את

אותי את מאלֶפת

וגם קצת מבּלֶפת

קליפתי את מגלֶפת

ופנימיותי מְדלֶּפת

כשמחסומייך מקלפת,

אַהֲבָתֶך את מזלפת

ומצבֵי רוחי מחלפת.

מתקרבת, מטַלֶּפֶת

ויחד מסלפֶפֶת.

לעתים קצת מסלֶּפת

חִצִים גם מְצלֶּפת

וצִפֹּרנייך משלֶפת

אז פלא...

שבתוכי את מלוּפֶּפת? 

אֵין אֵין, פּשוּט את

מ ע לֶ פ ת !

נכון, לא כל המלים תקניות... אבל מאמין שתצליחו להבינן :)

ראיון לגיליון ראש השנה של גל גפן

המסר הוא לחיות את החיים ולדבוק במטרה - מתוך ראיון מיוחד לגיליון ראש השנה של "גל גפן"

שיר חדש בלב

יש סוד מיוחד למי שמעוניין להתחבר לעצמו – להקדים ולקום בבוקר, חצי חצי שעה לפני הזמן הרגיל שלכם. פשוט וקל. תוכלו לקרוא על כך בכל ספר של פיתוח האישיות. לקום מוקדם להרוויח את היום. כך נוהגים מצליחנים. דוגמה ומופת לכך קיבלנו מאברהם אבינו. אולם יש בכך משהו עמוק יותר.  

יש ערך מיוחד לזמן הערוּת הראשוני, בו מגיעות אלינו כל התובנות המיוחדות שאנו זקוקים להן ליום הנוכחי. וכאשר אנו קמים ישירות לעשיה, הרעש והלחץ מוחה אותן - ואנו מפסידים.

הפתרון הוא לקום לפני כן, לתת לעצמנו חצי שעה של רגיעה, מחשבות, לתת לדברים לזרום אלינו, לקבל את התובנות ולהתמלא. כשהראש עדיין נקי, רענן ואינו מופרע מטרדות הבוקר. והמהדרים – אם יקפידו להעלות את המחשבות והתובנות שמתרוצצות להם בראש באותה שעה, - התוצאות שיחוו תהיינה מדהימות.

ורמז לדבר מצאתי בפרשת השבוע. וכך אומר משה לקורח: "בוקר - ויודע ה' את אשר לו" - ועל פי הרמז - בבוקר הקב"ה שולח אליך את המסרים שאתה זקוק להם למשך אותו היום.

ולכן אולי אומרים בטעות "תישן על זה בלילה" – נראה לי כי אין הכוונה דווקא ללילה, או לשינה, אלא לתת הזדמנות לקב"ה / לתת-מודע שלך, להעביר לך את המסר הנכון - בבוקר.

ויתכן שעל כך נאמר שמי שקושר את הלילה והבוקר בלימוד התורה, חוט של חסד משוך עליו כל היום, זהו החסד, זוהי המתנה, התובנות והמסרים שהוא מקבל.

ואם עד היום החמצתם את המתנה הזאת, תמיד אפשר להתחיל ממחר, בבוקר, עם שיר חדש בלב.  

חלום כּמוּדָעוּת - על חלומותיו של יוסף

אמרו כבר חז"לינו, כי ישנם שלושה סוגים של חלומות. החלום האחד הוא החלום הנבואי, ובו מראים לאדם מענייני העתיד, על מנת להודיעו ו/או להזהירו ו/או לבשרו על משהו עתידי. החלום השני הוא חלום שבא ממקום של ייסורים, בו שדים וכל מיני מרעין בישין באים להפחיד את האדם ולטרוף את מנוחתו, בלא שיש בכך מאומה, ועל אלה נאמר – חלומות השווא ידברו. החלום השלישי הוא מעין מראָה, שיקוף של דברים שאדם חושב או חווה במהלך היום, ומהווה בסך הכל עיבוד נתונים בצורה של חלום, מהתת-מודע אל המודע, וכפי שנאמר, שאדם חולם מהרהורי ליבו.

חלום יוסף ציור מאת אהובה קליין

במובן זה, לחלום יש משמעות רבה, בראש ובראשונה כתרגיל במודעות עצמית. לעתים את אשר אין האדם מסוגל להתבונן במצב של עֵרוּת, יכול הוא לקבל באמצעות החלום. זו צורה של דיבור עצמי של האדם, את אשר אין הוא מרשה לעצמו לחשוב או לדמיין אפילו, החלום מביא לו. יתכן שיש בו לומר מה האדם צריך וזקוק לו. מכאן גם הקשר ההדוק והמעניין שבין עצם סיפור החלום, לבין פתרונו, ואחר כך ­– לבין התגשמותו. אבל על כך – בהזדמנות אחרת.

על כן, כאשר בא אלי אדם לפגישה של מודעות עצמית ומספר לי על חלום שחלם, אני מנסה לעבוד איתו על האפשרות שמדובר בחלום ממקום של מודעות, ואם כן, מה המסר שהתת מודע מבקש להעביר למודע.

