"נעשה אדם" - מבט לשוני

בסדרת המאמרים הבאה אעסוק בהתבוננות במקרא באמצעות ומבעד למלים, תוך כוונה להתחקות אחר הפשט. לעתים, כפי שתראו, הפשט הוא בעל המסר הישיר והחזק ביותר, אם מבחינים בו. באמרי "פשט" לא אכנס למחלוקות העצומות בעצם שאלת הגדרת המונחים "פשט" ו"דרש" ודי לי בכך שפשט משמעו – הפירוש הפשוט של המלים.

יחד עם זאת, כאשר עוסקים אנו במעשה בראשית קיים קושי

להתמקד בפשט, אפילו ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"; רש"י עצמו מביא בפירושו למעשה בראשית דברי אגדה, על מנת ליישב את הפשט ("ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" רש"י ג ח ד"ה וישמעו). כך ננהג גם אנו.

אחת הסוגיות הקשות במעשה בראשית היא בריאתו של האדם, הבאה לידי ביטוי בפרק א פסוק כו: "וַיֹּאמֶר אֱ'לֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ."

קטע זה מעורר תמיהות רבות -

למי אמר אלוקים מה שאמר?

ומה פתאום נקט לשון רבים?

והאם היו לו שותפים במעשה האדם (להבדיל ממעשה הבריאה בכללותו)? ואם כן, למה נעזר בשותפים? ואם היו שותפים במעשה האדם, מניין לנו שלא היו שותפים בעניינים אחרים? 

ומהו בצלמנו כדמותנו, וכי האם לקב"ה יש צלם ודמות? והאם יש דומה לו בצלם ובדמות?

והאם תכלית האדם היא היותו שליטים על הדגה, העוף והבהמה?

רש"י מתחמק ממרבית השאלות האלה, על ידי המדרש הידוע, על פיו התורה רצתה ללמד אותנו שיעור בענווה. ולכן הקב"ה לא באמת שיתף מאן דהוא בעשיה, אם כי נוץ במלאכים. וגם אז עולה השאלה, מדוע נזקק לעשות זאת.

בואו ננסה לקרוא יחדיו את הפסוקים הרלוונטים ואולי נצליח למצוא משהו נוסף מבעד לפשט. אולם קודם לכן – אזהרת קריאה! – הניתוח הוא שלי, למעט מקומות בהם אני מזכיר במפורש את המפרשים.

š ›

שלושה פסוקים עוסקים ביצירת האדם. הראשון הוזכר לעיל. הפסוק השני הוא פסוק כז: "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.". כאן כבר מצויינת לשון יחיד (ואכן רש"י מסתמך על כך). אולם מתעוררת שאלת החזרה והכפילות לכאורה בפסוק, בה ניגע בהמשך.

הפסוק האחרון נמצא בפרק ב' פסוק ז': "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:"

ולפני שנצלול לפשט נרוץ לרגע לתורת הסוד של האר"י, המציינת כי העולם שלנו מורכב מארבעה עולמות אבי"ע: עולם האצילות (ששם אלוקות בלבד) לאחר מכן עולם הבריאה (בריאה חדשה של יש מאין), לאחר מכן עולם היצירה (יצירת חדש יש מיש) ולבסוף עולם העשיה. ועתה נשוב למקרא.

מבט בפסוקים מלמד אותנו כי יצירת האדם מוזכרת בשלושת הרובדים: ויברא – עולם הבריאה. וייצר – עולם היצירה. נעשה אדם – עולם העשיה. ונכון, כפי שאתם רואים מיד, בשני העולמות הגבוהים יותר, התורה נקטה לשון יחיד. הקב"ה ברא ויצר בלשון יחיד (מיד נראה מה). ובעולם העשיה, הנמוך ביותר, נקט לשון רבים.

