ב - אנדרטת בראשית

ב

עיר ורשה מצויות אנדרטאות רבות. אולי הצנועה שבהן, הנחבאת אל הכלים בסמוך לאנדרטת רפופורט, נקראת "אנדרטת בראשית." היא מדמה פתח ביוב, ומסמלת את גיבורי המרד, שהסתתרו והתניידו בתעלות הביוב, משטח הגטו לשטח הפולני וחוזר חלילה, לרכוש נשק, לבצע תיאומים מול המחתרת הפולנית, לאסוף ידיעות, ועוד. על האנדרטה תבליט עדין של עלה זית וכן האות "ב" – מהמילה "בראשית", שבאה (על פי יוצרי האנדרטה) לסמל את הרצון לפתוח דף חדש ולהתחיל מבראשית.

ועלתה בליבי שאלת הביצה והתרנגולת, האם המילה "בראשית" הפכה כה חשובה מכיוון שהיא פותחת את התורה, או שמא מכיוון שהיא כה חשובה היא זו שנבחרה לכך. אולם דורשי אותיות אינם מסתפקים בשאלה זו ושואלים – מדוע דווקא האות ב' היא האות שנבחרה לפתוח את המילה הראשונה, של הפסוק הראשון, של הפרק הראשון, של הפרשה הראשונה, של הספר הראשון בתורה. לכאורה, היה ראוי לפתוח באות הראשונה באלף-בית, היא האות א', המייצגת את הא-לוקים, הבורא. ומשיבים דורשי רשומות, כי כמו שקרא עם הירח, הקב"ה ביקש להנמיך את גבהותה של האות א' ולכן פתח באות ב', אולם כפרס ניחומים העניק לאות א' את הפתיחה של עשרת הדברות. ואפשר לומר – שהעניק לה מתנה נוספת, והיא הפתיחה של תולדות השמים והארץ: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם...." (בראשית ב א), שהיא חזרה על מעשה הבריאה, בסיפור בריאת האדם.

ועדיין נשאלת השאלה, האם לאות ב' מעלה משל עצמה, פרט לעובדה שביקשו תחליף לאות א'.

עיון בתורה מראה את התופעה הבאה: שתי המילים הראשונות פותחות באות ב' – בראשית ברא. זאת ועוד, האות הראשונה, של בראשית, היא ב' רבתי, תופעה נדירה בתורה (יש 12 אותיות כאלה בכל התורה), וכאילו מילה בפני עצמה. ויתרה מכך – הפסוק הראשון בפרק ב' – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – האות ה' של "בהבראם" היא אות זעירא, וכאילו אינה קיימת, מה שיוצר לנו חיבור של פעמיים ב', גם כאן. הדבר מרמז לנו כי בחירת האות ב' היתה מעשה מכוון. מדוע?

יש המתייחסים לצורתה של האות ב', כידוע, שהיא פתוחה רק קדימה, לרמוז לנו שאין מה לשאול על מה שקרה לפני בראשית. ויש המתייחסים למהותה של האות ב', כאות המייצגת ביטחון, ביתיות וכו'. לענ"ד, המאפיין העיקרי הוא היותה של האות ב' אות שימוש (מקבוצת אותיות בכל"ם, או הנרחבת יותר - משה וכל"ב). ככזו היא נועדה לסייע, לתמוך ולהוסיף מידע למלים העיקריות אותן היא פותחת. ואכן, במקרה שלנו מתלבטים המפרשים איזה שימוש יש לייחס ל-ב' של בראשית – האם תיאור תכלית (בשביל ראשית ברא את העולם), או תיאור זמן  (בעת ראשית), (וזאת פרט לדרש של  כפילות – ב' ראשית - פעמיים ראשית).

וכן הדבר למילה "בהבראם" – על פי הפשט, תיאור זמן – בעת היבראם. אולם על פי הדרש מדובר בתיאור אופן – באמצעות האות ה' - בראם. ואם תרצו, בהבראם נחלקת לשתי מלים, שתיהן פותחות באות ב' – "בראשית ברא" לעומת "בה' בראם".

צא ולמד, שהקב"ה ביקש לפתוח את התורה באות משמשת. באות מעניקה.

הדבר מזכיר את דבריו של הילל הזקן – מצד אחד "אם אין אני לי מילי" ה-אני – ה-א'. אולם "כשאני לעצמי – מה אני?" כאשר ה-א' משמשת רק את עצמה, אז מה היא שווה? מה האני שווה אם אין בו נתינה לאחר? על כן האות א' אינה מתאימה לפתוח את התורה. אין לפתוח באות שמסמלת התנשאות, אגו, גאווה. המסר הוא לפתוח עם אות שימוש, אות מתחברת, אות משרתת. וכפי שאמר האדמו"ר מפיאסצ

נה הי"ד: "ילדים יקרים, ילדים מתוקים. זכר! 'הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר!'". ואם תרצו, זהו ספר בראשית. שעיקר סיפוריו מתמקד על הקו שבין האגו, הרצון לקבל, הדורסנות ותוצאותיה, לבין החסד, וכוח הנתינה.