באור זה מעניין לראות את החלומות של יוסף והתייחסות המשפחה אליו, כפי שהמפרשים עצמם רואים אותם.

כאשר יוסף מגיע לאחיו ומספר להם על חלומותיו, הם מגיבים בשנאה: "המלוך תמלוך עלינו? אם משול תמשול בנו?" לשם מה אתה מספר לנו על החלומות? הרי אם כמושל – לא יתקיים. ואם כמלך, הזקוק להסכמה, לא נסכים לך. ושנאו אותו על חלומותיו: אם מדובר בנבואה, כי הוא ימלוך עליהם מהסכמתם וכניעתם לפניו, רע הדבר מלפניהם. וגם שנאו אותו על דבריו (הרהורי ליבו, מודעות): אם הוא מעוניין למשול עליהם בכוח, מקל וחומר שישנאו אותו.

בינתיים יעקב שותק. אולם כאשר הוא שומע את החלום השני, אף הוא גוער ביוסף: מה החלום הזה אשר חלמת, הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה? – יעקב מבין, שחלום זה אינו יכול להתקיים כפשוטו, ועל כן הוא סובר, כי אין הוא חלום נבואי. וככל שכך מה נותר? אין זה כי אם חלום מהרהורי ליבו של יוסף (מודעות עצמית). והרי אין זה ראוי שיוסף מעוניין שאביו יבוא להשתחוות לפניו! (זה אפילו מצמרר!!)

מאידך, כידוע שגם בחלום הנבואי יש חלקים שאין בהם אמת, ולכן הפסוק: "חלומות השווא ידברו" נכון גם לגביו, ומשכך, יתכן מצב שבו יוסף יהיה שליט, גם אם אימו או אביו לא יכרעו בפניו. משכך נראה לי, שזו הסיבה שיעקב שמר את הדבר. יתכן והכיר את יוסף, וציפה ממנו גם כך לגדולות, והרי הוא עצמו גידל את יוסף ועשה לו כתונת פסים, ועל כן שמר את הדבר שמא אכן מדובר בחלום נבואי ולא רק בהרהורי הלב. ■

למה אנחנו שונאים תלונות?

אין אנו אוהבים תלונות, ואין אנו אוהבים מתאוננים. ככה זה. כמה אפשר לשמוע תלונות? כמה אפשר לספוג אנרגיות שליליות? כמה אפשר לשמוע על צרותיו של האדם? אומרים בשם אחד האדמורים, כי היה מבקש מחסידיו, שיבואו לספר לו בשורות טובות, ולא רק דברים רעים.

מאידך, האם מוטב שאדם ישמור את כעסיו בבטן? ומה עם "הוכח תוכיח"? אם אדם לא יתלונן, ולא יעמוד על זכויותיו, יתכן ויחטיא את חברו. למה לסבול ולשתוק כאשר יתכן ובכמה מלים ניתן לתקן?

תלונה. תמונה להמחשה בלבד.
למצולמים אין קשר למאמר, מעבר לעצם התלונה

ובכלל, האין זה טבעי שאדם יתלונן כאשר קשה לו? שירצה לשפר ולשנות את המצב? האין זה טבעי שאם משהו דוקר אותנו, שנצעק "איי", כמו שכאשר משהו מפתיע אותנו יצא לנו "ואו"? מה מעורר בנו התנגדות כל כך קשה בתלונותיהם של אחרים?

נראה לי, שיש לכך מספר היבטים. ההיבט הראשון הוא מידת האהבה והחמלה שאנו מסוגלים להרגיש כלפי המתלונן. ככל שמידת החמלה הכללית שבנו (כלפי כל אדם) ואף הפרטית (כלפי המתלונן) גבוהה יותר, נוכל לשאת יותר את תלונותיו ולהכיל את האנרגיות שלו. אם כי גם לסבלנות שלנו יש קצה.

ההיבט השני הוא אופיה של התלונה. תלונות רבות נושאות בחובן שיפוטיות והאשמה מסותרת. האשמת האחר משמעה התנערות מאחריות. כשאנו סבורים שהמתלונן מנסה להתנער מאחריות, לא תמיד נהיה מוכנים לאפשר לו זאת. ומקל וחומר שכך יהיה, כאשר ינסה לגלגל את האחריות לפתחנו, כאשר איננו מוכנים לקבל זאת. אגב, ככל שהתלונה קטנונית יותר, או חסרת תום לב ואינה צודקת (כפי שאנו תופסים אותה), ניטה יותר לדחות אותה אף מבלי לשמוע אותה לגופה. אגב, יש מלים נוספות בעברית שנושאות בחובן מסר פנימי, כמו המלה "צריך" שאני ממש, אבל ממש לא אוהב. לדוגמה: כאשר פלוני/ת אומר/ת: "נורא מלוכלך כאן, צריך לנקות!", הכונה היא ציווי לצד השני שינקה. צורה זאת, פחות יעילה, לדעתי, מאשר פניה בבקשה נעימה לצד השני שינקה, או יסייע בניקיון.

