תחנות בעיצוב זיכרון השואה - בעקבות הרצאתו של פרופ' עמית פינצ'בסקי

תחנות בעיצוב הזיכרון

בעקבות הרצאתו של פרופ' עמית פינצ'בסקי והערות שלי

ד"ר שי שגב מדריך פולין

אתמול, 3.5.2018 התקיים יום עיון בנושא "זיכרון השואה בעידן דיגיטלי" במכון משואה בשיתוף עם המכון הפולני. להלן אביא ראשי פרקים מהרצאתו המעולה של פרופ' עמית פינצ'בסקי: "מבט אל עדויות של ניצולי שואה בתלת מימד ו"מציאות מדומה" של מחנות ההשמדה", בצירוף מספר הערות והגיגים שלי.

מעניין לומר שהרצאתו התמקדה דווקא בחלק התיאורי, והוא נמנע מלברר מה צופן העתיד, ואף לא להתייחס לכך מבחינה ערכית.

נקודות כלליות

יותר ויותר אנו עוסקים בעיצוב הזיכרון לעתיד. לכל אומה הדרך שלה לנסות ולעצב את הזיכרון והרי ברור שגם החוק הפולני הוא ניסיון לעצב את הזיכרון. אחת השאלות כתוצאה מהתיאור כאן, הינה השאלה האתית. קרי מה מותר ומה אסור לעשות במזכרת שימור הזיכרון.

לטענת המרצה – יש להבחין בין היסטוריה לבין זיכרון. עיצוב זיכרון הוא עניין חברתי.

נראה לי שקודם כל כאשר מדברים על זיכרון, הוא חייב להתבסס על משהו אמיתי. זוכרים משהו שקרה, לא משהו שלא קרה. יחד עם זאת, לא זוכרים את כל מה שקרה, והזיכרון הוא כלי ביד סוציולוגים והיסטוריונים לעצב תפיסות חברתיות ומטרות שונות. במסגרת זאת תעלינה השאלות – האם לזכור, מה לזכור, איך לזכור, לשם מה לזכור.

לעתים הזיכרון משמש לכבד את הנספים. אני חושב שזו היתה המטרה הראשונית שלהם, כאשר אמרו "זכרו אותנו". שהיינו, שחיינו, שנלחמנו למען עם ישראל. במצב כזה הדגש והמרכז מצוי בנותן העדות. בשפה שלו. במראה שלו. "לתת פנים" לשם, למספר, לספר את ההיסטוריה שלו ככל הניתן.

לעתים הזיכרון משמש לחנך את הדור הצעיר, ללמד אותם איך לחיות, ממה להיזהר, ללמוד מטעויות העבר. במסגרת זאת הדגש יהיה על המקבל, ויש לכך משמעות אדירה. הן בתוכן. הן באופן העברת המידע ועוד. כאשר המקבל במרכז, יש חשיבות עליונה לשאלת נגישות המידע ואיחזורו. הדבר כרוך בשאלות טכניות, אך גם בשאלות תוכניות, מיקוד המסר. פחות נתונים יבשים, יותר נתונים ערכיים ומהותיים. פחות התמקדות באדם אחד, ויותר התמקדות בנושא, ועוד.

בעבר כתבתי גם על הנארטיבה ככלי בעיצוב הזכרון, או ככלי להבנת הזוכר. יש לנרטיבה ואפילו האישית חלק מכריע אפילו בהבעת הזיכרון.

שימור הזיכרון יכול ויהיה אישי או ציבורי, יכול ויהיה יוזמה של יחידים (כמו כתיבת ספר, מסעות הרצאות), או של קבוצות (מכונים, למשל, או קהילות), או ציבורי (מטעם המדינה).

הזיכרון יכול ויתבסס על חפצים או על עדויות. וגם עדויות יכול ותהיינה בכתב, בשמיעה, או בצפיה. כל אחת ואחת מדגישה פן אחר ומשפיעה על חושים אחרים ובתוך כך גם משפיעה אחרת על עיצוב הזיכרון.

כיום גם ניתן לדבר על זיכרון פסיבי לעומת זיכרון אקטיבי.

אחת השאלות המעניינות שהעלה המרצה הינה היא מי במרכז הזיכרון – ועל פיה חילק את ההיסטוריה של שימור העדויות למספר תקופות.

לפני שאתחיל את התקופות שמנה המרצה אני מבקש להתייחס לפן שהוא לא התייחס אליו, והוא קבלת העדויות בעל פה ושכתובן, בסמוך לאחר השואה. ראינו את זה בחקירות שונות שבוצעו על ידי גורמים שונים (למשל העדויות שנשתמרו מידוובנה, נלקחו במסגרת חקירות של הרוסים על פשעי מלחמה), או הראיונות שחלק מהם בא לידי ביטוי בספר החובה "ילדי המלחמה," ועוד.

התקופה הראשונה - הקלטה

התחנה הראשונה שמנה המרצה אינה כתיבה של עדויות אלא הקלטה של האנשים, מדברים בשפתם. מעביר את החוויה. כבר אחרי המלחמה. הראשון שעושה את זה הוא david boder: יהודי אמריקאי יוצא בשנת 1946 להקליט סיפורים של עקורים. 

להלן ציטוט מויקיפדיה:

"בסוף מלחמת העולם השנייה הגה בודר את הרעיון לפרויקט לאיסוף, הקלטה ותיעוד של ראיונות עם עקורי המלחמה באירופה וניתוח ההשפעה הפסיכולוגית של חוויה זו עליהם. לאחר שנה של ניסיונות כושלים לקבלת מלגה לביצוע הפרויקט מכל מקור אפשרי, נסע בודר ביולי 1946 לפריז במימון עצמי .^[5] במשך תשע שבועות ערך בודר כ-130 ראיונות ביותר מ-16 אתרים - בצרפת, גרמניה, שווייץ ואיטליה, עובר בין מרכזי שיקום, ומחנות עקורים, לבד, מאתר מרואיינים פוטנציאלים, מוצא פינה נוחה, מציב ומפעיל את מכשיר ההקלטה הכבד, ומראיין. ^[6] באותו זמן שלט בודר בשבע שפות, שאיפשר לו לערוך את הראיונות בשפת המקור של המרואיינים, שהיו בדרך כלל יהודים ממזרח אירופה. באוקטובר 1946, חזר בודר לארצות הברית והחל לתמלל את הראיונות ולכתוב עליהם בספר, תוך שימוש במענק מהמכון הלאומי לבריאות הנפש(אנ'). בדצמבר 1947 כתב בודר על התרשמותו הראשונית מהמסע במאמר בירחון של המכון הטכנולוגי של אילינוי^[7] ב-1949 פרסם בודר את כתב היד בספר "לא ראיינתי את המתים" ^[8] שבו הוא תמלל וניתח שמונה מתוך הראיונות שהקליט. על אף שמכירות הספר היו עלובות, המשיך בודר לתמלל את הראיונות עד שכספי המענק הסתיימו. "

הפניה למאמר שכתב תמצאו כאן. הרחבה על הפרוייקט תמצאו כאן.

