* * *
אני מבקש לפתח מחשבות ששיתפתי חלקן בפייס, חלקן עם חברים, חלקן עם עצמי, חלקן עיבוד של דברים מהעבר, שהתגבשו לכדי המאמרים הבאים. אז בואו לצלול איתי...
שני קצוות לאדם - שכל ורגש. שניהם מנהיגים אותו במינון כזה או אחר, שמשתנה מאדם לאדם וממקום למקום. במאמר זה אתייחס להנהגה השכלית של האדם.
הנהגה שכלית זאת באה לידי ביטוי בצורה היפה ביותר, והקלה ביותר להמחשה, בדבריו של החכם מכל אדם - שלמה המלך - בשורש י.ת.ר. - החשיבה השכלית מסתכלת על התוצאה, על היתרון. והיא פשוטה מאוד - מה נותר לך, מה יוצא לך ממה שאתה עושה? אם יוצא לך טוב, אם יש יתרון, אם אתה נשאר עם משהו ביד, לעומת ההשקעה שלך, תעשה; ואם לא, אז אל תעשה. זו כל התורה השכלית על רגל אחת. כך פועל השכל, בצורה מאוד מחושבת. לפני שאתה מחליט לענות למישהו שהרגיז אותך, שאל את עצמך - מה יצא לי מזה שאצעק עליו עכשיו? מה יצא לי מזה שאכנס איתו למריבה? אם תצא תועלת, צריך לעשות זאת, אפילו אם זה בניגוד לטבע שלי. אולם אם מאידך הדבר רק יזיק, ויגרום ועגמת נפש, וכו', עדיף להיות "חכם" מאשר להיות צודק. האדם המשליט את שכלו על רגשותיו, "יאמר" לעצמו כיצד להרגיש, ויכוון את עצמו כך שבסופו של דבר, מטרתו תהיה לצאת וידו על העליונה לעומת המצב הקודם.
בשפת האימון ובשפת הניהול, אנשים אלה מכונים "אנשי הפיננסים" - כל דבר מחושב מראש, הם רואים כל דבר "דרך החור שבגרוש". גם מערכות יחסים בנויות אצלם על חישובים של אינטרסים, גם תרומה לציבור וכדומה. נראה שאנו מכירים את הדברים, בואו נתמקד ביתרונות וחסרונות.
יתרונות ההתנהגות השכלית
ההבדל הגדול בין ההתנהגות השכלית להתנהגות הרגשית (בה נדון במאמר הבא) מתייחס לזמן שבו מודדים אותה. בעוד שההתנהגות הרגשית מתייחסת לתוצאה שבהווה (אני עושה מה שאני מרגיש לצורך תוצאה מיידית), ההתנהגות השכלית נעשית בהווה, אולם מכוונת לתוצאה שתקרה בעתיד. המחיר הוא האיפוק, או הפעולה כנגד הרגש. אולם, בעוד שאת המחיר אני משלם עכשיו, כאשר תגיע התוצאה הטובה, אני "אשכח" את המחיר ששילמתי, ואוכל ליהנות הנאה שלמה מהתוצאה והיתרון אליו היגעתי.
לעומת זאת, המצב בהתנהגות הרגשית הוא הפוך. קודם כל אני מתנהג, קודם כל אני נהנה, עושה מה שאני מרגיש, בלי לחשוב על התוצאות. ההנאה הינה מיידית, אולם כאשר יגיע הזמן בו אצטרך לשלם את המחיר על התנהגותי, הכאב יהיה כפול ומכופל, מכיוון שאת היתרון שכחתי, ואשאר רק עם המחיר... יתרה מזאת, הואיל ומטבעם בני האדם אוהבים להפסיד, קשה להם המחיר שישלמו (או ההפסד שיפסידו) מאשר התמורה שיקבלו.