ההיבט השלישי הוא מטרתה של התלונה. אם היא צופה פני עתיד, ורוצה להוביל לתיקון נהיה מוכנים לקבל אותה יותר מאשר אם אך כוונתה תלונה על העבר, שאין בה לימוד לעתיד.

ההיבט השלישי הוא הצליל והמלים בהם משתמשים. חכמים משמיעים תלונותיהם בנחת.  

נעבור למתאוננים. הם לא התלוננו על חוסר במים (הקב"ה נעתר מיד) או בבשר (הקב"ה נעתר לכל העם, אולם "סגר חשבון" עם המתאווים). המתלוננים לא באו לפתור בעיה, אלא, על פי המפרשים, חיפשו סיבה להתלונן, להאשים, סתם לבכות שלא טוב להם. כאשר הדברים נשמעים כך, התוצאה היא אפס סבלנות, גם כאן, וגם למרבה הצער באירוע נוסף, עליו נקרא בפרשה הבאה, של בכי חינם שהוביל לעונש חמור באופן משמעותי.

תקשורת בונה מחפשת להעביר מסרים חיוביים; במיוחד לפני שמתלוננים. בתלונה צריכים להיזהר משיפוטיות והטלת אחריות, במיוחד מהתנערות, ותמיד להציע פתרון משותף, באופן של כבוד. 

בניית חזון בצורה נכונה - שלב המטרות

כיצד נגדיר את המטרה שלנו?

דיוק:  לא לקבוע עקרונות כלליים. עקרונות כלליים יפים לצורך משפט חזון. כמו להיות החברה המובילה במשק. אבל לצורך מטרות, יש לציין כמה אנו להרוויח, או איזה נתח שוק אנו מעוניינים לתפוס, כמה קילוגרם לרדת, כמהכסף להרוויח, ועוד.

מדידות: צריך לקבוע מטרה, שניתן להעריך ולמדוד באופן אובייקטיבי האם הישגנו אותה.  

מאתגרת: לא מטרה קלה שתגרום לזלזול, ולא קשה, שתייאש אותנו.

תאריך יעד: אימתי תוגשם המטרה. בהתאם לתאריך נוכל גם לבחון את קצב ההתקדמות.

אישית: המטרה מתייחסת אלי. מה אני רוצה לעשות; כמה אני רוצה להוריד/להרוויח; לאיזה שלב אני רוצה להגיע, ועוד. בהשוואה אלי ולא לאחרים.

תוכנית פעולה: המבוססת על האמור לעיל.

מודעות עצמית: כיסו, כוסו וכעסו

כיסו כוסו וכעסו

הנושא של מודעות עצמית העסיק את מחשבת ישראל בצורה תדירה. הצורך שלנו לדעת הוא חלק מובנה במהותנו כעם הנצח והרוחניות. דעת היא הכל: "דעת קנית, מה חסרת?"; אולם – "דעת חסרת, מה קנית?" המודעות לדברים שלצידנו, מתחתינו ומעלינו. הקשר הראשון בין אדם לחווה, הוא של ידיעה. אנו מצווים ל"דע מה למעלה ממך". המודעות לקיומו של הבורא בינינו היא משימה קיומית בלתי פוסקת: "וידעת היום והשבת אל לבבך...". הגישה הסובייקטיבית מתחילה כבר בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו" ומלווה אותנו בכל ימינו, עד כי גם הבורא עצמו משובח בכך שהוא פותח את ידיו ומשביע לכל אחד כפי כוח רצונו, וכפי צרכיו האישיים.

לשם מה לנו מודעות עצמית? מדוע לחפור בתוכי? מה זה יתן לי? אם אבקש לתמצת נושא זה במאמר כאן, יקשה הדבר. אולם אומר בהקשר זה דבר אחד: אושרו של האדם מגיע, כאשר יש לאדם דרך. כאשר יש לו "מחר", יש לו תכלית וסיבה לקום בבוקר; כשיש לו שאיפה. וכפי שאמרו רבים וחכמים, יתכן והשאיפות ישתנו, יתכן והדרך תוביל אותי למקום אחר, יתכן והשאיפה הנוכחית שלי היא מקפצה ליעד ותכלית גבוהים יותר, אולם בסופו של דבר, ברגע שיש לי דרך, ובשביל מה לקום בבוקר, כבר דרכי היא דרך של אושר. בשפת האימון הדבר נקרא: "חזון".

אחד הדברים החשובים ביותר בכל הנוגע לחזון, אם לא החשוב ביותר, הוא התאמה בין החזון לבין מי שאנחנו. שהחזון יענה על הצרכים הבסיסיים שלנו, שיתאים לתכונות האישיותיות שלנו, שיהיה לנו קל לממש אותו בהיותו תואם לדרכי הפעולה שלנו, תוך התמודדות קלה ככל האפשר עם חסמי ההצלחה שלנו. לשם כך, בטרם נפנה לכתיבת חזון, עלינו לעבור תהליך של מודעות עצמית שבסיכומו נוכל להביט ולומר – "נעים מאוד!". יש משהו מאוד עוצמתי בחוויה של מסע לתוך העצמי, להכיר את עצמנו, להבין ולהתחבר לתכונות שלנו. יש בכך כוח מרגש, מפעיל, ולעתים אפילו מרפא. נוכחתי בכך לא פעם ולא פעמיים עם אנשים איתם עברתי תהליך זה.