זה פרוייקט מדהים של אדם מדהים, והכל לבד, ובהתחלה ללא מימון! זו דוגמה לאדם אחד שיכול לפעול המון לשימור זיכרון.

המרצה תאר את המכשיר שאיתו ביצע את המלאכה: מכשיר בעידן שלפני הטיפ סלילים.  Wire recorder - תיל שמסתובב. ומקליט על גלגלים. בודר יצא כמה פעמים. לקח את המכשיר  מהאוניברסיטה שלו, מכשיר שפותח לחיל התותחנים האמריקאי, ויצא להקליט. הקליט כמה עשרות אנשים בכמה שפות . ב-1949 הוא חיבר ספר I did not interview the dead. בספר הוא שכתב חלק מהעדויות.

מה נעשה עם התמלילים? המרצה מסביר כי הם נזנחו משך כמה עשרות שנים. לפני כמה שנים עשו לזה דיגיטציה וכיום ניתן לשמוע את העדויות, כפי שניתנו. יש לזה ערך מדהים. על פי המרצה, בודר לא המשיך לעשות עם התמלילים מאומה, מכיוון שהמטרה שלו היתה לשחרר את העדויות. הוא אסף עדויות ובזה סיים את תפקידו. הוא לא צריך להפיץ אותן. לענ"ד ומעיון בויקיפדיה, יתכן והיתה סיבה פשוטה בהרבה – פשוט נגמר לו המימון.

לאחר עשרות שנים הוציאו את הסלילים מהארכיב, הסירו את האבק והעלו אותם לרשת. יש מיון של הראיונות לפי שפה ולפי ערכים נוספים. ניתן למצוא את הראיונות כאן. לצערי לא הצלחתי לשמוע את קולות השורדים, למרות שניסיתי בכמה מכשירים.

התחנה הבאה – משפט אייכמן

המשפט כלל כ-110 עדים. האם היה צריך אותם כדי להרשיע את איכמן? לא. מטרת המשפט היתה נרחבת ביותר והיתה לה משמעות רבה במסגרת עיצוב זיכרון השואה.

הקונספציה של משפט זה היתה הפוכה לזו של משפטי נירנברג. המשפט שם התבסס על מסמכים. נשמעו בו רק 2 עדים. זו היתה הצלחה משפטית אולם לא הצלחה במובן ההיסטורי, כי הוא לא הגיע לציבור. 

כאשר גדעון האוזנר עבד על המשפט הוא עשה מודל הפוך. טענו כנגדו שזה משפט ראווה, אבל זה היה משפט היסטורי, שתכליתו הרבה מעבר להרשעה. לא היתה בעיה משפטית אמיתית להרשיע אותו עם פחות עדויות. הרצון היה להגיע לקהלים צעירים, לדור שלא ידע את השואה. וגם להגיע לאומות העולם שיזכרו מה תרומתן למה שקרה כאן. במשפט הביאו גם נרטיבים מעבר לאיכמן. 

המשפט תוכנן מראש כמשפט פתוח לעיתונות, למצלמות. ושוב העלו טענה שזה משפט ראווה. אדרבה, השיב התובע, אנחנו עושים אותו לעין כל על מנת שיראו שהיה משפט. משפט צדק עם עדים. שלא היה סוג של מחטף. לינץ'. 

מעניין, אומר המרצה, שלמרות שהמשפט צולם – באותה עת הציבור שמע אותו דרך הרדיו, ולכן הזיכרון הלאומי הוא זיכרון שמיעתי. בהרצאה השתתפו נשים שזוכרות שהיו פעמים ששידרו את המשפט מהרמקולים בבית הספר.

ועוד מעניין, הוא אומר, שאנשים זוכרים כביכול שהמשפט כולו שודר ברדיו, אבל זה לא נכון. לא יתכן שהרדיו ישדר את כל המשפט בשידור חי 4 חודשים וישבית את כל השידורים האחרים. שידור חי התקיים לכל היותר 15-16 פעמים וכן שודר יומן בערב. אבל זוכרים את זה כאילו זה היה חי - מלמד על המשמעות של המשפט. המרצה מוסיף אנקדוטה שאף אחד לא נתן אישור לקול ישראל לשדר. הם נכנסו למשפט אחרי ויכוח של חצי שנה של ויכוח עם המשטרה. לבסוף התברר שהחברה שנשכרה לצלם בוידאו לא מחייבת לצלם את הכל. ואז טדי קולק הכריח שיכניסו את קול ישראל והם הקליטו ושדרו.

בשנת 2015 יצא לאקרנים סרט המבוסס על ה"מאחרי הקלעים" ועל עבודתו של מילטון פרוכטמן – המוגדר על ידם כאיש פורץ דרך. The aicman show . לטריילר. אותי אישית מעניין שהוא למעשה הביא את העדויות כפי שהן, ללא שום התערבות ופרשנות. עדויות נטו. מעניין לראות את דבריו בסוף המשפט. הסרט מציג את הזווית של המתעד. המצלמות. במי להתמקד. וכו'. נותן זווית חדשה ומעניינת על המשפט.

משתתפת אחרת בכנס ציינה כי באותה תקופה התקיימה שביתת התיכון הגדולה והיא הלכה לים ומכל המרפסות שמעו את נאום הפתיחה, היתה הרגשה מיוחדת... היא מעידה כי הלכה לים ודמעה. וגם הרגישה לא נעים שכולם שומעים את המשפט והיא הולכת לים..

