מחדש. העולם ייבנה באמצעות החסד הרב שהענקתי לבריאה בעבר, ובאמצעות דור ההמשך העתידי שלי. כך רצונו של בורא. אלא שדעתי אינה פנויה לה להתמלא בחשק של פריה ורביה. ראשי מלא רגשות אשם, חרטה וצער; רצון לתיקון ולהשבת חנִּי בעיני בוראי. חלף לו זמן כה רב מאז הפעם הקודמת שנזקקתי לרעייתי וטעמה של ביאה כבר פג ממני. אולם חזקה עלי מצוות בוראי ועלה רעיון בקרבי. בין יתר הצמחים שהיצלתי ממי המבול זיכני בוראי להציל זמורת גפן וענף תאנה מגן העדן. נטעתים באדמה וכהרף עין צימחו גפן פוריה ועץ תאנים לתפארת. הראשון ירומם את רוחי וישמחה במידה הראויה לקיום מצוות פְּרִיָּה, והשני ימלא את תאוותי במידה הראויה לקיום מצוות רְבִיָּה.

והינה רואה אני כי התאנים העסיסיות והיין המתוק פועלים את פעולתם. עוד אני מדבר עימכם ושמלתי נגולה לה מכל בשרי ומתקלף אני אט אט מכל עכבותיי ועוד מעט קט אוכל להתייחד עם אשתי בשמחה של מצווה. עוד כוס אחת לרומם את רוחי. עוד כוס קטנה ואקרא לה.

עוד כוס אחת.... ודי. ■

d c

נח לא הספיק לקיים את המצווה. היין עלה לו לראש והוא נותר שוכב עירום ושיכור בתוך אוהלו. לחם נודע על כוונתו של נח להביא ילדים נוספים לעולם, והוא נכנס לאוהל נח וסרס אותו. בניו, שם ויפת נכנסו לאחר מכן וכיסו את ערוות אביהם. נח התעורר והבין את אשר עשה לו בנו, שמאז כינהו "קטן" ובזוי. הוא קילל אותו ואת בנו כנען, שלעד יהיו עבדים ליפת ולשם. סיפורו של נח הסתיים בצלילים צורמים: לא די בכך שלא הציל את דורו, הוא אף לא הצליח לכפר על חטאו ולהעמיד צאצאים נוספים. נח אפוא מת בצדקותו אולם הפך סמל להחמצה מסוימת, מצערת ומעוררת חמלה, על מי שנולד כתקווה גדולה, ועשה רבות למען האנושות, אולם סיים את חייו כאיש שנוי במחלוקת. 

 

  

שי שגב, תשרי תשע"ה

כְּשַׂמְּחָךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם - סיפור לפרשת בראשית

טל רינקוב - עץ הדעת

ח

ז"ל מספרים לנו, כי האדם פרש מחווה אשתו במשך מאה ושלושים שנה מאז שהֶאֱכִילה אותו מפרי עץ הדעת. מאה ושלושים שנה של בדידות ומרמור, כנגד שעה קלה של הנאה שחווה איתה. לאחר שעייף לו מבדידותו ובשומעו דברי ביקורת מהדור השישי לצאצאיו, מבקש אדם מבוראו שיעניק לו את הכוח למחול לרעייתו ולטוות מחדש את החוטים הדקים שנפרמו בטרם עת.  

d c

הימים קצֵרים. הלילות מתארכים. רוח נעימה נושבת בעורפי. סימנים קטנים לכך שהחורף קרב. זו העת לשוב הביתה.

מהו בעצם בית? מה הופך את המערה שאליה אני מתעתד לחזור להיות "בית" ובמה היא יותר "בית" מאשר מקומי הנוכחי? שמא העובדה שזו המערה הראשונה שכוננתי עבור מה שהיתה פעם המשפחה שלי? ואם כן, מה בכך? הרי ילדיי כבר אינם, וצאצאיהם נפוצו לכל עבר. שמא לבית תיחשב, בשל היותה נוחה ומרווחת, או בטוחה יותר, מֵצֵלָּה מפני החמה ומגנה מפני בעלי חימה? ממש לא. ודאי תאמרו – הרי אשתך נמצאת שם, אם כל חי; היא רעייתך ואם ילדיך, היא היא ביתך, האין זאת? אמור מעתה, "לחזור הביתה" משמעו לשוב לחיקה החם והאוהב. אך לא יקיריי, אין טעות גדולה מזו. אם יש סיבה שברחתי מהבית, לאחר שגורשתי מביתי הראשון, הריהי חוה. אם יש סיבה שנמנע אני מלשוב לשם – הריהי זו שכיבתה את אוֹרִי – לשעבר אורו של עולם ועוצמתו הייתי, והיום – כל שנותר ממני הוא בקושי עור ועצמות. ואולי חסר בית אנוכי, כִּבְנִי שנע ונד לו בעולם, חסר מנוח, עד שמצא את מותו מידי הַחִימֵש שלו?

