בשבוע שעבר נתבקשתי לשוחח עם מדריכים בתנועת נוער דתית (גילאי המדריכים 15-17). אמנם הכנתי איזושהי שיחה אולם בשל נסיבות שונות החלטתי לערוך איתם סדנה ולשוחח איתם קצת על ההדרכה. השיחה נמשכה קרוב לשעתיים באוירה טובה. ברשימה זו אבקש לפרט מעט ממנה, ואולי תהיה לעזר למדריכים אחרים ולמנחי קבוצות.
מדוע פניתם להדרכה?
השאלה הראשונה ששאלתי את כל המדריכים (כ-21, שליש מהם בנות, ו-2/3 בנים) היתה מדוע פניתם להדרכה. התשובה של מרבית המדריכים היתה הרצון להשפיע ולתרום לחניכים. חלקם אף הוסיפו כי בקשו לתרום גם לעצמם מעצם השליחות. תשובה נוספת שקיבלתי היתה הרצון לקיים את הסניף ולטפח אותו. ככל הנראה אותו סניף מצוי במצב עדין, מה שרק מגדיל את האתגר שלהם. לאחר מכן שאלתי אותם האם רק מטרות אלטרואיסטיות הניעו אותם? ומה עם התחרות וההישגיות? והשיבו, לגבי אותו סניף, כי אצל הבנים אין הישגיות, מכיוון שכמעט כל מי ששורד עד הסוף נשאר להדרכה (יש כ-10 חניכים בקבוצות הגבוהות יותר), זאת לעומת הבנות, אשר אצלן יש תחרותיות גבוהה - כ-30 חניכות בקבוצה).
על פניו נראה (באותה קבוצה) כי הבנות מגיעות להדרכה ממקום יותר איכותי, אולם באופן פרדוקסלי האתגר מצוי אצל הבנים, להגדיל את מצבת החניכים.
מהי השפעה?
השאלה השניה ששאלתי את המדריכים היתה - אם באתם להשפיע, אנא הסבירו לי מהי השפעה בעיניכם? מה הייתם רוצים להשפיע על החניכים? תשובה אחת שקיבלתי מהבנים היתה ללמד אותם מסגרות, תשובה שניה היתה לחשל אותם ("שלא יהיו חנונים"). מצד הבנות לעומת זאת נשמעה התשובה להקנות להם ערכים טובים יותר, כבוד הדדי, יושר, אהבת הארץ וכו'. ואז התעורר מיני ויכוח - המדריכים שאלו את הבנות האם הן באמת סבורות שהן מסוגלות להנחיל ערכים כאלה. ראוי לציין כי לאחר מכן גם חלק מהבנים סברו שהשפעה הינה במובן של הקניית ערכים.
ואז שאלתי את המדריכים את השאלה הבאה: הרי פער הגילאים ביניכם לבין החניכים שלהם הוא לעתים שנתיים - שלוש: "מי שמכם" להיות במדרגה של "משפיעים", הרי רק אתמול הייתם חניכים כמותם וכבר היום אתם המורים הרוחניים שלהם?? והם הסבירו כי היתרון שלהם על פני מורים או הורים, הוא שהם מבינים יותר את החניכים שלהם, מכיוון שרק לפני שנים ספורות היו כמוהם, ומעמדה זו הם יכולים להשפיע עליהם יותר.
לא קל לתת דוגמה אישית!
הדרך להשפיע, אמרו כולם, הינה דוגמה אישית. אולם מפתיע שדווקא המדריכים הגיעו לתובנה מעניינת - זה לא קל לתת דוגמה אישית! מדריך אחד סיפר שלא קל לו שהחניכים שמתפללים איתו בבית הכנסת בוחנים אותו, כיצד מתפלל, האם הוא תמיד מרוכז וכו'; מעניין שהבנות, שהציבו לעצמן רף גבוה יותר בהשפעה (להשפיע ערכים) דברו יותר על הקשיים. הן מודעות היטב לכך שהן צריכות לשמש דוגמה אולם לא מצליחות. ועל כן לא מתביישות לומר לחניכים: "אין מה לעשות אנחנו גם בני אדם"... מעניין האם מאותו מקום המדריכים הצעירים יכולים יותר להבין את ההורים שלהם... גם הבנים הזכירו כי החניכים מקפידים להזכיר להם כל העת כי הם מצויים במבחן מתמשך, והמדריכים יודעים לסנן מהי ביקורת אמיתית ומהי סתם התגרות.
כיצד מתמודדים עם החניך המפריע?
אחת השאלות הקשות ביותר בקטע של השפעה הינה כיצד להתמודד עם החניך המפריע, השונה, הבעייתי, המרביץ וכו'. במסגרת זאת מצאתי יותר בלבול אצל המדריכים. מרביתם דברו על הדרך השלילית, קרי לעתים יש צורך בשימוש בכוח, לעתים יש צורך להעמיד את החניך באותו מצב לא נעים שהוא מעמיד בו את הקבוצה (למשל, להפריע לו לדבר, או התעלמות מכוונת וכו') ורק אחרי שהוא חווה על בשרו, הוא ילמד ויפסיק את הפעילות. לעומתם אחת המדריכות העדיפה את הדרך החיובית, לשוחח עם החניך, להתקרב אליו, להסביר לו שהדבר מפריע וכו'.
כיצד מתמודדים עם חוסר אכפתיות?