חז"ל נתנו לנו כל מיני "טיפים" לנושא של מודעות, כמו למשל: "קירות ביתו של אדם, מעידים עליו": מה הבית שלכם מספר על הגרים בו? האם הוא * מסודר / הפוך / מבולגן * חמים ומפנק / או קריר ורשמי * עשיר יוקרתי / פשוט * נקי מאוד / נקי בינוני / מלוכלך / מטונף * יש או אין תמונות/ספרים/חפצי נוי - ומה הם מספרים? * יש ירק/צמחיה ? וכו'.

טיפ אחר שקיבלנו מחז"ל הוא ששמו של האדם מעיד עליו. מודעות באמצעות השם: שלושה שמות קוראים לאדם: הוריו (באמצעות רוח הקודש) - המעצבים את תכליתו ותפקידו; חבריו- המעצבים את מהותו, אישיותו והתנהגותו כלפיהם; הוא עצמו- המעצב את היחס שבינו לבין עצמו.

אולם אולי הטיפ הידוע ביותר מבית היוצר של חז"ל הוא "אדם ניכר בכיסו, כוסו וכעסו" (ערובין ס"ה).

שלוש נקודות מבחן לכל אדם באשר הוא:

כיסו: מלמד על מידת הנתינה שלו [או הקמצנות/חסד ורחמים/הדין]. אדם יכול לדבר הרבה או מעט אודות פעילויות שעשה או לא עשה. המבחן הוא בעשיה. כאשר תיווצר הזדמנות – כיצד ינהג? יש כאלה שגם אם יבקשו מהם מעט, לא יתנו. ויש כאלה שלא יחכו שיבקשו מהם, אלא יתנדבו מעצמם. יש כאלה שיתנו רק אם יבקשו מהם, ובמידה על מנת "לצאת ידי חובה"; יש שיתנו בשמחה, יש שיתחמקו, ויש אפילו שיתנגדו ויטיחו ביקורת עזה. הדבר נכון גם כאשר האדם צריך לקבל כסף ולא לתת – האם הוא ידרוש את המגיע לו, מיד לכשיגיע המועד, או שמא יהיה מוכן להמתין. האם ידרוש פיצוי, או ימחל על מידותיו. האם יעמוד על קוצו של יוד או שיהיה מוכן לוותר על חלק. האם יילחם על כל פרוטה או יתייאש; וכו'.

כוסו [אוכל]: מלמד התאוות שלו [או מידת האיפוק]. כיצד האדם מתנהג כאשר הוא נמצא ליד שולחן? האם הוא יקח ראשון, או שיחכה שאחרים יקחו. האם יאכל ברעבתנות ובגסות, או יקפיד על עדינות ונקיות? כיצד ינהג לאחר שנותרה חתיכת עוף או בשר אחרונה, כאשר כולם כבר אכלו? ועוד ועוד. ומנגד, כיצד ינהג כאשר הוא צריך לארח, לתת, להאכיל? כיצד ינהג כאשר חבר/ה של הילד/ה מתארחים בביתו?

כעסו: האנרגיות שלו [חיוביות/שליליות]. מהאופן בו אדם כועס ונרגע – מהר או לאט, ועד אילו גבהים הוא מרשה לעצמו להגיע בעת כעסו- מלמד על מידותיו, האם הוא כעסן, גאוותן, וכדומה, או צנוע ושפל רוח. מהאופן כיצד האדם תופס מסר, האם הוא נעלב במהירות, או מפרש דברים בצורה נכונה, אפשר ללמוד על מידת ההערכה העצמית שלו [חיובית או שלילית]; האם בעת כעסו הוא עדיין בשליטה או נוטה להגזים ולהפריז, להמשיך ולהרגיז את עצמו וכו'. מאידך, האם הוא נעלב ונעלם, אינו יכול להתמודד. ומנגד ניתן ללמוד על האופן בו הוא מרגיז אחרים, אם בכלל. האם הוא עדין, נעים ונוח לבריות או אינו חושש להעליב; האם הוא יוצר פרובוקציה אם לאו. האם נוטה לסכסך ו"לחמם" אחרים, אם לאו.

הצירוף של כל אלה יוצר תמונה די מקיפה על כל אדם באשר הוא – ללא ספק, אחד המשפטים הגדולים ביותר מבית מדרשם של חז"ל.

גברים - נשים - תקשורת

חוסר תקשורת קלאסי בין גברים לנשים - שיוצר אי נעימות - מופיע בפרשת השבוע:

רחל רואה שלאה יולדת ילדים ולה אין ילדים. היא ממורמרת וכואבת.
היא באה ממקום של שיתוף ואומרת ליעקב - "תן לי בנים, ואם לא, אני מתה".
יעקב - בתשובה - כועס עליה - "למה מה אני? אלוקים? זה בכלל תלוי בי?"

מה קרה כאן?

