החכם והנבון ביום העצמאות

החכם - מסתכל קדימה.

הנבון - מסתכל אחורה, רואה את העובדות מנתח.

דבר יפהפה אומר המשורר: החכם יקח את הימים המדהימים האלה, מכיוון שהוא יודע שיש ימים ויש ימים. יש ימים שבהם נשכח את הראשונות, וכאשר יגיעו ימים קשים יותר לכאורה, יהיו כאלה שיתייאשו בשל איחור הגאולה, בשל קשייה, בשל דברים שנראים כאילו אנחנו הולכים אחורה, ולא קדימה. כאשר יגיעו ימים אלה, יהיו כאלה שתיפול רוחם אבל המתבוננים אל כל פרטי ההיסטוריה ששמר להם החכם, יחקרו אותם, ישוו לימינו אנו, ואז לבטח יבינו ויתחזקו ויקבלו כוחות להמשך הדרך.

זה מה שאני עושה כבר כמה שנים. לוקח את ההיסטוריה, לומד את הנסים המופלאים מאז ומעולם, ולוקח אותם לימינו.

העובדה ששרדנו אלפי שנים בגלות, בתחתית שבתחתית.

נס קיבוץ הגלויות.

נס תחיית עם ישראל.

נס תקומת המדינה.

נס הניצחונות הצבאיים, כנגד כל הסיכויים.

עלינו לשמור ולנצור אותם בליבנו.

לא בכדי אומרים אנו את המזמור הזה ביום העצמאות.

זה המזמור של אלה שהתקבצו מכל הגלויות.

של אלה שניצלו מהבור, השבי הסכנות.

ומתוך הקושי הגדול צמחו ועלו.

זהו סיפורו של עם ישראל.

מרביתו של עם ישראל היום מאמין שתקומת עם ישראל היא שילוב מופלא של כוחות נפש אדירים של אנשים אמיצים ועזי נפש בעל שאר רוח, יחד עם עזרה משמיים. בקצוות (החרדים הקיצונים, מצד אחד, ואתיאיסטים מצד שני), יש כאלה שסבורים שהמדינה הוקמה רק בידי אדם. אבל הקצוות האלה מצטמצמים והולכים. כי מי שמתבונן מבין, שאי אפשר לנצח ולעשות את כל מה שעשינו פה במאה וחמישים שנה, רק בכוחנו הדל.

לכן עבורי יום העצמאות הוא לא רק חג לאומי, לא רק חג ישראלי, אלא גם חג יהודי. חג אמוני. חג עם הרבה מאוד משמעות.

אשרינו שזכינו לחיות בדור הזה.

חג שמח!!

היינו כחולמים

אחת התכונות של האלוהים, שאותה לעולם לא נוכל להבין על בוריה ועומקה, היא תכונת הסבלנות. בתורה היא נקראת "ארך אפיים" (שמות לד ו).

הוא עושה מהלכים בחישובים של מאות ואלפי שנים. בעיניו זה כימים אחדים, אבל בעינינו, אלה חיי נצח. לכן, במבט הצר שלנו, מבט של חיי שעה, לעולם לא נוכל להבין ולחשוב את מחשבותיו, וגם על כך עומד הנביא ישעיהו (נה ח).

במלים אחרות, אם אתם רוצים לקבל קצה קצה של הבנה, איך חושב האלוהים... צריך לחשוב במונחים של מאות שנים, ולא במונחים של שנים בודדות.

הבוקר האיר לי המושג הזה של "ארך אפיים". ארך אפיים זה לעשות מהלך של מאות שנים לטובתנו, מהלך שבחלקו נראה נורא, ולדעת מראש שבשלב מסוים הוא ירחיק את העם שלו ממנו, אבל יש לו הסבלנות לדעת שעם השנים המחשבות האלה יתהפכו, וכאשר אנשים יראו את ההיסטוריה, הם יבינו.

הבלבול הנורא וטירוף הדעת, שהיה בשואה ולאחריה, המיט (ובצדק!) על רוב העם גל של מחשבות נוראיות ובלבולים.

*הנספים* נחשבו כ"צאן שהלך לטבח", אנשים חלשים שנלקחו כמו שה תמים להשמדה (ולכן אני כועס מאוד על האנדרטה של רפופורט, ראו ותבינו). היום מבינים עד כמה טעינו ועד כמה שפטנו אותם לא נכון, עד כמה היו גיבורים ואיזה עוול עשינו להם. בגלל הלך רוח כזה שורדים רבים שתקו את עצמם למוות. החלק הזה של השואה עבר כבר מהפך מושלם ועל כך אין שום חולק שעברנו מן הקצה אל הקצה.

חלק *מהשורדים* נחשבו כאנשים שעשו בוודאי משהו רע כדי לשרוד. ששיתפו פעולה. שהיו בזונדר קומנדו או בתפקידים אחרים כמו קאפו, או "זקן הבלוק", או קומנדו קנדה. שהם מכרו את נשמתם בשביל יום חיים או בשביל פרוסת לחם. היום מבינים שלעולם לא נוכל לשפוט אותם, ורובם היו אנשים טובים שניסו לעשות כל מה שבן אנוש יעשה על מנת לשרוד, וגם ניסו להיות יהודים טובים בתוך התנאים הנוראיים והבלתי אפשריים. הנושא הזה מובן יותר ויותר שאין לשפוט ואין להכליל וניתן לומר שמובן לרוב האנשים כיום.

*ואלוהים...* אלוהים נחשב אז כאיש הרע בכל הסיפור הזה. הדבר הכי טוב שיכלו לומר עליו אז, ולא להיצלב, היה שהוא "הסתיר פניו." שכאילו הלך לישון (פה לן יה) וזנח את עמו. זה הוביל חלק מן האנשים לומר שאם הוא יכול לעשות כך לעם שלו, אז הוא לא קיים (טיעון טאוטולוגי), או שאם היה רוע כזה בעולם, אז אין אלוהים.

הכעס עליו היה כל כך גדול, שייחסו אליו את כל הרע. ואלינו - מקימי המדינה, את כל הטוב. כאילו הכל קם כאן בלעדיו. הוא הרס ולא חמל (ואיפה הנאצים בסיפור הזה?), ואילו אנחנו תיקנו מה שהוא הרס. הקמנו מה שהוא החריב. לנו התהילה. לא לו.

וגם את זה אפשר להבין. ולקבל.

מספרים שפעם הגיע יהודי לרב גדול אחד (לא זוכר כרגע איזה רב אם זה היה החזון איש או הרב פיישנטיין), וביקש ממנו ברכה. והרב אמר לו - "ממני אתה בא לקבל ברכה? צא החוצה, חפש יהודי עם מספר על היד, ובקש ממנו ברכה. הוא יותר קדוש ממני!"

ארך אפיים... ארך אפיים הוא לעשות מהלך כזה מטורף וכואב, ולדעת שרק בעתיד, אולי בעוד 50 שנה, אולי בעוד 100 שנה, אולי בעוד 500 שנה, אנשים יתחילו להבין שאנחנו כמו הילדים שאבא לקח מאיתנו טבעת של פלסטיק ונתן לנו טבעת של יהלום. 

