השיטות של פרעה ושל היטלר - ומה היה צריך היטלר ללמוד ולא למד?

מה הקשר בין עליית פרעה לעליית היטלר?

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף." (שמות א ח). רש"י מביא את דברי הגמרא: "ויקם מלך חדש. ( - מחלוקת בין) רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזירותיו (סוטה יא.)". וכאן עולות שתי שאלות: האחת, הרי לכאורה הכתוב פשוט – מדובר במלך חדש. מדוע שמואל סובר שאולי "נתחדשו גזירותיו". ומדוע רש"י לא מכריע בין הגישות.

את התשובה מביא לנו הפירוש על רש"י, "שפתי חכמים". ומה אומר פירוש זה? שיש קושי בדברי הפסוק. שאילו רצה לומר שקם מלך חדש, היה פשוט אומר וימלוך. מה באה ללמד אותנו הלשון "ויקם". מכאן מתחילה המחלוקת.

ועיון בדברים אלה פותח לנו פתח עצום להבין את מה שקרה שם, במצרים.

שלב אחד קודם לכן, מסופר לנו: "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא." שואל על כך אור החיים – ומדוע היה צריך לומר לנו את כל הפירוט הזה? ללמדך, אומר הוא, שההידרדרות היתה הדרגתית. בשלב ראשון המצרים ראו את בני ישראל כולם, כמו יוסף, וסברו שהיהודים טובים מהם. וכיבדו אותם מאוד. לאחר שמת יוסף, הביטו באחים, ושינו את דעתם, סברו שהיהודים שווים להם. אולם לאחר שמתו האחים, סברו הם שהם טובים מהיהודים. אבל עדיין לא חשבו לשעבד אותם. היה צריך לעבור עוד מהלך משמעותי שיגרום למצרים להתנהג כך ליהודים ולרצוח את התינוקות שלהם.

כאן נכנס הפסוק עליו דיברנו.

התורה לא אומרת "וימלוך מלך חדש במצרים". אלא אומרת "ויקם" מלך חדש "על" מצרים.

הביטוי הזה, שמישהו קם על מישהו אחר. לקום "על" מישהו או "אל" מישהו – הכוונה להרוג אותו. כמו שכתוב (דברים כב כו): "כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" וכן כתוב: (בראשית ד ח): " וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". יש כאן לפיכך, לשון מוזרה. כאילו המלך החדש גם נגד העם שלו. ואכן כך, שהרי מעשיו היו בסופו של דבר נגדם. הוא שיגע את העם שלו וגרם לו נזק עצום. זה פרעה שהטריף את דעתם.

גם בתקופת הנאצים, כאשר היטלר עלה לשלטון, לא ניתן לומר שהגרמנים שנאו את היהודים בעוצמה רבה יותר מאשר שנאו אותם העמים האחרים באיזור. אדרבה, היהודים בגרמניה נהנו מעמדה מאוד מכובדת ומשוויון זכויות. זאת בעוד האנטישמיות היתה נחלתם של כל העמים באיזור זה, שחלק גדול מהם הגבילו את היהודים בזכויותיהם. מפלגות אנטישמיות (או ארגונים אנטישמיים) קמו לא רק בגרמניה, אלא גם בפולין (אנדנציה) ובהונגריה (צלב החץ, שקמה עוד לפני מלחמת העולם השניה), רומניה (התנועה הלגיונרית) ועוד.

לעומת כל אלה, היטלר הוא היחיד שהצליח לקחת את העם שלו, שחלקו חיבב יהודים, חלקו היה אדיש ליהודים וחלקו שנא יהודים, ושיגע אותם, שטף להם את המוח, והפך את רובם לשונאי יהודים.

איך פרעה הצליח בכך? שואלים חז"ל. במה הוא שונה מאחרים? מה העניין?

רב אמר – זה מלך חדש. הוא שונה מאחרים. זו האישיות שלו שסחפה את עמו.

ושמואל אמר – העניין הוא לא המלך. העניין הוא החוקים והגזירות החדשות. מה שפרעה החדש גזר, אף אחד לא גזר לפניו. מה שהיטלר גזר, חוקי הגזע – אף אחד לא גזר לפניו בצורה כזאת.

וכמו שפרעה קם על העם שלו ובסופו של דבר גרם לו נזק עצום, כך גם הצורר הנאצי.

עכשיו נמשיך ונשאל, כיצד הצליח פרעה להסית את עמו?

"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ." (שמות א ט)

ויאמר – אמר דברים לא ברורים, דברים לא מובנים. שאין להם היגיון מוצק. אבל הם דברי הסתה. והם חדרו.

עם בני ישראל – היהודים הם עם בפני עצמו. הם לא כמונו. גם אם ייראו כמונו, וידברו את השפה שלנו, ויתלבשו כמונו, הם לא אנחנו.