רחל לא באה לבקש פיתרון, היא באה לשתף. היא באה לקבל חיבוק. הבנה. לראות שיעקב עדיין אוהב אותה, למרות שלא הביאה לו ילדים.

יעקב, ראה בשיתוף הזה - ביקורת אישית, תלונה אישית נגדו. פגיעה בגבריות שלו, הוא לא מספק את אשתו. הוא כישלון. לכן הוא כעס, ואמר שזה לא בשליטתו, אילו זה היה בשליטתו הוא לא היה משאיר אותה כך.

מה רחל מבינה מטון דבריו של יעקב? שיעקב כועס עליה... [אולי אפילו כבר לא אוהב אותה ?...]

מי "אשם" בחוסר התקשורת הזה? אתם תחליטו... :)

לסטטוס בפייס


======
תגובות
======

כל אחד והסיפור שלו: תרגיל במודעות עצמית

אז תרקדו, תרקדו, את השיר שלי עליה, 

כל אחד והסיפור שלו, 

שלמה ארצי

"כל אחד והסיפור שלו...":

קחו לכם תרגיל מעניין: הכינו פרזנטציה של 60 שניות "מי אני": בה תספרו כל מה שאתם רוצים על עצמכם במשך 60 שניות, אבל לא יותר, לאדם שלא מכיר אתכם, על מנת שיכיר מי אתם באמת, ללא דעות קדומות.
אם הפרזנטציה ארוכה מ-60 שניות, אתם חייבים לקצץ מה שפחות רלוונטי מבחינתכם.
ואם היא קצרה מ-60 שניות, ספרו יותר, תנו יותר פרטים, עד שתגיעו ל-60 שניות בדיוק.

כשעבדתי על הדוקטורט קיבלתי את הטיפ הבא: מתי הדוקטורט שלך מוכן? כאשר תוכל לסכם אותו ב-60 שניות. אם זה אורך יותר זמן - אתה לא ממוקד, העבודה לא בשלה. קל מאוד לדבר על הדוקטורט במשך חצי שעה, אולם לעתים המלל המיותר מעיד על חוסר מיקוד. לא מגיעים לעצם העניין. כך זה גם בחיים. לעתים אנו ממלאים פרטים לא רלוונטיים על עצמנו, לא ממוקדים, והסיפור הלא ממוקד מעיד גם שאנחנו בעצמו איננו כאלה.

מי שינסה באמת לתמצת את חייו ב-60 שניות ולספר על עצמו הכל במסגרת זאת, יחווה חוויות מאוד מעניינות, ואשמח אם ישתף אותי בהארות שיקבל.

סופשבוע נפלא :)

סדרה של תסריטים

החיים הם סדרה של תסריטים שחוזרים על עצמם. ובכל פעם שהם חוזרים, הם מנסים אותנו האם למדנו משהו מהפעם הקודמת, או שסתם בא לנו שוב לדפוק את הראש בקיר 

שורש העניין

השאלה החשובה ביותר כשדנים במודעות - והמפחידה ביותר - היא - למה באמת, אבל באמת, אתה עושה מה שאתה עושה. מה באמת, אבל באמת, מפריע. מהי הנקודה? מהו שורש העניין??

לא הנימוקים השקריים שאתה אומר לעצמך ולאחרים, אלא מהי הנקודה שכאשר תיגע בה, יידלקו כל האורות, יפלו האסימונים, הסכר ייפתח, האמת תעמוד מול הפנים - ואתה תאמר - זהו! זו הנקודה! האם יש לכם אומץ למצוא את הנקודה, חברים?

לדבר אל הקיר??

לדבר אל הקיר??

שי שגב 28.6.2011

"וכתבת לי שיר, כמו שאתה כותב 
אתה ערום ועזוב וחלש ו.. 
כתבת מילים, כי שנים לא אמרת 
את מה שחשבת על עצמך ועלי "

אסף אטדגי

אחד הסיפורים המדוברים ביותר בתורה כולה, למרות התיאור המקוצר שלו – הוא סיפור מי מריבה. סיפור זה מעלה שאלות ללא סוף, הסברים רבים להתנהגותו של משה ותמיהות על הציווי שקיבל. אכן, מקרה מי מריבה הוא אחד המקרים הקלאסיים שניתן לומר עליהם: שבעים פנים לתורה.

המקרה מתרחש לאחר מות מרים. על פי הכתובים, מרים הנביאה הביאה מתנה לעם ישראל, והיא הבאר – "באר מרים". 40 שנה במדבר הבאר הלכה יחד עם מרים, והביאה מים לכל בני ישראל. עם מותה של מרים, הלכה הבאר והסתתרה מאחרי אחד הסלעים. בני ישראל – שהינם כבר הילדים של דור המדבר, מתחילים להתלונן – רוצים מים! הקב"ה מדבר אל משה – אומר לו, קח את המטה שלך, ודבר אל הסלע, ויצאו ממנו מים. משה כועס על התלונות של בני ישראל, צועק עליהם: "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" לוקח את המטה, ובמקום לדבר אל הסלע, כמו שהקב"ה ציווה אותו, הוא מכה בסלע פעמיים, ואז יוצאים מים ומשקים את בני ישראל. הקב"ה כועס על משה, ואומר לו – מכיוון שהכית בסלע, ולא דיברת אליו, לכן לא גרמת שבני ישראל יאמינו בי, ולא תיכנס לארץ ישראל.