המהפך קרה אצלי כאשר התחלתי לראות את המהלך משנת 1740 ועד היום. את כל הסרט, ולא רק את חלקו. מי שרואה את זה מבין בקלות. שקרתה כאן סדרה ארוכה ארוכה של נסים, של תופעות לא ברורות ולא מובנות ולא ניתנות להסבר. מי שרואה את זה מבין שגם אם היו קמים בשנת 1740, כאשר היו כאן בארץ 5000 יהודים ובכל בעולם 1,350,000 בלבד - גם אם היו קמים כל הגדולים, החרדים, החסידים והחילונים מכל הארצות בעולם - ומתאחדים ומחליטים יחד (דבר שלא היה קורה לעולם) לעשות מהלך להקים מדינה - בארץ ישראל - ברור לנו שמהלך כזה לא היה מצליח לעולם.

כתב הנביא יחזקאל - אם אתם רוצים לדעת שיש אלוהים? ביום שתראו חזרה את היהודים בארץ ישראל, שכל אחד קם מהבית שלו במרוקו, בפולין, באוקראינה ובארצות הברית, ובא לגור כאן יחדיו עם אנשים שמעולם לא הכיר, מתרבות אחרת, שפה ומנהגים אחרים - כשתראו את זה, ואפילו אם לא תראו שום דבר אחר, תדעו שזו רק יד אלוהים. אך ורק יד אלוהים.

יב לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר ה', הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.  יג וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה':  בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם--עַמִּי.  יד וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה', דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי--נְאֻם-ה'.  {פ}

ועוד כתב הנביא יחזקאל - אתם רוצים לדעת שיש אלוהים? ביום שתראו שהארץ, שהיתה שוממה, במשך 2000 שנה, נענית ומקבלת את בניה, ופורחת, ובניה הופכים להיות המפתחים המובילים של מוצרי חקלאות בעולם (יהודים לא עסקו בחקלאות בגולה!) - תדעו שיש אלוהים.

וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא.

ועוד ועוד ועוד..... קצרה היריעה מלהכיל כאן.

המהלך הפלאי הזה, שהיה צפוי בתורה ספר ויקרא, שלפני הגאולה עם ישראל יתרבה בצורה *לא טבעית*, ואכן כך קרה. בשנת 1740 היו בעולם 1.35 מיליון יהודים בסך הכל. מאז מרד ביתר, ובמשך 1600 שנה, היו בעולם כמיליון יהודים. ופתאום ו-200 שנה לאחר מכן צמחנו פי 12!!! לכמעט 17 מיליון יהודים! צמחנו בקצב פי 4 מהקצב שצמחה האנושות!! וזאת למרות ואחרי ההתבוללות שהגיעה ל-50% באירופה!

מישהו בכלל זוכר איזה פחד אימים היה כאן לפני הכרזת המדינה? שחלק גדול מהעם ומהמנהיגים פחד לעשות כזה צעד? שהיו בטוחים שיום לאחר מכן יגמרו אותנו? מישהו בכלל זוכר שבקום המדינה היו פה בקושי 60,000 לוחמים (מחציתם שורדי שואה שברחו מאירופה כי אירופה לא רצתה אותם)? מישהו זוכר את הפחד והאימה שהיו כאן לפני מלחמת ששת הימים, שהיו בטוחים שזה, נגמר החלום הציוני?

ועוד כתב בספר ויקרא שמעטים מאיתנו יניסו אלפים מאוייבינו. שגם קרה בדיוק כך במלחמות ישראל. ואתם יודעים מה - אם אתם מקבלים ששורדי השואה הם המנצחים, אז חייבים אנו לומר, שמעטים שניצחו רבים, בהחלט אפשר וצריך וראוי לומר גם על השואה.

וההבטחה האלוהית לאברהם, שעם ישראל ישרוד לנצח, לא משנה מה יקרה, עמדה במבחנים בגדול, ומעוררת השתאות מגדולי ההוגים במהלך ההיסטוריה. זו הרי היתה המשימה הגדולה של הנאצים - לשבור את המיתוס הזה, שהעם היהודי ישרוד לנצח.

ועוד נקודות רבות שאני עומד עליהן בשעות ארוכות של שיעורים ביוטיוב.

וכשאנחנו רואים היום, 70 שנה אחרי קום המדינה, מה צמח כאן. למרות המלחמות, והקשיים, והעליות, והקליטה, והמשברים הכלכליים, האם אנחנו עד כדי כאן גאים לומר שהכל בזכותינו? מה שקרה כאן במשך 280 שנה, מאז 1740 ועד היום, הכל רק בזכות בני אדם?

כל מי שישר עם עצמו לא יכול לייחס לעצמו עד כדי כך גדולה לומר שהכל נעשה בלי עזרה. זו תופעה שלא היתה מעולם בהיסטוריה, ואפילו לא קרובה אליה.

מהותה של ענווה היא לדעת שאנחנו בעלי כוחות אדירים, אבל לדעת גם מי נותן ומסייע לנו לממש אותם.

ארך אפיים... צריך לחכות 70 שנה כדי שיבינו.

אבל לקב"ה יש סבלנות. הכל היה כרוך בפנים. כל המהלך. העליות והירידות. הכאב והכעס ולאחר מכן גם הנחמה. הוא לקח הכל בחשבון. מותר לכעוס, אמר אלי ויזל ז"ל. מותר שתהיה לך טרוניא. גם את זה הוא מקבל באהבה. 

-

"היינו כחולמים"

אחד הפסוקים המדהימים. בעומק שלו הוא אומר. שבעת הגאולה אנחנו לא נבין מה קורה כאן. הכל יהיה כל כך מהר, כל כך מבלבל, כמו חלום. לא נבין הכל, אולי נפרש את זה הפוך על הפוך.

אני חושב שזה מה שאומרים חז"ל שהגאולה באה "בהיסח הדעת", הדעת שלנו נתונה ועסוקה בדברים אחרים. ואנחנו בתוך מנהרת זמן של מהלך מטורף, שהתחיל מבקושי 5000 יהודים בארץ, למצב שיש כאן 6.5 מיליון יהודים, בארץ שלנו, משגשגת ופורחת, וחזקה מאי פעם בהיסטוריה.

זה לא חלום?

הבלבול, דרך אגב, לעניות דעתי, הוא בעיקר על מנת לבלבל את כל המתנגדים שהתנגדו טוטאלית להקמת המדינה, ובעיקר השונאים שלנו, ובראשם הכנסיה הנוצרית וגם שכנינו. שעד היום עומדים עלינו לכלותנו. מתוך הטירוף הזה, מתוך האופל הזה, פתאום צמחה לה מדינה.

"אז יימלא שחוק פינו..." אז, אחרי 70 שנה. כשנראה הכל מאחור. נבין שהיו כאן מהלכים אדירים. אחד הוביל לשני. אחד הרים את השני והכל כמו פאזל הוביל אותנו מעם נקלה ונרדף ובזוי, לעם גאה במדינה משלו, חזקה, והכל בין זאבים טורפים.