רב ועצום ממנו – כל הכוח שלהם כל העושר שלהם, הם לקחו מאיתנו. ואת הכוח הזה הם יפנו נגדנו. הם מתרבים כמו סרטן בלב האומה. ויום אחד יחזרו ויתקעו לנו סכין בגב.

"הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ." (שמות א י)

הבא נתחכמה לו – כל פעילות פרעה היתה בשקרים, בהטעיה.

פן ירבה – היהודים מתרבים במהירות. חייבים לעצור את הריבוי הזה. הם מתרבים כמו עכברים. ונמצאים בכל מקום. זה חייב להיפסק. ואם תשאלו מדוע זה חייב להיפסק? מה מפריעים לך היהודים?

והיה.. ונוסף על שונאינו – יש קושי בדבריו של פרעה. שהרי היהודים במצרים ובכל מקום אחר, תמיד היו נאמנים, ממושמעים, שקטים, תורמים לחברה. הרגישו חלק מהמצרים. הוא בא ואומר להם את הדברים הבאים: היהודים עכשיו הם שקטים, אבל זה לכאורה. כאשר תהיה מלחמה, אי אפשר לסמוך עליהם, םה יצטרפו לשונאים שלנו. ואז יעלו מן הארץ. הצבא שלנו ייצא להילחם על הגבולות, ואז פתאום כל היהודים יכו בנו מהבטן הרכה. מבפנים.

וכך בדיוק, במלים אלה אמר היטלר לעמו. בעוד היהודים היו יצרנים, תרבותיים. נאמנים. לוחמים למען גרמניה, גאים בה. הם לא היוו שום סכנה לגרמניה. וכאן היטלר נכנס והתחיל לסובב לעמו את הראש – אמר להם – היהודים הם רבים. הם נראים כמונו. אבל הם לא כמונו. הם עם נפרד. הם לוקחים מאיתנו את העושר. הם תופסים את מקומות העבודה שלנו. הם תומכים בקומוניסטים. כאשר תהיה מלחמה, הם יצטרפו לקומוניסטים ויעלו עלינו. דיבת ה"סכין בגב" – היהודים הם שתקעו לנו סכין בגב. הם אשר גרמו לנו להפסיד במלחמת העולם הראשונה. ואם לא נטפל בהם, זה ימשיך ויקרב גם בעתיד.

ההדרגה בפעולות

"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס." (שמות א יא) מכאן מתחיל תיאור השיעבוד – ההדרגתיות. מהפגיעה בכיס עד לפגיעה בנפש.

[1] פגיעה בכיס. הגדלת מיסים. גזירות כלכליות. פיטורים. היהודים היו אמורים לקחת את עצמם וללכת. אבל הם לא עושים זאת. גם בגרמניה. לא בשלב זה ולא באף אחד מהשלבים הבאים. הם נשארים שם.

[2] עבודות כפיה.

[3] עבודות פרך. גזירות שונות שנועדו להתיש אותם.

[4] רצח.

"אשר לא ידע את יוסף"

מה עניין לנו הסיפא הזאת בתיאורו של פרעה? אפשר לומר, שמדובר כאן בכפיות הטובה של פרעה. במיוחד אם מדובר במלך ותיק שהחליט לשנות את גזירותיו לאחר מותו של יוסף. אבל גם כאשר מדובר במלך חדש, יש כאן כפיות טובה בכך שהוא שוכח את הטוב שהביא יוסף למצרים. וגם המפלגה הנאצית היתה כפויית טובה בכל הנאמנות הזאת של יהודים לגרמניה וכל הטוב הזה שהביאו אליה.

אבל יש אפשרות לומר דבר נוסף. ומה העניין שהמלך הזה קם על מצרים להטריף את דעתה כנגד היהודים? איך יעלה על הדעת שהוא חשב להתחכם כנגד היהודים? הסיבה היא, שהוא לא ידע ולא חקר את קורותיו של יוסף – קורותיו של העם היהודי.

שהרי היהודים לא פעם ולא פעמיים היו למטה. יוסף הרי פעמיים היה בבור והצליח לצאת. העם היהודי שנים בילה בגלות, בקושי, בשיעבוד, בפוגרומים, וכל הסבירות היה שהוא יתמעט מהצרות ויכלה. אבל לא משנה היכן הם היו, תמיד היהודים הצליחו לשרוד. יוסף הוא הוא הסמל לסנה שבוער ואיננו אוכל. למי שזורקים אותו לבור אחרי בור, ומענים אותו, אבל למרות זאת הוא תמיד מצליח להתעלות. ובסופו של דבר הוא מצליח. ומתוך אש המשרפות יוצא ומקים מדינה ומצליח להגן על עצמו ומגיע לקוממיות.

אילו פרעה היה קצת לומד על יוסף, הוא היה מבין, ש"כל כלי יוצר עלייך לא יצלח", את היהודים אי אפשר להשמיד. וסופו להפסיד.