ואם תרצו, הדבר סוגר לנו מעגל עם מורדי הגטו. שיותר משעשו למען עצמם, עשו הם למען הציבור, ולמען הרוח היהודית והדורות הבאים. על כן ראויים הם לאות ב'. 

ו.ה. - אותיות החיבור

"ואתה תצוה את בני ישראל..." (ספר שמות פרשת תצווה)

ציווי הינה פעולה הנתפסת כבאה ממידת הדין. יש מפקד, המורה לפקודו לבצע פעולה מסוימת, והפקוד מחוייב לכאורה, לבצעה. השליט מצווה. המפקד מצווה. ציווי מחייב לכאורה מרחק (דיסטנס) בין המצָווה למצוּוה.

כל זה נכון, אולם במקביל גם אומרת הקבלה, כי יש משמעות נוספת לשורש צ.ו.ה, והינה לשון צוותא וחיבור. שבאמצעות המצווה וביצועה, המצווה והמצווה קרבים זה לזה (ובחוש רואים אנו כי יש אנשים שאיננו חפצים בקרבתם ועל כן גם לא נבקש מהם מאומה).

בעקבות פירוש זה אומר בעל "מאור ושמש" על הפסוק, כי תפקידו של הצדיק הוא לאסוף אליו את בני ישראל (הצדיק – הספירה השישית, היסוד). תצווה את בני ישראל, ויקחו אליך, וכו'.

ו.ה. - אותיות החיבור

עד כאן הדברים ידועים ומוכרים. אולם אם נלך צעד נוסף, נראה כי

מיים נקוים למקום אחד

העניין עמוק יותר. שורש צ.ו.ה. נמנה עם גזרת נל"י (צ.ו.ה/י). בדיקת שורשים רבים נוספים המסתיימים באותיות ו.ה. מראה כי יש להם תכונה משותפת – רובם עוסקים בעניין של חיבור.

א.ו.ה – מתאווה הוא עניין חיבור לאותו דבר שרוצים אותו.

ח.ו.ה – החוויה הינה החיבור בין השכל לרגש והתיאוריה למעשה (ספירת הדעת).

ט.ו.ה – הינה פעולת חיבור של חוטים, שתי וערב.

ל.ו.ה – ליווי.

ק.ו.ה – מקווה הוא המקום אליו נאספים המים. לקוות משמע, לחבר את כל כוחות הרצון ולמקד אותם בנקודה אחת.

ר.ו.ה – מגיעה כאשר הנוזלים חוברים למקום מסוים וממלאים אותו. בדרך כלל – גוף האדם.

ש.ו.ה – עניין של שוויון – קירוב בין גבוה לנמוך. ובנוסף שויתי – עניין של חוויה.

מן הסתם, אם נחקור את שני השורשים הנוספים ד.ו.ה ו-כ.ו.ה, נמצא גם בהם עניין של חיבור. למשל, כויה הינה שריפה של העור הגורמת להתכה וחיבור של רקמות. אולם עניין זה אני מותיר בצריך עיון. 

שורש ה.ו.ה.

שורש אחד לא הזכרתי אמנם, והוא החשוב ביותר והעיקרי בכל המהלך האמור - שורש ה.ו.ה – אכן זהו השורש המרכיב את שם ההוי"ה ברוך הוא. והפרספקטיבה שפתחנו לעיל מביאה אותנו לחיבור עם התובנה הקבלית, לפיה שם הוויה נחלק לשני חלקים. החלק הראשון האותיות י' ו-ה', העוסקות בעולם העליון, ואילו החלק השני, האותיות ו' ו-ה', העוסקות בחיבור בין העולמות והורדת השפע לעולם שלנו.

ואכן לפני כל ברכה תקנו המקובלים לומר "לשם ייחוד" שהינו בקשה שהמצווה שתקויים, תיצור חיבור בין היראה לאהבה, בין הציווי לצוותא, בין העולמות העליונים לתחתונים.

שם הוי"ה הוא שם הרחמים, השם הכלול מהחיבור של הדין והחסד גם יחד.

המצווה אפוא אולי נתפסת במבט ראשון כדין, אולם היתרון שבה הוא יצירת החיבור, ולא בכדי מלים אלה נעות על אותו הציר.

ולסיום, הואיל ובשורשי נלו"י האותיות ה' ו-י' מתחלפות, הרי שבשם הוי"ה אם נחליף את האות האחרונה – במקום ה' נכתוב י', נקבל בגימ' 31, שגם הוא יוצר שם קדוש: א-ל, שם החסד. והדבר מביע את הרעיון, שגם הדין, במקורו, הוא חסד. ■