נדגים את הדברים בדוגמה הבאה: שני אנשים יוצאים לנופש. הראשון, קודם משלם את כל התמורה לפני שהוא יוצא לנופש. השני, קודם יוצא לנופש ואח"כ משלם. למי אתם דומים? האינטואציה אומרת, כי מי שכבר שילם, "שכח" מהכסף, הוא ייהנה יותר מהנופש מאשר מי שמסיים אותו עכשיו, ועומד בתור לשלם אלפי שקלים ...
אנחנו כל כך מכירים את התגובה הזאת "איך יכולתי להיות כל כך טיפש", "איך מכרתי את עולמי ברגע", כל אחד יכול לשייך דברים אלה אליו, למאורעות מסויימים, או לאנשים מסויימים, שהפסידו את עולמם ברגע אחד, כאשר לא חשבו על התוצאות. ולעומתם, אנשים שהיו מוכנים לסבול בהווה, על מנת להשיג תוצאות טובות בעתיד.
זאת ועוד. מטבעו של האדם, הוא נדבק לרכוש, חפצים, משהו פיזי - מחפש משהו "ביד". עד כדי כך שאחת הטכניקות הידועות לגרום לאדם לבזבז כספים, או לתרום תרומות, הוא מתנה קטנה וחסרת ערך (ביחס ל"מחיר") שהוא מקבל והיא משפיעה עליו לעשות פעולה מסוימת שלא היה עושה אלמלא המתנה. לכן, פעמים רבות אדם מודד את אושרו בהתאם למה שנשאר לו ביד בסופו של דבר - לעתים אפילו לא משנה מה המחיר שהוא שילם בדרך... במישור זה, ההתנהגות השכלית מתחברת לתכונות אלה, לעניין התוצאה.
ההתנהגות השכלית - תפארת האדם
באחד הסטטוסים בפייס העליתי את השאלה למה מתכוונים כשאומרים "תהיה בן אדם". והתגובות שקיבלתי, מתאימות ל-2 הגישות הפילוסופיות, האחת אומרת שתפארת האדם היא השכל שלו, יכולת הניתוח וכדומה, באמצעותו הוא שולט בבריאה; והשניה אומרת, שתפארת האדם היא המידות הטובות, יכולת האיפוק, החמלה וכדומה. אתם מוזמנים לעניין בסטטוס ההוא. עם כל זאת, חשוב להבין, כי בשורש הדברים, שניהם אחד: גם ההתנהגות השכלית, וגם האיפוק והשמירה על המידות, שניהם נובעים מהשכל. אמנם יש בהם רגש, גם נושא החמלה וכדומה, אולם בשורש הדברים, ההבדל בין האדם לבהמה, הוא בנשמה שהוא קיבל - "נפש ממללא" כמו שאומר תרגום אונקלוס, יכולת הדיבור, השכלית, התכנון והמחשבה, והבעת הרגשות - הכל מגיע מאותו השורש... וזה מה שמבדיל אותנו מהחיות, הן פועלות כאוטומט, הן מתוכנתות - לא האדם....
חסרונות ההתנהגות השכלית
להתנהגות השכלית יש כמובן המגבלות שלה, ויש לה מספר חסרונות. להלן אפרט 3 חסרונות מרכזיים, בלי להביע דעתי מהו משקלם היחסי.
חסרון ראשון: ריאליזם / מלנכוליות / פסימיות
ההתנהגות השכלית עלולה להוביל אותנו במהירות לפסימיות. ואין דוגמה טובה יותר לכך, מאשר דבריו של קוהלת שצויינו למעלה. אם אנחנו מסתכלים על התוצאה בטווח הארוך, טוען קוהלת - מה יוצא לנו מזה? איזה יתרון נשאר לנו? בשביל מה בכלל לחיות?