זה בדיוק מה שקרה עם היטלר. היטלר שאב את תורתו של דארווין. שאמר שבטבע, החיות החזקות הן השורדות. והוא ניסה ללמוד מזה על בני אדם, על האומות. והמשיך היטלר ואמר – היהודים הם החלשים. הגרמנים הם החזקים. והחזקים צריכים לסלק את החלשים. אבל אילו היה חושב ובודק עוד קצת היה רואה שהיהודים הם העם שהצליח לשרוד תקופה הכי ארוכה בהיסטוריה. ואם כך, מי החזק יותר? הגרמנים או היהודים? אז הכיצד יעלה על הדעת שדווקא אתה תצליח איפה שכולם נכשלו?

וכך היה. הגאווה שלו העבירה אותו על דעתו. הוא היה בטוח שיצליח היכן שכולם נכשלו.

אבל בסופו של דבר הרייך שלו החזיק בקושי 13 שנה. ואנחנו כאן כבר אלפי שנים.

כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. 

הכל זה מלמעלה!

הפסוק הפותח את הפרשה מגלה לנו עמוקות. ואומר רש"י, שהמילה "מקץ" כאן היא פינה ויתד לפירוש המילה בכל מקום אחר: "כְּתַרְגּוּמוֹ מִסּוֹף, וְכָל לְשׁוֹן קֵץ סוֹף הוּא:"

שואל שפתי חכמים, מדוע נזקק רש"י לפירוש זה, ומשיב – שלכאורה המילה "ימים" מיותרת. אלא שהמילה מקץ סובלת גם פירוש של מעט, כמו "מקצה אחיו", ולכן היינו יכולים להבין את המילה – "מקץ שנתיים", כאילו נאמר מקצת שנתיים, דהיינו שנה ויום אחד. באה המילה "ימים" ללמדנו, שמדובר בשנתיים מלאות, ולכן המילה "מקץ" משמעה סוף. ומכאן אפשר לחזור אחורה למקומות אחרים שהיא מופיעה, ולפרש את הפסוקים בהתאם.

למשל: הפעם הראשונה בה מופיעה המילה "מקץ" היא אצל קין, המביא "מקץ ימים" מנחה לה'. ולא ראיתי פרשן שמתייחס לכך, אולם דווקא אצל קין כתוב שהוא מביא "מקץ". אצל הבל לא כתוב הדבר. "מקץ" הכוונה, סוף תקופה. ואם נאמר ש"ימים" הכוונה שנה (רש"י על בראשית כד נה), אז הכוונה שקין הביא את מנחתו בסוף השנה. ומדוע הדבר חשוב? ומה הוא מלמד? יתכן והבעיה היתה שקין חיכה עד סוף השנה, עד שראה שיש תוצאות, עד שראה את כל היבול, והביא מהפירות הבשלים, ואין הדבר מלמד על כבוד – ועובדה שבני ישראל מביאים את הביכורים, ולא ממתינים עד הקץ.

וכן הלאה, יש משמעות למילה "מקץ" המסיימת תקופה. וכשנראה אותה תקופה, עלינו לשאול מה היא מסמלת.

ואם נחזור לפרשתנו, התורה אומרת ש"מקץ" שנתיים מלאות פרעה חולם. ונשאלת השאלה מה קרה בתחילת אותן שנתיים? שמא מקץ בואו של יוסף למצרים? או מקץ כניסתו לכלא? או מקץ פתרון החלום? כאן הדבר לא כל כך ברור, אולם כאשר בהמשך אנו קוראים שיוסף עומד לפני פרעה והוא בן 30 שנה, יכולים אנו להבין שהוא היה בכלא 12 שנה, ומקץ שנתיים, הוא מקץ הסיפור הסמוך לנו, עם שר המשקים ושר האופים. ומדוע חשוב להדגיש את הדבר? על כך בפסקה הבאה.

שניים שהם אחד

דבר יפה התגלה לי השבוע: כל הסיפור של יציאת יוסף מהבור, מגיע בשניים:

·        שני שרים מעוולים, ושניהם מגיעים לכלא.

·        כל אחד מהם חולם שני חלומות.

·        יוסף פותר להם שני פתרונות.

·        יוסף מבקש פעמיים משר המשקים: "זכרתני והזכרתני".

·        שר המשקים שוכח פעמיים – "ולא זכר.. וישכחהו".

·        כעבור יומיים פרעה נותן את גזר דינו (ביום השלישי, יום הולדת את פרעה) – שני פסקי דין שונים.

·        העניין נשכח למשך שנתיים בדיוק.

·        פרעה נרדם פעמיים (ישן, חולם, מתעורר, וישן).

·        פרעה חולם שני חלומות, בשתי פעמים.

·        שני אנשים חולמים למעשה, גם יוסף חולם.

