ניצחון - או מוות

כבר ידוע ומפורסם, שביחס גוף-נפש, הרוח היא הקובעת. מנהיג אמיתי מדבר לרוח ומכוון את האנשים לרוח.

"וכי ידיו של משה עושות מלחמה"?
למה כאשר משה מרים את ידיו, עם ישראל מנצח את עמלק? מה זה? סוג של כישוף? קסם?
לא. הידיים שלו עושות את הרוח.

החרטומים במצרים ידעו, כמו משה, לקחת את המטה (רוח) ולהפוך אותו לנחש (גשמיות). אולם הכיוון ההפוך - לקחת את הגשמיות ולהפוך אותה לרוח, זו כבר אופרה אחרת.

משה, המנהיג הגדול, מכונה בספרי חז"ל - רועה האמונה. הוא הכניס אמונה בלב האנשים, וכך הצליח להוביל אותם 40 שנה. האם יש כיום מנהיג שמסוגל להנהיג את הציבור הדעתני והביקורתי היושב בישראל כל כך הרבה שנים?

בימים קשים, אנשים מחפשים מנהיגים שיודעים לרומם את הרוח. רוחו של העם כרוחו של המנהיג.

יצא לי לקרוא פרקים ראשונים של "המרד" של מנחם בגין. מדהים. האדם היה אמן המילה המדוברת והכתובה. הוא ידע לדבר לרגש את האנשים. הוא ידע לרומם את רוחם. להעניק להם משמעות. הוא היה מאלה שהצליחו לסחוף את העם למרד. הרוח הזאת של המורדים - היא היא שהטילה כזה מורא על יושבי הארץ מפנינו.

תן לי סיסמה טובה למרד, ואסחוף איתה את כל העולם.

סיסמתו של משה בזמן חטא העגל היתה "מי לה' - אלי!"

סיסמת המורדים היתה: "חירות - או מוות".

מכל התמונות של מלחמת העצמאות, זו אחת החביבות עלי. של הנהגת האמיצה הזאת, בדרך בורמה. נוהגת בסכנת מוות, והחיוך על פניה. ולפני שהיא נכנסת לרכב, היא קוראת מה שכתוב שם: "ניצחון או מוות", לפני שהיא יוצאת לדרך, היא מבינה מדוע היא עושה זאת. וזה נותן לה את הכוח. תמונה נפלאה.

אמנם זו אינה אותה סיסמה של המורדים. יתכן משום שהסיסמה "חירות - או מוות" היתה של האצ"ל. אולם כפי שאנו רואים כנראה שהיא היתה חזקה דיה על מנת להשפיע על לוחמי ההגנה, שאימצו אותה בשינוי קל.

החוסן הלאומי/הפיזי שלנו כעם וכיחידים, הוא כעוצמת החוסן הרוחני. והחוסן הרוחני תלוי ברקע, בבסיס וביסוד עליו הוא מושתת. אין דין חוסן רוחני שנבנה במאה שנה, כחוסן רוחני שנבנה במהלך 4000 שנה. יותר מאשר המסורת זקוקה לנו, אנו זקוקים לה. המלחמות הפנימיות ושנאת האחים, היא כמו תולעת, כמו וירוס שאוכל את החוסן הזה מבפנים ומותיר רק קליפה ריקה. זו הסכנה הגדולה ביותר שלנו.

חג הפסח הוא חג האחדות. הוא החג של התכנסות. של משפחות המתכנסות יחדיו ונזכרות בהיסטוריה. וכך בונות חוסן רוחני של עם. וכל המרבה - הרי זה משובח.

ארבעת לוחות הברית - היום הרביעי לעומר

קטע מן הקריאה בתורה, שקוראים בדיוק היום, היום הרביעי לעומר

היום ארבעה ימים לעומר.

את היום הזה אני מקדיש ל... ארבעת לוחות הברית. כן, רבותיי, היו ארבעה, לא שניים. (ותודה לה' על ההארה הזאת מהבוקר). הרי השניים הראשונים לא נזרקו ולא נגרסו. הם היו קיימים בדיוק כמו הלוחות השניים. וכמאמר חז"ל: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון."

ואת זה אתם יכולים לקחת לאן שתרצו... אבל אני לוקח את זה למקום של ההיסטוריה – שאי אפשר לעולם להבין את ההיסטוריה של העם היהודי בלי להבין את הרעיון הזה.

בחג הפסח, אנו מציינים:

פסח – סימן הגאולה.

מרור – סימן השיעבוד.

מצה – המסמלת גם את לחם העוני וגם את לחם הגאולה.

רבן גמליאל היה אומר - מי שלא אמר את שלושת המונחים האלה, לא יצא ידי חובתו בפסח. שמא לא הבין את המהות של חג הפסח.. 
והלל הזקן? היה כורך הכל יחד - מבחינתי, זה אותו רעיון. 