אדם עובד עשרות שנים, אומר קוהלת - בשביל מה? מה נשאר לך? נניח שאדם מרוויח שכר בגובה השכר הממוצע במשק, בואו נאמר 7500 ש"ח לחודש; שכר צנוע לכל הדעות. הוא ואשתו מרוויחים 15,000 ש"ח לחודש, 180,000 ש"ח לשנה, במשך 50 שנות עבודה הם מרוויחים יחד כ-9 מיליון ש"ח. מה הם משאירים כשהם הולכים? כל העבודה שהם עובדים, זה רק בשביל לשרוד. רק בשביל מלחמת החיים. כך אומר קוהלת. זה כמו עצמאי שמחזיק עסק, ולמעשה - כך הוא אומר - העסק מפרנס אחרים, לא אותי... הוא מפרנס את העו"ד, את רואה החשבון, את הספקים - אבל מה נשאר לי? ומעניין, שכולם אומרים את זה....
וממשיך קוהלת ואומר - היגעת לעולם. איזה חותם תשאיר עליו? מי יזכור אותך? מי יבוא לקבר שלך? שנה שנתיים לאזכרה, לאחר מכן החיים נמשכים. מה שהיה, הוא שיהיה, אתה בסך הכל בורג קטן ואפסי בתוך מערכת כל כך גדולה. אתה לא תשפיע על מהלך השמש, אתה לא תמלא את הים, והנכדים שלך בקושי יזכרו איך קראו לך. כל הנכסים שצברת יישארו כאן, אחרים ישתמשו בהם, ולא יזכרו אותך. אז מה התועלת שאנחנו כאן?
קוהלת ממשיך ומפתח רעיון זה עוד ועוד ועוד, ועד מהרה אתה מגיע למסקנה, שאם אנחנו הולכים בגישת השכל, בגישת "מה יתרון" אולי עדיף למסור את המפתחות ולעבור ישירות לעולם הבא....
התנהגות שכלית גורסת שעלינו להנמיך ציפיות, לא לקוות ולא לצפות. התנהגות שכלית גורסת שצריך להכין את עצמנו תמיד לרע מכל. כך נוכל לספוג את המכות הקשות שאנו עוברים. זהו פסימיזם בהתגלמותו. מכירים את התחושות האלה? את האנשים האלה?
קהלת מציין זאת בדברים הקשים הבאים:
וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה, וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת: כִּי מֶה הָאָדָם, שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ, אֵת אֲשֶׁר-כְּבָר, עָשׂוּהוּ. וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר, מִן-הַחֹשֶׁךְ: הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ; וְיָדַעְתִּי גַם-אָנִי, שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם-אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי, אָז יֹתֵר? וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל. כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל, לְעוֹלָם: בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל. וְשָׂנֵאתִי אֶת-הַחַיִּים--כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: כִּי-הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ!
חיסרון שני: הקושי למדוד את התוצאות
הקושי השני של ההתנהגות השכלית הינו במדידת התוצאות - התנהגות שכלית רחוקה מלהיות מדע מדוייק. וניתן מספר היבטים: הראשון, הואיל והדברים קורים בעתיד, ואליהם מכוונת ההתנהגות, והואיל ואף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד, קשה מאוד לתכנן. "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום": האדם מתכנן כל היום, ובאה המציאות וטופחת על פניו...
השני, לא כל דבר מדיד בכסף. איך אפשר למדוד את עוצמת השמחה והאושר שיצמחו לנו מפעולה כזו או אחרת? מי יודע האם אנחנו בעוד כך וכך שנים נהיה אותם אנשים? האם דברים מסויימים עדיין יהיו כה חשובים, או מאידך האם תצמחנה נסיבות אחרות אשר תהפוכנה את התמונה? יש דברים שמדידים בקלות - כמו כסף, נכסים, מכירה לעומת קניה. איך מודדים אושר? העצמה אישית?
למשל: פלוני תורם צדקה לעני, בואו נאמר 100 ש"ח. התמורה שהוא מקבל היא תחושת אושר על הנתינה. כמה שווה התחושה הזאת? כמה הייתם מוכנים לשלם על מנת לקבל עוצמות כאלה? אם הייתי מוכן לשלם למישהו אחר (פסיכולוג, מאמן, וכדומה) סכום כזה על מנת שיוביל אותי לתחושה כל כך טובה, אז "השתלם" לי להשקיע 100 ש"ח בצדקה. אם לא, אז ההשקעה היתה מיותרת. תיאורטית - הטענה מעניינת, אולם כיצד באמת אפשר למדוד אושר?