·        שר המשקים מזכיר את שני חטאיו.

·        פתרון החלום הוא שתי תקופות – אחת של רעב ואחת של שובע.

·        יוסף ממונה למשנה (השני) למלך.

והינה, כאשר מגיע יוסף לפני פרעה ופתר את חלומו, הוא מניח בפניו עיקרון אחד, שמהווה תשובה גם לכל הדברים האחרים – למרות שהכל נראה לך שניים,... הכל אחד! הכל מהאחד (בהא הידיעה). הכל התחיל בחלומות שר המשקים ושר האופים, ללמדך שזה מלמעלה. יוסף היה צריך להבין כבר אז שזה מהלך אלוקי, ולכן לא לבקש משר המשקים מאומה. ומכיוון שביקש, היה צריך להראות לו שהכל מלמעלה, ולכן היו צריכות לחלוף שנתיים, כדי שיהיה ברור שהדבר לא הגיע מכוחו של שר המשקים, אלא מחמת הקב"ה, שחידש את המהלך מכך שהכניס את החלומות בראש פרעה.

ובהמשך מוסיף יוסף ומבהיר, כי למרות שהכל נראה כאילו נעשה בעיכוב גדול, דווקא העובדה שהכל קורה פעמיים, הוא הוא הסימן שהכל קרה וקורה במהירות.

ואם נחזור לפסוק הפתיחה, ויהי – לשון צער. כי ודאי צער היה ליוסף, שנולדה בו תקווה לאחר שפתר לשר המשקים, ותקווה זו נגוזה. רק בסוף השנתיים  קורה הכל, ונראה כאילו זה המון זמן, אולם הדבר היה חיוני על מנת שיבין יוסף כי הכל מלמעלה, ודווקא ההמתנה הזאת היא היא זו שגרמה לכך שהכל יהיה במהירות לאחר מכן. ועובדה שיוסף למד היטב את הלקח, שהרי הוא משיב לשבח שמעניק לו פרעה – זה לא אני... זה הכל מלמעלה, אלוקים יענה את שלום פרעה! 


יוסף החכם מגלה את המתווה הזה, ומעביר אותו לפרעה, וזה בדיוק מה שמביא את פרעה למסקנה, שיוסף הוא האדם המתאים ביותר. 

שלח את עמי!

מאז נגלה הקב"ה למשה רואים אנו את הדרישה הברורה בנושא יציאת מצרים, והיא כי היא תבוצע באופן שפרעה ישלח את העם. מבחינה לשונית הדבר אף נעשה כלשון נופל על לשון – "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה;" (פרק ג' פסוק י). משה הוא השליח של הקב"ה להורות לפרעה שישלח את העם. בסופו של תהליך רואים כי הדבר בוצע, כאמור "ויהי בשלח פרעה את העם" (יג טו). נשאלת אפוא השאלה הראשונה, מה טעם היה בדבר שהעם יצא רק לאחר שפרעה ישלח אותו.

ומכאן לשאלה השניה והיא האם יש צורך או אין צורך בהסכמתו של פרעה לשלח את העם, ומדוע. וזו כמובן מובילה לשאלה השלישית - אם אין צורך בהסכמתו של פרעה, מדוע הקב"ה לא הפיל עליו מכה קשה שלא יוכל לעמוד בה כבר בהתחלה, והיה משלח את העם; ועל אחת כמה וכמה – מדוע הקשה את ליבו. ואם יש צורך בהסכמתו, הרי המכות מביאות לשלילת ההסכמה, ועובדה היא כי שילוח העם לאחר מכת בכורות היה בדיוק מחמת הפחד, ולא מחמת הסכמה ומדוע חיזק את ליבו לאחר כל המכות אולם לא לאחר מכת בכורות. ומתוך השאלה השלישית עולה הקושי מה טעם היה בחיזוק לב פרעה.

הואיל ובמדור זה אנו פונים אחר הפשט, הבה נראה מהם דבריה הברורים של התורה בשאלת תכלית האופן בו בוצעה יציאת מצרים.

כאשר אנו מעיינים בפרק ג', בתחילת שליחותו של משה, עולה הנקודה הראשונה והיא כי יציאת מצרים לא היתה מטרה בפני עצמה, אלא עניין הכרחי. המטרה היתה קבלת התורה ועול מלכות שמיים בהר סיני. מעמד קבלת התורה נועד הן לגבש את בני ישראל כעם יהודי, והן את משה כמנהיגו. והקב"ה מבהיר למשה, כי האות שלו לבני ישראל על שתי נקודות אלה, הוא מעמד הר סיני (ג, יב). העניין הראשון אפוא הוא הכנת בני ישראל על כל הקשיים בהם הם מצויים, למעמד הר סיני. והדברים נאמרים על ידי משה לפרעה באופן מפורש, כבר מההתחלה (שם, פסוק יח). וממשיך הקב"ה ומבהיר למשה, כי פרעה לא יתן להם לצאת, ועל כן יש צורך במכות, על מנת להכניעו, שיאפשר להם לצאת (שם, כ). כאן מגיעים אנו לשאלה הראשונה – מדוע פרעה צריך לשלח את העם? מדוע שהקב"ה לא יוציא אותם באותות ובמופתים בלא שילוח של פרעה?