כאמור, המקרה הזה מעורר שאלות רבות. מדוע הקב"ה אומר למשה לדבר אל הסלע? ומדוע משה לא מדבר? וכי האם בגלל שהוא לא דיבר אל הסלע, מגיע לו עונש כזה? המפרשים מפרטים סיבות רבות לחטאו של משה, חלק מהן כלל לא מהמקרה הזה אלא ממקרים אחרים. וכלל נקוט בידינו, שאם יש הרבה דעות, כנראה שהמקרה לא פשוט.

כמי שעוסק במודעות אישית, אני מציע כיוון אחד נוסף.

ööö

השתיקה – התכונה הגברית

אחת התכונות הקלאסיות אצל מרבית הגברים, המבחינות בינן לבין נשים, הינה היכולת לדבר בצורה חופשית על ענייני הרגש. גברים יכולים לדבר שעות ארוכות על כל נושא שבעולם, פוליטיקה, ספורט, ולהבדיל כמובן דברי חכמה ותורה. אולם כאשר הדבר מגיע לענייני הרגש – לאופן שהם מרגישים, והבעת רגשות אלה, הם "נתקעים".

חז"ל הגדירו זאת יפה – עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, תשעה לקחו הנשים... בדיחה ידועה מספרת כי גבר המעוניין להכין את אישתו הטריה לחיי נישואין, לוקח אותה אל הכותל. ומדוע? על מנת שתלמד לדבר אל הקיר... J

ברירת המחדל של התנהגות בעת ויכוח בין גבר לאישה הינה – הגבר מתכנס בעצמו ושותק שתיקה רועמת, והאישה לא מפסיקה לדבר. הגבר כוחו בשתיקה, והאישה כוחה בדיבור. ומדוע?

מכיוון שגברים, ככלל, לא מדברים לקירות. גברים לא מדברים לסלעים. מה ראיתם יותר – גבר שמדבר לעצמו, או אישה שמדברת לעצמה? תשובה קלאסית של גבר, לשאלה: "למה אתה לא אומר לילד?" תהיה – "בשביל מה לומר לו? הוא יודע לבד" או תשובה שניה – "בשביל מה לומר לו? הוא ממילא לא ישמע לך". אם גבר מדבר, זה בא ממקום שיכלי. זה צריך להשיג מטרה. כאשר הדיבור מכוון שכלית, קשה מאוד להתחבר לצד הרגשי. אישה לעומת זאת, תאמר דברים מהמקום הרגשי. היא תאמר אותם גם אם לכאורה אין בכך תועלת, וגם אם הילד יודע היא תאמר.

הדיבור אצל האישה הוא בגדר צורך. אישה זקוקה לתקשורת, לשיחה. גברים רבים אינם מבינים זאת, ואינם מסוגלים לספק את הצורך הזה. אמר לי פעם הרב יניב, מזל שהנשים כאלה, אחרת לא היינו מדברים.. אילו היינו למדים שיחה מהגברים, היינו יוצאים אילמים.

משכך, גברים נוטים לאגור את רגשותיהם בפנים. בדיחה ידועה מספרת שאישה באה לבעלה ושואלת אותו – "אתה אוהב אותי?", והוא משיב לה: "בוודאי – את לא רואה שאני הולך לעבודה, מביא פרנסה, לוקח את הילדים לגן, מוריד את הפח...". "אז למה אתה לא אומר לי שאתה אוהב אותי?" – "נכון אמרתי לך כשהתחתנו, שאני אוהב אותך? מאז לא חל שום שינוי. אם יחול שינוי, אודיע לך..".

שתיקה – חוסר תקשורת

כי לימדת אותי שתיקה,

ואני עוד מחכה"
קרן פלס

השתיקה אינה מאפשרת תקשורת בין בני הזוג. בהיעדר תקשורת, איכות הקשר נפגמת.

מי לדעתכם גובר על מי? האם יותר נשים מלמדות את הגברים לדבר, או יותר גברים מלמדים את הנשים... לשתוק? נראה לי, במבחן הזמן, שחוסר התקשורת, משתק. בשלב מסוים, אם לא ניתן לתקשר עם בן זוג, מפסיקים לתקשר איתו. במובן זה, השותק כופה את השתיקה על הצד השני, אשר מחפש את הדיבור במקום אחר.

עד מתי?

בעקבות הערה שקיבלתי בפייס חשוב להבהיר, כי השתיקה אינה תמיד חוסכת באנרגיות. אדרבה, לעתים הצורך לשתוק ולאגור, סוחטת אנרגיות עצומות.

גברים יאגרו את רגשותיהם – לעתים לעד. לעתים הם עצמם אינם יודעים מה הם מרגישים ומה המקור לכך [חוסר במודעות עצמית]. ולעתים הסכר נפתח ואז הכל מתחיל לצאת – אם הדבר נעשה בצורה לא מבוקרת, אלוקים ישמור...

