המאמר כקובץ PDF להורדה:
http://www.scribd.com/doc/39687639/Dr-Shay-Segev-Coach-of-Avraham
עשרת הניסיונות - האימון שעבר אברהם אבינו
חזונו של אברהם והמכשולים בדרך אליו
אברהם אבינו עבר תהליך של עשרה נסיונות. תכלית הנסיונות, בשורשם, היא לגרום לנו להתמודד. ההתמודדות גורמת לנו, בהנחה שאנו מצליחים בה, להתעלות [למען האמת, גם אם איננו מצליחים, והדבר נראה כריחוק מהיעד, רבי נחמן מסביר שגם הדרך שמראים לו התרחקות, היא למעשה התקרבות, אולי זה ריחוק זמני, אולם הריחוק יש בו דרבון יתר להצליח בפעם הבאה]. ההתעלות באה מאותו מקום בו אנו מפעילים את כוחות הנפש שלנו, אותם כוחות שאיננו עושים בהם שימוש במהלך היום-יום, ואולי אף איננו מודעים לקיומם. השימוש בכוחות אלה מחייב אותנו להתגבר על אותם מעצורים, שמונעים מאיתנו להגשים את החזון שלנו. מסורת נקוטה בידינו, שלא מנסים את האדם משמים, בניסיון שהוא אינו יכול לעמוד בו, שכן זו תכלית הניסיון, מלשון "נס" – דגל – לרומם את האדם.
וכך אומר הרמב"ן (בראשית כב): "והאלהים נסה את אברהם. ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "נסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד. דע, כי "ה' צדיק יבחן" (תהלים יא ה), כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו, יצווה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה"
לאברהם אבינו היה חזון עוד משחר נעוריו – החזון הוא לפרסם את שם ה' בעולם. שכל העולם כולו יכיר וידע שיש שם מצוי ראשון, בורא לעולם, שהוא מקור כל הכוחות, וכי כל הכוחות האחרים בעולם, שאנשי העולם סוגדים להם, הם בסה"כ אלילים, חסרי משמעות לכוח האמיתי שברא את העולם ומשגיח אותו. זהו חזון מדהים. זהו חזון שמחייב את האדם להתמסרות טוטאלית. אולם חזון זה מחייב כוח עצום והתמודדות בלתי פוסקת, וזאת מנימוקים רבים ושונים.
בראש ובראשונה, הוא מצריך התמודדות מול בערות ופרימיטיביות, והיצמדות של בני האדם למצב הקיים, והיצמדות שלהם לפסילים שניתן לצפות בהם, להרגיש אותם, למשש אותם, לדבר אליהם. ולהפוך אנשים אלה למאמינים ביישות שלא ניתן לראות אותה, וצריך דרגה גבוהה של אמונה על מנת להתחבר אליה.
שנית, מימוש החזון מצריך התמודדות מול כוחות עצומים שמנהלים את העולם ואת האנשים, באמצעות אותם פסילים [פוליטיקאים; אנשי דת; או כאלה שעושים שימוש בעוצמה הדתית/אלילית]. כוחות אלה לא יוותרו במהירות על ההגמוניה שלהם, על הכוח שמפעיל את האנשים ומביא להם [לאותם כוחות], כבוד יוקרה והרבה כסף.
שלישית, הוא מצריך התמודדות של אברהם – אולי הקשה ביותר, עם הפחדים, הקשיים, והמגבלות שלו עצמו. בסופו של התהליך, לאחר שיתמודד עם כל הקשיים החיצוניים, יישאר הוא להתמודד עם עצמו, עם הפחדים והקשיים שלו, אלה ההרסניים ביותר, והמרחיקים אותנו ביותר ממימוש החזון שלנו.
התכונות המיוחדות של אברהם, ונקודות התורפה שלו
לאחרונה פורסם ספר בשם "Making Ideas Happen" על ידי יזם בשם סקוט בלסקי. ספר זה הפך עד מהרה לרב מכר היסטרי, והאתר שלו זוכה למיליוני כניסות. בלסקי עומד על נקודה פשוטה, והיא שרעיונות יש למכביר. הבעיה היא לא יצירת הרעיון, אלא היישום שלו. על פי הנוסחה של בלסקי, מימוש רעיון מצריך את האלמנטים הבאים: הרעיון + ארגון והוצאה לפועל + הישענות על כוחות הקהילה + יכולת מנהיגות.