אז ימלא שחוק פינו.

אז, בנקודה הזאת, ולא לפני כן.

בדיוק כמו שהיה בשירת הים - אז ישיר משה - כמה דקות לפני כן כולם כעסו על ה', למה הוצאת אותנו, למה לקחת אותנו, למה ולמה, ופתאום ברגע אחד, הכל התהפך, אז, באותו רגע, פתאום הכל הסתדר, והם עמדו לומר שירה.

שירת הגאולה.

(התמונה - צולמה הבוקר מבית הכנסת "שירה חדשה" גבעת שמואל)

מסע לפולין עם ד"ר שי שגב​

ד"ר שי שגב - מוּדעוּת * העצמה * הצלחה​

המסר הגדול והחשוב ביותר של חג הפסח

בשבת שעברה הייתי בלובלין, פולין. עיר זאת איכלסה טרום השואה 43,000 יהודים. מיד לאחר שגורשו להשמדה (רובם לבלז'ץ ומיעוטם למיידנק)  הנאצים ימ"ש עברו עם דינמיט בית בית והחריבו את כל הבתים ברובע היהודי בלובלין, כך שלא נותר ממנו זכר. כך, למשל, במקום בו עמד בית הכנסת הגדול של המהרש"ל, שהכיל 3000 מקומות ישיבה (!) עובר היום כביש מהיר. ובמקום בו עמדו בתי תפילה ובתי מגורים, מסביב לטירת לובלין, יש מדשאות, קניון ועוד. דווקא בשבת זאת קיבלתי את תובנה משמעותית מאוד שארצה לשתף אתכם כאן.  

לליל הסדר יש משמעות מיוחדת, ותפקיד מיוחד ומוגדר במורשת היהודית – זהו החג בו מתכנסים אנו, כל בני המשפחה, על מנת להעביר את המסר האמוני החשוב ביותר הכולל שלושה שלבים:

לוח זיכרון במקום בו עמד בית הכנסת
הגדול של לובלין
(הצילומים שלי - ש.ש.)

שלב א': הקב"ה כרת ברית עם אברהם, לפיה יתן לו את הארץ. לברית שני שלבים עיקריים – "ידוע, תדע".

שלב ב': הקב"ה קיים את החלק הראשון של הברית בעת יציאת מצרים – "ברוך שומר הבטחתו".

הלכך, במשך דורות רבים – הועבר המסר המרכזי של ליל הסדר, שכפי שהתקיים שלב ב', יתקיים גם שלב ג'.

בליל הסדר אנו מזכירים את שלושת השלבים – הברית, יציאת מצרים (דווקא היציאה), ובהמשך: התפילה לקיבוץ גלויות וגאולה שלמה. 

כל ההליכים והתהליכים האופפים את ליל הסדר נועדו להעביר ולהטמיע את המסר הזה מדור לדור. מדוע?

כאן עמד בית הכנסת הגדול של לובלין.
היום עובר כאן כביש ראשי (מימין)
ושביל להולכי רגל

מכיוון שבתקופת הגלות, מה שיתן כוח לתקוה לחזור לארץ, הוא כוחה של האמונה בקיומה של ההבטחה. לכן אנו פותחים במלים: "ברוך שומר הבטחתו לישראל..." והיא (ההבטחה) שעמדה לנו – מכיוון שבכל דור ודור עומדים עלינו, ואלמלא הביטחון בקיומה של ההבטחה, היינו מפסיקים לייחל "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

לתוקף המהותי של עניין זה התוודעתי דווקא בלובלין. אנשים גורשו מהונגריה באמצע שנת 1944. אלה ששרדו חזרו הביתה לאחר פחות משנה, אבל הבתים שלהם כבר לא חיכו להם. ליהודי לובלין לא היה לאן לחזור. גם אם מאוד מאוד נרצה להקים מחדש את בית הכנסת המהרש"ל לא נוכל, כי עובר שם כביש ראשי. למעשה, המבנה היחיד, היחיד, שהצליחו להציל בלובלין, ואף הוא לאחר מאמצים דיפלומטיים, ולאחר קרוב ל-60 שנה מתום השואה, היה של הישיבה.

ועתה הכל מובן – אברהם עובר בארץ, הוא טרם קיבל את הציווי של "לך לך". הקב"ה מבטיח את הארץ לו ולזרעו. אברהם שואל, כיצד אתן סימן לבניי, שהם יקבלו את הארץ גם לאחר שנים? כיצד יקבלו סימן שלא יתייאשו? איך נוכל להבטיח שגם לאחר 1500 שנה במרוקו, פולין וצרפת, אנשים ימשיכו לקוות?

על כך כורת איתו הקב"ה את הברית בין הבתרים. גר יהיה זרעך. אמנם יהיה גר. אולם בצורה מדוייקת הוא יצא. יצחק נולד בפסח. בני ישראל יצאו ממצרים בדיוק 400 שנה לאחר מכן. בעצם היום הזה. זו ההוכחה.

לאחר שיצאנו ממצרים קיבל המלך ציווי מיוחד שלא להרבות לו סוסים, על מנת שהעם לא יתפתה לחזור למצרים. ככל שמדובר בתקופת השואה, נוצר מצב שבו בתי היהודים הוחרבו, או שהשתלטו עליהם עמים אחרים ולא איפשרו להם לחזור. הכיוון: ארץ ישראל.

מסביב לטירה - כאן עמדו בתים של יהודים. היום - דשא

הרבה יהודים התאהבו בגולה. משל למה הדבר דומה? לילדה שיש לה טבעת מפלסטיק. ובא אביה ומעוניין להחליף את טבעת הפלסטיק בטבעת זהב. והילדה בוכה וצועקת וצורחת, אבל האב נאלץ לעשות זאת, ומאמין שיום אחד תבין הילדה, מה המתנה שקיבלה.
הגולה אף פעם לא היתה המקום שלנו. 

וקרה הפלא האדיר הזה, למרות שבמשך 2000 שנה עברו ונלחמו על הארץ הזאת רוב האימפריות, ולמרות כל האתגרים, הארץ האירה פניה דווקא אלינו.

היום, בחלוף שבעים שנה, ברור לכולם שמדינת ישראל הינה סיפור הצלחה לא יתואר. סיפור עוף החול של העם היהודי. הנתונים לא מפסיקים לזרום, ונערך היום גם כנס גדול בשם זה. אסור לנו לשכוח מה היה בקום המדינה. סכנת הקריסה הכלכלית, הסכנות הבטחוניות. מכל אלה הצלחנו לקום, קומה זקופה.

ב-30 השנים האחרונות אנו רואים עליה ברמת החיים בכל קנה מידה. תושבי הארץ הוכפלו, הילודה גדלה, תוחלת החיים הוארכה ב-7 שנים, רזרבות המט"ח הוכפלו כמעט פי 30, החוב הלאומי פחת מאוד, הוצאות הביטחון (כחלק מהתוצר) צומצמו פי 4, הסיוע האמריקני (כאחוז מהתוצר) פחת פי 7, הייצוא הכולל שלנו גדל פי 10, האינפלציה ירדה מ-18 אחוז לשנה, לפחות מאחוז אחד. השקל הפך להיות מטבע חזק ויציב.