אחת השאלות שדווקא עוררו המדריכים היתה חוסר האכפתיות של החניכים לסייע בעבודות ניקיון וסדר. גם כאן הושמעו מספר דעות. חלק אמרו שהם מתחילים לנקות והחניכים מצטרפים. חלק אמרו שהדבר לא מסייע ואז הציעו את שיטת העונשים "לא תהיה פעילות כזאת...". שאלתי אותם -הרי אתם רוצים להשפיע עליהם, והרי כל הפעילויות כמעט מצריכות ניקיון וסדר לאחר מכן, אם לא תעשו פעילויות אפשר לסגור את הסניף... זו לא הדרך, מה גם שאסור לאיים עם אקדח לא טעון... יש למצוא דרך אחרת ליצור מוטיבציה לנקות.
לסיכום
המפגש היה מעניין ומפרה. בסוף המפגש אמרתי להם מאוד בקצרה את דעתי מנסיוני כמדריך בעבר ולאחר מכן בקבוצות שונות.
ראשית, יש להם הזדמנות שאין להרבה הרבה מדריכים אחרים בנסיבות אחרות - החניכים מעריצים אותם, קל מאוד להביא לקשר טוב בין המדריך לחניכים, וקל מאוד להשפיע עליהם, מהמקום בו הם נמצאים. על כן העובדה שהחניכים מסתכלים ובוחנים כל צעד שלהם הוא ברכה, והמדריכים חייבים להבין שזו שליחותם העיקרית, להקפיד מאוד על התנהגותם.
שנית, על מנת להשפיע על החניך, חובה ליצור איתו קשר, טוב, לזכור שמות, לזכור את הפרטים הקטנים, להביע התעניינות בחייו, לכבד אותו, לעתים לבקר אותו בבית. ככל שהחניכים יאהבו אתכם יותר, הם יעשו הכל כדי לא לאכזב אתכם. הדבר נכון כשיש קבוצה קטנה, ונכון גם כשיש קבוצה גדולה. אדרבה, הקבוצה הקטנה תהפוך לגדולה. גישות שליליות אינן לכתחילה, אלא אם בכלל, אך ורק אם שום שיטה אחרת אינה עוזרת. ובכל מקרה אסור להתרגז ולצאת מהכלים, שהרי החניכים בוחנים אתכם ויציאה מהכלים משמעה שהפסדתם את ההשפעה והפסדתם את הכבוד שלכם בעיני החניכים. להקפיד על החיזוקים החיוביים - החניכים "מתמכרים" לחיזוקים חיוביים אמיתיים (לא חנופה!!!) והם יהיו מוכנים להשקיע ולהוציא את המיטב, על מנת לקבל חיזוקים חיוביים. ו... כמובן כמדריכים (כמו הורים) צריך לפתח חוש שישי, מה לבקש מהחניכים ומה לא לבקש מהם...
שלישית, פעולות הן התוכן החינוכי באמצעותו אפשר להטמיע ערכים בחניכים. אולם מאידך החניכים יזכרו ויצרבו דווקא את החוויות האישיות ולא את הפעולות. ועל כן חובה להקפיד על היחס האישי, כאמור, ואת הפעולות יש למחזר, דהיינו, מכל פעולה להוציא מסר עיקרי, ואת המסר הזה לחזור ולהזכיר בהזדמנויות שונות, עד שהדבר מוטמע. למשל, אהבתי לשמוע את אחת המדריכות, המקפידה ללכת עם חניכותיה מהסופר עד הסניף, וכך היא איתם עוד 20 דקות של איכות. ובמקרה כזה, יום אחד, כשיעלה הצורך, יתכן אפילו מספר שנים לאחר הפעולה, החניך ישלוף את המסר הזה ויעשה בו שימוש חיובי. בנוסף, יש לעורר פעילות למען הקהילה, פעילויות חסד, לחוות את עשיית הטוב ואת הכרת הטוב של מקבלי החסד.
רביעית, נשאלה השאלה כיצד ליצור גיבוש בקבוצה. ובכן הדרך היא, כפי שאמרה הקומונרית, לעורר יחס של כבוד ואהבה והערכה בין החניכים. מעבר לכך, לערבב את הקבוצה בפעילויות השונות, וכך למעשה לפתוח את החניכים לחניכים אחרים, פחות מוכרים. שילוב של שני מרכיבים אלה יוביל לגיבוש הקבוצה.
לא קל להיות מדריך. אולם להורים אוכל לומר - חשוב מאוד לאפשר לילדים להיות מדריכים, הדבר תורם להם, הופך אותם להיות אחראים ואכפתיים, ובמידה מסויימת, להבין אתכם יותר. עם זאת, גם הם רק בתחילת דרכם וזקוקים להדרכה. וכאן אני פונה לקומונרים ומעלה - דאגו לסדנאות עם המדריכים!
סיפור דומה קרה לי בדיוק בתקופה שלנו, לפני 7 שנים בתחילת חשון, קיבלתי לידיי את הספר של "נצר אחרון". עלעלתי בספר, על מנת לכתוב מאמר על אחד מחללי נצר אחרון, ובחרתי במקרה בסיפור בעמ' 175, סיפורו של יצחק חדש הי"ד, בן שרה-רחל ושניאור ז"ל, שנולד בפולין בשנת תרפ"ח (1928), עבר את השואה, נותר יחיד מכל משפחתו, הגיע לארץ ונפל בשנת 1948. לא נותר אף אחד שיאמר עליו קדיש.