עיון בסיפורו של אברהם, הן בתורה, והן במדרשים, מלמד אותנו כי לאברהם היו התכונות המיוחדות הנדרשות לשם הגשמת חזונו, אולם גם סיפורים אלה מלמדים גם על נקודות התורפה שלו.
ראשית, אברהם אבינו היה, במושגים שלנו "רומנטיקן" – אדם שמוכן להילחם בטחנות רוח, למסור את חייו ואת נפשו בעבור אמונתו; אדם שבוערת בו אש, פעיל מאוד, כריזמטי, בעל כוח שכנוע והובלה; בכל אלה אדם בעל עקרונות וערכים, ועושה הכל לשם שמים ולא למען טובתו האישית.
שנית, אברהם אבינו היה חכם מאוד. בחסידות מסבירים שאברהם היה בעל שכל עליון "אב-רם: שכל הנעלם מכל רעיון" (אדמו"ר הזקן - חסידות חב"ד). השימוש בשכלו חיוני היה לשם תכנון דרכו, התגברות על מכשולים, התמודדות מול האנשים הרבים על מנת לשכנעם באווילות דרכם ובצדקת דרכו. קוהלת מסביר, כי החכמה היא כלי הנשק של החכם "החכמה תעוז לחכם [יותר] מעשרה שליטים שהיו בעיר" (קהלת ז יט). לא רק שאברהם היה בעל תבונה ויכולת ניתוח של דברים, אלא גם בעל חכמה רבה, ואומרים חז"ל כי במסכת "עבודה זרה" של אברהם אבינו היו ארבע מאות פרקים (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה דף יד עמוד ב), הוא ידע הכל בכל מכל, על כל סוגי עבודת האלילים, וסתר את כולן.
שלישית, אברהם אבינו היה אדם בעל אהבה וחמלה, בעל רגש. ידע לחבר את עצמו לכל אדם. אברהם היה בעל חמלה, יכולת לאהוב כל אדם, וכוח האהבה שבו מיגנט את האנשים אליו, ובאמצעות כוח זה יכול היה לקרבם. אברהם היה במושגים שלנו "לארג'", מוכן לעשות הכל בשביל אנשים שהוא לא מכיר, לתת להם ברוחב יד [הדוגמה הקלאסית מהסיפור שראה שלושה זרים עוברים, ולמרות שהוא היה ביום השלישי למילתו, הוא רץ אליהם ושירת אותם בכבוד מלכים] – והאנשים האלה החזירו לו אהבה וסיוע, וחמלה, ונתנו לו כוחות [רוחניים וחומריים] להמשיך בדרכו.
מנגד, לאברהם היו שתי בעיות עיקריות, שנבעו בעיקר מכוחותיו.
ראשית, כוח אהבה בלתי מוגבל [כפי שהיה לאברהם, המכונה בקבלה – איש החסד], הוא גם נקודת תורפה, כידוע, שכן האדם מחוייב באיזון בין השכל לבין הרגש, בין אהבה לבין יראה, בין חסד לבין דין. ואברהם אבינו היה כולו חסד. נסיונות שעבר חייבו אותו להתמודד עם מידת הדין ולהשתמש בה כשצריך, בניגוד לאופיו. בעיה זו תלווה אותו עד לעקידת יצחק, בה יצטרך לכבוש את רחמיו ולנהוג עם בנו יחידו, במידת הדין.