המרצה מציין כי הוא ראיין אנשים, מה הם זוכרים מהמשפט. ומעניין שהם זוכרים פחות מה נאמר, ויותר זוכרים היבטים אקוסטיים. איך זה נשמע. את הקול של האוזנר. אבל לא את התוכן.

המרצה מציין כי לא במקרה הזיכרון קשור לרדיו וכי לא ברור מה היה קורה אילו היתה טלוויזיה. בארה"ב גם שודרו קטעים של המשפט, ושם עסקו יותר במראה של איכמן. בארץ הדגש היה על הצליל. ניצולי שואה מעידים. בפני כולם.

דוד גרוסמן מתאר בספרו ניצולי שואה בשנות ה-50 כאנשים על סף אי שפיות. משפט איכמן פורץ את זה. זו המשמעות הגדולה שלו.

הוא מוסיף ואומר, שזה היה סוג של סיאנס. "מאחריי יש 6 מיליון אנשים... כולם כאן איתנו באולם... הם לא יכולים להעיד... אני אהיה להם לפה..." נותן את התחושה שקולם של המתים נשמע מגרונו. מאוד עוצמתי. בעקבות זאת בעיתון "דבר" פורסמה קריקטורה בתאריך 19.5.61 של אריה נבון על כביכול רוח הרפאים המעידה במשפט (קישור תמצאו כאן).

בארץ – שמעו. בחו"ל - ראו. למעשה גם בארץ ראו, אבל לאחר עריכה, היה פער של שבועיים בין המראה לבין השמיעה, בעיקר היתה שמיעה, ועל כך השמיעה נצרבה בזיכרון. 

לסיכום נקודה זו – התחנה הראשונה היתה ווקאלית בלבד. התחנה השניה היתה ווקאלית וויזואלית, אם כי בישראל נקלטה ווקאלית ובארה"ב – ויזואלית.

התחנה השלישית – צילום עדויות: פרוייקטYALE  ופרוייקט שינדלר ו"שואה" של לנצמן

תחנה באה במסענו הינה צילום עדויות. היא מתחילה בפרוייקט של ייל. יוזמה מקומית בניו הייבן, מסוף שנות ה-70  אשר עברה לייל.  פרוייקט זה התווה את הדרך שבה אנחנו מבינים את עדויות השואה. מודל של ראיון, שואלים שאלות בצירוף של מעין שיחה עם פסיכולוג. מצלמים צילום חי, ללא עריכה, תפקיד הצילום לשמר את העדויות בתוך ארכיון. ארכיון לחינוך העתיד. לא צריך שיהיה בצורה יבשה אלא נגיש לציבור ובשפה טלוויזיונית.  לכן צריך וידאו ולשם הלכו המאמצים.

נקודת מבט זאת מעלה בי, ולא רק היום, אלא בכל מסע מחדש, את השאלה האם ועד כמה צריך לדבר בשפת העתיד - בשפת המקבלים? כבר כיום יש פער אדיר בין השפה והמלים בהן השתמשו העדים במשפט איכמן, לעומת אוצר המלים של הדור הנוכחי. יש להנגיש את החומר. עד היכן? חלק מהנוער מבקש תיאורים יותר גרפיים ומפורטים של רוע ואלימות, מחפשים את ה"אקשן". עד כמה אנחנו צריכים להיעתר לכך? היכן עובר קו הגבול בין הקו החינוכי, ומה שאנו רוצים להעביר, לבין הקו של המקבל? יתרה מכך – עד היכן ההנגשה.

בשאלות אלה, ויתר השאלות האתיות – אני חושב שכל הזמן צריך שיהיה לנו את המצפן שלנו, והוא מהי תכלית הזיכרון. מאין באנו, לאן אנו הולכים, ומה מטרת העיסוק בשואה.

לאחר הפרוייקט של ייל הגיע הפרוייקט של שפילברג. רעיון מקורי של הפרוייקט – שתראה את המכלול ותבין עד כמה הסיפור גדול, עד כמה אי אפשר לספר – אני מספר על מנת שתבין שזה כלום בתוך הים של הסיפור (שי: זה מזכיר לי את ה"וכו'" החסידי). רעיון לא מובן מאליו לחלוטין. זהו כמובן עניין ציבורי ולא רק היסטורי.

נוצרו מחקרים סביב הז'אנר הזה, על הדרך שבה העדות ניתנת. נותח ונעשה מחקר גוף מדע מסביב לכך. שפת הגוף – מחוות, שתיקות, מבע פנים, ועוד.  לא היה ניתן להיעשות כך, אלמלא היה בוידאו. בהתחלה הראיונות נמשכו שעתיים, כי זה היה אורכה של הקלטת. כיום הראיונות ארוכים יותר. 

שיאו של התהליך הזה הוא בפרוייקט של לנצמן. פרוייקט שעבד עליו 11 שנים. הוא כבר משתמש בוידאו ויוצא לשטח, יחד עם זאת הוא מקליט את האנשים ליד המקום ולא במקום עצמו. הוא רוצה להתמקד בהם, ולא במקום. שהמקום לא יפריע למיקוד בעד. גם לנצמן המשיך את הגישה הזאת. סרט מאוד כבד וקשה לצפיה, מנסה להכניס אותנו לקושי לספר דרך הקושי לשמוע. להבין שאי אפשר לתפוס את ממדי הרוע.

העתיד כבר כאן - תחנה רביעית: עדות בתלת ממד

העדויות בדור הקודם ניתנו כחטיבה אחת. כל עוד היו קצרות יחסית, בין שעה וחצי לשעתיים, עוד ניתן היה לראות הכל. אבל ככל שהעדות התארכה, מכביד מאוד לראות אותה, ומההרחבה חייבים היו להגיע לצמצום. חוויית משתמש.

כאן נכנס הדור הבא. שממלא שני תפקידים – להפוך את העדות לחיה ככל האפשר. וכן להנגיש אותה במה שמעניין את מקבל העדות. המטרה היא להפוך את זה לכמה שיותר קרוב למציאות. להעמיד מסך בכיתה, ולתת לה לתקשר עם ההולוגרמה באופן אינטראקטיבי (דוגמה). הטכניקה הזאת מאפשרת לראות את העד בשלושה ממדים, ללא צורך במשקפי 3D.

