הוא לא פראייר

כל כך הרבה האכילו אותנו בסיפור של יעקב ועשיו, עד כי הרושם העולה לנו הוא שהרמאי, החכם והתככן הוא יעקב, ואילו המסכן והטיפש הוא עשיו. לא רק המבקרים אומרים זאת, אלא לעתים נראה שזה הרושם שעולה גם אצלנו. ואפילו שיעקב נענש עקב התנהגותו.

אילו רק נטריח את עצמנו לקרוא את המלים בתורה, את הפשט, נבין שהסיפור שהתורה מספרת לנו שונה.

התורה פותחת בכך שהיא מציגה שוב את הנפשות הפועלות – יצחק ורבקה. ושוב היא מפרטת את הייחוס שלהן. יצחק הוא בנו של אברהם. ואילו רבקה היא בתו של בתואל, ואחותו של לבן הרמאי. וכי האם איננו יודעים זאת? האם סתם השחיתה מלים לצורך הקדמה לסיפור, או שיש כאן משהו מעבר?

אם נדלג על הקטע המדהים של הנבואה שניתנה לרבקה (שהרי אין אנו עוסקים בה ובמה שעבר עליה, אלא ביעקב),  התורה רומזת שהילדים אינם דומים. תומים ולא תאומים. ובלשון הנבואה: ממעייך ייפרדו. שני עולמות שונים, למרות שחלקו רחם אחד.  

התורה מעידה על עשיו שהוא איש יודע ציד, איש שדה. מכיוון שאנו כל כך פרובינציאליים, כל כך עירונים, אנו נוטים לשכוח מהי משמעות המלים איש יודע ציד, איש שדה. אדם שיודע לחכות בסבלנות, לזהות את הטרף שלו. להתקרב אליו בערמומיות. בשקט. לנהוג באכזריות וללא רחמים. לא זו בלבד, הוא איש שדה, הוא יודע לשרוד. חושיו מחודדים. הוא יודע לזהות מכשולים, ולהתגבר עליהם בעוצמה. בקיצור, עשיו ממש לא פראייר... אבל יש בכך עוד משהו. אדם שאוהב ציד הוא אדם בעל תאווה. הוא רוצה לכבוש, להתגבר להראות שלטון ועליונות. זה מה שהפיל אותו. לא טיפשותו.

התורה מתארת את יעקב כאיש תם. כיושב אוהלים. תם מלשון שלם. יש לו הכל. אין לו שאיפות חומריות גדולות. אמיתי. ישר. אפילו קצת "חנון". יושב באוהל, אינו מפתח שרירים. טיפוס ביתי.

עד כאן אילו תיארתי לכם במשפחה אחרת את שני הילדים האלה ושואל מי לדעתכם הוא זה שזקוק להגנה, הייתם אומרים, מן הסתם – יעקב.

התורה ממשיכה ומסבירה כי יצחק הכריח את עצמו לאהוב את עשיו (ויאהב – בניין הפעיל), כי ציד בפיו. כי עשיו הוא המאכיל, המפרנס. וזאת עוד לפני עומק הפשט, על פיו הוא השתמש בכשרונות הציד הערמומיים שלו בכדי לגרום לאביו להשתדל לאהוב אותו. רבקה, לעומת זאת, תפסה את הצד של יעקב.

אבל יש פה עוד רמז דק. יצחק תפס את הצד של עשיו ולהיפך. ואילו רבקה – את הצד של יעקב.

במה דברים אמורים?

התורה העידה על יעקב, כי היה איש אמיתי. על כך אין לנו מה להתווכח. אנו נראה בהמשך שיעקב אינו מעוניין לרמות את אביו, אפילו על מנת לקבל את מה שמגיע לו. מהיכן ידע לנקוט חכמה וערמומיות? מהגנים! אותם גנים של רבקה בת בתואל אחות לבן שמוזכרים בהתחלה. האופי שלו היה הפוך בתכלית, אולם היו לו הכלים הנדרשים כשנזקק להם.   