שנית, אברהם אבינו היה אסטרולוג מומחה. וכידוע, כשאדם מסגל לעצמו תכונה או כוח כזה, של יכולת ניבוי מדוייקת, הוא מקבל את המידע שמתקבל כתוצאה מכוחו, כאמת מוחלטת. ואז הכוח הזה הופך למגבלה. במקרה שלנו, על פי הכוכבים, לאברהם לא היה אמור להיות ילד. אברהם ידע זאת. ועל כן ידיעה זו הפכה אצלו להיות מגבלה. כאשר הקב"ה מבטיח לו שיהיה לו ילד – מה יגבר? האמונה שלו או הכוח שלו? הבעיה הזאת תלך ותלווה אותו אף היא עד לעקידת יצחק, במסגרתה תעלה האמונה הישנה ותאמר לאברהם – אתה רואה שאין לך ילד? גם כאשר הילד הזה הגיע לגיל 37 אתה צריך לשחוט אותו – ואיפה אמונתך? האם אברהם יעשה את המעשה מכוח האמונה שלו בהבטחתו של הבורא, או יעשה אותו מכיוון שהוא מגשים את אותה אמונה שבאה מהכוח האסטרולוגי?
מכאן ואילך, אברהם יוצא למסע חייו, להגשים את חזונו.
המסע של אברהם דרך הניסיונות
אברהם אבינו החל במימוש חזונו, מאז שהיה ילד קטן. בתחילה, עשה זאת בבית אביו, לאחר מכן התפתח ועשה זאת בעירו. בשלב מאוחר יותר הוא נדרש לעמוד מול נמרוד, המלך הרשע, והיה מוכן להיזרק לכבשן האש בעבור אמונתו. למעט המקרה של כבשן האש, שיש המסווגים אותו כניסיון, כל מעשיו ופועלו של אברהם עד כה, אינם נחשבים כניסיון. כל אלה היו חלק מצמיחה טבעית שלו, המכשולים שעבר לא היוו עבורו מכשולים מהותיים, והוא התקדם.
עתה, ההשגחה העליונה בקשה לקדם אותו בהמשך דרכו, ומכאן ואילך העמידה בפניו עשרה אתגרים, עד שיגיע למצב של "נשיא אלוקים".
בטרם אתחיל חשוב לי להבהיר, כי האמור להלן נכתב על דעתי בלבד, ותוך ניסיון לקשור את הנסיונות האלה לתהליך האימון.
הניסיון הראשון: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ" (בראשית יב 1)
תחילתו של המסע הגדול של אברהם, היא ביציאה מהאיזור המוכר שלו, מתחום פעילותו, מאותו מקום בו שמו כבר נתפרסם. אמנם הקב"ה מבטיח לו שיגדל את שמו, ירבה את נכסיו, ואף יזכה לבן, אולם למרות כל זאת, פעמים רבות אנשים מוותרים על מסעם, מחמת שיקולי נוחות או מחמת הפחד מהפסד.
בשלב זה אברהם אינו נדרש לשנות את מהותו, אלא להתחיל בעשייה – לצאת ממקומו וללכת למקום אחר. כמו אנשים העוזבים בימינו את ישראל, והולכים לחפש את ייעודם במקום אחר [ארה"ב, למשל]. אברהם אבינו מתגלה כאדם, שלצורך מציאת האמת שבשורש נשמתו, לשם הגשמת חזונו, מוכן לצאת אל הבלתי ידוע ("אל הארץ אשר אראך" – אינו אומר לו איזו ארץ). והוא נתן לכולנו, בניו, את הכוח הזה, ללכת עד קצה העולם, כדי למצוא את הנקודה הפנימית שלנו.
הניסיון השני: הירידה למצרים בגלל הרעב - "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית יב 10);
הניסיון השני של אברהם מתבטא במכשולים המרחיקים אותנו מייעודנו. נכון שיש רבים וטובים שלא מתחילים כלל בתהליך, ונשארים באיזור הנוחות שלהם. אולם ההתחלה אינה הכל - פעמים רבות אנשים מתחילים את השינוי והאמון במרץ רב, אולם ברגע שמגיע המכשול הראשון, הם נשברים ומתייאשים.
זו משמעותה של הירידה למצרים – מקום צר. לאחר שמתפוגגת האופוריה הראשונית ומתחיל אדם להתמודד מול הקשיים של השינוי אותו הוא רוצה לערוך, הוא עלול לאבד את כל כוחו, והספקות עלולים לאכול את כל האנרגיות, עימן התחיל את המסע. אברהם לא מתייאש, הוא יורד למצרים.
בסופו של דבר הוא עולה ממצרים ברכוש גדול – לא רק פיזי אלא גם מחוזק רוחנית, ביכולת להתגבר על מכשולים במהלך הדרך.
