משק כנפי הפרפר

"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. 

וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, 

כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ. 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים... וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ."

(בראשית ו',יא-יג)

התורה הינה שירה. לא במובן זה שיש בה שירים, אלא במובן זה שכולה שירה. אולם יש פרקים ויש פרקים, ויש פסוקים ויש פסוקים. יש מקומות בהם השירה ממש בולטת. ולאו דווקא שירה במובן של חריזה, אלא במובן של משחקי מלים, משחקי משמעויות, תקבולות, רמזים ועוד.

בפסוקים אלה נמצא שתי מלים שחוזרות על עצמן במשמעות משתנה – השורש ש.ח.ת., ו-"הארץ".

בנוגע לשחיתות: בתחילה היא מופיעה במובן של פגם מוסרי אולם בדברי הקב"ה היא מופיעה במובן של הרס. ואולי מידה כנגד מידה, כאשר התשתית המוסרית נהרסת אז גם הארץ נהרסת, תרתי משמע. אגב, מדברי אלוקים לנוח רואים שקץ כל בשר בא אליו דווקא בשל החמס, ולא בשל השחיתות (המפורשת כשחיתות מינית) ועל כן אמרו חז"ל, שלא נגזר דינם של דור המבול, אלא בשל הגזל.

ובנוגע ל"ארץ": בתחילה ניתן להבין את המלה "ארץ" במובן של בני האנוש הנמצאים על הארץ. אולם ברור כי הפסוק השני עוסק בארץ גופא, באדמה והצומח עליה, וכך גם מפרש רש"י. ולבסוף, הקב"ה משחיתם את הארץ – וכידוע שכל "את" בא לרבות, ומכאן משמע, שהקב"ה משחית גם את בני האדם וגם את הארץ עצמה, כפי שאכן פורש.

עד כאן על קצה המזלג לגבי שירה בפרשיות אלה, ולא באתי אלא לעורר תשומת לב לכך וניתן לראות זאת בפסוקים רבים נוספים: כמו למשל "מַאֲכָל – יֵאָכֵל – לְךָ – לְאָכְלָה" (פס' כא), ועוד ועוד.

ולענייננו. דברים אלה מלמדים אותנו על ההרמוניה שבעולם. קיימים יחסי גומלין בין אדם לבין רעהו, ובין האדם לסביבתו, עד כדי האדמה והצומח אשר עליה. כאשר האדם משחית את דרכו, הוא משפיע על האדמה. כאשר האדמה מלאה באנרגיות שליליות – הדבר משפיע על הצומח. כאשר הצומח אינו בריא, גם האדם מושפע. וידוע שאוכל יש להכין בשמחה ומתוך אהבה, שאז האנרגיות האלה נכנסות באוכל. ולאכול אסור בשעת כעס, שאז האוכל הופך לרעל. וחוזר חלילה. לא בכדי קיימת התיאוריה שאפילו משק כנפי הפרפר בישראל, עלולים לחולל סערה באוסטרליה. יש מקומות שיש בהם אנרגיות חיוביות (שמחה, התלהבות לעשיה) ויש מקומות שיש בהם אנרגיות שליליות (עצב, כעס, פחד), ואלה משפיעים על האנשים העוברים שם, בין מחמת האקלים, הנופים, הצפיפות ועוד.

מעבר לכך, כידוע, קיימים גם קשרי גומלין בין העולם שלנו לבין עולמות נשגבים יותר. דברים אלה מופיעים בפרשת האזינו, כפי שהיא מפורשת בחסידות – "יעקב חבל נחלתו" – כמו שאדם מנענע חבל למטה הקשור לפעמון – הוא חושב שאינו עושה מאומה, רק מנענע חבל, ואילו למעלה הוא מפעיל פעמון עצום המרעיש עולמות, כך יחסי הגומלין בין הפעולות שלנו לבין העולמות העליונים.