מצלמים את העד מ-50 מצלמות. מקליטים אותו שעות ארוכות. מזוויות שונות, כל זווית נותנת היבט אחר של הגוף שלו, בהתאם לתאורה, למיקום ועוד ועוד. (דוגמה) לאחר מכן יש אלגוריתם שמפרק את העדות שלו למלים, ומקשר בין הצלילים למלים (למי שרוצה להתעמק). והוא אינטראקטיבי באופן שאדם שואל שאלה, המחשב מתרגם את זה למלים, בודק את המלים במאגר העדות, מוצא את הקטעים הרלוונטיים ביותר, ואז מפעיל את הוידאו באותה נקודה. באופן זה יכול להיות מאוד שתשמע את הקטעים שמעניינים אותך אך לא את כל העדות ואף לא באופן שהיא ניתנה. זה אמנם יוצר עיוות מסוים. וגם זה מעורר שאלות אתיות של עריכה.

הפרוייקט הזה נקרא New Dimensions in Testimony. כיום זה בשלב של פיתוח ומימון. צולמו כבר כמה עשרות עדים.

פרוייקט נוסף של ה-USC של תיעוד שורדים (אולי אב הטיפוס של מה שראינו קודם), בו ניתן לחפש ולהגיע לקטעי עדות על פי אלפי מילות חיפוש. אפשר להיכנס לארכיב לאחר הרשמה בחינם. יש להם אפליקציה למפות עדות בהתאם לג'י.פי.אס שיש בטלפון. ובכל מקום שאדם מגיע, העדות מושמעת בהתאם לאותו מקום בדיוק לגביו מתייחסת העדות. 

דוגמה נוספת היא הפרוייקט - People not numbers – הקלדה של מספר אסיר וקבלת פרטיו (אלה שהתראיינו). יש להם אתר, שאינו נגיש. אבל מצאתי סרטון. ובעברית כאן.

שי - הניצולים כנותני שירות לעתיד. אני חושב שהניצולים ידעו את זה מהרגע שהסתיימה המלחמה. והם אכן רצים בכל העולם על מנת לספר, כחלק ממשימת חייהם.

מה הלאה? מציאות מדומה? האם יתבטלו המסעות?

באחת מתוכניות פולישוק הוא חוזר ארצה ומציע לבנות את מיני אושוויץ במיני ישראל, בכך יחסכו עלויות נסיעה לפולין. אז יתכן והוא לא היה רחוק מהמציאות... כיום יש כבר טכנולוגיה של מציאות מדומה של מחנות. היא נועד לשמש לצורך משפטים של אחרוני הנאצים שנותרו בחיים (ראו למשל כאן). פרוייקט נוסף של פרופ' גדעון גרייף, שחוקר את אושוויץ כבר למעלה מ-40 שנה, ובו הוא מיפה את כל אושוויץ, ובטכנולוגיה של מציאות מדומה ניתן לסייר במחנה. בשלב זה ללא קולות וללא עדויות. ניתן לשים משקפיים ולהתהלך ממש בתוך מחנה אושוויץ, מדוייק עד רמת הסנטימטר.

מעניין הסרט שנעשה בשנת 2017 על הפרוייקט הזה - Another planet.  

חוויה של נוכחות בלי סיפורים ועדי הכל מדוייק שם עד רמת הסנטימטר.

שי – לדעתי זה השלב הראשון, אב הטיפוס. הן מבחינה טכנולוגית והן על מנת להכין את דעת הקהל. ברור שבשלבים הבאים

שי - לכאורה פחות הסיפור מעניין כאן אלא יותר החוויה.  וכאן נשאלת השאלה – אם הדבר נעשה בשירות החוויה, עד להיכן נלך עם הכיוון הזה?

שי – הבעיה של פרוייקטים כאלה שבקלות הם נפרדים מראיות המעוגנות במציאות. כשאנו הולכים למציאות וירטואלית, אנחנו משחקים במגרש אחר. מגרש שבו לצד האחר, המעוניין להכחיש את השואה יש מימון עשרות מונים, ידע וכוח אדם. הדבר עלול לשרת את מכחישי השואה. הרצון לזכור יהפוך לבלגן אחד גדול ולא נדע מה אמת ומה לא.

נראה לי המצפן תמיד צריך להיות מהי המטרה של כל זה? בידור בלבד?

לסיום

העדים הולכים ונגמרים. החפצים הולכים ומתכלים. מן הסתם גם המחנות ייעלמו בשלב כזה או אחר. אם רוצים לזכור את השואה, צריך לתעד לתעד לתעד. כולם נלחמים על עיצוב הזיכרון לדורות הבאים. זו שאלה חברתית. לא היסטורית.

עדויות מצולמות וחפציות עדיפות על עדויות בעל פה. כי לא תמיד אנשים ראו הכל, זכרו הכל. יש השפעות שונות. יחד עם זאת, המידע הגדול שלנו הוא מעדויות ורבליות. רמת העדויות ואיכותן השתנתה עם השנים, וגם המיקוד שלהן. התיעוד הולך בעקבות היכולות הטכנולוגיות.

האתגר כיום הוא השימור וההנגשה. הנגשה משמעה גם להשתמש בכלים שהציבור משתמש בהם. השאלה היא עד כמה ננגיש את החומר. עד כמה נתרחק מהמקור. עד כמה אתי להוסיף אמצעים פיקטיביים. עד כמה אתי לערוך את העדויות. מתי זה הופך להיות מניפולציה אסורה. ותמיד תמיד צריך לזכור בשביל מה עושים את כל זה.

העתיד כבר כאן... מעבר לפינה. ומה עם העבר?

ועוד משהו

אם רוצים ללמוד משהו משימור הזיכרון, היה ראוי ללכת ללמוד מהיהדות. היהדות שהצליחה לשמר זכרונות משך 3330 שנה (מאז יציאת מצרים) ואת הספר הקדוש לה, התנ"ך, בלי להיות צמודים לפלאי הטכנולוגיה. איך הם הצליחו לעשות את זה? 