הצמיחה במשק הישראלי הציבה אותו במקום השני ב-OECD, סיכוני האשראי פוחתים, הדירוג העולמי עלה, ההכנסה הכספית של משקי הבית גדלה, מספר המפרנסים גדל, האבטלה צנחה.

ישראל הפכה יותר ויותר אטרקטיבית. בממוצע עולים ארצה בשנה כ-25,000 עולים, וחוזרים לישראל 10,000 יורדים, לעומת 15,000 יורדים, שרובם עולים שלא הצליחו להיקלט. למרות כל הצעקות והקשיים כביכול, ישראל מדורגת במקום ה-11 ברמת האושר. תופעת בריחת המוחות נבלמה, והם חוזרים ארצה ונקלטים כאן בעמדות הובלה. מערכת הבריאות שלנו במקום ה-9 במדד הבריאות העולמי. שיפור ניכר בתוצאות בחינות הבגרות, ועוד ועוד ועוד. כל מי שמעוניין מוזמן לעיין בספר ולהיווכח בפני עצמו במה שנראה כנס של מאה השנים האחרונות.

ישלי שיעורים של שעות ארוכות על הפלא הגדול הזה של תקומת עם ישראל, שככל שעוסקים בו יותר, מבינים עד כמה הוא גדול – וכל המרבה, משובח.

התפקיד שלנו כהורים-מחנכים, הוא אפוא להעביר את המסר הזה לילדינו, כפי שהעבירו לנו במסגרת שרשרת הדורות. אלא שכיום הדבר הרבה הרבה יותר קל, מכיוון שאפשר להבין ולראות בעיניים – ברוך שומר הבטחתו לישראל! 

פסח כשר ושמח לכולנו.  

חשוב להבהיר, כי אין באמור לעיל בכדי להפחית ולו במאומה מהצער העמוק מהאסון העצום שניחת על היהדות והיהודים בתקופת השואה. השואה היא מחיר כבד מאור בכל קנה מידה. והצלחתה המטאורית של המדינה שלנו היא גם הנחמה שלנו וגם הנקמה שלנו. 

חטא העגל - הסיפור האמיתי

*לעולם אל תפסיקו להאמין בילדים שלכם* - מסר מבהיל מסיפור העגל. מסר שכל הורה ובכלל כל אחד צריך לדעת.

מהו הסיפור האמיתי מאחרי חטא העגל?

1. המדרש אומר, שה"ערב רב" הם מצרים לשעבר, שבתקופת הרעב של יוסף התגיירו, על מנת לקבל ממנו לחם. יוסף קרב אותם כל עוד היה בחיים.

2. מאז ובמהלך השנים חלק גדול חזר והפך למצריים והפנה עורף לדרך היהדות. אולם היו כאלה שנותרו יהודים, או לפחות יהודים למחצה, והם היו דחויים על ידי חלק מהעם, ואף הם עצמם לא תמיד הרגישו שייכים, אבל בינתיים נותרו כחלק מהעם. לעומת אחרים, משה רבינו האמין בהם, קרב אותם, ואף עמד על כך שייצאו איתו ממצרים.

3. הם קיבלו את הכוח שלהם כתוצאה מהאמון של משה בהם. כאשר משה בושש לרדת מההר, והם חששו שהוא מת, כל הכוחות שלהם עזבו אותם. לכן הם יזמו את העגל. ומדוע דווקא עגל? כי על יוסף נאמר "בכור שורו..." - העגל הוא יוסף. אם אין להם את משה, הם רצו את הכוחות של יוסף הגדול, הראשון שהאמין בהם וקירב אותם.

4. על פי הזוהר, בכל דור ודור אנחנו ממשיכים לשלם בעבור עוון העגל. נשאלת השאלה, מדוע? הרי בחטא העגל השתתפו בקושי 3000 איש (חצי אחוז מהגברים. הנשים כלל לא השתתפו בחטא, כידוע). מדוע כל האחרים צריכים לסבול עד היום?

5. ואולי, אני חושב, הסיפור האמיתי הוא לא על המעט שהתהוללו מסביב לעגל, אלא של כל האחרים שלא האמינו בהם, ולא קירבו אותם. והתוצאה הקשה עקב כך.

6. הכוח של כל שרשרת, של כל עם, הוא כחוזק החוליה החלשה שלו. לכן, כל ישראל ערבים זה לזה.

מסר שחייב להדהד בנו בכל דור ודור.

ואמרו גדולי אנשי החינוך שלנו, כל אדם, כל אדם, חייב שיהיה לפחות מישהו אחד בעולם שמאמין בו.

מהי הגישה שלכם לחיים?

בין אם אתם מודעים לכך ובין אם לאו, כל אחד מכם מפתח, במהלך חייו גישה משלו לחיים. הגישה לחיים היא היא הקובעת מה תהיה ההתייחסות האוטומטית שלכם לאירוע מסויים, והתייחסות זאת תשפיע כמובן על התנהגותכם בהמשך, אלא אם כן תעברו תהליך של מודעות, או שיבוא מי שיתן לכם מבט חדש על אותו אירוע.

כך, למשל, יש כאלה שתפיסת המציאות שלהם היא שכולם שקרנים ואין אמון באף אחד, אלא אם כן יוכח אחרת. או שהעולם רע. יש שגישתם היא אוהבת ומתלהבת, יש אדישה, יש צינית וכן הלאה.

גם לרועי האומה היתה גישת חיים ותפיסת מציאות משלהם, והיא שהשפיעה על התנהגותם. יש מהם שקל יותר לזהות את גישתם לחיים, כמו יוסף. גישתו של יוסף לחיים, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותו, הינה שבסופו של דבר, האדם אינו קובע כלום, אלא הקב"ה. וכל שעושה הקב"ה הוא לטובה. ולכן אין מקום לכעוס ולא להתרעם על אף אדם, באשר הוא שליח של הקב"ה. וכל מעשיו של הקב"ה הם לטובה. אדרבה, גם אם הם התכוונו לרעה, הקב"ה חשבה לטובה. וזה העיקר!

ומה איתכם? ■

טבריה - חלוצת הגאולה

לפני כשמונה שנים הקמתי יחד עם הרב שמואל יניב את "הקתדרה בגבעת שמואל" ובמסגרתה פעילות קהילתית ענפה, ובין היתר טיולים פעמיים בשנה למקומות שונים ברחבי הארץ. ביום שני השבוע יצאנו לטיול מרתק, בעקבות העיר טבריה ותפקידה בגאולת עם ישראל.  