נקודת המוצא המפתיעה הינה, שבני ישראל היו כה שקועים במצרים, עד כדי כך שלא היו יוצאים מרצונם החופשי, למרות העבודה הקשה. צעקתם של בני ישראל היתה להקל מהם את העבודה, אולם לא לצאת ממצרים. יציאתם של בני ישראל ממצרים צריכה להיעשות מרצונם, ובכל מקרה לא מכפיה. הרי תור הזהב של בני ישראל הוא "...חסד נעורייך, לכתך אחרי במדבר..." ואיזה חסד זה אם הלכו הם בכפיה?

והדברים מופיעים במפורש בתשובתו של הקב"ה למשה על שאלת "למה הרעות" - "ביד חזקה ישלחם" (את אלה שמוכנים לצאת ממצרים אבל עדיין צריכים זירוז לעניין), "וביד חזקה יגרשם מארצו" (את אלה שלמרות השיעבוד אינם מוכנים לצאת, ואותם צריכים ממש לגרש). מפתיע, אומר הקב"ה למשה, אבל אל תהיה בטוח שאילו הייתי מסיר כעת את השיעבוד בני ישראל היו מנצלים את ההזדמנות ויוצאים ממצרים. אבל אם פרעה ישלח אותם או חמור יותר יגרש אותם, אז לפחות חלקם ילך, גם אם ירצה להישאר. אם זה הטעם, אז ממש לא חשוב אם פרעה מסכים או לא מסכים לשלח את העם, העיקר שהוא משלח אותם. ואכן בסופו של דבר בני ישראל שולחו וחלקם גם גורשו ממצרים (יב לט). לסיכום נקודה זו, אפשר להכריח את פרעה לשלח, אבל אי אפשר להכריח את בני ישראל לצאת, ועובדה שחלקם רצו לחזור.

ובשורש הפנימי של העניין בני ישראל הפכו לעבדים לא רק בגופם, אלא חמור יותר – בנשמתם. הם ויתרו על החופש שלהם מיוזמתם ומרצונם החופשי. ונשמתו של עבד שייכת לאדונו. על מנת שהעבד ישוחרר, האדון צריך לשחרר אותה. אילו יצאו אותם אנשים מבני ישראל, שנשמתם מסורה בידי פרעה, מבלי שפרעה שחרר אותה, הם היו נותרים עבדים לעולמי עד. גם ככה הם רצו לחזור, אבל המצב היה הרבה יותר קשה. גם לגבי נקודה זו אין צורך שהסכמתו של פרעה לשלח תהיה מלאה. אמנם הפן החיצוני-משפטי של נקודה זו הינו שעבד משוחרר על ידי אדונו. ופעולה משפטית שכזאת מחוייבת הסכמה מלאה, אך התורה אינה מזכירה תכלית זאת כחלק מהפשט.

כחלק מההכנה של בני ישראל לקבלת התורה, הם צריכים להתוודע מחדש לקב"ה. להתוודע לעצם קיומו, לכוחו, לקשר עם האבות, להאמין בו, עד למצב של הסכמה לקבל את תורתו וכיו"ב. התוודעות זאת נעשית באמצעות מעשיו של הקב"ה, הנסים והנפלאות שהוא מחולל במצרים, באמצעות העובדה שפרעה החזק והעצום ייכנע תחתיו, הן כניעה פיזית והן הסכמת מצרים כי הקב"ה הוא הוא האלוקים, ובאמצעות משה רבינו שמתווך ביניהם. נראה שמשה נכנס לעניינים כבר בשלב של גלות מצרים, על מנת להכין את העם לקבל אותו בעתיד (ו', ז'; י', ב). נימוק זה מוביל לכך שפרעה צריך להיכנע דווקא, לא להסכים מבחירה חופשית ומוחלטת, והדבר יהיה ברור לעיני כל, קרי שהוא לא רצה להוציא את בני ישראל, אולם נאלץ לעשות כן, תחת שליטת הקב"ה בו.

ואכן, כניעת המצרים תחת ידו החזקה של הקב"ה הינה תכלית מוצהרת בפסוקים (יד, ד; ז, ה; י, א; יא, ט). וסביר כי הדבר נעשה הן על מנת שהמצרים עצמם ייכנעו, והן על מנת לחזק את האמונה של עם ישראל, כנאמר, שקודם אנחנו צריכים לראות: "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה", ורק לאחר מכן אנו נאמר "הגדיל ה' לעשות עמנו". (תהלים קכו, ב-ג).