החורף הקרוב יהא החורף המאה ושלושים מאז אותו יום מר ונמהר. היום הראשון לחיי, היום שבו לזמן קצר מאוד, קצר מדי, טעמתי טעמם של חיים אחרים, ביושבי ברומו של עולם, ממנו נפלתי עד שאול תחתיות. מאה ושלושים חורפים, והכאב לא הוּעם ולוּ במשהו. עדיין מאוכזב. עדיין כועס. עדיין חווה את השפלת הגירוש. עדיין תמה על מה ולמה ושאלת "אַיֶּכָּה" מהדהדת בראשי ומטריפה את דעתי. למה באתי, ולמה גורשתי; לשם מה נוצרתי, מהו תפקידי ומה בעצם שווים חיי; על מה ולמה כל הסבל בעולם – אח קם באחיו, החזק שולט בחלש ואיש את רעהו חיים בלעו. האם הכל היה צפוי מראש, ואם כן, למה.

שרוי הייתי בגן העדן. שיעור קומתי לא יתואר. עיני הִלכוּ להן מסוף העולם ועד סופו. כל חיות השדה באו לחסות בצילי, ואני קראתי להן בשמות. הכיצד אתאר לכם כיצד נראיתי בשעתי היפה? על אנושי, עטוף ברוחניות, שרוי באושר עילאי. לבד הייתי בעולם ולא חסר לי מאומה. לעולם לא תוכלו להבין משמעות המילה "אדם". פלא שנוצר מן האדמה הגשמית והתעלה עילוי אחר עילוי, עד שְמֵי שְמָיָא.

אֲדוֹנִי ציווני ליהנות מכל הטוב הזה. לִפְרוֹת ולִרְבּוֹת. לפַתֵּח ולִרְדוֹת. לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ; וגם השמירה בכלל הטוב היא, שהרי מֶשַמַּרְתּוֹ. ציווני לאכול מכל עץ הגן, אך להימנע מעץ הדעת; וכה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף אם לא גמרתי בדעתי למלא כל שיצווה עלי. ולא שביקש בוראי למנוע ממני הנאה כלשהי, אדרבא; ביקש הוא להותיר למול עיניי תזכורת קטנה לקיומו בעולם הגשמי הזה, שלא אטבע בים החומר שברא, וכך אֲשַמֵּר את צלמו שבקרבי. ומתוך הזכירה וקבלת העול אשווהו לנגדי תמיד ביתר שאת. *על כן קרא שם האילן "דעת" – ללמדני שהשער לְדעת הטוב הוא בַּהימנעות ובאיפוק דווקא; ואילו הֶפֶכן – סגולה לדעת הרע. *ודע לך שדעת שמו. לא עץ החכמה, אלא עץ החיבור. וככל שתַקְשֶה ממילות "ונפקחו עיניכם והייתם יודעי טוב ורע" – אין כוונתו לידיעת החכמה, אלא לחיבור. והזהיר מפני סכנת החיבור לרע, שכן לרע לא היתה שום נגיעה בִּי בטרם החטא, ועתה – חדר הוא לקרבִּי וּמֶאַכֶּל את נשמתי.

תחילת נפילתי בתרדמה שֶיְחִידוֹ-שֶל-עוֹלם הפיל עלי. בודד נרדמתי ואיש קמתי. יצירה חדשה שרועה היתה לצדי. טהורה היתה, כמלאך, שלא כְּזוֹ שאת שמה אֶמַּנָע מלהזכיר. שמחתי עליה שמחה גדולה וִיְּתֵרָה על כל שמחה אחרת שהיתה לי בבואי לעולם; ויותר מחידושה שמחתי על יצירתה מעצמי ובשרי, ועל כן קראתיה "אישה" ומיד ידעתיה בטהרה והיא – כהרף עין נזרעה זרע, וכפורחת עלה ניצה והבשילו אשכולותיה, עת הניחה על ברכיי את קין ותאומתו. טרם שככה התרגשותי ידעתיה שנית ושוב הפכנו לבשר אחד, עת הניחה בחיקי את הבל ותאומתו.