ומה עם יום הזיכרון ויום העצמאות הצמודים זה לזה?

ובאותה נשימה, אי אפשר לדבר על השואה בלי לדבר על התקומה.

וידוע מאמר יפה של חז"ל, שאם אתה רוצה לדעת היכן נמצאת העיר, חפש את בית הקברות שנמצא מלפניה. כי אלמלא אלה השוכבים בבית הקברות, לא היו קיימים אלה החיים היום.

כפי שכותבת התורה כבר בהתחלה: ויהי ערב (גלות) ויהי בוקר (גאולה) – יום אחד. יום. אחד. המורכב משני החלקים האלה גם יחד.

וגם בטבע, חיים חדשים לא יווצרו לפני שהחיים הקודמים התאיינו. והצמח החדש לא יצמח לפני שירקב גלעינו.

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

זו המהות של שברי הלוחות (השבר והניתוק) והלוחות (התיקון) – המונחים גם יחד.

- הסדר הנכון... 

אבל חז"ל אומרים לנו עוד משהו חשוב, שהקב"ה תמיד מקדים תרופה למכה. זאת אומרת, שתהליך הגאולה, שמתממש במלואו לאחר הנפילה, מתחיל עוד לפניה. רק שלא תמיד אנחנו רואים את הדברים מראש, אלא בדיעבד.

את היסוד הזה ידעו היהודים בכל הדורות והוא חיזק אותם. כי ידעו שלאחר הירידה תבוא העלייה. וכתבו שאם ראית דור שצרות באות עליו כנהר, דווקא אז חכה לגאולה, כי היא תגיע.

כן, כן, זה גם מה שאמר האבא למויישלה בליל הסדר האחרון בוורשה...  

לוחות ושברי לוחות – מונחים בארון.

- מבט של נצח

ארבעה ימים לעומר – נצח שבחסד.

המבט של הגאולה הוא המבט הרחב. הרואה את כל הדרך. הרואה את הקלקול וגם את התיקון. את הירידה וגם את העלייה. את הגלות והגאולה. את החושך ואת האור. את האבל וגם את הנחמה. את הכישלון ואת ההצלחה. ואז מבין שהכל מכלול אחד.

הכל חסד.  

ואנחנו? עם הנצח.

- מבט של אמונה ממי שהיה שם... 

בלי שהדברים תואמו, הבוקר ידידי ורעי הרב בן אור שריקי מנהל ישיבת כפר מימון (איתם חזרתי ממסע לפולין לפני שבועיים בדיוק), ביקר הבוקר אצל הרב סיני אדלר, וראו את דבריו. אכן, עבור יהודים החיבור הזה, עד כמה שהוא קשה, הוא טבעי וברור. זהו חיבור שמגיע עד ברית בין הבתרים שבין אברהם אבינו לבין הקב"ה, שכבר אמרתי עליה, ואומר שוב ושוב – זהו האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה.  

- הרהורים להעמקה ולעיון:

1. מה יותר משמעותי, הלוחות או שברי הלוחות?

2. מה נקראים שני לוחות הברית – השניים או הראשונים? או אולי המכלול? ומדוע?

3. היכן לדעתכם עבר קו השבר בלוחות? מה היה צד אחד – אנכי ה' אלוהיך ולא יהיה לך אלוהים, וכל השאר צד שני? או אולי בחלק העובר בין מצוות בין אדם לחברו לבין אדם למקום?

הפלא הגדול והעצום - לחג הפסח

טבעו של עולם, שהחזק טורף את החלש. והרוב בולע את המיעוט. כך זה בין החיות, כך זה בין בני אדם, וכך בין האומות.

אם כך, איך יכול להיות שעם ישראל ממשיך להתקיים?

ומקל וחומר, ששוב ושוב המעצמות החזקות ביותר הכריזו עלינו מלחמה
מצרים, אשור, בבל, פרס, רומא, הנאצים, מדינות ערב....
ויותר מכולם - הנצרות ובראשה הוותיקן.

עד שלא מגיעים לפולין לא מבינים ולא תופסים מהי המשמעות של עם שלם, שמקבל החלטה לקחת משאבים אדירים, להקים מפעלי מוות ואופרציה שלמה, רק על מנת להשמיד אותנו. והוא לא עשה זאת לבדו, אלא קיבל עזרה מעמים אחרים, משלטונות אחרים, ומכאלה שהחליטו לעמוד בצד ולתת להם לעשות את העבודה.

יתרה מכך, עד שלא לומדים היסטוריה, לא מבינים איזו שנאה עמוקה ותהומית הכניסה הנצרות בלב מאמיניה, שאת היהודים צריך להשפיל עד עפר, ולעולם לא תהיה להם מדינה. 2000 שנה סבלנו מעלילות שונות ומשונות ומשנאה ממוקדת ופוגרומים נוראיים ואכזריים.