נמצאנו למדים, כי לא זו בלבד, שעלינו להישמר מלהיקלע למקומות בעלי אנרגיות שליליות, ומאנשים "זוללי אנרגיות", אלא שגם אופן התנהגותנו משפיע מיד על סביבתנו. ביכולתנו להרים בני אדם מאשפתות, פשוטו כמשמעו, באמצעות חיוך, מילה טובה או טפיחה על השכם. יש בכוחה של השמחה שלנו להשפיע על סביבתנו לטובה ולהיפך – האנרגיות השליליות שלנו עלולות להשפיע על זולתנו, ולחזור כבומרנג מהם, כי "כמים הפנים לפנים, כך לב האדם לאדם". ועל כן, גם אם קשה, וגם אם אנו חווים אנרגיות שליליות מאחרים, הדרך הטובה ביותר לטהר את האוויר, היא שלא לענות להם באותה מטבע, אלא אדרבה, כמו שהמליץ הראי"ה זצ"ל, שלא לקבול על הרשעה, אלא להוסיף צדק. זה כמובן ניסיון גדול מאוד, להתאפק ולא להיגרר אחרי הכעס של האחרים, אך שכרו בצידו ויש בו להעיד על איכותו של מי שמצליח לקיים סטנדרט התנהגות שכזה. 

האהבה שייכת לצעירים

"כֹּה אָמַר ה': "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב' 2).

זו כוחה של אהבה, שה"לוקים" בה מאמינים, שהכל אפשרי. אין מקום, לא להיגיון, לא לתכנון לטווח ארוך – עכשיו הכל בסדר, ולעולם יהיה בסדר. מה יהיה מחר? פחות חשוב.

מה שהיה תשכח מזה

מה שיהיה לא משנה

מה שאבקש בעולם כזה -

תן לי את היום הזה!

(יורם טהר לב)

השבוע נקרא על יציאת בני ישראל ממצרים. הליכתם במדבר. נקרא על פרעה שרודף אותם, ולאחר מכן טובע בים סוף. 

הסיפור הזה מצריך אותנו לעיין קצת בתקופה המדהימה הזאת. בני ישראל מקבלים פקודה – "יוצאים לדרך". והדרך - היא מדבר שומם, צחיח, ללא צל, ללא מים, ללא אוכל. מי? מה? למה? לאיפה? כיצד? ואין נסתדר? לכמה זמן? ומה יש לנו? רקיקי מצות? ומה נעשה כשייגמר האוכל? ומה נעשה אם פרעה ירדוף אחרינו? ועל הכל היתה תשובה אחת פשוטה – ה' עימנו! נסתדר! יהיה בסדר!

זה כל כך מזכיר את הזוג הצעיר הזה, שטרם יבש לו החלב על השפתיים, שמגיע להורים ומודיעים להם שהם רוצים להתחתן. וההורים מתחילים לשאול: "ואיפה תגורו?" – יהיה בסדר! "ואיך תחיו?" – הקב"ה יעזור! "ואיך תגדלו ילדים?" – כל ילד יביא את הברכה איתו!

דודה, הגידי לנו: כן
אנו רוצים להתחתן
לא נוכל יותר לסבול
את אושרנו, את הכל
דודה! הגידי לנו: כן
(עמנואל הרוסי)

על כן אומר הנביא ירמיהו – הקב"ה זוכר לנו לטובה, את האהבה הגדולה הזאת, האהבה השייכת לצעירים, שאין להם כלום, ולא חשוב מה יהיה מחר, שמוכנים למסור את נפשם בעבור אהבתם. זו היתה שעתו הנאה של עם ישראל, אשר הלך אחרי הקב"ה בעיניים עצומות, ולמעשה קיים את מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך" בצורה הנעלה ביותר, עד רמה, למעשה שזה היה חסד שעם ישראל עשה, כביכול, עם הקב"ה. ונאמר: (דברים ז ט): "וידעת כי ה'... האל הנאמן, שומר הברית והחסד, לאוהביו ולשומרי מצותיו, לאלף דור".

יש הסבורים, שאהבה כזאת שייכת רק לצעירים בגילם. אולם טעות בידם. אהבה שייכת לצעירים ברוחם. והרי מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ו"ואהבת את ה' אלוקיך" לא ניתנו רק לצעירים. על כן, אומר רבי נחמן מברסלב "אסור להיות זקן". זקן, על פי רבי נחמן, הוא מי שסופר אחורה. הצעירים סופרים קדימה... הצעיר הוא מי שמוכן להתחיל מהתחלה, באהבה גדולה, כאילו לא התחיל מעולם. הצעיר הוא מי שמוכן למחוק את העבר, ולנסות שוב. ידוע מאמרו של רבי נחמן: "מה שהיה – היה. העיקר זה להתחיל מהתחלה". וכך אומר בתורה רע"ב, תוך שהוא מתייחס שם לפסוק"היום אם בקולו תשמעו".

"זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו, כמובא בספרים. וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו, כי אם אותו היום ואותה השעה. כי כשרוצין להיכנס לעבודת השם, נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל. וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לומר: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה וכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. "היום אם בקולו תשמעו - היום דווקא, והבן".

וזו בדיוק מעלתם של בני ישראל שיצאו ממצרים. הם היו קלים – קלילים. לקחו צידה קלה. השאירו את העבדות מאחור. ויצאו לדרך. יש לנו אוכל להיום. מה יהיה מחר?... מי שמאמין – לא מפחד!

הדברים האלה נכונים כמובן גם במישורים אחרים בחיים. כאשר יש לנו בעיה גדולה - לא צריך להיבהל. לא להפוך אותה לקטסטרופה. לקבוע יעד. ולאחר מכן תוכנית פעולה. מכאן ואילך - לא מעניין מה יקרה מחר. היום הזה יש לי משימה. לא קשה, לא מסובכת, לא משהו מעבר לכוחותיי. אעשה את המשימה הזאת. אסיים אותה. אתקדם צעד אחד. היום הזה הוא היום שלי. היום הזה הוא היום בו אני יכול לשנות. אתמול - כבר עבר ומת. מחר - טרם הגיע. יש לי את היום הזה, ובו אתחיל מחדש, בו אעשה מה שאוכל, הכי טוב שאפשר. כך נוהגים הצעירים. מה שהיה - היה. נעשה את הקצת שלנו היום, ועוד צעד קטן בדרך אל האושר. ומחר עוד צעד, ומחרתיים עוד צעד. ובסוף השבוע, כאשר נתבונן לאחור, נראה שצעדנו מרחק רב. 

סוד התנועה

מיליוני אנשים לבד,

ואם כבר לבד - אז שיהיה בתנועה

שנתחמם,

שלא נקפא,

שלא נשתגע

(מיכה שטרית)

הפזמון הזה מדהים, בעל איכויות של מנטרה, אפשר לשיר את זה שוב ושוב ושוב ושוב.... יש תקופות שאני יכול לשמוע אותו בלי הפסק... זמן רב חיכיתי לרגע המתאים לכתוב עליו, והינה - הוא הגיע.

למעשה הפוסט הזה נכתב בתשובה לדברים שחבר נוהג לומר לי לא פעם: "שי, אתם שם, כותבים והכל כל כך ברור לכם, מה צריך לעשות, איך להיות מאושר, איך לחיות את החיים. אבל לי זה ממש לא ברור! אין שום דבר החלטי בחיים! הכל מסובך - הטוב והרע, האור והיום, לכל שיקול יש שיקול נגדי ועל כל עצה שלך אני יכול לתת לך עצה הפוכה".

ואתה יודע מה, חבר יקר - אני מסכים איתך מכל ליבי. העולם מסובך. מורכב. מופלא. בלתי מובן. כל מה שתגיד. ואולי גם: מרתק, מאתגר, בעל הזדמנויות. אני מקבל הכל. גם אני נע בתוך הזרימה הזאת, של גאות ושפל, עליות ומורדות בבקעה ובהר. אבל, חבר יקר, לדבר קטנטן עליך לשים לב: אם המורכבות הזאת, שאתה מדבר עליה, מביאה אותך לקיפאון, לעמידה במקום "לקום ולהתיישב בלי יכולת החלטה" - אז משהו דפוק שם במערכת... תבין, אח יקר: כל השיקולים האלה, הם טובים לצורך הזהירות. וזהירות חייבת להיות. אולם זהירות אין משמעה קיפאון. אחרי הזהירות חייבת לבוא הזריזות - להתחיל ולסיים!.

אם תשים לב מסביבך, תראה שהעולם כולו בתנועה.... צמיחה ומוות, וצמיחה מחודשת. מה שלא זורם - מת. היקום כולם בתנועה. כדור הארץ נע ללא הפסק. הגוף שלנו צומח ומת כל הזמן. הלב מזרים דם ללא הפסק לכל פינה בגוף. הזרימה היא החיות. התורה מצווה אותנו - ששת ימים תעבוד.... נכון - צריך מנוחה - ביום השביעי תשבות. שביעית מחייך אתה במנוחה, לא בבטלה, אלא במנוחה, מסתנכרן מול התנועה שלך, מקבל ומפנים את הברכה, וממשיך הלאה.