זה מאוד נחמד להתקדם עם הטכנולוגיה - אבל לא מבינים שזה משני בלבד לשאלה הגדולה יותר, שצריך להסביר לדור הצעיר למה צריך לזכור. אם הדורות הבאים לא יבינו למה לזכור, לא משנה גם אם תשים להם את כל מאגרי השואה בטלפון הנייד, הם יעדיפו את האינסטגרם או את הסנפצ'אט. לו היו שומעים לי... משקיע זמן, מאמץ וכסף בבירור העניין הזה. למה חשוב לנו לזכור. כי מי שחשוב לו לזכור, יחפש את החומר והחומר מספיק נגיש לו. ואם לא יהיה חשוב לו לזכור - הוא לא יעשה כן. 

אם יבוא אליכם נער צעיר בגיל 17 וישאל אתכם - מדוע צריך להשקיע כל כך הרבה זמן ואנרגיה לזכור את השואה. מה תאמרו לו? לכם יש תשובה?


למאמרים נוספים של ד"ר שגב על השואה

נקודות אור ותוספות שלי מיום עיון חסידות במכון משואה

יום עיון חסידות

מכון משואה בשיתוף עם גנזך קידוש ה' 14.12.2017 | רשם: שי שגב

פתיחה – נציגה מגנזך קידוש ה'

הביאו את המשל היפה של השועל שלקח קבוצה של חיות לארי, ושכנע אותן בכך שהוא יודע 300 משלים. את המשל ניתן למצוא כאן בעיבוד יפה. אבל נשאלת השאלה, מדוע השועל שיקר את החיות? התשובה היא שהוא היה צריך להוביל אותן לאריה... ואז שיוציאו לפועל את הכוחות הטמונים בהן. 

מי שהיה משתמש במשל הזה היה ה"אמרי אמת", האדמו"ר מגור במשך 43 שנה, כולל בזמן השואה, מי שהביא את חסידות גור להיקף של למעלה ממאה אלף איש. והוא היה אומר להם: כל אחד מכם צריך להיות אדמור לעצמו, אני אעזור לכם, אבל העבודה היא שלכם. וזו תמצית החסידות. להעלות את האדם, בעזרת מה שהוא. הרבי הוא רק הצינור.

הרבי ניצל. אחד מאלה שהצילו אותו היה משה פראגר, מקים גנזך קידוש ה'. הוא הגיע לארץ ונלחם להקים מחדש את חסידות גור. והיא שרדה. אומר על כך מתיסוביץ' – הרבי נתן לנו את הכוח לשרוד.

הרב ישראל גולווסר מגינזך קידוש ה'

לובלין

לבית העלמין בלובלין יש שני פתחים. יש פתח חדש, דרכו נכנסות הקבוצות. ויש הפתח הישן. שניהם קיימים עוד לפני המלחמה. הפתח החדש מביא אותנו לקברים הצעירים יותר (החוזה מלובלין), ומשם הולכים אחורה בזמן (עד המהרש"ל). הפתח הישן, האחורי, לוקח אותנו למסלול ההפוך.

כידוע, בלובלין קמה ישיבת חכמי לובלין, על ידי המהר"ם שפירא זצ"ל. מעניין מאוד שבעוד שהיו כאלה שראו את השואה ממשמשת, יש כאלה שהמשיכו בבניה. היו רינונים על הרב שהוא בונה את הישיבה על מנת לפאר את עצמו. זה כאב לו מאוד. באחד הכינוסים בלודג' הוא אמר – וכי האם יש לי ילדים? בשביל מי אני בונה את הישיבה הזאת? בשביל הילדים שלכם!!

סיפר הרב וואזנר זצ"ל, שהיה מתלמידי ישיבת חכמי לובלין, אצל המהר"ם שפירא זצ"ל – בשעה שהקים המהר"ם את הישיבה, שהיא בבחינת יום חתונתו ויום שמחת ליבו, הוא הלך להזמין את רבני העיר מקדמת דנא (כמו שילדים מזמינים את הדורות הקודמים). המהר"ם הגיע לבית הקברות, אולם אז התלבט מאיזה פתח להיכנס. ואז הוא חשב לעצמו ואמר. כתוב בתורה: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר." התורה הולכת מהצעיר למבוגר – יעקב – יצחק – אברהם. ולכן אני צריך להיכנס מהשער החדש, וללכת מהחוזה מלובלין לכיוון המהרש"ל.

המצבה הראשונה שנתקלו בה היתה המצבה של החוזה. הרב ניגש אליה והראה לתלמידים, והרב וואזנר ביניהם, בואו תראו מה כתוב כאן: יעקב יצחק בהר"ב מו' אברהם. בדיוק כמו בפסוק שהוא חשב עליו – מתחילים מהצעיר.. יעקב ועד אברהם.

ולכן אם שואלים אותנו למה צריך לנסוע עד לפולין.. הרי יש לנו כאן צדיקים גדולים בישראל, התשובה שלי היא – מסיים הרב גולוודסר – צריך להתחיל באחרונים, ואחר כך להמשיך לראשונים.

מוטו של האדמורים – האדמורים יצאו לקהל שלהם, כמו אברהם אבינו, "ירדו לעם".

לנצוט

קבורים בבית הקברות בלנצוט צדיקים כמו רבי נפתלי מרופשיץ ועוד. קישור

בבית הכנסת בלנצוט החדר החיצוני היה של החוזה מלובלין, שם התפלל. הנוסח שלו היה חסידי. ושל בית הכנסת היה אשכנזי ליטאי. הוא לא רצה לשנות להם את הנוסח, לכן התפלל בחדר הקטן.

בהקדמה לספר "צאן קדשים" מובאים דבריו הכואבים של החוזה, שנתן "הסכמה" לספר, כדלקמן:

"...... ואח"כ כשבא לי הרבה טירחא דציבורא צרכי בני ישראל, המרובים, הן לייעץ והן לתפלות ובקשות, ואני הייתי מתיירא לדחות אותם, כיוון שהשי"ת עזר לי לפעול טובות ישראל, גם אני נעשיתי טרוד מאוד, לא מבעיא לעשות פירוש, אפילו לי בעצמי היה קשה לי מפני שלא היה לי פנאי לעיין......"

הסוד של החסידות – העבודה הפנימית

כאשר נפטר הבעש"ט היו לו כ-100 עד 150 חסידים. לאחר מאה שנה יש כבר מאות אלפים של חסידים. מה משך אותם? איזה אינטרס היה להם ללכת אחרי אדמור? יש סיפורים על חסידים שנוסעים לאדמור במסירות נפש. עבור מה? היה כל כך קשה להגיע אז לאדמור.

