יסמין החישה את פעמיה לכיוון בית לחם. מרחוק כבר ראתה את הגגות ואת העשן שהיתמר מארובותיהם. ליבה של ימסין התמלא התרגשות. היא תשמח מאוד לפגוש את ישי הסוחר. היא הרי זוכרת אותו היטב מהתקופה בה היה מגיע לארמון, לשוחח עם אביה, המלך, על עסקאות מעניינות, והיה מספר לו על מקומות רחוקים ומרתקים. יסמין אפילו נזכרת בדוד, בנו הצעיר של ישי, שהיה מתלווה אליו, וממש מצפה כבר לפגישה איתם. היא יודעת שהם ידאגו לה היטב בתקופה קשה זו של חייה.
הזיכרונות של בית אבא העיבו קצת על תחושתה, ושוב חלפו בראשה מאורעות הימים האחרונים לפני שאביה, המלך, גירש אותה מהארמון. המחלוקת עם אביה נראית לה לעתים כה מטופשת וכה רחוקה. לעתים עוברת בה המחשבה לשוב הביתה, לאבא, ולעתים – שוב מחישה את פעמיה לכיוון החופש שלה והחיפוש אחרי אהבתה הנעלמת.
לפתע יסמין שמעה צלילים מוכרים. עד מהרה היא זיהתה את המלים, והתחילה לשיר אותם בשמחה:
"והאר עינינו, בתורתך
ודבק ליבנו – במצוותיך
ו---יחד לב-ב-נו, לאהבה וליראה את שמך
לא-א-א-א נבוש
ו-לא-א-א-א ניכלם
ו-לא ניכש-ל, לעולם ועד..."
יסמין נזכרת בצלילים האלה, והינה היא גם רואה מי מנגן אותם – הרי זהו "הרבי המרקד", הרב שלמה קרליבך. היא זכרה אותו מהופעות מקסימות ומחממות לב שנערכו בארמון, והינה היא רואה אותו יושב מתחת לעץ זית, פורט על הגיטרה, ומסביבו ישובים מספר חסידים, השרים בדבקות ובעיניים עצומות:
א-אשא עיני....
א-א-ל ה-הרים....
מ-אין, מ-אין, יבוא עזרי...
יסמין הביטה בפניו של הרב קרליבך, פנים טובות, שיער וזקן, שחציים שחור וחציים מאפיר, והרגישה צורך להתקרב לחבורה הזאת, ולשאוף קצת רוחניות וחיזוק - - - ואולי הוא יוכל קצת להאיר לה דרך, שבה תוכל ליישב בדעתה את הדילמה הקשה בה היא מצויה.
הרב קרליבך ראה את יסמין, כמהססת האם לגשת אליו, אם לאו, ומהו המרחק הנכון לעמוד מהקבוצה המיוחדת הזאת, וסימן לה להתקרב. החברים פתחו את המעגל והזמינו אותה לשבת. "איך קוראים לך, עלמה?" שאל הרב קרליבך; והיא השיבה: "יסמין". "יסמין?" שאל, ומיד המשיך: "את יודעת כמה השם שלך מיוחד? את יודעת ששמך בגימטריא הוא 170? 10 פעמים 'טוב'? האותיות של שמך, מלמדות עלייך, שאת צנועה ונסתרת, אבל דעתנית, אם כי מנהלת את הויכוחים בנעימות... מין שילוב מעניין כזה של עדינות ונחישות גם יחד... ברוכה הבאה יסמין! שבי עימנו כאן!". יסמין אכן התיישבה והרגישה נינוחות מופלאה.
יסמין התענגה על השירים השמחים והמרגשים. הרב קרליבך לא שאל אותה מאומה, מי היא, מה היא עושה לבדה, וכו', אלא נתן לה למצוא את מקומה.
לאחר שעה קלה פתח הרב קרליבך לתלמידיו ואמר להם: "תלמידים חביבים, אני רוצה להקריא לכם קטע יפהפה של רבי נתן מברסלב. אתם יודעים צדיקים שלי, רבי נתן ממש התבטל בפני רבי נחמן. הוא ממש כתב את כל התורות שלו. ולאחר מכן המשיך והרחיב אותן. והדברים שלו כל כך עמוקים. איך זכה רבי נחמן שהיה לו תלמיד כזה, שבלעדיו, כל החכמה של רבי נחמן לא היתה מגיעה אלינו? אחח, איזו זכות..."
יסמין שמעה את דברי הרב על ההמשכיות, על קשר הדורות, שבין אבא לבן, בין מורה לתלמיד, וליבה נחמץ בקרבה.
"אז בואו אקרא לכם קטע שבו רבי נתן מדבר על האמת".