ואילו עשיו היה גיבור, פעיל, כובש, כריזמטי, שורד, וגם נדיב, מאכיל את אביו, מכבד. מנין קיבל את כל עוצמות הנפש האלה? גם הוא קיבל מהגנים, מהצד של יצחק, בן אברהם. אבל בדומה ליעקב, האישיות שלו היתה שונה. הוא לקח את כל הכוחות האלה והשתמש בהם לרוע. מן הסתם יצחק זיהה את הכוחות האלה, וביקש לדייק אותם לצד הטוב.

יעקב איש תם היה, אך לא פראייר. עשיו הפסיד, אך לא מכיוון שהיה רפה שכל, אלא חלש אופי. למזלנו.

יעקב - האם היה חכם או רמאי?

בפרשת תולדות יש לנו הסיפור שיעקב לוקח את הברכות שיצחק ייעד לעשיו. ואפילו יצחק אומר "בא אחיך במרמה". כיצד איפה אפשר לומר שיעקב לא היה רמאי? כיצד ניתן היה לומר שיעקב היה איש אמת?

את השאלה הזאת נברר מהכתובים עצמם, על פי הפשט של המלים. 

ראשית חשוב לציין כי יעקב עצמו חשש לעשות את המעשה, על מנת שלא ייחשב רמאי - 

וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה (כז יב). מתעתע הוא משורש מרובע, המלמד על פעולה מחזורית ומרובה. כמו "מסלסל" – עושה סלילים סלילים. מבזבז – בז לממונו פעם אחר פעם ומכלה אותו. מתעתע הוא אדם שמתעה אנשים מדרכם, פעם אחר פעם – נוכל מקצועי. ואומר לה יעקב: אם אבי יחשוב עלי כך, הרי שזו תהיה קללה (לשון ביזיון). לא שחלילה אבא יקלל אותי, עצם המחשבה הזאת עלי היא היא הקללה.

שנית חשוב לציין שיצחק לא היה חלשלוש אלא בעל עצמה:

וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי (כז יח). המלה הנני כאן הינה אחד הדברים הנפלאים בקטע. דוגמה לכך שדי בשינוי אחד קטן על מנת לעשות את כל ההבדל. אומרים חז"ל ש"הנני" הוא לשון ענוה. אולם הדבר נכון ל"הנני" הרגיל. יש פעמיים בלבד בכל התורה שהנני כתובה כאשר גם הנ' השניה דגושה. כאן, ובעקידה "וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י" (כב ז). המלה "הנני" משמעותה "הנה אני" ובמצב הרגיל ה-נ' השניה אינה דגושה, ולכן זו לשון ענווה. אולם במקרים הנדירים, שבהם הנ' דגושה, הרי שהמלה הנני מלמדת ההפך – על כוח ועוצמה. מדהים, שהתורה מביעה במילה אחת, שיצחק, למרות שכהו עיניו, לא היה חלש אלא חזק ועוצמתי. בדיוק כמו אברהם, כאשר הלך לעקידה יחד עם בנו. וזאת להבדיל (בעקידה) כאשר הקב"ה או המלאך דברו לאברהם, ואז הוא ענה בצורה הרגילה, בענוה. 

ושלישית על רקע זה ניתן להבין את דברי יצחק

בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה (כז לה): מלים כמו תמורה, התמרה, המרה, כולן מלמדות על החלפה. החלפת ערך בערך (תמורה), שינוי כוח אחד לתכלית אחרת ונעלה יותר (התמרה), וכמובן שינוי עניין אחד באחר (המרת דת, כספים, מידות וכדומה). והרי יעקב חשש מאוד שיצחק יחשוד בו שהוא "רמאי", נוכל המתעתע באנשים. ואילו באמת יצחק היה חושד כך ביעקב, ודאי שלא היה חוזר מברך אותו בדיעבד "גם ברוך יהיה"! אלא ודאי שיצחק לא רצה לומר שיעקב רמאי, אלא חכם (כדברי רש"י): שהצליח בחכמה (- מרמה) לשנות (- להמיר) את דעתו (של יצחק), ולהבין שהוא, יעקב, באמת ראוי לברכה יותר מאשר עשיו.