מאידך, נשים חייבות להיות מודעות לקושי הטבעי של גברים להיפתח ולדבר על רגשותיהם. בדרך כלל גבר נחות ככל שמדובר בכוח הדיבור על הרגש, והוא לא ייכנס למגרש שבו השליטה הטבעית היא בידי האישה. משכך, האישה חייבת למתן את עצמה, את תגובותיה, אל לה להשתמש במלוא כוחותיה, אחרת היא תרתיע את הגבר שלה מלדבר ובכך יצא שכרה בהפסדה – היא ניצחה בויכוח, אולם הפסידה את התקשורת. גבר שאינו מרגיש בטוח להיפתח בפני זוגתו, לא יעשה כן. היא יכולה לבקש ממנו יום ולילה "דבר איתי" אבל הוא ישתוק. ישתוק – במקרה הטוב, מכיוון שלעתים האגרסיות יוצאות בדרכים אחרות כמו אלימות מילולית או אחרת.

אחת העצות החשובות ביותר של רבי נחמן מברסלב היא "דבר אליו" – דבר אל הקב"ה. שפוך בפניו את כל הצרות שלך, הרגשות. רבי נחמן מעלה לא פעם ולא פעמיים את הקושי של גברים להתחיל לדבר עם ה'. איך אפשר לדבר סתם כך באוויר? למישהו שאתה לא רואה? אבל, אומר רבי נחמן – תתחיל. תלמד. תתרגל. בהתחלה יהיה קשה. אם אין לך מה לומר, תתפלל לקב"ה שהוא יפתח את הסכר.

הכי בטוח לדבר אל הקב"ה... הוא לא יפגע בך, לא יענה לך בצורה צינית; הוא לא ישתמש נגדך בעתיד בדברים שאמרת; והחשוב מכל – הוא לא יגלה את הסוד שלך. ואולי.. אם תלמד להיפתח בפני הקב"ה, תלמד גם להיפתח בצורה הנכונה והמאוזנת, בפני הקרובים והאוהבים אותך...

ööö

40 שנה משה מוליך את בני ישראל במדבר. בשנה הראשונה והשניה הוא ידע משברים קשים – חטא העגל, חטא המרגלים, קברות התאווה, קורח ועדתו. אט אט הדור הזה הלך ונעלם וקם לו דור חדש. 40 שנות עבודה, יש שקט הכל הולך בכיוון הנכון ומשה מתחיל לגלות סימנים של אופטימיות זהירה.

והינה, מגיע מקרה מי מריבה ומלמד את משה, שיש עוד הרבה עבודה. הדבר מוציא אותו מכליו. ובצדק. הוא עוד ידבר על כך בספר דברים. ואף יזהיר את הדור הצעיר, שמא יש בהם "שורש פורה ראש ולענה".

הקב"ה מודע לכך, ומצווה את משה לדבר אל הסלע – לשתף את העם ברגשותיו. להסביר להם את כוח התפילה, כוח הדיבור, כוח התקשורת הבינאישית. אולם משה, שדיבר עם העם מבוקר עד ערב, שלימד אותם אמונה, תורה, ושפט אותם ארבעים שנה – פתאום אינו מסוגל לדבר מהמקום האישי, לומר מה מפריע לו, היכן הם טועים. יש לו כל כך הרבה מה לומר להם, והוא אינו מסוגל. בכעסו הוא מדבר קשות אל העם, אינו מבין את מצוקתם, ו... מכה בסלע.

זו היתה שעה מדהימה, שעת רצון, להטמיע בעם את הנקודה הזאת. השעה הוחמצה. למרבה הצער, השיעור שהעם למד היה שיעור אחר לגמרי. דווקא משה למד את השיעור, שהרי בספר דברים הוא מדבר בצורה חופשית על רגשותיו. הוא משתף, מדגים ומלמד. אבל זה מאוחר מדי. האם גם אנו נלמד את השיעור?

אדם ואדמה על פי ספר בראשית

אחד מההיבטים של מודעות עצמית הוא התבוננות בסרגל הזמן – "דע מאין באת, ולאן אתה הולך.." אך אין זו ההתבוננות היחידה. התבוננות נוספת הינה התבוננות בסדר ההשתלשלות – "דע מה למעלה ממך" – קרי לא רק בסרגל הזמן, אלא גם בסרגל התודעה. מה קדם לנו מבחינה תודעתית, מבחינת סדר ההשתלשלות.

עיון ביצירת האדם מלמד על קיומו של משולש, שראשו נוגע בשמים, בו נמצא הקב"ה, ורגליו הן הן האדמה ממש, על פי  המבנה הבא:

א

א   ד

א   ד   מ

א   ד   מ   ה

א
בראשית – היה אלוקים, אחד, שכולו רוחניות. הוא אחד קודם שברא העולם, והוא אחד לאחריו.