אברהם אבינו, שהפך את העולם, היה תמיד בתנועה. כל יום שלו היה מנוצל. "ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה" - יש לנו כל כך הרבה מה להספיק בחיים שלנו! חז"ל אומרים - שצדיקים - אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ואין זה דבר רע, ההיפך! זו ברכה, שתמיד יש לנם תנועה, התקדמות, צמיחה, תמיד יש סיבה לקום בבוקר, ולהמשיך הלאה, לפסגה הבאה, לראות אופקים רחבים יותר, להיות אדם יותר טוב.

ובוא אומר לך עוד משהו חבר יקר, דבר שהפיסיקה המודרנית מלמדת אותנו (ולא שאני מבין הרבה בפיסיקה...) - כך אומרים, שבנקודת האפס המוחלט, בה אף חלקיק לא יכול לנוע, והכל קופא, ואפשר לקחת את כל החלקיקים בעולם ולרכז אותם בכפית... ואם זה נכון (וקטונתי... באמת...) אז העיקר הוא לא החומר, אלא התנועה. משל למה הדבר דומה, לג'ולה קטנה שנעה במהירות עצומה והיא יכולה כביכול להיות בהמון נקודות באותה שניה עד שלאדם המביט מהצד, זאת לא נראית נקודה, אלא קו, משטח, שניתן לעמוד עליו. וברגע שהנקודה תפסיק לנוע, הכל נופל.

למדים אנו, שדווקא התנועה היא אשר נותנת את היציבות. אנו רגילים לחשוב כי מי שנמצא כל הזמן בתנועה הוא אדם לא יציב. ולעתים ההפך הוא הנכון - הזרימה היא שנותנת את היציבות.... העם היהודי תמיד היה בתנועה, והינה הוא העם העתיק ביותר בעולם.... קנה הסוף כל הזמן נע, אולם קשה לשבור אותו.

ועכשיו אחזור לשיר המדהים הזה ידידי היקר.... כשאדם לבד, בקושי, מרגיש שלא מבינים אותו, והכל מסובך, הוא לא מוצא דרך קלה וטובה לצאת, כל נקודת אור מכוסה בהרבה חושך, אז יש לו נטיה להתקבע, לקפוא - וכפי שאומר השיר - להשתגע... ללכת לשכב כל היום, לא לצאת מהמיטה. לתת לכל האנשים, הנושים, הקשיים, להכות בו עוד ועוד, עד שהוא נגמר. דווקא אז הוא חייב להיות בתנועה. כמו שאדם נמצא בחדר שבו מהזווית שהוא נמצא הוא לא רואה את האור, ואולי קר לו, ואז הוא זז, ומתקרב לחלון, לקרני השמש שמחממת אותו. שאל גם את אנשי קרב המגע, לעתים תזוזה קטנה משנה את הכל...

חבר יקר, מיליוני אנשים לבד. כל אחד מגיע לרגע של בדידות. ואם היגעת לרגע זה, תחשוב פשוט - לא על המקום שאליו תגיע בעוד 20 שנה, תחשוב על המקום הבא, אליו תגיע. קח את המחשבות הכי טובות והכי בונות, והכי מחזקות, ותחשוב על המקום הבא, הקרוב ביותר, שיהיה טיפ טיפה טוב יותר מהמקום בו אתה נמצא. התנועה הזאת, האור הזה, יחמם אותך, יחזק אותך. ויתן לך כוח לתנועה הבאה. ואכן, פעם בשבעה ימים, או שבעה צעדים, לנוח, לשקוט, להתכנס, שקט פנימי להפיק את הלקחים, להסתכל אחורה בסיפוק על כל התנועות הטובות שעשינו השבוע, ולקבל כוחות וברכה לשבוע הבא.

אומר רבי נחמן מברסלב - שכל תנועה, ולו הקטנה ביותר, לכיוון הקב"ה, אפילו הזזת האצבע הקטנה שלו, הינה בעלת ערך עצום למעלה בשמיים. עצם התנועה. עצם הכיוון הטוב. עצם המאמץ.