התורה מתארת לנו גם את התהליך:

שלב הבריאה

וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ

בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ 

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

השלב הראשון הוא הבריאה. מה ברא הקב"ה בעולם הבריאה? שלושה נתונים נותן לנו פסוק כז: באופן כללי מסביר הפסוק כי הקב"ה ברא את הצלם – התבנית (בלשון רש"י: הדפוס) של האדם. זה עדיין לא חומר אלא תבנית רוחנית. מן הסתם הקב"ה ברא תבניות נוספות בעלות חוקים משותפים, ועצם העובדה שנוצרה תבנית אין בה חידוש משמעותי, למעט העובדה (שכאמור רש"י מציין אותה, שהרישא כאן בא להבהיר כי הבריאה היתה מעשה אישי של הקב"ה). החידוש של הפסוק מגיע עתה, עת הוא מסביר כי הצלם הזה הוא צלם מיוחד, בדמותו (רש"י – דיוקן) של האלוקים דווקא. אין אנו מבינים מהי משמעות דיוקן זה. נראה, כי הואיל ופסוק זה עוסק בתבנית הרוחנית, אזי גם הייחוס לבורא הוא בפן הרוחני, קרי בתכונות שיש רק לבני אדם (להבדיל מיתר החיות) שהינן כמעין תכונות של הבורא, ובעיקר תכונת השליטה על הבריאה (רש"י פרק ו' פסו ב' ד"ה בני האלהים). אפשרות אחרת, אולי, הינה לפרש את מילת "אלוקים" זו כמלאכים. דהיינו צלם האדם דומה לצלם המלאכים, וגם הוא מתיישב יפה עם המשך ההסבר שלנו. לבסוף מסבירה התורה, כי היה זה צלם המורכב מזכר ונקבה גם יחד.

וכזכור לעיל, זהו שלב הבריאה, מכיוון שקודם לכן טרם היתה כלל תבנית רוחנית לאדם, וטרם היה חומר שממנו ניתן ליצור תבנית כזאת. התבנית הרוחנית של האדם הינה חידוש גדול בעולם שלא היה כמוהו, ולא ניתן היה ליצור אותו מחומרים אחרים. הוא היה מחוייב בריאה של ממש.

שלב היצירה

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה

וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים

וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה

השלב השני הוא שלב היצירה: שלב היצידה הוא יצירת החומר הפיזי שממנו יהיה עשוי האדם. עדיין אין זה האדם עצמו, אלא חומר הגלם. פסוק ז' מסביר לנו כי לשם יצירת החלק הפיזי של האדם הקב"ה נעזר בעפר. ולכן זו יצירה, מכיוון שהעפר כחומר גלם כבר היה בנמצא, אלא שעד כה טרם נוצר בשר אדם מעפר.    

השלב הבא ביצירת האדם, היה לחבר את הנשמה – החלק הרוחני – לעפר. שגם זו יצירה חדשה. החיבור בין גשמיות לרוחניות, שלא היתה קודם, באופן שהאדם יהפוך לחיבור של נפש (חלק רוחני) חיה (עם חלק גשמי). וזה כשלעצמו פלא גדול שעד היום נחקר רבות. היכן היא נמצאת, הנשמה, בגופו של האדם? וכיצד נוצר החיבור הזה ויחסי הגומלין שבין הפיזי לנפשי? שאלות מרתקות, שהיסוד שלהם בפסוק הזה.

למעשה, לאחר פסוק זה, הכל מוכן לביצוע, לעשיה בפועל – יש לנו תבנית (שנבראה), יש חומר גלם (שנוצר), ועתה צריך להכניס את חומר הגלם לתבנית וממנו להכין אדם.

שלב העשיה

וַיֹּאמֶר אֱ'לֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ

וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.

בשלב הזה אנו פוגשים את אותה התייעצות המוזכרת בפסוק כו. ההתייעצות נלמדת מלשון רבים נעשה דווקא ולא מהמלה ויאמר, שכן מילה זו שמשה כבר קודם לכן במעשה הבריאה. האמירה בבריאה עד כה לא היתה אמירה לאחרים. נשאר אפוא להבין כיצד מתמודדים המפרשים עם לשון נעשה?

ראשית, כל המפרשים מתייחסים לסברה כי מדובר בלשון רבים; אך אינם מתייחסים לאפשרות של הטיית בניין נפעל הווה יחיד – על פיה האדם מתהווה, נעשה. זו גם אפשרות שיש לדון בה בנפרד ולא נדון בה כאן.

על פי הרמב"ן, השיתוף היה שיתופה של האדמה ביצירת האדם. בצלמנו כדמותנו – שהאדם יש בו גם מן הגשמיות בעפר, וגם מן הרוחניות האלוקית. פירוש זה מסביר יפה את פן העשיה ומדוע לשון רבים מופיעה כאן, אך אינו מתיישב עם המשך הפסוק, הדן בתכלית העשיה של האדם.