וגם ללא מלחמות כאלה, הרי בכל דור ודור סבלנו מגירושים ופוגרומים כמעט בכל מקום בו היינו.

איך הצלחנו לשרוד?

איך יכול להיות שיהודים עדיין קיימים?

איך הצלחנו לחזור לארץ הזאת? ולהקים מדינה?

[ושאלה לא פחות חשובה - איך יתכן שקיימים עוד יהודים מאמינים לאחר כל מה שעברנו במהלך הדורות?!?]

יהודים חזרו לבתים שלהם לאחר השואה והמקומיים קיבלו את פניהם בפליאה - "האם ייתכן שאתם עוד קיימים? האם ייתכן שעוד נותרו יהודים על פני האדמה? איך זה יתכן ?!?"

רק הפלא הזה (גם מבלי להתייחס לעוד נסים מדהימים אחרים) צריך להדהים אותנו ולמלא אותנו בתחושת גאווה אדירה.

לא רק אותנו הוא מדהים - הוא הדהים את כל הפילוסופים הגדולים במהלך השנים. לא בכדי היו אמונות שונות, שהעם היהודי הוא מכושף. ראו למשל בתמונה את דבריו של מארק טוויין. והוא לא היחיד.

מדי פעם בפעם במהלך כל הדורות אנחנו שומעים, לא רק מפי השונאים שלנו, אלא גם מפי האוהבים, מתוכנו, שהמצב חמור, ועומדת לקרות קטסטרופה, וזה חורבן הבית השלישי, ואנחנו עומדים להיחרב פעם נוספת וכו' וכו'. וחייבים לומר שבאופן סטטיסטי, טבעי, יתכן והצדק עימהם. הכיצד יתכן שאנחנו נשרוד כאשר מסביבנו עשרות מיליונים של שונאים?

נכון, יש לנו צבא נפלא ומשוכלל. והצבא הזה מגן עלינו יומם ולילה. אבל זה יכול להסביר אולי 70 שנה בתולדותינו. ומה עם 2000 שנה בגלות, שיהודים לא ידעו להחזיק נשק ביד ולא יכלו להשתמש בו?

ובכן, התשובה יכולה להיות אחת מן השתיים -

[1] או שהעם היהודי הוא החזק ביותר בעולם אי פעם. ויש לו חוזק לא טבעי, לא ברור, לא מובן. לא חוזק מספרי, ולא חוזק פיזי, ולא חוזק של נשקים.

[2] או שיש מישהו חזק מאוד ששומר עלינו. [וכמובן שאם כך הדבר, חשוב לעצור רגע ולשאול - למה דווקא אותנו? מה מיוחד בנו? ומה התפקיד שלנו, כנובע מכך?]

שווה לעצור על כך ולומר כמה מלים בליל הסדר, ליד "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו........"

חג שמח לכולנו!

המסר הגדול והחשוב ביותר של חג הפסח

בשבת שעברה הייתי בלובלין, פולין. עיר זאת איכלסה טרום השואה 43,000 יהודים. מיד לאחר שגורשו להשמדה (רובם לבלז'ץ ומיעוטם למיידנק)  הנאצים ימ"ש עברו עם דינמיט בית בית והחריבו את כל הבתים ברובע היהודי בלובלין, כך שלא נותר ממנו זכר. כך, למשל, במקום בו עמד בית הכנסת הגדול של המהרש"ל, שהכיל 3000 מקומות ישיבה (!) עובר היום כביש מהיר. ובמקום בו עמדו בתי תפילה ובתי מגורים, מסביב לטירת לובלין, יש מדשאות, קניון ועוד. דווקא בשבת זאת קיבלתי את תובנה משמעותית מאוד שארצה לשתף אתכם כאן.  

לליל הסדר יש משמעות מיוחדת, ותפקיד מיוחד ומוגדר במורשת היהודית – זהו החג בו מתכנסים אנו, כל בני המשפחה, על מנת להעביר את המסר האמוני החשוב ביותר הכולל שלושה שלבים:

לוח זיכרון במקום בו עמד בית הכנסת
הגדול של לובלין
(הצילומים שלי - ש.ש.)

שלב א': הקב"ה כרת ברית עם אברהם, לפיה יתן לו את הארץ. לברית שני שלבים עיקריים – "ידוע, תדע".

שלב ב': הקב"ה קיים את החלק הראשון של הברית בעת יציאת מצרים – "ברוך שומר הבטחתו".

הלכך, במשך דורות רבים – הועבר המסר המרכזי של ליל הסדר, שכפי שהתקיים שלב ב', יתקיים גם שלב ג'.

בליל הסדר אנו מזכירים את שלושת השלבים – הברית, יציאת מצרים (דווקא היציאה), ובהמשך: התפילה לקיבוץ גלויות וגאולה שלמה. 