ואם אתה חושב שהכל נראה לנו כל כך פשוט, וקל, ונוח, ובהיר, אז תדע שזה הסוד שלנו - סוד התנועה. לזוז נכון כאשר היעד רחוק והמשימה גדולה - זה לא פשוט, זה צורך תכנון, ועזרה. אולם לזוז לנקודה הבאה, שהיא קצת יותר טובה מהנקודה בה אתה עומד, הרבה יותר קל. ובהיר, ופשוט. וכשתגיע למקום כזה, יותר טוב, תוכל להרים את ראש ולהביט לאופק הרחב.

ועוד משהו קטן, - - - - אתה לא לבד....

* * * *

כשאני כותב שורות אלה התקשר אלי חבר יקר, שעבר קשיים רבים בחיים שלו. ותמיד ראיתי אותו חזק ומאושר, וללא ספק זה מה שהוציא אותו מהקשיים. ואמר לי כך: טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון - להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות - אם אתה באמת יכול להחזיק את האמונה והתקווה, כשאתה בחושך בלילה, אז אתה עוד תזכה לשיר ביום - "טוב להודות לה'".

פשוט אין דרך אחרת......

סופרים קדימה או סופרים אחורה?

מתי נגמרים החיים?

תובנה אחת קטנה, ידועה, אך כזו שצריך לשנן אותה בתמידות: החיים נגמרים, רק כשהם נגמרים – קרי במוות. ו"מוות" הוא מוות פיזי, קליני. רק ברגע הזה נגמרים החיים.

פשוט לא? ובכן, לפעמים אנו שוכחים נתון פשוט זה:

יש הסבורים כי החיים נגמרו להם בגיל 67, עת הם יוצאים לגימלאות. העבודה היתה כל החיים שלהם, ועתה רק נותר להם לצפות בטלוויזיה, והיציאות שלהם הינן לקופת חולים. מספרים, שיום אחד מוישל'ה רואה את יוסל'ה ושואל אותו – איפה היית אתמול? למה לא ראינו אותך בקופת חולים? ויוסל'ה משיב לו – "אל תשאל, הייתי חולה...". אם כך ישאלו, בשביל מה להמשיך לחיות? רק לסחוב...

יש הסבורים, כי החיים נגמרים בגיל 45 – מה שלא הספקת לעשות עד אז, כבר לא תספיק. הכוח הוא לא אותו כוח, ללמוד ולהתחיל קריירה חדשה – כבר מאוחר, בקיצור עתה נותר רק לנצל וליהנות ממה שהשגנו, וכל יום מקרב אותנו לשארית חיינו.

יש הסבורים, כי החיים נגמרים בגיל 30 – לאחר שהתחתנו ואולי גם הביאו ילד או שניים, נגמרו החיים, עכשיו יש רק עול, פרנסה, נגמרו החיים הטובים, היציאות, הבילויים, הריגושים, עכשיו נשארו המטלות. נכון, שמדי פעם תהיה שמחה כזו או אחרת, אולם בגדול, הכיוון הוא למטה. וודאי יש גם כאלה הסבורים כי החיים נגמרים בגיל 20...

===

אולם, יש גם אנשים אחרים, היודעים כי החיים הינם בגדר של עלייה אחת גדולה. נכון, יש כל מיני סוגים של עליות, יש עליות קלות יותר, ויש עליות קשות, יש עליות הבאות יחד עם מצב רוח מרומם, ויש עליות הכרוכות במאבקים וייסורים, אולם עדיין – החיים הינם בגדר של עליה.

יש כאלה הסבורים, שהיום הם טובים יותר ממה שהיו אתמול, ומחר הם יהיו עוד יותר טובים, ולכן יש להם למה לצפות, וכדאי לחכות למחר.

הם יודעים, כי הנישואים והקמת המשפחה, הינם בגדר של מדרגה נפלאה להרבות אהבה נתינה והמשכיות, ועל כן החיים לא נגמרים בגיל 30, אלא רק מתחילים; הם יודעים, כי בגיל 45 הם צברו ניסיון ידע ומומחיות בתחומם, ויכולים להמשיך ולממשו, ולכן החיים עד גיל 45 היו רק ההכנה לפתיחה הגדולה של המחצית השניה והטובה יותר; ואף יודעים כי גיל הפנסיה הוא הגיל שבו מתחילים באמת ליהנות מהחיים.

העולם תמיד מחכה ויחכה לנו בחוץ, השאלה הינה האם אנו בתוכנו נדע לקבל מה שהוא מציע לנו.