על פי רש"י, מדובר בהתייעצות גרידא ולא בעשייה של ממש. ההתייעצות היתה עם בית דין של מעלה, קרי עם פמליית המלאכים שלו. עד כאן נשמע נפלא. אולם כיצד מתיישבים הדברים עם המלים בצלמנו כדמותנו? האם גם למלאכים צלם ודמות של הקב"ה?

לענ"ד אכן היתה כאן התייעצות ואכן היתה כאן ענווה, והמלים מבטאות בדיוק את התכלית והכל מסתדר כפתור ופרח: ברור הוא כי המלאכים לא היו שותפים בשום שלב של הבריאה והיצירה. אלא שבשלב העשייה עמד הקב"ה לתת לאדם פריווילגיה שלא נתן לאף אחד מהמלאכים – להגיע עד עולם העשייה. כאן, למרות שלא היה מחוייב בכך, ביקשה תורה ללמד ענווה, בעצם ההתייעצות וקבלת הרשות מהמלאכים לבריאת האדם. כזכור לנו, על פי המדרש המלאכים התנגדו לכך.

אם נלך בקו זה, ברור גם השימוש במלים בצלמנו כדמותנו – דווקא העובדה שלאדם יש תבנית רוחנית מחייבת את ההתייעצות הזאת (במיוחד אם היא כמו של המלאכים). כמו כן, השימוש בלשון משותפת מלמדת על הענווה המדוברת. והחשוב מכל, הדבר גם מתיישב עם תכלית האדם – הקב"ה מסביר לבית דינו מדוע הוא מבקש לברוא את האדם – בין היתר, הואיל והמלאכים אינם מסוגלים לשלוט על הדגה, העוף, הבהמה והרמשים, מישהו חייב לעשות זאת, וזה יהיה תפקיד האדם. הדבר אף מתיישב יפה עם המדרש שלכל צמח יש מלאך משלו הנותן לו את כוחו הרוחני ואומר לו "גדל" – ואכן הצמחים כלל אינם מוזכרים בפסוק, שכן הם באחריות המלאכים, ככל הנראה. ▪

כְּשַׂמְּחָךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם - סיפור לפרשת בראשית

טל רינקוב - עץ הדעת

ח

ז"ל מספרים לנו, כי האדם פרש מחווה אשתו במשך מאה ושלושים שנה מאז שהֶאֱכִילה אותו מפרי עץ הדעת. מאה ושלושים שנה של בדידות ומרמור, כנגד שעה קלה של הנאה שחווה איתה. לאחר שעייף לו מבדידותו ובשומעו דברי ביקורת מהדור השישי לצאצאיו, מבקש אדם מבוראו שיעניק לו את הכוח למחול לרעייתו ולטוות מחדש את החוטים הדקים שנפרמו בטרם עת.  

d c

הימים קצֵרים. הלילות מתארכים. רוח נעימה נושבת בעורפי. סימנים קטנים לכך שהחורף קרב. זו העת לשוב הביתה.

מהו בעצם בית? מה הופך את המערה שאליה אני מתעתד לחזור להיות "בית" ובמה היא יותר "בית" מאשר מקומי הנוכחי? שמא העובדה שזו המערה הראשונה שכוננתי עבור מה שהיתה פעם המשפחה שלי? ואם כן, מה בכך? הרי ילדיי כבר אינם, וצאצאיהם נפוצו לכל עבר. שמא לבית תיחשב, בשל היותה נוחה ומרווחת, או בטוחה יותר, מֵצֵלָּה מפני החמה ומגנה מפני בעלי חימה? ממש לא. ודאי תאמרו – הרי אשתך נמצאת שם, אם כל חי; היא רעייתך ואם ילדיך, היא היא ביתך, האין זאת? אמור מעתה, "לחזור הביתה" משמעו לשוב לחיקה החם והאוהב. אך לא יקיריי, אין טעות גדולה מזו. אם יש סיבה שברחתי מהבית, לאחר שגורשתי מביתי הראשון, הריהי חוה. אם יש סיבה שנמנע אני מלשוב לשם – הריהי זו שכיבתה את אוֹרִי – לשעבר אורו של עולם ועוצמתו הייתי, והיום – כל שנותר ממני הוא בקושי עור ועצמות. ואולי חסר בית אנוכי, כִּבְנִי שנע ונד לו בעולם, חסר מנוח, עד שמצא את מותו מידי הַחִימֵש שלו?