טובת ראיה

טבריה היתה המקום האחרון בו התיישבה הסנהדרין, אליו הגיעה השכינה, עמוקה מכל המקומות. ועליה אמר רבי יוחנן: "ומשם עתידים להיגאל" (ר"ה לא א). ולא פעם שמעתי מאנשים שמזכירים את רבי יוחנן ומסיימים, "אז יהי רצון שאכן תתחיל הגאולה מטבריה.. וכו'". ומה שהם לא יודעים, שעיון ולו קל בתולדות העיר מראה, כי דברי ר' יוחנן התגשמו שוב ושוב. וכי טבריה, שנחרבה פעם אחר פעם, פעמים בשל מעללי בני האדם ופעמים בשל איתני הטבע (רעידות אדמה, פעילות געשית ושטפונות), תמיד קמה וצמחה מחדש.

פתחנו את היום בתובנה, כי פעמים נושא הגאולה מגיע מעורפל ובלתי ברור, ועל כן יעקב ביקש שהקב"ה יציל אותו מידי עשיו, למרות ש"אתה אמרת היטיב עמך", וזאת מכיוון שאמירה הינה עניין בלתי ברור, ויעקב אמנם מאמין שיהיה טוב, וההבטחה תמומש, אולם לא יודע מה תפקידו ומה יהיה על רעיותיו ובניו. תופעה זו מסבירה הכיצד יש כאלה שנמצאים בתוך תהליך הגאולה אולם אינם מבחינים בו בפועל.

מלון דונה גרציה

טבריה נוסדה בשנת 20 לספה"נ ונקראה על שמו של הקיסר טיבריוס. אולם חכמים העניקו לה משמעות יהודית, בין על ידי היותה בטבור הארץ, ובין מחמת היותה "טובת ראיה". במהלך המאות 2–10 לספה"נ  היא שמשה כמרכז יהודי גדול וכבר בכך סימלה המשכיות יהודית אחרי החורבן.

בתקופת מסעות הצלב טבריה שמשה כבירת נסיכות הגליל. לאחר הקרב האחרון בקרני חטים (1187) הערבים החריבו את העיר והיא הפכה לכפר קטן.

התחנה הראשונה שלנו היתה במלון "דונה גרציה", בו קיבלנו הרצאה מאלפת על המנהיגה הציונית הראשונה דונה גרציה נשיא, שהבינה כי המקום הנכון ליהודים הוא ארץ ישראל, ובשנת 1561 שילמה לשליט סולימן הגדול הון עתק על מנת לחכור את טבריה, והחלה בבניית העיר. המעשה עורר שמחה ותקווה רבה בעם היהודי, אולם בפועל רק מעטים הגיעו לעיר.

בשנת 1670 חרבה העיר פעם נוספת, ל-70 שנה.

בית הכנסת "עץ חיים", על שם הרב חיים אבולעפיה. על פי המסורת,
במקום הזה בדיוק שכנה הסנהדרין

פרק נוסף במסענו היה סיפורו של החכם חיים אבולעפיה זצ"ל, איש מדהים שידע לרכוש את אהדתו של מושל טבריה ושל בנו, דאהיר אל עומר. בשנת 1740, בהיות הרב חיים אבולעפיא בן 80, חלם דאהיר אל עומר חלום, שעליו לאפשר ליהודים לחזור לטבריה ולהקים אותה מחדש, והוא קורא לרב חיים, שלמרות גילו המופלג התעורר כעוף החול, יצא למסע גיוס כספים, ובמו ידיו הגיע לטבריה ובנה אותה מחדש, ועורר יהודים להתיישב בה ואף דאג להם לפרנסה. לאחר שה"אור החיים" הקדוש ביקר  בעיר ונפגש עם רבי חיים, רמז עליו שהוא המשיח בדורו. ושוב כך עורר את העולם היהודי ומילא אותו תקווה, ואכן אנו רואים שהחל משנת 1740 החלו חסידים לעלות לארץ ישראל וליישב אותה. ושוב היוותה טבריה מקור השראה ואתחלתא דגאולה.

הפרק השלישי במסענו היה כיבוש העיר טבריה. העיר המעורבת הראשונה ששוחררה, ולא זו בלבד - שימשה דוגמה ומופת למהלכים הבאים של מלחמת השחרור: היוותה התקדים לעמידה יהודית איתנה מול הבריטים, ולכיבוש ערים מעורבות, בעקבות האימה שנפלה על תושבים בערים אלה, מפני היהודים. פעם אחר פעם טבריה היוותה הסנונית הראשונה בתהליך הגאולה.

ומעיסוק בגדולי הדור ואנשי-שם עברנו לעסוק בשותפים הגדולים לתהליך הגאולה, והם היהודים הפשוטים, כביכול, שהאמינו שהמקום שלהם הוא ארץ ישראל, והגיעו לכאן ויישבו אותה למרות הקשיים האדירים. כל יום ויום היה בבחינת מסירות נפש, במיוחד בעוד רבים אחרים היגרו למקומות נוחים יותר מאשר ארץ ישראל. פן זה הואר הן על ידי סיפור ההתיישבות של קיבוץ טירת צבי, בו היינו ושמענו מד"ר אמנון שפירא על ראשוני הקיבוץ, והן בסיפור חלוצי העליה השניה, עליו למדנו מהמדריך אסף, בחוות כינרת. סיפורים אלה שזרו כחוט השני את מידת החמלה והקהילתיות, והדאגה לכל חבר בקבוצה – ובאותה מידה הנס הגדול של הצלחה כנגד כל הסיכויים – הן תושבי העליה השניה, שלא נתנו להם סיכוי כנגד ה"תושבים הטבעיים" – הערבים, והן החלוצים הדתיים, שלפני 80 שנה אף אחד לא נתן להם סיכוי להצליח בחקלאות ובצבא, וקשה להאמין בדברים אלה, לאור המציאות של היום.

כך היא גאולתם של ישראל!

כשאלוהים נוגע בבן אדם ואומר לו - אתה תחיה!

ולדיסלב שפילמן

תגידו מה שתגידו, חברים, אבל כשאלוהים נוגע בבן אדם (ולדיסלב שפילמן) ואומר לו "אתה! תישאר בחיים!!", אז לא יעזור כלום! לא הנאצים, לא המחלות, לא עבודת הפרך, לא הגירוש, לא הרעב ולא הפולנים המלשינים. "יפול מצידך אלף ורבבה מימינך, אליך לא יגש". ממש ככה, כמו במשחק מחשב, כולם מסביבו נופלים מתים, והוא יוצא מהמוות פעם אחר פעם. סיפור אמיתי (!!) של יהודי שניצל בנסי ניסים. בכל פעם שהוא כבר הגיע לקצה של הקצה, הגיע מלאך (או מלאכית) אחר שדאג לו. עד כדי כך, שבחודשים האחרונים, כשכבר לא היו פולנים ובטח לא יהודים, הגיע מפקד נאצי שדאג לו לאוכל !! במשך שלושה חודשים!! כשהוא התחבא בגג המבנה שבו היתה המפקדה הנאצית!!!

הזכיר לי את משה רבינו, שאם ה' החליט להציל אותו, אז לא סתם אחד אלא בת פרעה בעצמה ובכבודה תציל אותו והוא יגדל בתוך הארמון של זה שהחליט להשמיד את כל היהודים.