הרב קרליבך פרט על הגיטרה, והחל להקריא אט אט:
"בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ (בראשית א,א)
["כידוע, תלמידים חביבים, סופי תיבות של "ברא אלוקים את" – הן האותיות "אמת"] וכך אומר רבי נתן:
"אמת הוא עיקר קיום העולם, כמו שכתוב: בראשית ברא אלקים, סופי-תיבות "אמת" כמובא, כי חותמו של הקדוש-ברוך-הוא אמת. וצריכים שתאיר האמת, בכל חודש, ובכל יום ויום, ובכל שעה ושעה משתים עשרה שעות היום ושתים עשרה שעות הלילה. כי אף על פי שהאמת היא אחת, אבל מצד שינוי המקבלים, יש שינויים רבים בעניין האמת, ואין האמת של אדם זה דומה לחברו, וכן אין שעה דומה לחברתה, כי זה האדם צריך להתגבר על ידי האמת בתורה ועבודה, וזה צריך להרבות בצדקה וכו', וזה עוסק במצווה אחרת. וכן באדם אחד, יש חילוקים רבים בין יום לחברו ובין שעה לחברתה, שבשעה זאת מתפלל ובשעה זאת לומד ובשעה זאת עושה משא ומתן ובשעה זאת אוכל או מדבר עם בני-אדם, וכיוצא בזה שארי שינויים רבים לאין מספר. והעיקר, שבכל שעה ושעה, בכל מה שעובר עליו ובכל מה שעוסק, יהיה הכל באמת לאמיתו, כפי אותו העת והשעה וכפי אותו האדם. והכלל, שאין שעה בעולם שלא יוכל להאיר לעצמו על-ידי האמת, אף אם החושך מסבב אותו כמו שמסבב, כי אמת ה' לעולם. וזה שביקש דוד: הדריכני באמתך ולמדני כי אתה אלקי ישעי, אותך קיוויתי כל היום" דייקא, כי בכול שעות היום, מתחילתו ועד סופו, אני מקווה אליך שתדריכני באמיתך ותלמדני, כי בוודאי יש אמת בכל שעות היום שיאיר לו בכל שעה לצאת מחושך לאור גדול."
יסמין שמעה את הדברים האלה, והזדעזעה. "אנא תסביר לי, רבי שלמה, מה התכוון רבי נתן לומר לנו"! והרב קרליבך הסביר:
"האמת, יסמין, הינה יסוד משמעותי ביותר בעולם הזה. הקב"ה ברא את העולם הזה, ושם בו את חותם האמת. בלי אמת, לא נוכל להתקיים. השקר קיים כאן בכל עבר, אולם הוא יכול לינוק את כוחו אך ורק מן האמת. אם תקחי את מעט האמת שיש בשקר, הוא יתפוגג באופן מיידי. והעניין הוא תמיד להאיר את האמת אל חיינו, בכל מקום, בכל עת ובכל שעה, בין אם יפה ונחמד בחוץ, ובין אם חשוך ומפחיד. האמת היא המצפן שלנו, היא מורה הדרך בעולם הזה. אבל יחד עם זאת לעתים האמת נעלמת, ולעתים כלל אינה ברורה..."
יסמין לא המתינה להמשך דבריו של הרב, והתפרצה... "רגע אחד... ומה קורה אם שניים מתווכחים, ושניהם צודקים? מה קורה אם שני הצדדים רוצים לטוב, אבל כל אחד רואה את האמת בדרך אחרת?"
הרב קרליבך חייך... "יסמין יקרה, זה בדיוק מה שאומר רבי נתן... כי האמת היא אחת, אולם כל אחד מאיתנו [המקבלים] מקבל ומבין אותה באופן אחר. וזה נכון, וזה אפילו מחוייב המציאות, מכיוון שאנו שונים זה מזה, וכל אחד מאיתנו בנוי אחרת, חושב אחרת, יש לו צרכים אחרים, ורואה את העולם מזווית אחרת. "אל תדון את חברך, עד שתגיע למקומו" – ולהגיע למקומו זה ממש לעמוד בנעליו... ואנו לעולם לא נוכל לעמוד במקומו של מישהו אחר... ועל כן, רק טבעי שהאמת תאיר לנו באור אחד, ולחברינו באור אחר. ולא זו בלבד, גם אנו עצמנו - - - האמת מאירה לנו לעתים באור שונה ובאופנים שונים... העיקר הוא שנהיה תמיד אמיתיים ושנהיה מודעים לכך שהאמת היא אחת, ונחפש את האמת לאמיתה." סיים וחייך.
יסמין הביטה ברב ושאלה: "אני לא מבינה. אז אם ככה, לכל אחד האמת שלו וזהו? אז איך מגשרים בין העולמות? איך מוצאים את שביל הזהב?"