הניסיון השלישי: לקיחת שרה לבית פרעה (בראשית יב 15);
הניסיון השלישי של אברהם בא לידי ביטוי בבחינת קור הרוח שלו, ביכולת להתמודד עם משברים ולעמוד מול מצבי לחץ. לאברהם אין ברירה, הוא חייב לרדת למצרים. שרה יורדת איתו. אברהם יודע, כי כאשר יגיע למצרים, המצרים עלולים להימשך אליה. במצב כזה הם עלולים להרוג את בעלה (אברהם) על מנת לזכות בה. אברהם יכול לנהוג בכוחניות, להיות "גיבור". במיוחד כאשר הוא כל כך אוהב את שרה כנפשו. רואים זאת מעצם העובדה שלאחר שנים בהם היה נשוי לשרה, ולא זכה להיפקד בבנים, וזאת בשל העובדה ששרה עקרה [אין לה רחם] – למרות הכל הוא לא עשה את הפעולה האלמנטארית באותה תקופה, והיא לקחת לו אישה נוספת. לכן, כאן הוא צריך ללכת בניגוד לטבעו, ודווקא להיות חכם, ומאופק. בניסיון זה מתגלים ניצני האיפוק שלו. אברהם פונה לשרה ומבקש ממנה שתאמר שהיא אחותו, ותעשה לו טובה, ובזכותה תחיה נפשו.
כידוע, למנהיג קשה להודות בטעותו או בחולשתו, ואף קשה לבקש עזרה. לכן, הוא היה עלול להישאר בארץ ישראל ולא לרדת למצרים. אולם ההחלטה הנכונה היתה לרדת למצרים, בגלל הרעב, ומחוייבותו לפרנס את משפחתו. ומכאן שגם היה צריך לפתור את הבעיה של המצרִים. עוד חשוב להבדיל בין התנהגותו של אברהם לבין התנהגות עם ישראל ביציאה ממצרים: אברהם לא חושב ולו לרגע אחד לחזור לחרן, להבדיל מבני ישראל, שאמרו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" – אברהם לא חוזר אחורה, רק הולך קדימה. זאת ועוד, אברהם פונה לשרה בתחנון, שהיא תעשה לו טובה, ותאמר שהיא אחותו, ובזכותה תחיה נפשו. הוא לא כופה עליה דבר. כל זאת תוך שהוא חייב לסמוך על הקב"ה וכשהוא יודע, שאם דרכו נכונה, הוא צריך לעשות את המאמץ שלו, והקב"ה יציל אותה.
בסופו של דבר, אברהם אבינו עולה ממצרים, כבד בכסף ובמקנה, אולם מעבר לכך הוא זוכה לפרסם את שמו של הקב"ה במצרים, מה שלא היה מסוגל לעשות, אלמלא הרעב, ואלמלא שרה היתה יפה והיתה נלקחת לבית פרעה.
מעבר לכך, עולה עם אברהם הגר, בתו של פרעה, שהוקסמה מחזונו של אברהם, עד כדי כך שהיתה מוכנה לשמש כשפחה בבית אברהם, העיקר להיות לצידו.
הניסיון הרביעי: מלחמתו של אברהם בארבעת המלכים (בראשית יד 15)
הניסיון הרביעי של אברהם הוא הניסיון המוסרי. האם אנחנו מסוגלים לקבל את העובדה שיש אנשים שאינם מוכנים להמשיך וללכת בדרכנו? האם נהיה מוכנים לזכור להם את הדרך שהלכו איתנו, ולצאת ולהגן עליהם, לאחר שנטשו אותנו, או שנתמקד רק באלה שמסייעים לנו כעת?
מי שהלך עם אברהם היה לוט, בן אחיו. אברהם התחייב להרן, אחיו, כי ישמור על לוט. ברבות השנים, לוט הרוויח אף הוא מחסותו של אברהם, ומקנהו גדל. לוט התחיל להרים את ראשו. נוצר ריב בין רועי מקנה אברהם לרועי מקנה לוט. אברהם מבין, שהגיעה העת להיפרד מלוט. לוט עוזב את אברהם, הן פיזית והן נוטש את דרכו של אברהם, ומחליט להתיישב במקום המסמל בדיוק את ההיפך הגמור ממה שאברהם מייצג – בסדום.
