למה אנחנו שונאים תלונות?

אין אנו אוהבים תלונות, ואין אנו אוהבים מתאוננים. ככה זה. כמה אפשר לשמוע תלונות? כמה אפשר לספוג אנרגיות שליליות? כמה אפשר לשמוע על צרותיו של האדם? אומרים בשם אחד האדמורים, כי היה מבקש מחסידיו, שיבואו לספר לו בשורות טובות, ולא רק דברים רעים.

מאידך, האם מוטב שאדם ישמור את כעסיו בבטן? ומה עם "הוכח תוכיח"? אם אדם לא יתלונן, ולא יעמוד על זכויותיו, יתכן ויחטיא את חברו. למה לסבול ולשתוק כאשר יתכן ובכמה מלים ניתן לתקן?

תלונה. תמונה להמחשה בלבד.
למצולמים אין קשר למאמר, מעבר לעצם התלונה

ובכלל, האין זה טבעי שאדם יתלונן כאשר קשה לו? שירצה לשפר ולשנות את המצב? האין זה טבעי שאם משהו דוקר אותנו, שנצעק "איי", כמו שכאשר משהו מפתיע אותנו יצא לנו "ואו"? מה מעורר בנו התנגדות כל כך קשה בתלונותיהם של אחרים?

נראה לי, שיש לכך מספר היבטים. ההיבט הראשון הוא מידת האהבה והחמלה שאנו מסוגלים להרגיש כלפי המתלונן. ככל שמידת החמלה הכללית שבנו (כלפי כל אדם) ואף הפרטית (כלפי המתלונן) גבוהה יותר, נוכל לשאת יותר את תלונותיו ולהכיל את האנרגיות שלו. אם כי גם לסבלנות שלנו יש קצה.

ההיבט השני הוא אופיה של התלונה. תלונות רבות נושאות בחובן שיפוטיות והאשמה מסותרת. האשמת האחר משמעה התנערות מאחריות. כשאנו סבורים שהמתלונן מנסה להתנער מאחריות, לא תמיד נהיה מוכנים לאפשר לו זאת. ומקל וחומר שכך יהיה, כאשר ינסה לגלגל את האחריות לפתחנו, כאשר איננו מוכנים לקבל זאת. אגב, ככל שהתלונה קטנונית יותר, או חסרת תום לב ואינה צודקת (כפי שאנו תופסים אותה), ניטה יותר לדחות אותה אף מבלי לשמוע אותה לגופה. אגב, יש מלים נוספות בעברית שנושאות בחובן מסר פנימי, כמו המלה "צריך" שאני ממש, אבל ממש לא אוהב. לדוגמה: כאשר פלוני/ת אומר/ת: "נורא מלוכלך כאן, צריך לנקות!", הכונה היא ציווי לצד השני שינקה. צורה זאת, פחות יעילה, לדעתי, מאשר פניה בבקשה נעימה לצד השני שינקה, או יסייע בניקיון.

ההיבט השלישי הוא מטרתה של התלונה. אם היא צופה פני עתיד, ורוצה להוביל לתיקון נהיה מוכנים לקבל אותה יותר מאשר אם אך כוונתה תלונה על העבר, שאין בה לימוד לעתיד.

ההיבט השלישי הוא הצליל והמלים בהם משתמשים. חכמים משמיעים תלונותיהם בנחת.  

נעבור למתאוננים. הם לא התלוננו על חוסר במים (הקב"ה נעתר מיד) או בבשר (הקב"ה נעתר לכל העם, אולם "סגר חשבון" עם המתאווים). המתלוננים לא באו לפתור בעיה, אלא, על פי המפרשים, חיפשו סיבה להתלונן, להאשים, סתם לבכות שלא טוב להם. כאשר הדברים נשמעים כך, התוצאה היא אפס סבלנות, גם כאן, וגם למרבה הצער באירוע נוסף, עליו נקרא בפרשה הבאה, של בכי חינם שהוביל לעונש חמור באופן משמעותי.

תקשורת בונה מחפשת להעביר מסרים חיוביים; במיוחד לפני שמתלוננים. בתלונה צריכים להיזהר משיפוטיות והטלת אחריות, במיוחד מהתנערות, ותמיד להציע פתרון משותף, באופן של כבוד.