בכל המערכת הזאת סירובו של פרעה הינו גורם תומך לכך, לא גורם מפריע: ראשית, מכיוון שכידוע, פעמים רבות דווקא המניעה מעוררת את הרצון. ועל כן העובדה שפרעה נלחם כי בני ישראל יישארו במצרים, ולא זורק אותם כבר בהתחלה, מעוררת את הרצון לצאת. שנית, סירובו של פרעה מכשיר את המכות, הנסים והנפלאות שמגלה הקב"ה, ובמקביל מאפשר להעניש אותו על חטאיו כלפי ישראל. ושלישית, דווקא המכות והעמידה העיקשת של פרעה יובילו לכך שכאשר הוא ישלח את העם, הדבר לא ייעשה כאקט של הסכמה בלבד, מה שיאפשר ליהודי שיבחר בכך, להישאר במצרים (ויהיה בכך גם זילותא לעם ישראל ולפרוייקט יציאת מצרים), אלא באופן היסטרי, כגירוש, מה שיבטיח שיותר יהודים ייצאו ממצרים, דווקא מכיוון שהוא שלח אותם.

במכות הראשונות לא היה צורך בכך שהקב"ה יקשה את לב פרעה, שכן ליבו היה ממילא כבד (ז, יד) ומלא אגו. כניעת המצרים מתרחשת לנגד עינינו באופן הדרגתי כבר מהשלבים הראשונים ועד לשלב הסופי. הדברים עולים מן הפשט ומושלמים מן הדרש, במיוחד לגבי הפסוק "מי כמוכה באלים ה'" המיוחס לפרעה. בהמשך הקב"ה דווקא שומר על רצונו החופשי של פרעה, על ידי כך שהוא מקשה את לבו (ז, ג), קרי נותן לו את העוצמה והעמידות לפעול מתוך רצון חופשי, ולא מחמת לחץ, פחד, דעת קהל וכדומה. מעשים אלה מאפשרים לפרעה להישאר מי שהוא באמת. ונבהיר.

שמירת הרצון החופשי של פרעה נעשית בשני כלים – הכבדת לבו וחיזוק לבו. לפרעה יש אגו עצום שאינו מתיר לו לשחרר את העם. האגו מתגבר על כל היגיון, ועל כן הכבדת הלב משמעה מתן משקל בליבו של פרעה לשיקולי אגו, לבושה שתהיה לו אם הוא ישלח את העם, לחשש שיעבירו אותו מכיסאו, לפגיעה בשמו הטוב. החשש הזה להיראות חלש, מחזק אותו כנגד הלחצים שחרטומיו מפעילים עליו. לעניין זה רואים אנו לשון נופל על לשון – פרעה מבקש כבוד, הוא מכביד את לבו, ולעתים הקב"ה עושה זאת, והתוצאה היא שהקב"ה "אכבדה בפרעה ובכל חילו" (פרק יד פסוקים ד, יז) – כבודו של הקב"ה גדל.

לעומת זאת חיזוק לבו של פרעה משמעו פעולה כנגד מישור הפחד. הפחד שהוא ימות, הפחד שמצרים תאבד, הפחד מפני המכות הנוראיות. פחד זה מחליש את כוח העמידה של פרעה. חיזוק הלב נועד לשחרר את פרעה מהשפעת הפחדים על פעולותיו, כך שיוכל לפעול ללא חשש. הפחד גם עשוי לנטרל את האגו ועל כן הכבדת הלב וחיזוקו מביאים לכך שפרעה נותר במצב הרגיל שלו, בלי שלאיומים ולמכות יש השפעה על שיקול דעתו. ועל כן לא ניתן לבוא ולומר כי פרעה פעל תחת לחץ או כפיה, ההיפך הוא הנכון. אדרבה, העובדה שהוא פחד ושחרר את העם בליל מכת בכורות, היתה זו ברכה עבורו, אחרת היה מת.

כאשר אנו עוברים על המכות אנו רואים שבמכות הראשונות פרעה בעיקר הכביד את לבו: כל חמש המכות הראשונות למעט מכת הכנים, בה הוא חיזק את לבו כתוצאה מדברי חרטומיו, כי מכה זו הינה אצבע אלוקים (ולא אצבע ה', וודאי שלא כישופים שהיו ביד משה – ראו רמב"ן על פרק ח' פסוק טו)). מה שפעל אצל פרעה הוא נושא האגו. אבל כידוע בסופו של דבר אדם, גם בעל אגו, מקבל שכל, והפחד גובר על האגו, וכאן התורה מלמדת אותנו כי במכות האחרונות הקב"ה מחזק את לבו בכל המכות, למעט מכת ברד, בה הקב"ה אומר למשה בדיעבד כי הוא הכביד את לב פרעה (י' א), הגם שפעולה זו גרמה הן להכבדה והן לחיזוק לבו של פרעה (ט', לד-לה). יתכן מכיוון שפרעה כביכול התבזה בשלב המכה, שאמר חטאתי הפעם וכו' (ט' כז), הקב"ה עורר בו את תחושת ההשפלה הזאת, שהיתה חזקה יותר מהפחד מהמכה, פחד שנחלש לאחר שהקולות והברד לא היו עוד. בסופו של דבר כל אלה סייעו לפרעה להתגבר על הפחד והוא לא יוכל להישמע בטענה כי הוא שלח את בני ישראל מחמת הפחד.