הם נסעו אליו כי ידעו שיקבלו אצלו חיזוק, חום, ערכים, אמונה. כוחות.

יש סרט "אלה שלא נכנעו" הסרט אינו באינטרנט, בגינזך קידוש השם. אחד מהמרואיינים שם הוא ישראל שלו, מהאנשים המובילים בידיעות אחרונות. לא שומר תורה ומצוות. אולם כאשר הוא מספר על נסיעה לרבי, 60 שנה לפני הראיון, העיניים שלו בורקות.

יש סיפור שהחוזה היה עדיין בחור וסיים את הש"ם. הוא יוצא שמח וזחוח ופוגש חבר שלו שלמד איתו עד גיל 16 ויצא לתרבות רעה. אמר לעצמו החוזה, זו עת רצון, ננסה לחזק אותו. ואמר לו תראה איפה אתה ואיפה אני – אני סיימתי ש"ס! בוא תצטרף אלי ללימוד.

הסתכל בו הבחור וצחק עליו – כעת נזכרת לסיים ש"ס? אני סיימתי עוד כשהייתי צעיר ממך. ואח"כ יצאתי בשאלה.

מספר על עצמו החוזה, ששמע את זה ורץ לבית הכנסת, פתח את ארון הקודש, הכניס את הראש שלו בתוך ספרי התורה  ואמר – אם אחרי סיום ש"ס, ככה נראה יהודי – אנא אני בא?!?. וכך אומרים חז"ל – "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו." הוא בכה ואמר – ריבונו של עולם, אני לא רוצה להיות ד"ר לתלמוד, אני רוצה להיות יהודי.

מספרים שפעם אחת הגיע חסיד אחד לאדמור מקוצק ואמר לו שלמד תלמוד. אמר לו הרבה – אתה למדת תלמוד, הבנתי. אבל מה התלמוד לימד אותך?!?

דיבר על אדמורי גור - השפת אמת, אמרי אמת ועוד.

סיפור על האדמור ה"לב שמחה" שהיה בן 9 בירושלים, בבית הכנסת עם שקית סוכריות, ויהודי לקח לו את הסוכריות בירושלים. והרב'ה דיבר איתו על רבי עקיבא...

גור לעומת אלכסנדר – שתי חסידויות הגדולות ביותר בפולין. גור שרדה מכיוון שהרב'ה שלה ברח והגיע לישראל, והאדמור שאחריו (הנכד של ה"אמרי אמת") שיקם את החסידות. אולם אלכסנדר לא שרדה כי עם מות הרב'ה גם החסידות נעלמה. מגיעים כל שנה מאות אנשים להילולה של האדמור מאלכסנדר.. אבל לא יותר מכך.

הנסיעה לרב'ה / הקולייקע

הקולייקע היתה רכבת פרברים מיוחדת מוורשה ולודג' שהגיעה גם לגור. כל החסידים היו נוסעים בה. למי שלא היה כסף, היה תופס טרמפים עם עגלה וסוס או אוטובוס וכדומה. יש סרט שהציג עם הרבה עדויות על הנסיעה בה.

כאשר היו מגיעים לגור היו צריכים לחלוק את המיטות ביניהם. חצי לילה אתה ישן, ולאחר מכן זורקים אותך מהמיטה, תן למישהו אחר לישון.. חסידים אמיתיים כשאומרים דבר תורה שאמר הרב'ה, הם קמים. אומר יהושע אייבשיץ – אי אפשר לתאר מה היתה חסידות לפני השואה. איזה כבוד היו עושים לרב'ה.

האמרי אמת – זריזות

היו מדרגות פנימיות מהחדר שלו לספריה הענקית. היה נותן 70 שיעורים ביום. היה רץ ממקום למקום. כל שניה שלו היתה מחושבת. הכל היה מתוזמן. לכן גם הדברים של גור הולכים במהירות.

סיפור שהגיע אליו חסיד על הדרך ביקש ברכה. הרבי אמר לו אין לי זמן. החסיד אמר לו יש לי זמן 17 שנה לבת החולה שלי ואין לך דקה לברך אותה? אז הרבי עצר באמצע וברך אותו.

הדיבור והכתיבה שלו היו בקיצור נמרץ. ומי שלא הבין אותו, הלך לעוזר שלו על מנת שיפרש לו.

להבדיל מחסידויות אחרות, לרב'ה היו נוסעים מאז שהיו ילדים קטנים ולכן הצעירים ניצולי השואה זכרו אותו.

בית הקברות בוורשה חלקת הרבנים

קבור בנו ה-14 של האדמור הראשון חידושי הרי"ם. רבי אברהם מרדכי. כל הילדים שלו נפטרו בחייו. הוא היה הילד האחרון. שאל האדמור, במה אלווה אותך, בני יקירי? הרי המצוות והמעשים הטובים שלך ילוו אותך.. אלווה אותך בדמעה אחת של אבא. שם דמעה אחת שלו.

הטמינו אותו בין 2 חסידי קוצק. אבל אמרו שאין מקום לשים מצבה. אמרו, שאם יש אהבת ישראל, יהיה מקום. למחרת פתאום ראו שיש מקום.. אגדה שהקברים זזו.

אבל יש עיתון פולני שמספר שהכניסו למחרת שני חסידי גור לכלא על פעילות יתר בבית הקברות...

ליז'נסק

בית הקברות נחרש לחלוטין. עמוק עמוק בסוף בית הקברות ניתן לראות מאחורי העצים כמה מצבות שנותרו וכן כמובן המצבה של האדמור. איך היא שרדה?

ליזנסק היתה על הגבול. בדינוב, לא רחוק משם, עבר ממש הגבול. היתה שאלה האם להישאר בליזנסק או ללכת לרוסיה. בסוף החליטו לברוח.

לפני שהיהודים עזבו את העיירה, הם עלו לקבר של רבי אלימלך, עם תפילות ובכיות שיליץ עליהם יושר בשמיים.