כל ההליכים והתהליכים האופפים את ליל הסדר נועדו להעביר ולהטמיע את המסר הזה מדור לדור. מדוע?

כאן עמד בית הכנסת הגדול של לובלין.
היום עובר כאן כביש ראשי (מימין)
ושביל להולכי רגל

מכיוון שבתקופת הגלות, מה שיתן כוח לתקוה לחזור לארץ, הוא כוחה של האמונה בקיומה של ההבטחה. לכן אנו פותחים במלים: "ברוך שומר הבטחתו לישראל..." והיא (ההבטחה) שעמדה לנו – מכיוון שבכל דור ודור עומדים עלינו, ואלמלא הביטחון בקיומה של ההבטחה, היינו מפסיקים לייחל "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

לתוקף המהותי של עניין זה התוודעתי דווקא בלובלין. אנשים גורשו מהונגריה באמצע שנת 1944. אלה ששרדו חזרו הביתה לאחר פחות משנה, אבל הבתים שלהם כבר לא חיכו להם. ליהודי לובלין לא היה לאן לחזור. גם אם מאוד מאוד נרצה להקים מחדש את בית הכנסת המהרש"ל לא נוכל, כי עובר שם כביש ראשי. למעשה, המבנה היחיד, היחיד, שהצליחו להציל בלובלין, ואף הוא לאחר מאמצים דיפלומטיים, ולאחר קרוב ל-60 שנה מתום השואה, היה של הישיבה.

ועתה הכל מובן – אברהם עובר בארץ, הוא טרם קיבל את הציווי של "לך לך". הקב"ה מבטיח את הארץ לו ולזרעו. אברהם שואל, כיצד אתן סימן לבניי, שהם יקבלו את הארץ גם לאחר שנים? כיצד יקבלו סימן שלא יתייאשו? איך נוכל להבטיח שגם לאחר 1500 שנה במרוקו, פולין וצרפת, אנשים ימשיכו לקוות?

על כך כורת איתו הקב"ה את הברית בין הבתרים. גר יהיה זרעך. אמנם יהיה גר. אולם בצורה מדוייקת הוא יצא. יצחק נולד בפסח. בני ישראל יצאו ממצרים בדיוק 400 שנה לאחר מכן. בעצם היום הזה. זו ההוכחה.

לאחר שיצאנו ממצרים קיבל המלך ציווי מיוחד שלא להרבות לו סוסים, על מנת שהעם לא יתפתה לחזור למצרים. ככל שמדובר בתקופת השואה, נוצר מצב שבו בתי היהודים הוחרבו, או שהשתלטו עליהם עמים אחרים ולא איפשרו להם לחזור. הכיוון: ארץ ישראל.

מסביב לטירה - כאן עמדו בתים של יהודים. היום - דשא

הרבה יהודים התאהבו בגולה. משל למה הדבר דומה? לילדה שיש לה טבעת מפלסטיק. ובא אביה ומעוניין להחליף את טבעת הפלסטיק בטבעת זהב. והילדה בוכה וצועקת וצורחת, אבל האב נאלץ לעשות זאת, ומאמין שיום אחד תבין הילדה, מה המתנה שקיבלה.
הגולה אף פעם לא היתה המקום שלנו. 

וקרה הפלא האדיר הזה, למרות שבמשך 2000 שנה עברו ונלחמו על הארץ הזאת רוב האימפריות, ולמרות כל האתגרים, הארץ האירה פניה דווקא אלינו.

היום, בחלוף שבעים שנה, ברור לכולם שמדינת ישראל הינה סיפור הצלחה לא יתואר. סיפור עוף החול של העם היהודי. הנתונים לא מפסיקים לזרום, ונערך היום גם כנס גדול בשם זה. אסור לנו לשכוח מה היה בקום המדינה. סכנת הקריסה הכלכלית, הסכנות הבטחוניות. מכל אלה הצלחנו לקום, קומה זקופה.

ב-30 השנים האחרונות אנו רואים עליה ברמת החיים בכל קנה מידה. תושבי הארץ הוכפלו, הילודה גדלה, תוחלת החיים הוארכה ב-7 שנים, רזרבות המט"ח הוכפלו כמעט פי 30, החוב הלאומי פחת מאוד, הוצאות הביטחון (כחלק מהתוצר) צומצמו פי 4, הסיוע האמריקני (כאחוז מהתוצר) פחת פי 7, הייצוא הכולל שלנו גדל פי 10, האינפלציה ירדה מ-18 אחוז לשנה, לפחות מאחוז אחד. השקל הפך להיות מטבע חזק ויציב.

הצמיחה במשק הישראלי הציבה אותו במקום השני ב-OECD, סיכוני האשראי פוחתים, הדירוג העולמי עלה, ההכנסה הכספית של משקי הבית גדלה, מספר המפרנסים גדל, האבטלה צנחה.