רבי נחמן אומר בשלושה מקומות שונים, שלושה עקרונות מפתח:

הראשון, והידוע ביותר, הוא "אין יאוש בעולם כלל". אם יש יאוש – זה בא ממך, מכיוון שאתה מתייאש, אולם לא מכיוון שהעולם התייאש ממך או מכיוון שאין לך יותר מקום בעולם. גם אישה בגיל 60 יכולה לגלות את כישרון השירה שלה; ולהבדיל, אנלפאבית יכול להתחיל ללמוד בגיל 40 ולהפוך לגדול הדור.

העיקרון השני (המצוי בתורה כ"ה), הוא "אין זו נפילה כלל" – גם אם אתה חווה קשיים, וסבור כי אתה מצוי בתהליך של נפילה, אין זו נפילה כלל, אתה לא רואה נפילה, אלא חווה בקשיים הכרוכים בעלייה למקום גבוה וטוב יותר. ממש כמו במשחקי מחשב (ותודה לידידי אריאל פלאי על הדימוי) – כאשר אתה מתקדם שלב, אתה ניצב בפני אתגרים גדולים יותר, אולם מקבל גם כלים משוכללים יותר על מנת לנצח ולהתקדם.

והעיקרון השלישי (תורה קט"ו) הוא – "אין זו מניעה כלל", ברוב המקרים, אנו סבורים כי בפני הצלחתנו עומדות מניעות ממניעות שונות, אולם אם נתבונן בהן נראה, שבאמת, אין זו מניעה כלל, ועם קצת רצון והתמדה אנו נתגבר עליה. אדרבה, המניעה הזאת רק נועדה לבחון אותנו אם אנו באמת רוצים ומאמינים בדרך בה אנו הולכים.

כל יום טומן בחובו התחלה חדשה, אתגר חדש ומתנות חדשות. "אל תהיו זקנים" אומר רבי נחמן. "זקן" אינו עניין ביולוגי. "זקן" הוא מי שסופר אחורה. מי שחושב שכבר לא ניתן לשנות כלום. מי שנהיה "כבד". לכן, יתכן ויהיו בני 30 שהינם כבר זקנים, ולעומתם, אחרים בגיל 90, שעדיין ייחשבו כצעירים, ועליהם נאמר: "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו".

המטרה, אומרת פרשת בהעלותך, הינה להדליק את המנורה (הנמשלת לאדם), כך ש"יאירו" שבעת הנרות. הארה לעתיד, לעתיד טוב יותר, שמח יותר, במבט אופטימי. הנקודה בה אנו נמצאים היום תמיד תהיה נקודת פתיחה לעלייה ולצמיחה, בכל גיל, בכל מצב. לא ההשוואה לעבר הטוב יותר כביכול היא הקובעת את מצב רוחנו, אלא המבט לעתיד טוב יותר.

נזכור ונשנן תמיד: החיים נגמרים, רק כשהם נגמרים – וכל עוד הנר דולק, ומאיר, אפשר לתקן.

האנרגיות הטובות והרעות: באות מהמקום או מהאדם?

האם האדם עושה את המקום, או המקום עושה את האדם? האם האדם מפאר את הבגדים, או שמא הם מפארים אותו? על כך במאמר חדש שפרסמתי באתר "מאמרים" לכבוד ירושלים ויום ירושלים.

קישור למאמר

כוחו של זיכרון - או - להעלות נר תמיד

שבת זו, כידוע, הינה "שבת זכור" (כמו כן, בשבת זו אנו גם קוראים על הציווי לאסוף כסף לרכישת שמן, על מנת להדליק את נר התמיד). התורה מצווה אותנו לזכור. לזכור את יציאת מצרים, את המן, מלחמת עמלק, ועוד. מהו הזיכרון? מדוע הוא כל כך חשוב? ובכן, הזיכרון הוא כוח, הוא אנרגיה, הוא מחזק, הוא מנוע לצמיחה ולשינוי.