לוט נקלע למלחמה בסדר גודל אזורי של חמישה מלכים כנגד ארבעה, והוא נופל בשבי. לכאורה, הדברים אינם נוגעים לאברהם. לוט נפרד ממנו. לוט בחר להתיישב היכן שבחר. דווקא זו הוכחה, כי כל עוד לוט היה בדרכו של אברהם, הוא היה מוגן. אולם עכשיו הוא כבר אינו מוגן. דוקא מקרה זה היה בו לקדם מסר של "למען יראו וייראו". אולם אברהם יודע להבחין בין המטרה החיצונית למטרה הפנימית. דרכו של אברהם צריכה להיות נקיה מכל אגו. והמטרה היא פרסום שמו של הקב"ה בעולם תוך התווית נורמות מוסריות. בנסיבות אלה, יש לקיים את הנורמה של קיום הבטחות. אברהם מסכן את חייו ומציל את לוט, למרת שלוט אינו זכאי לכך. ובהמשך, כאשר הקב"ה איתו והוא מצליח במלחמה, אך טבעי היה שיקח שלל, כמו שמקובל היה באותה התקופה. אולם אברהם אינו מוכן לקחת מאומה. תוך כדי כך הוא ממשיך להתוות את חוט השדרה המוסרי העליון – שהוא אינו כופה את רמת הצדיקות שלו, על אחרים. ענר אשכול וממרא - נעריו, יקחו את חלקם בשלל. הוא לא יגזול מהם, בשם הערכים הנעלים, שהוא מאמין בהם, את החלק המגיע להם. אולם לעצמו- אברהם לא יקח מאומה.
הניסיון החמישי: לקיחת הגר לאישה בעקבות עקרותה המתמשכת של שרה (בראשית טז 2);
הקב"ה מבטיח לאברהם בן. אברהם יודע שלא יהיה לו בן. אברהם רוצה בן משרה. שרה יודעת שהיא לא מסוגלת להוליד. אברהם מתמיד באמונתו ולא מגרש את שרה ולא לוקח אישה נוספת במקומה. למרות המפה האסטרולוגית שלו [במסגרתה לא מופיע בן לאברהם], הוא מתמיד באמונתו, כי יזכה לבן. מצידה, שרה מגלה תעצומות נפש ומשיאה את אברהם עם הגר, ביתו של מלך מצרים, אשר כאמור היתה מוכנה לשמש בבית אברהם כשפחה, העיקר להיות לצידו של אברהם.
האם אברהם יסכים להינשא להגר? האם ימשיך לאהוב את שרה ולכבדה? האם יסתפק בבן הנולד לו מהגר? האם ימשיך – לאור העובדה שנימצא מוצא להביא לו בן – האם ימשיך להאמין בדברי ההשגחה העליונה, כי יוולד לו בן משרה?
וכאן צריך להבין, לעתים האמונה מחייבת אותנו דווקא לעשות את הפעולות הטבעיות הנחוצות, אפילו שהן לכאורה סותרות את החזון הכללי. דבר זה מכונה ביהדות, בין היתר: "עת לעשות לה', הפרו תורתך", קרי לעתים צריך לבצע פעולות המרחיקות אותנו מהחזון, שאחרת הדבקות בחזון משמעה דווקא התרחקות ממנו. ולענייננו, אם אברהם היה נדבק לחזונו בצורה עיוורת, הוא היה מסרב להינשא להגר. היה אומר, אני נשאר בשלי. אולם מאידך חובתו היא לפעמים לעשות דברים שנראים כנוגדים את החזון, על מנת לקדם אותו. ואכן נולד לו ישמעאל.