ישראל הפכה יותר ויותר אטרקטיבית. בממוצע עולים ארצה בשנה כ-25,000 עולים, וחוזרים לישראל 10,000 יורדים, לעומת 15,000 יורדים, שרובם עולים שלא הצליחו להיקלט. למרות כל הצעקות והקשיים כביכול, ישראל מדורגת במקום ה-11 ברמת האושר. תופעת בריחת המוחות נבלמה, והם חוזרים ארצה ונקלטים כאן בעמדות הובלה. מערכת הבריאות שלנו במקום ה-9 במדד הבריאות העולמי. שיפור ניכר בתוצאות בחינות הבגרות, ועוד ועוד ועוד. כל מי שמעוניין מוזמן לעיין בספר ולהיווכח בפני עצמו במה שנראה כנס של מאה השנים האחרונות.

ישלי שיעורים של שעות ארוכות על הפלא הגדול הזה של תקומת עם ישראל, שככל שעוסקים בו יותר, מבינים עד כמה הוא גדול – וכל המרבה, משובח.

התפקיד שלנו כהורים-מחנכים, הוא אפוא להעביר את המסר הזה לילדינו, כפי שהעבירו לנו במסגרת שרשרת הדורות. אלא שכיום הדבר הרבה הרבה יותר קל, מכיוון שאפשר להבין ולראות בעיניים – ברוך שומר הבטחתו לישראל! 

פסח כשר ושמח לכולנו.  

חשוב להבהיר, כי אין באמור לעיל בכדי להפחית ולו במאומה מהצער העמוק מהאסון העצום שניחת על היהדות והיהודים בתקופת השואה. השואה היא מחיר כבד מאור בכל קנה מידה. והצלחתה המטאורית של המדינה שלנו היא גם הנחמה שלנו וגם הנקמה שלנו. 

ארבעה בנים - ארבעה אתגרים

כנגד ארבעה בנים דברה תורה... המחנך עומד בפסח מול ארבעה בנים, וכל אחד מעמיד בפניו אתגר אחר.

החכם אומר לו: בא ותמלא אותי, תסביר לי איך לעשות הכי טוב, להיות מצטיין, תנחה אותי, תן לי כנפיים ותרים אותי למעלה כי המוטיווציה שלי בשמים אבל אני רוצה כלים. אני רוצה להוציא בגרות 5 יחידות בכל המקצועות וכל הציונים 100. אתה מסוגל לקחת אותי לשם?

הרשע אומר לו: בא ותשכנע אותי למה לי להתאמץ. בא ותכניס בי מוטיווציה. מה יתן לי להתאמץ וללמוד. מה יעזור לי לדעת אינטגרלים? מה אני צריך היסטוריה של העולם העתיק? יש לך סבלנות להתמודד עם העצלות שלי? עם בזבוז הפוטנציאל?

התם אומר לו: בא ותסביר לי במלים פשוטות מה אנחנו עושים כאן. בלי שאתבלבל יותר מדי מכל המושגים וההלכות ויישאר בי משהו שיילך איתי הלאה. אני בדרך כלל לומד בדקלומים, האם אתה מסוגל להעניק לי קצת עומק בלימוד? יש לך כוח לחזור איתי שוב ושוב על החומר ולא להתייאש, גם אם אינני מצליח בפעם העשירית?

שאינו יודע לשאול לא אומר כלום. האתגר הוא ליצור אצלו יש מאין. לעורר את הסקרנות הראשונית שממנה נוכל לבנות משהו. הוא אחד שיושב בכיתה וחולם על הטבע, על כדורים פורחים. הוא מביט בך בעיני עגל ואתה שואל את עצמך איך להנחית אותו לכאן ולקחת את כל האנרגיות האלה לכיוון הלימוד.

יש מורים שיודעים להכיל את הסוג הראשון, ויש כאלה שמומחים בסוג השני, וכן הלאה. אבל העיקר החינוכי הוא, שכולם אהובים, אבל לכל אחד דרישות אחרות, ואתגרים אחרים. והחינוך הטוב ביותר - "על פי דרכו"...

כבוד | לכבוד ל"ג בעומר

הסיפור הידוע על בריחתו של רשב"י למערה (תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לג עמוד ב) הוא סיפור מרכזי, בין היתר בשל כך שהוא מציג לנו ארבעה אבות טיפוס של העולם היהודי. על פי הסיפור, רבי יהודה בר עילאי, רבי יוסי ורשב"י דנו במעשי הרומאים.

פתח ר' יהודה (את הדיון, אפשר לומר שהוא אפילו יזם אותו..) ואמר "כמה נאים מעשיהן של אומה זו! - תקנו שווקים, תקנו גשרים תקנו מרחצאות."

ר' יוסי שתק.

נענה רשב"י ואמר: "כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם - תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס."