חיסרון זה מוביל ל-2 גישות בחשיבה הכלכלית.
הגישה האחת אומרת, שבאמת אפשר וצריך לחשב את פעולותיו של האדם, גם לגבי פרמטרים הקשים למדידה, כמו אושר, שייכות וכדומה. הבעיה של גישה זו , הינה חוסר האפשרות להציג מודל מדעי, הניתן למדידה וליישום. גישה שניה אומרת, שהואיל ולא ניתן למדוד אושר, סיפוק וכדומה, יש להתמקד אך ורק בתועלת כספית. הבעיה של גישה זו, הינה שפעמים רבות אנשים לא מסתכלים רק על הכסף...
חיסרון שלישי: בעיה חברתית
הקושי השלישי שאני רואה הוא הפגיעה החברתית הנגרמת כאשר אנשים מתחברים לאחרים ונשארים מחוברים אליהם, אך ורק על בסיס אינטרסים. כאשר אתה חי עם אדם, שכל הזמן מודד אותך, ואת היתרונות והחסרונות של החברות איתך, אתה למעשה נמצא במבחן. לא כל אחד ראוי שאהיה במבחן מתמיד, על מנת להצדיק את הקשר איתו... "אתה לא אוהב אותי, אתה אוהב את הכסף שלי; את השכל שלי (האם זה אותו הדבר?) וכדומה...
העניין הזה הוא בכלל לא פשוט, שהרי נוצר לנו קליק עם אנשים שאנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לקבל מהם. לקבל השראה, רווח כזה או אחר. עם זאת, אם הבסיס הוא מה שאני מקבל, והוא בלבד, הרי זה קשר בעייתי, שעלול להוביל לתחושות ניצול, התחשבנות תמידית והיפרדות מהירה. קשר אמיתי בין בני אדם מחייב יותר מאשר חשבונות של רווח והפסד.
האנשים הקרים, המחושבים, שלא נותנים לעצמם להתרגש, להתקרב, לפתוח את הלב - הם אנשים שמרחיקים מעליהם אנשים אחרים. אנשים כאלה גוזרים על עצמם את מחיר הבדידות.
קושי רביעי: הטיות קוגניטיביות
הקושי הרביעי של ההתנהגות השכלית, הוא שפעמים רבות אנו רק סבורים כי אנחנו מתנהגים בצורה שכלית, אולם במודע, או שלא במודע, אנחנו כפופים לעשרות אמונות תפלות וטפלות, הטיות קוגניטיביות כאלה ואחרות, המשפיעות על שיקול דעתנו, הגורמות לנו לחשוב, שאנו חושבים בצורה הגיונית, בעוד שהאמת אינה כזאת.
הפתרון של קוהלת
קוהלת נותן לנו שני פתרונות לבעיה השכלית (מה יתרון....) ובהם נסיים פרק זה:
הפתרון הראשון הוא לדעת ליהנות גם מהדרך ולא רק מהתוצאה: קוהלת מסביר, שהמתנה האמיתית, היא לא רק לחשוב על התוצאה, אלא גם ליהנות מהדרך, מהדברים הקטנים בחיים. "סוף דבר" - אומר קוהלת - "הכל נשמע"... לראות את הטוב - זו ברכה אמיתית. השאלה היא לא רק התוצאה, מה נשאר לי ביד, אלא גם הדרך, איך אני עושה את זה, מהם הדברים הקטנים, שאני לא מתייחס אליהם, ואיתם אני נשאר. ועל כך כתבתי גם בפוסט קודם.