הניסיון השישי: ברית המילה שאברהם נצטווה עליה בימי זקנתו (בראשית יז 10);
הניסיון השישי הוא ניתוח חדשני שלא נשמע כמוהו, שאברהם נדרש לעשות בגיל 99, בגיל הבלות שלו. לא רק ששרה מאז ומעולם לא היתה מסוגלת ללדת, אלא שגם אברהם הגיע לגיל הבלות. והינה, יש לו את ישמעאל, ואברהם יכול לנחם את עצמו, בכך שישמעאל הוא הוא הוא הילד שציפה לו כל כך. אבל לא, למרות שאברהם יודע שלא יהיה לו ילד (אסטרולוגיה – זוכרים?) ולמרות שהוא ורעייתו כבר מחוץ לגיל הפוריות, פתאום אברהם מקבל ציווי לערוך ברית.
ברית? לשם מה? יכול היה לשאול אברהם. כיצד הדבר מוביל אותי לחזון שלי? ומה הטעם בברית אם אינני מסוגל להוליד? אברהם כאן נזקק להתחזק באמונתו ולערוך ניתוח כאמור, מסוכן וחדשני, לצורך הבאת ילד, כאשר הסיכויים להבאת ילד הינם אפסיים.
הניתוח הזה, יש בו צורך להיות אכזרי כלפי כל אלה שיעברו את הברית – ואברהם מל את כולם, לא לפני שמל את עצמו. בכך שוב הוכיח את אהבתו ואת יראת השמים שלו, ואת האמונה השלמה, למרות כל הסיכויים, כי לבסוף יזכה לבן משרה. תוך כדי כך הוא ממשיך ומפרסם את אמונתו ואת שמו של הקב"ה בעולם.
הניסיון השביעי: לקיחת שרה לבית אבימלך, מלך גרר (בראשית כ 2);
ניסיון זה דומה לניסיון השלישי (ואולי לכן אינו מופיע בכל הגרסאות), אלא שהוא קשה יותר – הואיל ושמו של אברהם כבר נתפרסם, והוא עצמו חזק ועשיר יותר, האגו שלו גדול יותר וכך גם הניסיון.
כל אדם צריך לדעת את מגבלותיו. בסופו של התהליך אברהם מקדש את שם ה', אצל הפלישתים, ומוכיח לאבימלך, ש"לא בחיל ולא בכוח". יתרה מזאת, אברהם אומר לאבימלך את אחד המאמרים המשמעותיים ביהדות: "כי אמרתי, אם אין יראת אלוקים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי" – הוא מלמד את אבימלך, שלא מספיק שלאדם יהיה לב טוב, הוא חייב שתהיה בו יראת אלוקים, או חוט שדרה מוסרי. הצרות שנפלו על אבימלך ועל הפלישתים בשל שרה מלמדים את הפלשתים – יראת אלוקים מהי. ושוב, אברהם עולה משם כבד בכסף ובמקנה, ובעושר גדול שמאפשר לו להמשיך ולממש את חזונו.
הניסיון השמיני: גירוש הגר, אחרי שילדה בן לאברהם (בראשית כא 10);
ניסיון זה מחייב את אברהם להתחיל ולהתנהג בניגוד גמור לטבעו – והוא מעמיד אותו בניסיון ראשון הבוחן את שתי נקודות התורפה שלו. עד שיש לו אישה, שהרה מזרעו, הוא מחוייב להתנהג עמה במידת הדין, ומחמת שהעליבה ופגעה בכבודה של רעייתו, שרה נוהגת עימה ביד קשה והגר בורחת. אברהם לכאורה יכול לנהוג במידת החסד, לנזוף בשרה ולדרוש את השבת הגר, שנמצאת בהריונה, בסכנה, ולא ברור שאם היא תברח, הוא יראה אי פעם את הבן שיוולד לה, לאחר כל השנים האלה, בהן ציפה לבן.
עם זאת, כידוע, אהבה לעתים מחוייבת גם שימוש במידת הדין. הוא לא יכול ואינו רשאי לנהוג במידת הרחמים על הגר ולהעלים עין מהזלזול שלה ברעייתו. הוא מחוייב לנהוג במידת הדין, הגם שאופיו מידת הרחמים. ניסיון זה קל יותר, הן מכיוון שהוא טרם ראה את בנו וטרם נקשר אליו, והן מכיוון שהוא אינו חייב לגרש את הגר באופן אקטיבי, אלא רק להיות פאסיבי.
ואכן, בסופו של דבר הגר חוזרת לבית אברהם, לאחר שהבינה את מקומה. הניסיון הבא יהיה הרבה יותר קשה.