גויי העיירה ראו את זה ומה הם חשבו? שהיהודים הלכו והטמינו את כל הכסף שלהם בקבר. ולכן איך שהיהודים ברחו, והגיעו הגרמנים, כולם רצו לקבר והתחילו לחפור אותו. הם חפרו וחפרו עד שהגיעו לגוף הקדוש של רבי אלימלך, ונדהמו למצוא אותו שלם, כאילו נקבר עכשיו. הם נתקפו פחד נורא, קראו לחברה קדישא של לנצוט שיכסו את הקבר מחדש ולא נגעו בו.

יש ניגון שמיוחס לרבי אלימלך. עם הניגון הזה עושים את ריקוד ה"שערים". שעומדים שתי שורות זה מול זו ועוברים באמצע. זה הסוד של רבי אלימלך, שנראה את מעלת חברינו, אנחנו צריכים או להתכופף אחד לשני, או לפנות מקום אחד לשני, ואז נוכל להיות באהבת ישראל.

מעוז כהנא – מרכז ושוליים בחסידות

החסידות היא מהפכה שהצליחה. זה דבר לא פשוט בכלל.

החסידות ביסודה היא אוראלית – מבוססת על העברה ולימוד מפה לפה. על חוויה. על מגע בלתי אמצעי. בתחילה לא היו ספרים כלל. היום הבסיס הוא הספרים.

יש הבדל בין אדם שהוא עושה חסידות, לבין מי שהוא ד"ר שמנתח את הדברים מהצד.

התרבות החסידית מעצימה את המחוות הגופניות. לפי אופי המחווה, איך אדם נותן יד לשלום, וכו', ניתן לדעת מאיזו חצר הוא.

אברהם יהושע העשל "השמים על הארץ" תרגום של פנחס פלאי.

מה המילה "ברדיצ'ב" אומרת לכם היום? המשמעות של הרב'ה והסיפורים עליו מוטמעת במילה זו. הרי ברדיצ'ב כיום היא עיירה שאין בה מאומה מסיפורים אלה. במקור חסידויות קרלין וברסלב מרוחקות מאות ק"מ האחת מהשניה. כיום הן במרחק 300 מ' זו מזו בירושלים. קבר ה"אמרי אמת" נמצא קרוב מאוד לשוק מחנה יהודה. בנו שם העתק מדויק של בית המדרש מגור.

התרבות החסידית היא סוג של תרבות "ירידית".

המילה המובילה היא "היימיש" תחושה ביתית.

שאלה מעניינת – האם אפשר לעשות "מסע פולין" כאן בארץ?

האירוע החסידי הוא הויזואלי. זה בדיוק מה שחיפשה המשלחת של אנסקי בשנת 1919.

המחוות – הטיש החסידי, שבת חתן, שבת כלה ויתר הטקסים, מאין לקוחים? ממנהגי אשכנז העתיקים.. ספר מנהגי וורמיזא במאה ה-17, שני כרכים. זהו שילוב של מנהגים עתיקים יחד עם גינוני כבוד אירופאיים. וזה מעניין כי החברה החסידית מרדה בחברה הליטאית המעמדית, אבל מצד שני היא שאבה את המנהגים שלהם. למעשה לא היה זה מרד, אלא מתן משמעות חדשה.

לגבי הגינונים והמחוות ראו עגנון, תכלית המעשים פסקה ראשונה, בה הוא מתאר 3 אנשים לפי מחוות נתינת השלום שלהם.

האדמו"ר מרוז'ין סיפר, שאברהם תיקן תפילת שחרית. בא יצחק וראה שהדרך שלו כבר חסומה על ידי הסט"א ולכן פתח פתח חדשה, תפילת מנחה. אולם גם דרך זו נחסמה ולכן בא יעקב ותיקן תפילת ערבית וגם דרך זו נחסמה. הסט"א כבר מכיר את כל הדרכים, אמר האדמו"ר, אבל כאשר שני חסידים יושבים אחרי התפילה עם יי"ש ואומרים דברי חסידות, את זה הוא לא יכול לחסום לעולם. 

המצב התהפך – הספרים היו שוליים אז, כיום הם העיקר.

הרב תמיר גרנות הניגון בחסידות

סיפור ראשון: אנחנו שבועיים לפני פרוץ המלחמה. היהודים לא יודעים מה לעשות, האם לברוח או להתבצר. האדמור שאול ידידיה טאוב זצ"ל (ידוע שנפטר בכ"ט נובמבר 1947, הלחין למעלה מ-1500 ניגונים). נעמד ליד החלון ומלחין את הניגון של י-ה ריבון. את הבית השלישי: פְּרֻק יַת עָנָךְ מִפֻּם אַרְיָוָתָא, וְאַפֵּק יַת עַמָּךְ מִגּוֹ גָּלוּתָא, עַמָּא דִי בְחַרְתְּ מִכָּל אֻמַּיָּא. (גאל את צאנך מפי האריות, והוצא את עמך מתוך הגלות, העם שבחרת מכל האומות)

מתוך תחושת המצוקה הוא מלחין את הניגון.

הם בורחים מזרחה ומגיעים לוילנה. שם הוא יושב שנה וחצי. יהודים ראים מסתופפים בצילו שומעים את הניגונים. המנגינה הזאת הופכת להיות המנון. אחרי שנה וחצי הבריחו אותם עם עוד כמה יהודים לסין ומשם לאמריקה.

סיפור שני: הנאצים נכנסים לפולין. מגיעים ללובלין תוך שבועיים. מהר"ם הקים את הישיבה לפני שהיה בן 40. פרוייקט ענק. הנאצים שורפים את הספרים. לבנות את הישיבה הוא נסע בעולם לגייס כספים. הלחין 20-30 שירים. באחת הנסיעות שלו הוא חזר, רואה את התלמידים יושבים בישיבה, והוא התחיל לבכות. אמר להם שהוא לא הצליח לגייס אפילו את הוצאות הישיבה. ואז התחיל לשיר להם את "אם אמרתי מטה רגלי".

אחד הניצולים הוא משה פורת (יליד 1931). הוא מספר שבשנת 31-32 הגיע יהודי אחד מלובלין להונגריה ולימד אותם את הניגון. וכשהרכבת לקחה אותם מהונגריה לאושוויץ הוא היה בן 13, הוא שר את הניגון הזה בקרון לפי קצב הנסיעה של הרכבת. הרכבת שלו לא הגיעה לאושוויץ בגלל פרטיזנים שפוצצו את מסילת הרכבת. הוא הגיע למטהאוזן וניצל. משה פורת הדליק משואה בשנת 2017. סיפורו ניתן למצוא כאן.