אין דברים כאלה. פשוט אין. המציאות עולה על כל דמיון. כשנגמר הסרט הייתי חייב לחפש ברשת להיווכח שזה באמת סיפור אמיתי, כי אשקרה אף סופר לא היה יכול לחבר עלילה כזאת.

ואתה שואל - למה דווקא הוא? מה מיוחד בו מבין 6 מיליונים אחרים? וכמו הרבה שאלות אחרות מהתקופה ההיא... נשאר ללא תשובה.

לצפיה בסרט כולל תרגום: 

http://vod.walla.co.il/movie/2969093/the-pianist

נפתחה העונה השמינית של הקתדרה בגבעת שמואל

ביום רביעי 4.5.2016 נפתחה העונה החדשה של הקתדרה בגבעת שמואל. את הקתדרה הקמתי עם הרב שמואל יניב לפני שבע שנים ומאז התארחו בה רבנים, אנשי רוח, אנשי מעשה, ורבים ממנהיגי הארץ, לרבות שרים, חברי כנסת ואפילו שופט מבית המשפט העליון.

את העונה השמינית פתח מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך בהרצאה חשובה ביותר על הנסיונות בפניהם ניצבים אנשי שררה. מאות מתושבי גבעת שמואל והסביבה גדשו את במקום ובאו לשמוע את הרצאתו המרתקת שנמשכה שעה שלמה.

עשרות אנשים פנו אלי בתום ההרצאה בעיניים בורקות ונרגשות. "אשרי עם ישראל שיש לו מנהיגים כאלה. שרואים כל העת לנגד עיניהם את גודל האחריות ואת הסכנות של השררה".

את האירוע כיבד גם ראש העיר שדיבר במלים נרגשות הן על המפכ"ל והן על יום השואה שבפתח.

ממש במקרה המצלמה תפסה (מאחורי הרב יניב) את אלי סרוסי, בעל

עיטור העוז ממלחמת סיני, הקרב על משטרת קלקיליה בשנת 1956. איש יקר ואהוב, תושב גבעת שמואל הפוקד את הקתדרה מדי שבוע.

קישור לסטטוס בפייסבוק

=

השיעור השני מאת דוד רוזנבליט, הוקדש ליום השואה ועל סיפורים קטנים מאנשים גדולים. אחד הסיפורים הנוגעים היה על הרש יהושע אהרונסון. 

הרעב בגטו החמיר. האנשים נחלשו. יום אחד הצליחו להשיג מרק שבושל עם בשר סוס. התחיל ויכוח האם לאכול אותו או לא. חלק אמרו שעוד לא הגיעו לאפיסת כוחות, לפיקוח נפש. הרב יהושע אהרונסון, טען אחרת. הוא אמר שאפשר לאכול. לא צריך להגיע עד שערי מוות. חייבים לשמור על הכוחות. אבל ליהודים קשה לאכול אוכל לא כשר...

ואז הרב לקח את הכף, הכניס למרק, בירך בקול "שהכל נהיה בדברו", וטעם מעט. אחריו כולם התחילו לקחת. 
"שהכל נהיה בדברו" אמר. אנחנו מברכים גם על הרעה. גם אם איננו מבינים. אנחנו מאמינים שהכל לטובה.

קישור לסטטוס בפייסבוק

=

שיעורי הקתדרה מתקיימים מדי יום רביעי בשעות 09:00-11:00 . לתכנית השיעורים ניתן לפנות אלי במייל: dr.shay.segev@gmail.com

אמונות מגבילות – מנח ועד משה | שי שגב

לענ"ד, חז"ל, כאשר אמרו על נח שבדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, לא התכוונו להנמיך את נח, שכן כל אדם, אפילו צדיק, כאשר יעמוד במחיצתו של אברהם, ממילא לא נחשב לכלום. אז מי היה אברהם? בעל חכמה עילאה. הכיר את בוראו. מסירות נפש. פעיל, רם ונישא, נשיא אלוקים. אילו כתרים לא נקשרו לשמו. והכל נכון והכל אמת. וביתר פירוט, גדולתו בכך שהוא היחיד שנתנסה עשרה נסיונות ועמד בכולם. הוא פרץ דרך שלא הלכו בה מעולם, באמונה, במסירות, ויצר סטנדרט חדש. קשה – אבל אפשרי. 

ולהמחיש את הדבר אתייחס לנקודה אחת, המשליכה הן על נח והן על משה.

בתום המבול ציווה הקב"ה את נח: "צא מן התבה" (בראשית ח טז), ולא רק על היציאה מן התבה ציווהו בכך, אלא להשאיר את העבר מאחור, ולשנות פאזה, להחליף צד בתקליט – מה שהיה היה. החורבן נגמר, הגיעה עת לבנות. להשתחרר מהעבר, מהאבל, מהעולם שמת, ובעיקר מהפחד המגביל שלו, שיגיע עוד מבול, שריפה ידיו מבניית עולם חדש. נח, כידוע, לא הצליח לצאת מהפחדים האלה, הוא נשאר תקוע בעולמו הישן, השתכר והחמיץ את השעה הגדולה. הוא לא הצליח לכפות את האמונה על הפחדים שלו, ולהאמין בהבטחתו הברורה של הקב"ה, כי לא יוסיף לתת מבול על הארץ. יחד עם זאת, נח לא נענש על כך, מכיוון שאף אחד לפניו לא עמד בניסיון כזה ולא הצליח לגבור על הפחדים והאמונות המגבילות.

גם אברהם אבינו הצטווה להניח לעבר ולהיפרד מעולמו הישן. היה זה ניסיון לך לך. אולם היה לו ניסיון קשה יותר – בדיוק כפי נח, הוא נצטווה להתגבר על האמונות המגבילות שלו. האמונה המגבילה הידועה ביותר היתה, שלאברהם אין זרע. "הן לא נתת לי זרע" (בראשית טו ג) כרואה בכוכבים, אומרים חז"ל, ראה אברהם שהוא לא יזכה להיות אבא. ועל כן קשה היה לו מאוד לקבל את הבטחותיו של הקב"ה כי מי שיצא ממעיו הוא שיירש אותו. והקב"ה מה עשה: "ויוצא אותו החוצה..." ואומרים על כך חז"ל שהקב"ה אמר לו - צא מאיצטגננות שלך! (שבת קנו, א), קרי, תתגבר על האמונה המגבילה הזאת, ותאמין בי, שאתן לך זרע. וממשיך מיד הפסוק – "והאמין בה', ויחשבה לו צדקה". יש האומרים, שאברהם חשב לקב"ה כי יעשה עמו צדקה ויביא לו מה שאינו ראוי לו. אולם הפשט הוא שהקב"ה חשבה לאברהם שעשה צדקה עם הקב"ה. צדקה הינה מעשה חסד, דבר שאיננו מחוייבים בו. והקב"ה החשיב לאברהם את האמונה הזאת כצדקה, מכיוון שהיתה זו אמונה מגבילה קשה ביותר, ואברהם היה צריך לגבור עליה, והצליח. הצליח היכן שנח נכשל.