הניסיון התשיעי: גירוש בנו ישמעאל (ברא' כא 11);
הניסיון הזה מקצין את התופעה שעליה עמדנו בניסיון הקודם. אברהם מצוי בקונפליקט מהותי מול שרה. רע בעיניו לשלח את ישמעאל מביתו. למרות זאת, הוא חייב לכוף את דעתו לדעתה.
מעבר לכך, הוא חייב להגיע להחלטה קשה ביותר בדרך למימוש חזונו. החזון של אברהם לא יכול להסתיים בדור אחד. אברהם חייב בן שימשיך את דרכו. הבן הזה הוא יצחק. הן מכיוון ששרה הלכה איתו לכל אורך הדרך, הן מכיוון שהקב"ה הבטיח לו זאת "כי ביצחק ייקרא לך זרע", והן מכיוון שיצחק הולך בדרכו – זאת להבדיל מישמעאל, שלא הלך בדרכו של אברהם, לפחות לא בצעירותו (כך מעידה עליו התורה).
ישמעאל ויצחק הם בניו של אברהם – הם הנכס הגדול ביותר של אברהם. הם אמורים להיות ממשיכי דרכו. במהלך מימוש חזון, אדם משיג נכסים ומשאבים אסטרטגיים שונים. נכסים ומשאבים עליהם עבד קשה ביותר. זה לא פשוט לוותר על משאבים כאלה. אבל אין מנוס לעתים מביצוע הבחירה. ישמעאל לא יכול להישאר עם יצחק. קיים סיכון גבוה לכך שהתנהגותו של ישמעאל תשפיע על יצחק (ועל פי המפרשים הוא גם ניסה להרוג אותו).
אברהם אינו מסוגל לוותר על ישמעאל. אולם הקב"ה קורא לו לשמוע להיגיון בדבריה של שרה, והסיבה היא שיצחק הוא העיקר, ובו יש להתמקד.
הנושא של התמקדות ביעד המרכזי הוא למעשה החשוב ביותר בתהליך האימון. התמקדות זאת מחייבת את גירוש ישמעאל. מכאן ואילך, אברהם מתמקד ביצחק, עד שיצחק מגיע לגיל 37.
הניסיון העשירי: עקידת יצחק (בראשית כב)
זהו הניסיון הקשה מכולם. למען האמת, קשה לא רק לבצע אותו, אלא גם להסביר אותו. ויכול להיות לו רק הסבר אחד. ההסבר הדתי – האם כל המסלול של אברהם, והניקיון הרוחני שעבר, והמדרגות בהן עלה, עדיין הותירו אותו ירא אלוקים?
מספרים על הרמ"א – רבי משה איסרליש, שעבד שנים רבות על משהו מעין ה"שולחן ערוך" – פירוש מסודר ומאורגן לכל ההלכות. ובדיוק באותה תקופה עבד על פרוייקט דומה, מחבר ה"שולחן ערוך" עצמו – רבי יוסף קארו. רבי יוסף קארו סיים את המפעל שלו זמן קצר לפני הרמ"א. ואז הרמ"א ביקש לראות את חיבורו של רבי יוסף קארו. הוא ראה את החיבור הזה, והחליט שהחיבור של ר' יוסף קארו טוב משלו. מה שעם ישראל צריך עכשיו, אמר הרמ"א לעצמו – הוא חיבור אחד, טוב ומקיף, ולא שני חיבורים שיתחרו ביניהם. ולאחר כל שנות העבודה המפרכות, ללא מחשב, ללא אינטרנט, באמצעים הפשוטים שהיו לפני מאות שנים – הוא גונז את פרוייקט חייו. הדבר היחיד שפרסם, שהיה מינורי לחלוטין לעומת הפרוייקט שגנז - היה תוספות קלות על השולחן ערוך, שמתאימות לשוכני אשכנז. איזו גדלות נפש! מעשהו זה באמת הוכיח שהוא נאמן לחזונו.