-          סטטוס שמצאתי בפייס שכתב בנימין נתניהו על משה פורת:

"משה פורת, הילד היהודי מהונגריה, הגיע למחנה מאוטהאוזן לאחר צעדת מוות נוראית. בהגיעו למחנה, הנאצים טבעו בזרועו את המספר 10-80-80. משה שרד את השואה, עלה ארצה, והתגייס בגאווה גדולה לצה״ל כנער בן 17. באחד הלילות, לאורה של עששית באוהל, התבונן משה בפנקס החוגר שלו. המספר האישי שלו היה 10-80-80. משה נישא לטובה-גיטה ז"ל ולהם ארבע בנות, 15 נכדים ו-11 נינים."

סיפור שלישי: הרב לאו יבדל"א ואחיו הרב נפתלי לביא. היו במחנה הצ'נסטוחובה. שמעו ניגון מוכר בצריף בשבת. הרב נפתלי התקרב לראות מי זה. הוא ראה אנשים שרים לכה דודי וביניהם החזן יוסף מנדלבוים מקרקוב שר את "מקדש מלך" הניגון של הרב'ה מבובוב. הוא זכר את הניגון הזה כאשר האדמור "קדושת ציון" היה מגיע לביקור.

כאות הוקרה ליוסלה מנדלבוים נפתלי הוציא ספר מקראות גדולות והגיש לו במתנה. יוסלה נלקח. כעבור שבוע הגיעו הוא ואחיו לבוכנוולד. שם הם ראו את התנך הזה והבינו שהוא כבר לא בין החיים. הסיפור נשכח.

לאחר 40 שנה נפתלי קונסול ישראלי והוא הוזמן למסיבת ברית אצל מקורבו הרב שלמה, האדמור מבובוב. הם דברו ביניהם והשיחה התגלגלה לסיפור על הניגון ועל הספר. הרבי הקשיב לו ולאחר מכן קרא לגבאי שלו ואמר לו משהו. לאחר 20 דקות הגיע איש זקן מאוד והרבי שאל אותו – אתה מכיר אותו? והוא אמר לו – לא. הרבי לחש לו משהו והוא התחיל לשיר את "מקדש מלך" ואז מיד זיהה אותו. הניגון והסיפור מאת הרב לאו נמצא כאן. והניגון המלא על ידי ישי ריבו.

סיפור רביעי: האדמור מפיאסצנה.

באחת הדרשות שלו הוא פותח במסכת ערכין. מגרפה שיש בה 10 נקבים וכל אחד מוציא 100 מיני זמר, יוצא שהיא השמיעה 1000 מיני קולות. רש"י מסביר שם מהי מגרפה – שגורפים את הדשן על גבי המזבח. איך זה יכול להיות כלי נגינה, שואל הרב, ומשיב – עד לתקופתנו, אף אחד לא יכול להבין את זה, אבל אנחנו יכולים להבין. כשאדם עומד מול המזבח הוא מדמה שזה הוא. הוא היה אמור להיות במקום הקרבן. והאפר הוא סמל המוות. והאדם שוקע מול האפר. אנחנו נמצאים בבית, ובחוץ משתולל המוות. בחוץ יש אפר. אפשר להסתכל על האפר ולהתייאש, אבל יש אפשרות אחרת, לקחת כלי שעוסק באפר, ולנגן. מאיזה מקום אפשר לנגן? מההחלטה שהיא לא שוקע. לא אתם להם לכלות את נשמתנו. היכולת לשוב ולהלחין. לשוב ולנגן. התחלת הקטע, פרשת וארא:

  

סיפור החמישי: זוסיא פורטוגל האדמור הראשון מסקולן – רומניה

כאשר היה במחנה עבודה ברומניה בזמן השואה, הוא ראה שיש המון ילדים קטנים שאין מי שיטפל בהם. כ-200 ילדים וילדות שלקח על עצמו לדאוג להם. המשיך לדאוג להם גם אחרי המלחמה, ברומניה. בשנת 1949 היתה ועידה של האו"ם ברומניה עם רבנים מחו"ל על מנת לבדוק את מצב היהודים. הגיעו רבנים לישיבה, וגם המשטרה החשאית שלחה נציגים, והזהירה את היהודים לומר עד כמה טוב המצב.

כאשר הגיע תורו לדבר, הוא אמר שאין לו מה לומר, אבל הוא רוצה להשמיע שיר. השיר הוא לחן לפסוק בתהלים "יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ., תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה." שמשמעותו היא שתבוא לפני ה' אנקת האסירים ומבקשים שיתיר (שישחרר) את בני התמותה האסורים. כאשר הוא שר את השיר, הוא הרים את קולו במלים "תבוא לפניך אנקת אסיר..." ומי שהיה צריך להבין את המסר, הבין טוב מאוד.

הניגון.

ואם רוצים לראות איך בכוחה של המוזיקה לפרוץ גבולות... ראו את ירמי קפלן מבצע את הניגון הזה כאן.   

סיפור שישי: הרב יהודה עמיטל ראש ישיבת הר עציון

הרגע שאחרי המלחמה. הרב עמיטל הוא יהודי הונגרי, שעבר את אושוויץ במחנות בהונגריה. יש מנגינה שהוא שמע אותה בסיגט. אחרי המלחמה הוא הלביש עליה מלים אחרות של ישעיהו הנביא למלים המקוריות שהיו מהתהילים. הוא עלה לישראל, ובכל יום שנה לעלייתו, הוא היה שר את הניגון הזה. ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך.

והיה אומר – ראיתי עולם בנוי, וחרב, ובנוי מחדש. השיר הזה, עם המלים הקודמות והמלים החדשות, מספר לנו את כל הסיפור.

הסיפור והניגון.

סדנא – הסיפור החסידי

סיפורים חסידיים ניתן למצוא באתר זושא. יש שם פרשנויות, מושגים ועוד.

בסיפור החסידי אנו שואלים

1.      מיהן הדמויות ומה כל אחת מסמלת

2.      מהו הנמשל

3.      מהם העקרונות החסידיים המופיעים בסיפור.

4.      האם יש משמעות אקטואלית לסיפור.