בסופו של דבר התוצאה הושגה – עם רב יצא ממצרים. אלה שיצאו יצאו ברובם מחמת הסכמה ורצון, ומיעוטם מחמת הגירוש. המהלך של יציאת מצרים עד לטביעת המצרים בים סוף עוררה את האמונה עד לכדי "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" והכינו את בני ישראל למעמד של קבלת התורה. פרעה קיבל את עונשו ותוך כדי כך הכיר בכוחו של ה' עליו, ובכך גם עם ישראל חיזק את אמונתו. קיבלו על עצמו להיות עבדים למקום ולא עבדים לעבדים, כאשר השלב הבא יהיה השתחררות מהתנהגות העבד, ומעבר להתנהגות של בנים. 

האגו הרע והאגו הטוב

למי שעוקב בשבועות אלה אחרי סיפורו של פרעה מלך מצרים והמכות שעבר, עד שנכנע, אי שם במימי ים סוף, עלולה להתגנב סברה, כי מוסר ההשכל הגדול של סיפור זה, הוא שאגו הוא דבר רע. פרעה הוא דוגמה ומופת לאדם שלא ראה אף אחד ממטר, ולמרות שהוא עצמו היה נמוך ומכוער, שלט על מצרים ביד רמה, החשיב את עצמו כאלוהים, ולא נתן לעובדות [מכות רבות שהחריבו את מצרים], לבלבל אותו. משמע - יש להרוג את האגו.  

וכן, יקיריי, טעות בידכם. לא זה המסר של סיפור יציאת מצרים. נכון, שבמשך מאות ואלפי שנים רגילים אנו וקודמינו ועוד ועוד, להאשים את האגו, או את היצר הרע, בכל תחלואי העולם. אולם זו טעות. ההיפך הוא הנכון: האגו הוא אחת המתנות הגדולות שנתן הבורא לבני התמותה. ומה לנו יותר מהסיפור הידוע [תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב], כי יום אחד קמו חכמים, והחליטו "להרוג" את היצר הרע של עבודת האלילים - תפילתם התקבלה והם כלאו את היצר הזה, ומאז אין בעם ישראל יצר להשתחוות לפסילים, מה שהיה מאוד מאוד חזק באותה תקופה [וקיים עד היום באומות אחרות]. לאחר מכן בקשו להרוג את היצר המיני ואף אותו כלאו, אולם לאחר שלושה ימים, כאשר לא מצאו אפילו ביצה טריה, הבינו כי בלעדיו לא יהיו חיים, לא תהיה יצירה ולא המשכיות בעולם, מה עשו? עיוורו את עיניו והחלישו את כוחו [במישור של קרובי משפחה]. עד כאן הסיפור. 

בפשטות, האגו הוא הרצון לקבל לעצמי, הוא ה"מגיע לי", כוחי ועוצם ידי. בפסיכולוגיה, האגו הוא המתווך, בין היצרים הבהמיים שלנו, מצד אחד, לבין המצפון והרצון לתת ולהעניק, מצד שני. תפקידו של האגו הוא לדאוג, שמחד גיסא לא נתנהג כבהמות, אך מאידך לא נפזר את ממוננו על אחרים מבלי שנדאג גם לעצמנו. 

בלעדי האגו, היינו חסרי שאיפות בחיים, חסרי כוח יצירה וכבוד עצמי מינימלי, שרועים על המיטה, במקרה הטוב, או זרוקים ברחוב, במקרה הרע, כמו סמרטוטים. כמו ששוק משוכלל מתנהל בתנאי תחרות, כך גם בני האדם ידאגו לשפר את עצמם ולהתקדם, בתנאים של תחרות. כל שגדול מחברו - יצרו גדול הימנו. אין מנוס מכך, אדם לא מגיע גבוה, אם אין לו אגו גבוה. וכל מי שנמצא גבוה, סימן שגם האגו שלו מנופח. אלה הם שני הצדדים של אותו המטבע. השאלה היא לא האם האגו גדול, אלא כיצד לאזן אותו ולשלוט בו, להבין ולהפנים שהוא כלי ומכשיר, ולא לאפשר לו לנהל את חיינו כאשר אנו שבויים בכוחותיו.  