זה היה הניסיון של אברהם. אברהם הגיע לפסגה – נשיא אלוקים. האם גדלותו, והצלחת חזונו, והעושר לו זכה, ושני בנים – יגרמו ל"וישמן ישורון ויבעט", או שמא הוא עדיין נאמן לשליחותו – לעשות את דבר ה' בעולם, שגם הוא מחוייב לו, אפילו אם דבר ה' [עקידת יצחק] לא ברור, אפילו אם משמעות הדבר – לאחר ששלח את ישמעאל, לאחר שבנה את תדמיתו – להרוס כליל את כל תדמיתו ואת כל הפרוייקט עליו עמל כל חייו?
הניסיון מתעצם מהעובדה שחולפים שלושה ימים תמימים, מאז שהוא מצווה על הניסיון, ועד שהוא בא לקיימו. שלושה ימים בהם השטן מפעיל את כל קסמיו, כשרונותיו וכוח שכנועו, על מנת להכשיל את אברהם. כידוע, הכשלת האדם הראשון ואשתו, ארכה כשעה בלבד. וכאן היו לרשותו של השטן שלושה ימים תמימים על מנת להכשיל את אברהם.
לבסוף, אברהם עומד בניסיון, ומוכיח שליבו היה ונשאר טהור ונאמן לחזונו, ולא כמו – להבדיל – אנשי ציבור שנבחרים על אג'נדה מסוימת ולאחר שמגיעים לשררה אז "דברים שרואים משם, לא רואים מכאן". ולכן אומר המלאך המקטרג: "עתה ידעתי, כי ירא אלוקים אתה" – אם לאחר 137 שנה של מימוש החזון, אתה מוכן לשמוע לדבר אלוקים, אפילו במחיר הריסת כל מה שבנית – אתה באמת היגעת לדרגה המושלמת.
העמידה בניסיון הזה לא רק שהפכה את אברהם לדמות האולטימטיבית, אלא שהיא נתנה את כוח האמונה ויראת השמים לכל ממשיכיו. יהודים שיהיו מוכנים בעבור אמונתם ובעבור עמם, למסור את נפשם, בדיוק כפי שכתוב "ואהבת את ה' אלוקיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
שיא שיאה של הגשמת החזון, במישור האישי, היא הנצחת האנרגיות המדהימות שהיו שם על הר המוריה, וההבטחה האלוקית, כי זכות עקידת יצחק תעמוד לאברהם ולזרעו עד סוף כל הדורות: "ה' יראה, אשר יאמר היום, בהר ה' יראה" [בראשית כב יד].
לענ"ד, חז"ל,
כאשר אמרו על נח שבדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, לא התכוונו להנמיך את נח, שכן
כל אדם, אפילו צדיק, כאשר יעמוד במחיצתו של אברהם, ממילא לא נחשב לכלום. אז מי היה
אברהם? בעל חכמה עילאה. הכיר את בוראו. מסירות נפש. פעיל, רם ונישא, נשיא אלוקים.
אילו כתרים לא נקשרו לשמו. והכל נכון והכל אמת. וביתר פירוט, גדולתו בכך שהוא
היחיד שנתנסה עשרה נסיונות ועמד בכולם. הוא פרץ דרך שלא הלכו בה מעולם, באמונה,
במסירות, ויצר סטנדרט חדש. קשה – אבל אפשרי.
שואלים המפרשים, והרי לא
מצאנו שנגזר על משה שלא ייכנס לארץ, מהסיבה שאמר "והן לא יאמינו לי",
אלא בגלל מי מריבה. אם כך מה פשר המדרש? ומסביר בצורה נפלאה ה"כלי יקר":
שחטא מי מריבה נגרם מכיוון שמשה חס על עם ישראל, וחשש שהם לא יאמינו לאות הזה, ואז
יהיה קיטרוג גדול מאוד על עם ישראל, שאפילו הסלע שומע לדברי הקב"ה אולם עם
ישראל לא. הוא למעשה חזר על מה שעשה בחטא העגל. אמנם שם הקב"ה שיבח את משה.
אולם כאן פסק: "לא האמנתם בי". והמלים קשות ביותר. הכיצד ניתן לומר על
משה רבינו שלא האמין בקב"ה? אמנם אפשר לומר, כי ההאשמה הינה שלא גרמתם שבני
ישראל יאמינו בי, אולם אין זה הפשט. 