עוברים אנו כמה דורות קדימה, ומגיעים למשה רבינו. לקראת סוף ימיו הקב"ה פונה אליו במלים: "... הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע..." (דברים לא יד); המדרש (רבה ט) מספר, כי משה מאוד נעלב ממלים אלה - כך אמר משה: "רבש"ע, בהן קילסתיך, שכן כתיב: "הן לה' אלוקיך השמים ושמי השמים (דברים פ"י, יד), ובהן אתה גוזר עלי מיתה?

א"ל הקב"ה: ... אי אתה זוכר בשעה ששלחתיך לגאול אותן (את עם ישראל) ואמרת לי: "והן לא יאמינו לי" (שמות פ"ד, א)? הוי (לכן - ) "הן קרבו ימיך"."

ראוי לציין, כי אין זו פעם יחידה בה הקב"ה מחזיר למשה באותה מטבע לשון. אומר המדרש, כי לא בכדי עצר הקב"ה את תפילותיו של משה להיכנס לארץ במלים "רב לך". היה זה מעין עונש/תיקון על דברים של משה לקורח – "רב לכם" ובני לוי, ואכמ"ל.

שואלים המפרשים, והרי לא מצאנו שנגזר על משה שלא ייכנס לארץ, מהסיבה שאמר "והן לא יאמינו לי", אלא בגלל מי מריבה. אם כך מה פשר המדרש? ומסביר בצורה נפלאה ה"כלי יקר": שחטא מי מריבה נגרם מכיוון שמשה חס על עם ישראל, וחשש שהם לא יאמינו לאות הזה, ואז יהיה קיטרוג גדול מאוד על עם ישראל, שאפילו הסלע שומע לדברי הקב"ה אולם עם ישראל לא. הוא למעשה חזר על מה שעשה בחטא העגל. אמנם שם הקב"ה שיבח את משה. אולם כאן פסק: "לא האמנתם בי". והמלים קשות ביותר. הכיצד ניתן לומר על משה רבינו שלא האמין בקב"ה? אמנם אפשר לומר, כי ההאשמה הינה שלא גרמתם שבני ישראל יאמינו בי, אולם אין זה הפשט.

את עומק הפשט מסביר לנו הכלי יקר כאמור. למשה רבינו היתה אמונה מגבילה, עוד מתחילת דרכו, ולכן גם לא רצה לקבל את השליחות. האמונה המגבילה היתה שבני ישראל לא יאמינו לו. שהוא אינו ראוי לכך. אולי מחמת הגמגום, אולי מחמת שביטל עצמו לפני שבעים הזקנים. והקב"ה בא אליו בעב הענן במתן תורה הראשון, רק על מנת שבני ישראל יאמינו בו – "וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט ט). אמנם העם האמין במשה, אולם הוא לא האמין שהעם מאמין לו. ואולי מחמת שהיה כה ענו, לא האמין בכך. והקב"ה נתן לו הזדמנות נוספת, אך משה חטא בחטא מי מריבה. הקב"ה הורה לו בדיוק מה לעשות. והציפיה היתה שמשה יתגבר על האמונה המגבילה שלו, ויאמין בקב"ה שבני ישראל ישמעו לאות הזה. אותה אמונה ישנה של "והן לא יאמינו לי". אולם הוא לא הצליח בכך. ובסופו של דבר לא נכנס לארץ. יוצא מכאן, שהגורם האמיתי והפנימי שגרם למשה רבינו שלא להיכנס לארץ הוא האמונה האמונה המגבילה שלו, שגרמה לאחר 40 שנה לחטא מי מריבה ולעונשו.

נשאלת השאלה, מדוע אם כן, נח לא נענש על כך ומשה כן? ולענ"ד ההסבר הוא, שבאמצע היה מישהו שיצר תקדים. הוא אברהם. הגדול בענקים.

"הייתי בטוח שאני היהודי האחרון"

נשאתי דברים השבוע באחד מבתי הכנסת בגבעת שמואל. התחלתי בדברי חז"ל, שלעולם פרשת "כי תבוא" נקראת לפני ראש השנה, מכיוון שזו הפרשה עם הכי הרבה קללות, ורוצים שתעלה שנה וקללותיה".

השבוע לפני 76 שנה, ב-1 בספטמבר, החלה מלחמת העולם השניה. כידוע, התאריך העברי והלועזי מתמזגים מדי 19 שנה. השנה נסגר המחזור הרביעי (19 × 4). דהיינו, מלחמת העולם פרצה בדיוק כמו השבוע, לפני פרשת כי תבוא, פרשת הקללות, לפני תום השנה. תכלה שנה וקללותיה.

אבל זה לא הכל.

מלחמת העולם לא פרצה בסופה של שנה רגילה. היתה זו שנת תרצ"ט. לא היתה זו סופה של שנה, אלא סופה של מאה. שנת תרצ"ט נפתחה בליל הבדולח, והסתיימה בפתיחת מלחמת העולם. אמור מעתה, לא תכלה שנה וקללותיה, אלא תכלה *מאה* וקללותיה. ולא סתם מאה. שנת תרצ"ט סיימה אלפיים שנות גלות. המאה שנפתחה 10 ימים לאחר מכן, התחילה את עידן הגאולה. העידן של קיבוץ גלויות, הקמת המדינה ועוד, דברים שכלל לא היו ברורים וודאי לא מובנים מאליהם בשנת תרצ"ט.

אבל זה עדיין לא הכל.

פרשת הקללות מסתיימת בהפטרה מדהימה, המבטיחה גאולה וקיבוץ גלויות, מבטיחה שעם ישראל יחזור ויפרח, ומסיימת במלים "אני ה', בעיתה אחישנה".

עוד לפני שהתחילה הפורענות, הנביא זרע את זרעי הגאולה. אם אתה רואה דור של פורענות, תאמין שגם הגאולה תבוא לאחר מכן. ובלשון חז"ל - אם ראית דור שרות באות עליו כנהר, חכה לו - למשיח, לגאולה. אל תתייאש.  כי אחרי הנפילה תבוא הצמיחה. עם ישראל ישרוד לעד.

"ומה היה בפיהם של כל הנספים?" שאלתי. והתשובה: "זכרו אותנו. זכרו והזכירו.

איזו מין בקשה זו, שניה לפני המוות? מה היא  מלמדת? היא מלמדת, שלמרות שנראה שזה סוף העולם, או לפחות סופו של העם היהודי, הם מאמינים שהשואה תסתיים ועם ישראל לא ייכחד. שיהיה מי שיישאר. למה? אמונה. אין היגיון. רק אמונה בת אלפי שנים בנצחיות עם ישראל. לכן, מתוך ידיעה שיהיה מי שיישאר, ביקשו שיזכרו ויזכירו אותם.

ואכן. השואה הסתיימה. עם ישראל שרד, למרות הסיכויים, קם מן האפר וההריסות,  עלה לארצו, הקים כאן מדינה והפך את השממה לגן פורח, למרות שבעה עממים מסביבנו שמחפשים את השמדתנו. אין שום הסבר הגיוני לפלא הזה.