הפתרון השני הוא האלטרנטיבה: נניח שלא נתנהג עם שכלנו - מה יוביל אותנו? הנהנתנות? מה יהיה העיקרון המנחה: "אכול ושתו כי מחר נמות"? לסמוך על הרגש? המתעתע בנו והזורק אותנו ימינה ושמאלה, מעלה ומטה? הגורם לנו להשתטות? לכאורה, אם לא ננהג בחכמה - האם עדיף לנהוג בסכלות? כמו בת יענה? לטמון את הראש בחול ולומר - "מה שיהיה יהיה"? ומשיב על כך שלמה המלך, גם כן עם המילה הזאת - "יתרון", בקטע הקודם שצוטט - היתרון של החכם על הכסיל, הוא כיתרון האור על החושך. מה אתם אוהבים - ללכת בחושך או ללכת באור? בדרך כלל אנו מעדיפים את האור. נכון, לא תמיד כדאי לראות, לעתים עדיף לעצום את העיניים, להתעלם מהצונאמי הנופל עלינו, עדיף לחיות את הטוב בלי לחשוב על הרע האמור להגיע... עם זאת, יש בנו תכונה שאנו רוצים לדעת את האמת, לא רוצים לחיות באשליות, לא רוצים לרמות את עצמנו.
זה לא כל כך פשוט: קחו לכם את הדוגמה הבאה. תארו לכם שאתם יושבים בעמדת הפיקוד של נ.א.ס.א. אתם רואים כיצד לבנת חימום בורחת ממעבורת החלל קולמביה, בה נמצא כעת אילן רמון ז"ל. הוא בשיא השמחה והאופוריה. הוא מממש חלום להיות אסטרונאוט, ועוד האסטרונאוט הישראלי הראשון. הוא מקדש שם שמים (לוקח ספר תורה קטן, זוכרים?) ומביא כבוד עצום לעם ישראל. אשתו, רונה, מתקשרת איתו מהקרקע, ושרה לו "התשמע קולי".... עכשיו, אתם, בעמדת הפיקוד, יודעים, בוודאות קרובה, שככל הנראה אילן רמון לא ינחת על הקרקע בגוף שלם ובריא. האם צריך לומר לו זאת? האם לתת לו לדעת איזה אסון צפוי לו בעוד כמה ימים? האם לתת לו לחיות באושר, ובשקר, או שאין לנו זכות מוסרית לכך, ואנו צריכים להותיר את הבחירה בידיו? האם חובה עלינו להודיע לו זאת, כדי שיוכל לנצל את הימים האחרונים שנותרו לו בצורה טובה יותר? להעביר מסרים לאשתו למשפחתו ולעמו?
לסיום אומר עוד כמה מלים:
כמובן, גישה שונה (ונכונה בעיני, לפחות כנקודת פתיחה) תאמר, כי גם השכל גורס, שצריך להיות שמח, מכיוון שאדם פסימי, גורר דיכאון, לא מפתח את עצמו, ויפסיד... במלים אחרות, השכל יכול להוביל אותנו לאופטימיות - שאינה נובעת מהמקום הרגשי, אלא מהמקום השכלי, והשכל הוא המעורר את הרגש.
גם השכל יאמר לנו, כי אדם צריך להיות טוב, כי אם כולם יהיו טובים, גם לי יהיה טוב "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אומר בעל "ספר החינוך" , קרי תתחיל בהתנהגות נאותה, מתוך צו השכל, ולאחר מכן גם הרגש שלך יתחבר לכך. החכמה היא לקחת את ההתנהגות השכלית, ולא "ליפול" במלכודות הרבות שיש בה, במלכודות שהיא מציבה לנו, בדרך אל האושר.
ולבסוף, גם השכל יאמר, כי טוב לדעת שגם לי יש מגבלות, וכי אני צפוי להטיות כאלה ואחרות, אך יחד עם זאת וכפי דבריו של קוהלת, עדיף לפחות להשתמש בשכל, גם אם הוא טועה, מאשר ללכת בחושך מוחלט....
במאמר הבא אדון בהתנהגות הרגשית, ובמאמר השלישי, בע"ה אדבר על האיזון ביניהם.