יש קטע מקסים בתורה רכ"ב של רבי נחמן: "צריך להיות תמיד בשמחה ולעבוד את ה' בשמחה. ואפילו אם לפעמים נופל ממדרגתו, צריך לחזק עצמו בימים הקודמים, שהיה מזריח לו איזה הארה קצת. כמו שאנו רואים, שכמה סומים מחזיקים עצמן באיש אחד שאינו סומא, ומאמינים בו והולכים אחריו. וגם הסומא מאמין למקלו, שהולך אחרי מקלו אף שאינו רואה כלל; מכל שכן שראוי לילך אחר עצמו, דהיינו מאחר שבימים הקודמים הזריח לו קצת והיה מתחזק ומתעורר לבו לה' יתברך, אף שעכשיו נפל מזה ונסתמו עיניו וליבו, עם כל זה ראוי שיאחז בימים הקודמים וילך אחריהם, דהינו כמו שאז היה מתעורר לבו להתחזק בעבודתו יתברך, כן גם עכשיו יחזק לבו מאוד, וילך אחר ההתעוררות והזריחה שהיו לו אז, אף שעכשיו נפל מזה כנ"ל, עד אשר בקצת ימים יעזרוֹ ה', ויחזור ויזרח לו אורו יתברך, אמן".

אומר רבי נחמן, כי אין אדם שאין לו עליות וירידות. אין אדם ללא קשיים. לעתים הוא "על הגובה" ולעתים עמוק עמוק בקרקעית. עמוק כל כך, שאינו מסוגל לראות אפילו טיפה אחת של אור. הכל נראה לו חושך מוחלט. מה יעשה?

אומר רבי נחמן – שבימים כאלה, הוא חייב להיזכר בימים הטובים. למשל: אם הוא ירד ממדרגתו הרוחנית והתפילה אינה מדברת אליו, עליו להיזכר בימים שבהם התפילה "היתה עושה לו את זה", ולהאמין שהוא מסוגל לחזור למדרגה זו. ואם מדובר בזוג שהאהבה בינהם התקררה, עליהם להיזכר בשנים הראשונות ובאהבה הגדולה שהיתה שם, ולהאמין שזה עוד לא אבוד. ואם מדובר בילד שסטה מן הדרך, על הוריו – לפני שיפלו לייאוש – להיזכר בתקופות היפות של אותו ילד, ולהאמין כי אם השורש טוב, הילד עוד יחזור לכור מחצבתו.

כי כך הורונו רבותינו, השאלה הינה האם נותרה "קוסטא דחיותא", קרי האם נותר גרעין חיות – אפילו אם העץ יבש לחלוטין, האם נותרה בו עוד לחלוחית של חיים. אם זה המצב, אין לאבד תקוה, ויבוא יום והעץ היבש יצמיח ענפים חדשים וירוקים, עלים רעננים ופירות מתוקים.

וכל עוד העץ מצוי בחורף, בשלכת, כל עוד האדם הולך בחושך, מה יעשה? יאמץ את עצמו להיזכר בתקופות היפות. זיכרון זה יתן לו כוח לשמר את אותו גרעין חיים, עד שיגיע זמנו לפרוץ החוצה.

נראה לי, שדברים אלה של רבי נחמן מתאימים, יותר מכל, לזיכרון יציאת מצרים. גם כשעם ישראל בגלות, ומרבית היהודים אבודים ומבולבלים, גם אז יש לזכור את התקופות היפות של יציאת מצרים, האהבה הגדולה, הניסים "המסות הגדולות שראו עיניך" ולהאמין כי ימים יפים אלה עוד יגיעו "כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות".

ואומר האדמו"ר הזקן, שבכל יהודי יש "אהבה מסותרת" לקב"ה, היא היא הגרעין שממנו לעתים צומחת אמונה חזקה ביותר, שמחזירה אותו לחיק אבותיו. הוא נר הנשמה – נר התמיד, שאינו כבה לעולם. אפילו כאשר הכל חשוך בחוץ, הנר דולק. "וכל עוד הנר דולק – אפשר לתקן".

גם אני משתדל להחזיק באמתחתי את "ספר הזכרונות" הוירטואלי שלי, ובו זכרונות מכל מיני מינים וסוגים. זכרונות של שמחה, זכרונות של הצלחה למרות קשיים, זכרונות של אהבה וקרבה, זכרונות של התפעמות מעוצמתה של ההשגחה הפרטית, ועוד ועוד. זכרונות אלה הם כמו הנר הקטן שיש לי בלב, ולעת הצורך, כאשר אני שפוף, עייף, מותש וקצת חלש, אני מוציא אותם, מגלה את הנר הקטן, שהופך לאבוקה, ומאיר לי את החושך, עד שאוכל להתייצב מחדש. זהו כוחו של ה"זכור".