החורף הקרוב יהא החורף המאה ושלושים מאז אותו יום מר ונמהר. היום הראשון לחיי, היום שבו לזמן קצר מאוד, קצר מדי, טעמתי טעמם של חיים אחרים, ביושבי ברומו של עולם, ממנו נפלתי עד שאול תחתיות. מאה ושלושים חורפים, והכאב לא הוּעם ולוּ במשהו. עדיין מאוכזב. עדיין כועס. עדיין חווה את השפלת הגירוש. עדיין תמה על מה ולמה ושאלת "אַיֶּכָּה" מהדהדת בראשי ומטריפה את דעתי. למה באתי, ולמה גורשתי; לשם מה נוצרתי, מהו תפקידי ומה בעצם שווים חיי; על מה ולמה כל הסבל בעולם – אח קם באחיו, החזק שולט בחלש ואיש את רעהו חיים בלעו. האם הכל היה צפוי מראש, ואם כן, למה.

שרוי הייתי בגן העדן. שיעור קומתי לא יתואר. עיני הִלכוּ להן מסוף העולם ועד סופו. כל חיות השדה באו לחסות בצילי, ואני קראתי להן בשמות. הכיצד אתאר לכם כיצד נראיתי בשעתי היפה? על אנושי, עטוף ברוחניות, שרוי באושר עילאי. לבד הייתי בעולם ולא חסר לי מאומה. לעולם לא תוכלו להבין משמעות המילה "אדם". פלא שנוצר מן האדמה הגשמית והתעלה עילוי אחר עילוי, עד שְמֵי שְמָיָא.

אֲדוֹנִי ציווני ליהנות מכל הטוב הזה. לִפְרוֹת ולִרְבּוֹת. לפַתֵּח ולִרְדוֹת. לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ; וגם השמירה בכלל הטוב היא, שהרי מֶשַמַּרְתּוֹ. ציווני לאכול מכל עץ הגן, אך להימנע מעץ הדעת; וכה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף אם לא גמרתי בדעתי למלא כל שיצווה עלי. ולא שביקש בוראי למנוע ממני הנאה כלשהי, אדרבא; ביקש הוא להותיר למול עיניי תזכורת קטנה לקיומו בעולם הגשמי הזה, שלא אטבע בים החומר שברא, וכך אֲשַמֵּר את צלמו שבקרבי. ומתוך הזכירה וקבלת העול אשווהו לנגדי תמיד ביתר שאת. *על כן קרא שם האילן "דעת" – ללמדני שהשער לְדעת הטוב הוא בַּהימנעות ובאיפוק דווקא; ואילו הֶפֶכן – סגולה לדעת הרע. *ודע לך שדעת שמו. לא עץ החכמה, אלא עץ החיבור. וככל שתַקְשֶה ממילות "ונפקחו עיניכם והייתם יודעי טוב ורע" – אין כוונתו לידיעת החכמה, אלא לחיבור. והזהיר מפני סכנת החיבור לרע, שכן לרע לא היתה שום נגיעה בִּי בטרם החטא, ועתה – חדר הוא לקרבִּי וּמֶאַכֶּל את נשמתי.

תחילת נפילתי בתרדמה שֶיְחִידוֹ-שֶל-עוֹלם הפיל עלי. בודד נרדמתי ואיש קמתי. יצירה חדשה שרועה היתה לצדי. טהורה היתה, כמלאך, שלא כְּזוֹ שאת שמה אֶמַּנָע מלהזכיר. שמחתי עליה שמחה גדולה וִיְּתֵרָה על כל שמחה אחרת שהיתה לי בבואי לעולם; ויותר מחידושה שמחתי על יצירתה מעצמי ובשרי, ועל כן קראתיה "אישה" ומיד ידעתיה בטהרה והיא – כהרף עין נזרעה זרע, וכפורחת עלה ניצה והבשילו אשכולותיה, עת הניחה על ברכיי את קין ותאומתו. טרם שככה התרגשותי ידעתיה שנית ושוב הפכנו לבשר אחד, עת הניחה בחיקי את הבל ותאומתו.