הראו לי בן אדם "חסר אגו" ואראה לכם את האגואיסט הגדול ביותר. אחד הסיפורים החסידיים שהיו קשים לי ביותר הוא אותו סיפור על זקן קדוש, לבוש בלויים, שהיה נוהג לשבת על אבן נמוכה בכניסה למקווה, ומברך את האנשים. האנשים היו נהנים מברכותיו ומודים לו, ולעתים אף מנשקים את ידיו, והוא היה מושך את ידיו בצניעות. הלכו תלמידי הבעל שם טוב, וסיפרו לו בהתפעלות רבה על אותו זקן קדוש, וכיצד הוא מסגף את עצמו וחסר אגו עד כדי כך, שאפילו לשבת על כיסא, אינו מוכן. ואז הבעל שם טוב אמר להם, אתם בטוחים שכך המצב? אם כך, בואו נעשה תרגיל - מחר בבוקר תגיעו מוקדם למקווה, ותוציאו את האבן. כך עשו. מסתיים הסיפור בכך, שהזקן הגיע למקווה, ראה שאין לו אבן לשבת, חזר לביתו, ונפטר מכאב לב. חזרו התלמידים לבעל שם טוב, נרגשים, נדהמים וכואבים. אמר להם הבעל שם טוב - אל תכאבו ואל תעצבו. מה שראיתם הוא לא אדם חסר אגו, אלא אדם שכל כולו היה אגו. האבן הזאת והכבוד שקיבל היו כל חייו. לא אדם צנוע ופשוט היה, שאם היה כזה, היה הולך ומביא לעצמו אבן, לא היה נפגע כל כך, או מברך את האנשים בעמידה, וודאי הם היו דואגים לו. 

כאמור, הבעיה עם האגו היא לא עצם הרצון לקבל, היא לא עצם הרצון להתפתח על מנת להרבות את כבודנו ומעמדנו, היא לא הרצון שיכירו בכוחותינו ובכשרונותינו, עליהם עמלנו, היא לא הרצון לקבל תמורה על שווי וערך שאנו נותנים לאחרים. הבעיה עם האגו היא "מנת היתר" שאנו צורכים ממנו. ומתי באה אותה מנת יתר - כאשר אנו שוכחים שיש מישהו מעלינו. כאשר אנו שוכחים שעם כל הכבוד, למרות שאנו חכמים, ונבונים, וחזקים, ומצליחים, איננו ולא היגענו ואף לא נגיע, למדרגה של אלוקים. מידת הענווה מחייבת, ראשית שנבין שחלק מההישגים שלנו יש לשייך לא רק לכך שאנחנו אנשים נפלאים, אלא למתנות שקיבלנו מהבורא ומבני אדם אחרים. ושנית, שנתחשב גם באחרים ונפרגן להם, בדיוק כפי שהיינו רוצים שיפרגנו לנו. 

זו היתה בעייתו של פרעה. זה מה שהקב"ה, באמצעות משה, רצה ללמד אותו - פרעה, למרות שאתה חזק, ומשכיל, ובעל כוח שכמעט אינו בלתי מוגבל, ונמצא בגג העולם - יש מישהו מעליך. לכל אורך הסיפור של פרעה ושיעבוד מצרים, הוא סרב לקבל זאת. הוא ניסה, שוב ושוב להוכיח - שלפרעה, אף אחד לא יאמר מה לעשות. אפילו אם כל מצרים תיחרב, הוא יישאר בעל הבית. המדרש מספר, כי רק כאשר טבע בים, הוא צעק: "מי כמוכה באלים ה'" - קרי שיש אלילים רבים, אבל הקב"ה חזק מכולם. זו היתה בדיוק בעייתו של המן - "למי ירצה אחשוורוש לעשות כבוד יותר מאשר לי? ברור שאני הכי חשוב..." וכל זה, כל העולם כולו משתחווה לו, פרט לאדם אחד, מרדכי היהודי, ושום דבר כבר לא חשוב לו...

מאז ומעולם הכרה אמיתית - ודגש על אמיתית - שיש "מישהו" מעלינו שמנהל את העולם, ובסופו של דבר, בתהליכים שאולי איננו מבינים, אולם מאמינים שהם קורים - נעשה צדק בעולם - וכי מעשה טוב יקבל תגמול ומעשה רע, לבסוף יגבה את המחיר שלו - היא היתה הערובה לסדר ציבורי, ולכך שלא יהיה מצב של "איש את רעהו חיים בלעו". 

וזה המסר הגדול של יציאת מצרים - לא להיות משועבדים לבני אדם. בן אדם אינו א-לוהים. עלינו להיות חופשיים. אבל בתוך כל זאת לזכור שאיננו חופשיים לחלוטין, מכיוון שיש מישהו מעלינו; וזאת מכיוון שהאדם החופשי "לגמרי" הוא המשועבד ביותר - לאגו שלו.