הרב קרליבך השיב: "הביטי, יסמין... קודם כל אנו חייבים להיות משוכנעים שהאדם הדובר מולנו הוא באמת משוכנע שהוא אוחז באמת, וכי הוא מחפש את האמת. אם זה המצב, אולי נוכל להאיר לו את האמת באור נוסף. אולי נוכל להציג לו זוויות שונות. ואולי הוא גם ישכנע אותנו שאנו טועים; הרי ממש לא בטוח שאנו הצודקים והוא הטועה, לא? אולם אם האדם לפנינו מתווכח לשם הויכוח, או שהוא מושפע מעניינים אחרים, צריך לשקול היטב אם להתווכח איתו, כפי שאומר שלמה המלך ומזהיר – לא להתווכח עם הלץ".
יסמין הקשתה: "או קיי, נניח שאני משוכנעת באמת שלי. ואני גם משוכנעת שהשני מאמין כי דעתו נכונה ואמיתית. איך מגשרים בינינו?"
הרב השיב: "זה מה שאומר רבי נתן: - - - 'והעיקר, שבכל שעה ושעה, בכל מה שעובר עליו ובכל מה שעוסק, יהיה הכל באמת לאמיתו, כפי אותו העת והשעה וכפי אותו האדם. והכלל, שאין שעה בעולם שלא יוכל להאיר לעצמו על-ידי האמת...'" - - - את מבינה, יסמין? לפלוני יש האמת שלו, היא כמו קו שמאיר לו, ולאלמוני יש האמת שלו, והיא כמו קו אחר שמאיר לו. ויש האמת המחברת את שניהם. ואם הם יבואו ממקום של אהבה ורצון למצוא את החיבור ביניהם, וינטרלו את האגו ואת הרצון להיות צודק או לכופף את השני – הם יוכלו למצוא את נקודת האמת של שניהם. זהו "עמק השווה" המחבר את שניהם – אם נאמין, שאפשר להגיע לעמק השווה, אנו נצליח נגיע אליו.
... ואם, יסמין, שניהם ניסו ולא הגיעו למקום האמת, מכיוון שהם מגיעים ממקום הדין, וכל אחד רוצה למצות את הדין, ואינו יכול להגיע לפשרה - - - במצב כזה צריך לתת לזמן לעשות את שלו; הזמן ישנה את הנסיבות, הזמן ירכך את הצדדים, הזמן ירכך את בעיות האגו, ואולי יצליח למצוא גם פתרון באופן ששני הצדדים ימצאו את נקודת האמת. והעיקר הוא לא להתייאש כלל, כי אחרי החושך תמיד מגיע אור גדול", סיים הרב וחייך ליסמין חיוך מלא אהבה.
יסמין שתקה, נדהמת. בליבה היא הרגישה, שהרב ממש קרא את ליבה, גם אם לא אמר לה דבר על כך. דבריו של הרב עודדו אותה מאוד. היא פתאום הבינה בדיוק מה עליה לעשות. היא צריכה להמשיך ללכת בכיוון בו התחילה, אבל לא להתייאש, ולהאמין שמסובב הסיבות ימצא את הדרך המתאימה והנכונה לחבר בינה לבין אביה ולהאיר להם מחדש את נקודת האמת, כך שיוכלו להתאחד מחדש, לאחר תקופת הצער הגדולה.
יסמין עצמה את עיניה, כרוצה להכיל ולהכניס לתוכה את האור הגדול הזה שפתאום האיר בה, נשמה עמוק עמוק, התרכזה, ולאחר שעה קלה חיוך של אושר עלה על פניה. "תודה לך, הרב קרליבך, שהארת את עיניי!" קמה, ניערה את שמלתה, ויצאה לדרך, כשהיא מפזמת, "והאר עינינו, בתורתך....."
עוד שעה קלה היא נכנסת לבית לחם...
עיר ורשה מצויות אנדרטאות רבות. אולי הצנועה שבהן, הנחבאת אל הכלים
בסמוך לאנדרטת רפופורט, נקראת "אנדרטת בראשית." היא מדמה פתח ביוב, ומסמלת את גיבורי
המרד, שהסתתרו והתניידו בתעלות הביוב, משטח הגטו לשטח הפולני וחוזר חלילה, לרכוש
נשק, לבצע תיאומים מול המחתרת הפולנית, לאסוף ידיעות, ועוד. על האנדרטה תבליט עדין
של עלה זית וכן האות "ב" – מהמילה "בראשית", שבאה (על פי
יוצרי האנדרטה) לסמל את הרצון לפתוח דף חדש ולהתחיל מבראשית. 
עיון בתורה מראה את התופעה הבאה: שתי המילים הראשונות פותחות באות ב' –
בראשית ברא. זאת ועוד, האות הראשונה, של בראשית, היא ב' רבתי,
תופעה נדירה בתורה (יש 12 אותיות כאלה בכל התורה), וכאילו מילה בפני עצמה. ויתרה
מכך – הפסוק הראשון בפרק ב' – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – האות ה'
של "בהבראם" היא אות זעירא, וכאילו אינה קיימת, מה שיוצר לנו חיבור של
פעמיים ב', גם כאן. הדבר מרמז לנו כי בחירת האות ב' היתה מעשה מכוון. מדוע?