היתה זו אישה, שקראה לקין בשמו, מלשון קניין. היא היתה קנייני, וקין – קניינה. היא נוצרה מעצמי הקשה והוא – מרחמה העוטף והעדין. אך כאשר הביאה את הבל כבר ידעה היא בבינתה היתרה, שהעולם כולו הבל הבלים הוא, ולכן קראה שמו הבל; ואולי גם כי חזתה את ימיו הקצרים של בנה הקטן. ובחוקרי את העניין הבנתי, כי גם אני להבל דמיתי, שהרי גם ימיי הארוכים אינם נמשכים יותר ממשכו של צל העובר ופורח באוויר.

ושוב נפלה עלי תרדמה. התעוררתי לקול דחיקותיה של אישה לאכול פרי. עדיין מטושטש הייתי, כסומא באפילה אך יחד עם זאת ראיתי שפניה אינם כמקודם. ביקשתיה שהות על מנת ליישב דעתי עליי, אולם היא דחקה בי בקול, שטרם שמעתי כמוהו. כאיוול הנחתי לצלילי קולה להנהיג את מעשיי ובדעה טרופה טעמתי מהפרי האסור. כהרף עין דעך אוֹרִי והצטמקה לה קומתי. קול פנימי ייסרני שמשהו השתנה לו, לבלי שוב. הבנתי מיד מה אירע, ונפלה רוחי. היבטתי בה בתמהון לבב, כשואל למה? והשיבה: כי מאחר ודבקת בי, נועדנו להיות יחד. באש ובמים. בטוב וברע. אישי אתה, תשוקתי ומנת חלקי. באשר אלך – תלך עִמדי.

ומאז בא פרי הדעת לבטננו, חכמה ניטלה מראשנו. יראה נפלה עלינו למשמע קולו של הבורא מתהלך בגן וניסינו להסתתר. התירוץ שלי להמריית פיו של מַלְכִּי נשמע כל כך עלוב וכפוי טובה. ובאותה עת למדתי שלושה דברים: לעולם אל תשים מבטחך בבן תמותה, קרוב כרחוק; לעולם אל תסב אשמתך לאחרים, אלא קח אחריות על חייך; ולבסוף, אל לך להאמין בטוב, שהרי מעשה קטן יכול להפכו ברגע אחד.

גורשנו מגן העדן. הושפלתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. בבהילות הוצאתי ואת אושרי השארתי שם, לצידו של עץ החיים. סוגרים עליהם שערי הגן ולהט החרב המתהפכת. ויודע אני שלשוב לשם – לא אוכל לעולם. מאז - עמל אני למזונותיי ומלא מרמור על אישה שהובילתני לכך.

מִנִּי אז לא יכולתי לִקְרָב אליה. למרות החרטה שהביעה בפניי שוב ושוב, לא יכולתי לסלוח לה ואף את שם אהבתי אליה - "אישה" - נטלתי הימנה ואות קלון הטבעתי בה. "חוה יהא שמך", פסקתי. חוה - על שם הנחש שפיתה אותך. חוה - על שם העונש בו תישאי עד קץ כל הדורות. הַמְּשִיכָה העזה שחשתי אליה כאשר הובאה אלי לראשונה, התפוגגה כלא היתה. הפכתי נע ונד. הנחש – ידידה של האישה הפך לאויבה; בנותיה ידעו את צער העיבור והלידה, וכל אלה כאין כנגד ריחוקי ממנה. ברגע קטן עזבתיה ואין בי הרחמים הגדולים להם אני נזקק על מנת לקרבה שנית.

*העונש הכבד ביותר שקיבלתי הוא המוות. עם הזמן הבנתי עד כמה צדק שופט-כל-הארץ בהזהירני "ביום אכלך ממנו - תמות". ואכן העולם ההוא מת עבורי, ואני מת בעולם הזה. ולא מכיוון שחיי קוצרו לכדי יום אחד של הקב"ה. שהרי מחלתי בקלות על שבעים שנה לבֶּן-דָוִיד, והייתי מוותר אף על יותר. מה טעם יש בחיי לאחר שסולקתי מגן העדן? מה טעם יש בהם לאחר שטעמתי אוויר של מרום, טוהר שלפני החטא ואהבה זכה לְאישה – וכל אלה ניטלו ממני לבלי שוב? להיות בודד בעולם, חי את העבר שלא ישוב עוד? להתעורר ליום שבו בני הבכור קם על הצעיר ורוצחו נָפש, ולאחר מכן צריך לברוח עד קצה העולם? איזה מין עולם זה? חיות השדה שהיו ידידיי, הפכו לאוייבי. ומי יודע מה צופנות להן עוד שמונה מאות שנה שנותרו לי בעולם הזה.