אדם רביעי שנכח במקום, יהודה בן גרים, סיפר על דבריו וכך הם נודעו למלכות (זו הגירסה המעודנת. על פי הגירסה הפחות מעודנת הוא לא סיפר בתמימות). בעקבות זאת נדון ר' שמעון למיתה וברח למערה. לימים היתה זו המערה שבזכותה נתעלה רבי שמעון להיות אחד ממופתי הדור.

אז מה היה לנו בסיפור הזה?

רבי יהודה בר עילאי משבח את הרומאים. וכי אינו יודע שהרומאים בנו את התשתיות לטובת עצמם? ודאי שהוא יודע. אלא שהוא מביט על העולם בגישה חיובית. למה להיות שלילי? נכון שעשו לטובת עצמם, אולם גם אנו נהנים מכך. יצא מהם (מהרומאים) משהו טוב. זו גישה יהודית קלאסית. מעין פשרה. הרי יהודי - מלשון להודות. להביט בעין טובה. לחפש את חצי הכוס המלאה. למצוא הנקודות הטובות בתוך המצב המאתגר. ללמד זכות. מה יותר יהודי מזה?

רשב"י מייצג את התזה ההפוכה. של העם קשה העורף, עם הכבוד הלאומי. בגויים לא יתחשב, ומהם לא יבקש עזרה. הוא מוכן להילחם ולשלם את המחיר ולא לכרוע ברך בפני השלטונות. אותו הרומאים לא יקנו בכסף, ולא בכבוד של מדשאות הבית הלבן. למעשה, זו ברכה המופיע בפרשתנו, פרשת בחוקותי – ואולך אתכם קוממיות, ועל כך אומר רש"י – "בקומה זקופה". זאת ועוד. רשב"י לא יזם את הויכוח, אולם כאשר אומרים דברים שהוא אינו יכול להשלים עמם, הוא יביע את דעתו. 

רבי יוסי מייצג אולי את הרוב הדומם, שבא ומוצא צדק בכל טענה, ומחמת מבוכתו – שותק. בוחר בשב ואל תעשה. מניח את הדברים עד שיבוא אליהו.

יהודה בן גרים מעביר את הסיפור הלאה. מן הסתם בצורה לא כל כך מחמיאה לרשב"י. הוא זה שפונה לשלטון ועל מנת למצוא חן בעיניו פועל כנגד אֶחיו.

ארבעה טיפוסים אלה נוכל למצוא בכל דור ודור

■ בסיפורי החורבן בולטת דמותו של רבי עקיבא מול רבן יוחנן בן זכאי. ובתווך התלבטותו של רבי זכריה בן אבקולס.

■ יומני גטו ורשה מציגים בבירור את דמות המנהיגים שהרגיעו את הציבור, שלפחות יש עבודה, יש אישורים. שיש מלחמה, ונחזיק מעמד, וזה יעבור וכו'. מאידך מציגים את חברי אי"ל (ארגון יהודי לוחם) שסבר ההפך, ואם כבר למות, אז בכבוד. בתווך מרבית היהודים שנקטו "שב ואל תעשה" כי לא ידעו באמת מה לעשות. ומצדם זינבו חלק מראשי המשטרה ואחרים, ששתפו פעולה עם הנאצים בתקווה שהדבר יסייע להם (למשל, יוסף שרינסקי, יעקב לייקין וישראל פירשט, שארגון איל התנקש בחייהם).

■ וגם בדורנו כמובן ניתן למצוא ייצוג לכל אלה. 

כל זמן והדמות שלו

ט"ו באב שם את הזרקור על גישתו של רבי יהודה, שבו כל נערה היתה קוראת להתייחס לצדדים החיוביים שבה (ובכלל בזוגיות זו אולי הדרך היחידה). פסח ו-ט' באב שמים את הדגש על גישת "שב ואל תעשה" (הראשון, במובן חיובי: ה' יילחם לכם ואתם תחרישון; השני, במובן שלילי: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס).

ל"ג בעומר שם את הזרקור על הכבוד הלאומי המיוצג על ידי רשב"י. ובכלל יש לדבר רבות על המושג "כבוד" בעם היהודי. אצל העמים, "כבוד" משמעו היה שאם פגעת בי, אני זורק לך כפפה ומיישב את העניין בדו קרב חרבות או אקדחים, עד שמישהו יפול על ברכיו, בדרך כלל – מת, וכך השני יציל את כבודו.
ומדהים הוא, כי חגי קוממיות רבים נופלים דווקא בתקופה זו, מסביב לל"ג בעומר - הן מהזמן העתיק - חג הפסח, והן מהתקופה החדשה - יום העצמאות ויום ירושלים, שכולם חגים של קוממיות. אלה הם ללא ספק חגים של נשיאות ראש וזקיפות קומה. 