דבר התורה הראשון אי פעם ששמעתי מאבא שלי, בינקותי ממש, היה בסמוך להולדתי, ששה חודשים לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים. 

"כיצד מסתדר צמד המלים הזה - 'בעיתה אחישנה?' שאל. חז"ל פרשו את זה - אם זכו ישראל, תגיע הגאולה במהירות. אם לא זכו, תגיע בזמן. אולי זה לא יהיה כל כך מהר, אבל זה יקרה. מובטח לנו. 

והינה, לאחר מלחמת ששת הימים, בא לנו פירוש חדש - אל תאמר "אחישנה" אלא אחי-שנה - אחי בגימטריא 19. 19 שנה. 19 שנה בדיוק מאז הקמת המדינה - מלחמת ששת הימים. דהיינו הנביא ציין בדיוק את שיאו של המהלך, העת שלו הוא - 19 שנה. 

ואם תרצו - 2000 שנה המתנו להקמת המדינה - זה ה"בעיתה". ו-19 שנה לאחר מכן, היתה המלחמה הקצרה, המהירה והמוצלחת ביותר בהיסטוריה. זה ה"אחישנה". והנבואה הזאת ניתנה מתי? באותה פרשה של הקללות. הוא אשר אמרנו. 

סיימתי בברכת שנה טובה, ואז נגשו אלי שני יהודים נרגשים. שניהם ניצולי שואה, מתוך שלושה שישבו שם.

האחד אמר לי, "נולדתי בן יחיד להוריי,  לאחר 18 שנות נישואים. לקחו את אבא שלי למחנה ריכוז, משם הוא לא חזר. אבל הוא הצליח להעביר אלי מכתב קצר ובו בקשה אחת, שלאחר שהכל יסתיים אגדל את בני כיהודי".

השני, יהודי בן 96 עם מספר על היד אמר לי בקול רועד, "בשלב מסוים, בראש השנה, נאלצתי לעבוד במפעל. ידעתי שראש השנה. היבטתי מסביב. הייתי בטוח שאני היהודי האחרון שנשאר והחלטתי לעשות הכל על מנת לשרוד. לספר את הסיפור. כי האמנתי שעם ישראל לא ייכחד. אפילו אם נשארתי אחרון, מוטלת עלי האחריות להמשיך את העם היהודי. והחזקתי מעמד למרות כל הקושי וזכיתי לעלות לארץ הקודש ולראות בקומת מדינת ישראל יחד עם ניניי. היש ניצחון גדול מזה?"

במצולות

מוזמנים אתי לצלול לסיפור "במצולות" של עגנון, ומתוכו להתוודע מעט לחיי העיירה היהודית, אמונתה ומנהגיה, ולאורח החיים השביר מול שכניהם. 

מחר, 10 בבוקר, גבעת שמואל, הכניסה חופשית. 

כוחו של מעשה טוב

מבקש להביא בפניכם מעשה אמיתי שנתקלתי בו ממש בימים אלה, מתועד ומאומת, עם תמונות.

טים יאנג ופול הולינגס מניו ג'רזי הם כבאים מסורים. לפני מספר שבועות יצא להם לעבוד משמרת שלמה וקשה שהתמשכה על פני 12 שעות בכדי לכבות שריפה שפרצה באיזור. בסיום המשמרת, עייפים ומותשים, הם הגיעו לבית קפה בסביבות השעה 6 בבוקר וביקשו מבעל הבית את כוס הקפה הכי חזק שהוא יכול להכין להם.

תוך כדי הישיבה בבית הקפה הם החליפו ביניהם חוויות על המשימה הקשה והמסוכנת, שרק אז הם התחילו להתאושש ממנה ולעבד את פרטיה. מה שהם לא ידעו היה, כי המלצרית הצעירה שהגישה להם את הקפה וארוחת הבוקר הקלה, היטתה אוזן והקשיבה בקשב רב לכל הסיפור.

בסיום הארוחה, כאשר טים ופול באו לשלם, הם זכו להפתעה נעימה – במקום שעל החשבון יהיו ספרות, היו עליו אותיות...  

וכך כתבה להם (תמונת הפתק מצורפת):

"ארוחת הבוקר שלכם היא על חשבוני היום – תודה על כל מה שאתם עושים, על כך שאתם משרתים אחרים, ורצים למקומות שאחרים בורחים מהם (היא כתבה להם את זה באופן חביב של משחקי לשון). לא משנה מה תפקידכם… אתם אמיצים וחזקים. תודה שאתם אמיצים וקשוחים כל יום! מתודלקים על ידי אש ומונעים על ידי אומץ – איזו דוגמא נפלאה אתם נותנים. לכו תנוחו. ליז".

שני הכבאים היו נרגשים ביותר למקרא המלים החמות, והודו למלצרית הצעירה על המחווה הנפלאה שלה. טים אף שיתף את הסיפור בפייסבוק שלו וכתב: "זה היה מעשה לא אנוכי וטוב לב. אני בהחלט אגיד לחברים שלי להגיע ולתמוך בעסק הזה, ואם ליז במקרה תהיה שם – הם גם ישאירו לה טיפ גדול".

אבל זה לא סוף הסיפור.

הכבאים גילו שאבא של ליז, סטיב, משותק מהצוואר ולמטה מזה חמש שנים תמימות. אף נודע להם, כי ליז הקימה בחורף האחרון עמוד התרמה באינטרנט, בו ניסתה לגייס כסף למכונית מיוחדת אליה ניתן להכניס את כיסא הגלגלים של אביה, כדי שהיא תוכל להוציא אותו מהבית (שהפך, למעשה, לכלא שלו) ולהתנייד איתו. טים דחק באנשים לעזור לליז ולתרום: "מסתבר שהבחורה הצעירה שנתנה לנו ארוחה בחינם, היא זאת שבאמת צריכה את העזרה…" כך כתב לחבריו.

והינה, בתוך מספר ימים תרמו לליז למעלה מ- 70,000$ – הרבה יותר מאותם 17,000$ שהיא ביקשה לגייס בשביל המכונית המיוחדת.

ליז ומשפחתה לא היו יכולים להיות יותר אסירי תודה לשני הכבאים: "כל מה שעשיתי היה לשלם על ארוחת הבוקר שלהם. לא ציפיתי לשום דבר מעבר לחיוך", אמרה. "זה רק מראה לכם שאתם צריכים להיות נחמדים אחד לשני, ושאפילו המחווה הקטנה ביותר יכולה לשנות חיים."

סיפור קטן, על מעשה גדול, ושכר בצידו.

לסרטון על המקרה לחצו כאן.

ונזכרים אנו בסיפור רוצח בשגגה, והגרזן שנופל בטעות מידו, וגולה בשלו לעיר מקלט, ופירוש חכמים שאין טעות ואין מקרה, וגלגל חוזר בעולם, ואין ארוחות חינם ואדם זורע מה שהוא קוצר, וזה אחר מעיקרי האמונה שלנו.