אדמה

התורה מספרת שהקב"ה ברא בראשית, את השמים ואת הארץ – האדמה. אלו הם הקצוות – הקב"ה מצד אחד, והאדמה מצד שני. הנעלם, הנקודה - הא', מצד אחד, והגילוי המלא – האדמה על כל מה שיש בה, מצד שני.

אד

בתחילת פרק ב' בספר בראשית מספרת התורה את הדברים הבאים:

"אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם, ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ,  וכל־עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה."

התורה מסבירה, כי הקב"ה ברא את השמים ואת הארץ, אולם לא היתה צמחיה, מכיוון שלא היה מטר [לא היה גשם ולא היו מים], ולא היה אדם שיעבוד את האדמה.

ובפסוק הבא אומרת התורה:

"ו-אֵד יעלה מן הארץ, והשקה את כל פני האדמה". השלב הבא הוא אפוא יצירת המים, אלא שהם כבר היו בתוך האדמה, המכילה את הכל. ה-אֵד הוא הביטוי הרוחני והמרוכך ביותר של הגשמיות.

אדם

לאחד כל אלה, הגיעה עת בריאת האדם. זהו החלק הרביעי והאחרון במשולש זה - לאחר שהכל מוכן, הגיעה עת בריאת האדם.

האדם – חציו גשמי וחציו רוחני. בחלקו הוא שואב מהרוחניות ובחלקו – מהגשמיות. האדם מורכב מה-א [הרוחניות], מה-אד [יש בגופו נוזלים] ומהעפר [האדמה]. ה-א' נמצאת בכולם, והאדמה כלולה מכולם. והכל נועד לטובת האדם, שהגיע אחרון, "על המוכן"...

"וייצר ה' אלקים את־האדם, עפר מן־האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" ועם בוא האדם הושלם המבנה הנ"ל.

מבנה זה מלמד אותנו בין היתר, כמה דברים מעניינים:

ראשית, קיימת סינרגיה בין הקב"ה והטבע: הקב"ה מצוי בכל מקום בבריאה, זוהי האחדות המלאה, המרומזת בצורה היפה ביותר דווקא באות א'.

שנית, קיימת סינרגיה בין האדם והטבע, זהו מכלול הכולל את הדברים מתחתיו [האדמה] ומעליו [המים].

שלישית, האות היחידה המופיעה רק בקצה המשולש, היא האות ה'. דומה שכל המבנה מכוון אליה ומתכנס אליה – מלמעלה, ומהצד. זוהי ה' המצויה רק במילה אדמה, אולם האדמה, כפי שראינו, כוללת את הכל. מחד גיסא, האות ה' נראית לא שייכת, לא מעורבת, בודדה לעומת האחרות, החוזרות לפחות פעם אחת במבנה. מצד שני, נראה שהכל נשען עליה והיא תכלית הכל.

מעניין, האם לכך כיוונו חז"ל, כאשר אמרו, שהקב"ה ברא את העולם באות ה'? ואף התורה רמזה על כך דווקא בפסוקים אלה, הדנים בבריאת העולם? ומה הדבר מלמדנו על מהותו של האדם?

מודעות של קיץ

מוּדעות של קיץ, חבריי: הגיע הקיץ, וככל שהחום עולה, סף הסבלנות יורד.

להכניס את זה לתוכנה שלנו, לקחת עוד נשימה, לא להתפרץ, 

גם אם החום משגע אותנו [במיוחד ברכב], 

וגם להבין, ולהיות מודעים לכך, שגם אחרים כמונו, 

הם בעלי פתיל שהתקצר...

החלטות "קלות" והחלטות "קשות"

יש בחיים החלטות *קלות* ויש החלטות *קשות*.

החלטות קלות: החלטות בהן הלב [הרגש, הרצון] הולך יחד עם המוח [השכל, ההיגיון] - במקרה כזה, גם אם יש כמה אופציות, מבחינתנו הבחירה קלה. המקרים הקשים הם כאשר הלב רוצה משהו אחד, אבל ההיגיון מורה אחרת.

מה עושים?? יש כעיקרון 3 אופציות:

אופציה ראשונה: או שהלב *ישכנע* את השכל, כי דרכו היא הנכונה, או שהשכל ישכנע את הלב. זו כמובן האופציה הטובה ביותר, שאם הצליחה, ההחלטה הופכת להיות החלטה קלה..

אופציה שניה: למצוא דרך ביניים, שגם הלב וגם השכל יוכלו לחיות איתה. הבעיה היא שזו פשרה: מלשון *פושר*, פארווה כזה.. שני הצדדים יצאו עם חצי תאוותם בידם - כאן יהיה צורך לעבוד על *לראות את חצי הכוס המלאה*.

אופציה שלישית: אחד מהם יגבר באופן אגרסיבי על השני, שחייב להתכופף מפני הראשון. הלב ינטרל את השכל וילך עד הסוף, או שהשכל ינטרל את הלב ויתעלם מרצונותיו. זו אופציה המתאימה לאנשים המסוגלים להתמודד עם תוצאותיה, שהיא למעשה ויתור מוחלט על אחת משתי הדרכים.

כיצד אתם מתמודדים עם מצבים כאלה?

סדנת מודעות עצמית = 14.2.2011