היתה זו אישה, שקראה לקין בשמו, מלשון קניין. היא היתה קנייני, וקין – קניינה. היא נוצרה מעצמי הקשה והוא – מרחמה העוטף והעדין. אך כאשר הביאה את הבל כבר ידעה היא בבינתה היתרה, שהעולם כולו הבל הבלים הוא, ולכן קראה שמו הבל; ואולי גם כי חזתה את ימיו הקצרים של בנה הקטן. ובחוקרי את העניין הבנתי, כי גם אני להבל דמיתי, שהרי גם ימיי הארוכים אינם נמשכים יותר ממשכו של צל העובר ופורח באוויר.

ושוב נפלה עלי תרדמה. התעוררתי לקול דחיקותיה של אישה לאכול פרי. עדיין מטושטש הייתי, כסומא באפילה אך יחד עם זאת ראיתי שפניה אינם כמקודם. ביקשתיה שהות על מנת ליישב דעתי עליי, אולם היא דחקה בי בקול, שטרם שמעתי כמוהו. כאיוול הנחתי לצלילי קולה להנהיג את מעשיי ובדעה טרופה טעמתי מהפרי האסור. כהרף עין דעך אוֹרִי והצטמקה לה קומתי. קול פנימי ייסרני שמשהו השתנה לו, לבלי שוב. הבנתי מיד מה אירע, ונפלה רוחי. היבטתי בה בתמהון לבב, כשואל למה? והשיבה: כי מאחר ודבקת בי, נועדנו להיות יחד. באש ובמים. בטוב וברע. אישי אתה, תשוקתי ומנת חלקי. באשר אלך – תלך עִמדי.

ומאז בא פרי הדעת לבטננו, חכמה ניטלה מראשנו. יראה נפלה עלינו למשמע קולו של הבורא מתהלך בגן וניסינו להסתתר. התירוץ שלי להמריית פיו של מַלְכִּי נשמע כל כך עלוב וכפוי טובה. ובאותה עת למדתי שלושה דברים: לעולם אל תשים מבטחך בבן תמותה, קרוב כרחוק; לעולם אל תסב אשמתך לאחרים, אלא קח אחריות על חייך; ולבסוף, אל לך להאמין בטוב, שהרי מעשה קטן יכול להפכו ברגע אחד.

גורשנו מגן העדן. הושפלתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. בבהילות הוצאתי ואת אושרי השארתי שם, לצידו של עץ החיים. סוגרים עליהם שערי הגן ולהט החרב המתהפכת. ויודע אני שלשוב לשם – לא אוכל לעולם. מאז - עמל אני למזונותיי ומלא מרמור על אישה שהובילתני לכך.

מִנִּי אז לא יכולתי לִקְרָב אליה. למרות החרטה שהביעה בפניי שוב ושוב, לא יכולתי לסלוח לה ואף את שם אהבתי אליה - "אישה" - נטלתי הימנה ואות קלון הטבעתי בה. "חוה יהא שמך", פסקתי. חוה - על שם הנחש שפיתה אותך. חוה - על שם העונש בו תישאי עד קץ כל הדורות. הַמְּשִיכָה העזה שחשתי אליה כאשר הובאה אלי לראשונה, התפוגגה כלא היתה. הפכתי נע ונד. הנחש – ידידה של האישה הפך לאויבה; בנותיה ידעו את צער העיבור והלידה, וכל אלה כאין כנגד ריחוקי ממנה. ברגע קטן עזבתיה ואין בי הרחמים הגדולים להם אני נזקק על מנת לקרבה שנית.