ביהדות המונח "כבוד" שונה לחלוטין. מיהו המכובד? המכבר את הבריות (אבות ד א). כבוד קודם כל להורים (דברים ה טז), לחבר (ויקרא יט יח), לזקן (שם לב), לראשי הקהילה (שמות כב כז), לגרים (למשל- שמות כב כ), ועוד, וכמובן לקב"ה.

"כבוד" משורש כ.ב.ד., מלשון משקל, קרי להעניק מקום לשני, לשמוע את דבריו, לשקול ולהעריך אותם דבריו, להעניק יחס.

הכבוד שרשב"י מייצג כאן הוא כבוד לעם שלך, ולמעשה, לעצמך. לעמידה איתנה. שלא למכור את עצמנו בזול, שלא להתבטל בפני הרומאים רק מכיוון שהם גדולים, חזקים ועשירים. הוא לא ייזום מלחמות, אולם אין לתת לשקט שלו לבלבל אף אחד. כאשר יגיע המבחן, הוא יוכיח את עמידתו האיתנה.

עם ישראל זכה למנהיגים רבים כאלה, כעלי גב זקוף ועמידה איתנה: 

• "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה"; 
• בן גוריון: לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים; 
• חיים הרצוג שקרע את החלטת האו"ם כי ציונות היא גזענות;
• ואפילו נתניהו שעמד מול נשיא ארה"ב ברק אובמה ומול התנגדויות בבית, בקונגרס, על מנת להביע את חששו ודעותיו כנגד האיום האיראני. 

בנוסף, ידוע היה לכל אורך הדורות החל מאברהם אבינו, כי יהודים רבים יהיו מוכנים למות, להישרף בכבשן האש, ובכל דרך אחרת, ולא יהיו מוכנים להמיר את דתם. אפילו יהודים מתבוללים רבים נמנעו מלהמיר את דתם, ועל אחת כמה וכמה כאשר ניסו לחייב אותם לכך. ועל כך נאמר שעם ישראל נמשל לגפן. ככל שדורכים על הענבים, יוצא יין. ונמשל לביצה - ככל שמבשלים אותה - היא מתקשה יותר ויותר. 

 גישה כזאת, של רשב"י, במינון הנכון, היא היסוד להקים עם איתן, עם חופשי בארצו, העומד בזכות עצמו, ועל כך ראוי לקבוע יום חג. ■

פסח שני

שי שגב 50*70 אקריל על בד, עציץ

פסח שני - י"ד באייר / שי שגב

אווירה של אביב,
התחדשות מסביב.
ניצנים של שמחה,
ותקוות לברכה.

שאיפות לתיקון,
ושוב להתחיל.
למרות הסיכון,
השואף להפיל.

לעורר הרצון,
לצעוד בגאון,
לבחור בטוב,
ושוב לאהוב.

לשנה הבאה בירושלים הבנויה !

בדיוק בשעה הזאת, שעת בין ערביים של ערב חג הפסח, היה כל עם ישראל מתכנס כאן, בהר הבית, באחדות מופלאה, ומקיימים את טקס חג הפסח.

זה היה מעמד מרומם ומרגש, ואנשים היו מתכוננים אליו משך שבועות ועולים לרגל לירושלים מרחוק ומקרוב.

ומאז חורבן בית המקדש, במשך אלפיים שנה אנו מאחלים איש לרעהו, לשנה הבאה בירושלים הבנויה. 

ולמרות שחלק מהעם היהודי כבר חזר לארצו, ולמרות שברוך ה' שחררנו את ירושלים וראינו ניסים ונפלאות בבניין הארץ ובתקומת העם היהודי לאחר השואה, אנו ממשיכים לברך איש את רעהו בברכה זו.

וגם אני מברך אתכם חברים, שירושלים עירנו תמשיך להיות מאוחדת בליבות עם ישראל, שלמה, ללא מחלוקות, ללא חששות, ללא פיגועים, בשמחה ובאור, עיר שממנה תצא הבשורה לכל העולם כולו, ברכה לעם מאוחד ושמח בבניין ארצו ומולדתו, שנזכה סוף סוףף לשלום ושלווה, אמן! 

ל ש נ ה        ה ב א ה          ב י ר ו ש ל י ם             ה ב נ ו י ה !

כוחו של זיכרון - או - להעלות נר תמיד

שבת זו, כידוע, הינה "שבת זכור" (כמו כן, בשבת זו אנו גם קוראים על הציווי לאסוף כסף לרכישת שמן, על מנת להדליק את נר התמיד). התורה מצווה אותנו לזכור. לזכור את יציאת מצרים, את המן, מלחמת עמלק, ועוד. מהו הזיכרון? מדוע הוא כל כך חשוב? ובכן, הזיכרון הוא כוח, הוא אנרגיה, הוא מחזק, הוא מנוע לצמיחה ולשינוי.