חורפים ארוכים וקשים הסתובבתי לי, חסר יכולת להשלים עם עונש כה כבד בגין רגע אחד של חוסר תשומת לב. התחושה הקשה של חטא אחד ששינה את כל מסלול חיי ללא דרך חזרה, הפכה את חיי לגיהנום. ואולי תחושות אלה הן שנתנו כוח לקין לדרוש במפגיע מהקב"ה לקבל את תשובתו. אולם עבורי... עבורי הידיעה שניתן היה לבקש מחילה ולפתוח דף חדש ואף זאת חמקה ממני, אך החמירה את יגוני. שרשרת ארוכה של טעויות וחוסר ידיעה עליהן אשלם כל חיי. זה גורלו של נזר הבריאה, משל ושנינה מעתה ועד עולם.

אז למה אני טורח לשוב הביתה, אתם ודאי שואלים ובצדק. במשך שנים כלל לא חשבתי על כך. לא אביתי. לא יכולתי. לשם מה? אך לפני ימים אחדים עלה לֶמֶך לְרַגְלִי. מסתמא ביקש אחוות גברים; בא לקונן על צרתו, ולהתנחם לו מצרתי. קבל לפניי על נשיו ובמיוחד על צילה שחפצה נפשה גם היא בילדים. אמרתי לו שלא יהרהר אחר מידותיו של מקום ומנין מצא לו היתר להחזיק אישה לצרכי תשמיש בלבד, בעוד צוּוָה על פריה ורביה? והשיב לי "וכי האם טוב אתה ממני? שמא מתכחש אתה לכך שפרשת מאשתך זה מאה ושלושים שנה?! קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים!" היבטתי בו. הרי תשובה היתה מזומנת עבורו. ואף אם לא – מדוע פקד את קברי? האם לזרות מלח על פצעיי? אולם הארכתי את אפי והודיתי בדבריו, ולוּ על מנת שלא יוותר על מצוות פריה ורביה. די לי בעוון אחד ואין אני רוצה לתלות שרצים נוספים בקופתי.

"צודק אתה," השבתי לו. "אכן, פרשתי מאשתי. בודד נותרתי בעולם. עלי לשוב אליה ולקיים מצוות בוראי". "לאו" אחד היה לי – ונכשלתי בו. "עשה" אחד היה לי – והשלכתי אותו. את ה"לאו" – אין להשיב. אבל ה"עשה" אפשר לתקן כל עוד דולק נרי, גם אם כבה אוֹרי. 

והינה אחר כל הדברים האלה שב אני הביתה. ומהרהר אני שעדיין לא הנחתי תשתית לזרעי בעולם. שהבל היה – ואיננו. וקין – אף כשהיה, כאילו לא היה. ומצוות הבורא טרם קויימה, ואין עלי להרהר אחריה. ותפילה אחת בלבי – שיוסיף לי הבורא אהבה ותאווה לאם כל חי. ויתן לי הכוח להינחם על אבדני ולמחול לרעייתי, שהרי מה לי להלין עליה שנתפתתה לנחש עת ישנתי על משמרתי; ומה אכעס על כך שנתייראה לאבדני מאהבתה אלי ומה לי יתרון בריחוק ממנה, ומי ינחמני אם לא היא. ומי כמוני ידעתי טיבו של צער על בקשת מחילה שאינה נענית. ואם עליה לא אוכל ללמד זכות, על מי כן...

עזרני אפוא, בעל הרחמים, לחדש אהבתי אליה ושמחתי על קרבתה, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. למענה. למעני. למענך אלוקיי. ■

שי שגב, תשרי תשע"ה

האנרגיות הטובות והרעות: באות מהמקום או מהאדם?

האם האדם עושה את המקום, או המקום עושה את האדם? האם האדם מפאר את הבגדים, או שמא הם מפארים אותו? על כך במאמר חדש שפרסמתי באתר "מאמרים" לכבוד ירושלים ויום ירושלים.

קישור למאמר