*העונש הכבד ביותר שקיבלתי הוא המוות. עם הזמן הבנתי עד כמה צדק שופט-כל-הארץ בהזהירני "ביום אכלך ממנו - תמות". ואכן העולם ההוא מת עבורי, ואני מת בעולם הזה. ולא מכיוון שחיי קוצרו לכדי יום אחד של הקב"ה. שהרי מחלתי בקלות על שבעים שנה לבֶּן-דָוִיד, והייתי מוותר אף על יותר. מה טעם יש בחיי לאחר שסולקתי מגן העדן? מה טעם יש בהם לאחר שטעמתי אוויר של מרום, טוהר שלפני החטא ואהבה זכה לְאישה – וכל אלה ניטלו ממני לבלי שוב? להיות בודד בעולם, חי את העבר שלא ישוב עוד? להתעורר ליום שבו בני הבכור קם על הצעיר ורוצחו נָפש, ולאחר מכן צריך לברוח עד קצה העולם? איזה מין עולם זה? חיות השדה שהיו ידידיי, הפכו לאוייבי. ומי יודע מה צופנות להן עוד שמונה מאות שנה שנותרו לי בעולם הזה.

חורפים ארוכים וקשים הסתובבתי לי, חסר יכולת להשלים עם עונש כה כבד בגין רגע אחד של חוסר תשומת לב. התחושה הקשה של חטא אחד ששינה את כל מסלול חיי ללא דרך חזרה, הפכה את חיי לגיהנום. ואולי תחושות אלה הן שנתנו כוח לקין לדרוש במפגיע מהקב"ה לקבל את תשובתו. אולם עבורי... עבורי הידיעה שניתן היה לבקש מחילה ולפתוח דף חדש ואף זאת חמקה ממני, אך החמירה את יגוני. שרשרת ארוכה של טעויות וחוסר ידיעה עליהן אשלם כל חיי. זה גורלו של נזר הבריאה, משל ושנינה מעתה ועד עולם.

אז למה אני טורח לשוב הביתה, אתם ודאי שואלים ובצדק. במשך שנים כלל לא חשבתי על כך. לא אביתי. לא יכולתי. לשם מה? אך לפני ימים אחדים עלה לֶמֶך לְרַגְלִי. מסתמא ביקש אחוות גברים; בא לקונן על צרתו, ולהתנחם לו מצרתי. קבל לפניי על נשיו ובמיוחד על צילה שחפצה נפשה גם היא בילדים. אמרתי לו שלא יהרהר אחר מידותיו של מקום ומנין מצא לו היתר להחזיק אישה לצרכי תשמיש בלבד, בעוד צוּוָה על פריה ורביה? והשיב לי "וכי האם טוב אתה ממני? שמא מתכחש אתה לכך שפרשת מאשתך זה מאה ושלושים שנה?! קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים!" היבטתי בו. הרי תשובה היתה מזומנת עבורו. ואף אם לא – מדוע פקד את קברי? האם לזרות מלח על פצעיי? אולם הארכתי את אפי והודיתי בדבריו, ולוּ על מנת שלא יוותר על מצוות פריה ורביה. די לי בעוון אחד ואין אני רוצה לתלות שרצים נוספים בקופתי.

"צודק אתה," השבתי לו. "אכן, פרשתי מאשתי. בודד נותרתי בעולם. עלי לשוב אליה ולקיים מצוות בוראי". "לאו" אחד היה לי – ונכשלתי בו. "עשה" אחד היה לי – והשלכתי אותו. את ה"לאו" – אין להשיב. אבל ה"עשה" אפשר לתקן כל עוד דולק נרי, גם אם כבה אוֹרי. 

והינה אחר כל הדברים האלה שב אני הביתה. ומהרהר אני שעדיין לא הנחתי תשתית לזרעי בעולם. שהבל היה – ואיננו. וקין – אף כשהיה, כאילו לא היה. ומצוות הבורא טרם קויימה, ואין עלי להרהר אחריה. ותפילה אחת בלבי – שיוסיף לי הבורא אהבה ותאווה לאם כל חי. ויתן לי הכוח להינחם על אבדני ולמחול לרעייתי, שהרי מה לי להלין עליה שנתפתתה לנחש עת ישנתי על משמרתי; ומה אכעס על כך שנתייראה לאבדני מאהבתה אלי ומה לי יתרון בריחוק ממנה, ומי ינחמני אם לא היא. ומי כמוני ידעתי טיבו של צער על בקשת מחילה שאינה נענית. ואם עליה לא אוכל ללמד זכות, על מי כן...

עזרני אפוא, בעל הרחמים, לחדש אהבתי אליה ושמחתי על קרבתה, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. למענה. למעני. למענך אלוקיי. ■

שי שגב, תשרי תשע"ה