יש קטע מקסים בתורה רכ"ב של רבי נחמן: "צריך להיות תמיד בשמחה ולעבוד את ה' בשמחה. ואפילו אם לפעמים נופל ממדרגתו, צריך לחזק עצמו בימים הקודמים, שהיה מזריח לו איזה הארה קצת. כמו שאנו רואים, שכמה סומים מחזיקים עצמן באיש אחד שאינו סומא, ומאמינים בו והולכים אחריו. וגם הסומא מאמין למקלו, שהולך אחרי מקלו אף שאינו רואה כלל; מכל שכן שראוי לילך אחר עצמו, דהיינו מאחר שבימים הקודמים הזריח לו קצת והיה מתחזק ומתעורר לבו לה' יתברך, אף שעכשיו נפל מזה ונסתמו עיניו וליבו, עם כל זה ראוי שיאחז בימים הקודמים וילך אחריהם, דהינו כמו שאז היה מתעורר לבו להתחזק בעבודתו יתברך, כן גם עכשיו יחזק לבו מאוד, וילך אחר ההתעוררות והזריחה שהיו לו אז, אף שעכשיו נפל מזה כנ"ל, עד אשר בקצת ימים יעזרוֹ ה', ויחזור ויזרח לו אורו יתברך, אמן".

אומר רבי נחמן, כי אין אדם שאין לו עליות וירידות. אין אדם ללא קשיים. לעתים הוא "על הגובה" ולעתים עמוק עמוק בקרקעית. עמוק כל כך, שאינו מסוגל לראות אפילו טיפה אחת של אור. הכל נראה לו חושך מוחלט. מה יעשה?

אומר רבי נחמן – שבימים כאלה, הוא חייב להיזכר בימים הטובים. למשל: אם הוא ירד ממדרגתו הרוחנית והתפילה אינה מדברת אליו, עליו להיזכר בימים שבהם התפילה "היתה עושה לו את זה", ולהאמין שהוא מסוגל לחזור למדרגה זו. ואם מדובר בזוג שהאהבה בינהם התקררה, עליהם להיזכר בשנים הראשונות ובאהבה הגדולה שהיתה שם, ולהאמין שזה עוד לא אבוד. ואם מדובר בילד שסטה מן הדרך, על הוריו – לפני שיפלו לייאוש – להיזכר בתקופות היפות של אותו ילד, ולהאמין כי אם השורש טוב, הילד עוד יחזור לכור מחצבתו.

כי כך הורונו רבותינו, השאלה הינה האם נותרה "קוסטא דחיותא", קרי האם נותר גרעין חיות – אפילו אם העץ יבש לחלוטין, האם נותרה בו עוד לחלוחית של חיים. אם זה המצב, אין לאבד תקוה, ויבוא יום והעץ היבש יצמיח ענפים חדשים וירוקים, עלים רעננים ופירות מתוקים.

וכל עוד העץ מצוי בחורף, בשלכת, כל עוד האדם הולך בחושך, מה יעשה? יאמץ את עצמו להיזכר בתקופות היפות. זיכרון זה יתן לו כוח לשמר את אותו גרעין חיים, עד שיגיע זמנו לפרוץ החוצה.

נראה לי, שדברים אלה של רבי נחמן מתאימים, יותר מכל, לזיכרון יציאת מצרים. גם כשעם ישראל בגלות, ומרבית היהודים אבודים ומבולבלים, גם אז יש לזכור את התקופות היפות של יציאת מצרים, האהבה הגדולה, הניסים "המסות הגדולות שראו עיניך" ולהאמין כי ימים יפים אלה עוד יגיעו "כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות".

ואומר האדמו"ר הזקן, שבכל יהודי יש "אהבה מסותרת" לקב"ה, היא היא הגרעין שממנו לעתים צומחת אמונה חזקה ביותר, שמחזירה אותו לחיק אבותיו. הוא נר הנשמה – נר התמיד, שאינו כבה לעולם. אפילו כאשר הכל חשוך בחוץ, הנר דולק. "וכל עוד הנר דולק – אפשר לתקן".

גם אני משתדל להחזיק באמתחתי את "ספר הזכרונות" הוירטואלי שלי, ובו זכרונות מכל מיני מינים וסוגים. זכרונות של שמחה, זכרונות של הצלחה למרות קשיים, זכרונות של אהבה וקרבה, זכרונות של התפעמות מעוצמתה של ההשגחה הפרטית, ועוד ועוד. זכרונות אלה הם כמו הנר הקטן שיש לי בלב, ולעת הצורך, כאשר אני שפוף, עייף, מותש וקצת חלש, אני מוציא אותם, מגלה את הנר הקטן, שהופך לאבוקה, ומאיר לי את החושך, עד שאוכל להתייצב מחדש. זהו כוחו של ה"זכור".