ניצחון - או מוות

כבר ידוע ומפורסם, שביחס גוף-נפש, הרוח היא הקובעת. מנהיג אמיתי מדבר לרוח ומכוון את האנשים לרוח.

"וכי ידיו של משה עושות מלחמה"?
למה כאשר משה מרים את ידיו, עם ישראל מנצח את עמלק? מה זה? סוג של כישוף? קסם?
לא. הידיים שלו עושות את הרוח.

החרטומים במצרים ידעו, כמו משה, לקחת את המטה (רוח) ולהפוך אותו לנחש (גשמיות). אולם הכיוון ההפוך - לקחת את הגשמיות ולהפוך אותה לרוח, זו כבר אופרה אחרת.

משה, המנהיג הגדול, מכונה בספרי חז"ל - רועה האמונה. הוא הכניס אמונה בלב האנשים, וכך הצליח להוביל אותם 40 שנה. האם יש כיום מנהיג שמסוגל להנהיג את הציבור הדעתני והביקורתי היושב בישראל כל כך הרבה שנים?

בימים קשים, אנשים מחפשים מנהיגים שיודעים לרומם את הרוח. רוחו של העם כרוחו של המנהיג.

יצא לי לקרוא פרקים ראשונים של "המרד" של מנחם בגין. מדהים. האדם היה אמן המילה המדוברת והכתובה. הוא ידע לדבר לרגש את האנשים. הוא ידע לרומם את רוחם. להעניק להם משמעות. הוא היה מאלה שהצליחו לסחוף את העם למרד. הרוח הזאת של המורדים - היא היא שהטילה כזה מורא על יושבי הארץ מפנינו.

תן לי סיסמה טובה למרד, ואסחוף איתה את כל העולם.

סיסמתו של משה בזמן חטא העגל היתה "מי לה' - אלי!"

סיסמת המורדים היתה: "חירות - או מוות".

מכל התמונות של מלחמת העצמאות, זו אחת החביבות עלי. של הנהגת האמיצה הזאת, בדרך בורמה. נוהגת בסכנת מוות, והחיוך על פניה. ולפני שהיא נכנסת לרכב, היא קוראת מה שכתוב שם: "ניצחון או מוות", לפני שהיא יוצאת לדרך, היא מבינה מדוע היא עושה זאת. וזה נותן לה את הכוח. תמונה נפלאה.

אמנם זו אינה אותה סיסמה של המורדים. יתכן משום שהסיסמה "חירות - או מוות" היתה של האצ"ל. אולם כפי שאנו רואים כנראה שהיא היתה חזקה דיה על מנת להשפיע על לוחמי ההגנה, שאימצו אותה בשינוי קל.

החוסן הלאומי/הפיזי שלנו כעם וכיחידים, הוא כעוצמת החוסן הרוחני. והחוסן הרוחני תלוי ברקע, בבסיס וביסוד עליו הוא מושתת. אין דין חוסן רוחני שנבנה במאה שנה, כחוסן רוחני שנבנה במהלך 4000 שנה. יותר מאשר המסורת זקוקה לנו, אנו זקוקים לה. המלחמות הפנימיות ושנאת האחים, היא כמו תולעת, כמו וירוס שאוכל את החוסן הזה מבפנים ומותיר רק קליפה ריקה. זו הסכנה הגדולה ביותר שלנו.

חג הפסח הוא חג האחדות. הוא החג של התכנסות. של משפחות המתכנסות יחדיו ונזכרות בהיסטוריה. וכך בונות חוסן רוחני של עם. וכל המרבה - הרי זה משובח.

חג האמת - חג החירות

י"ד ניסן הוא תאריך אדיר בשנה. אנחנו מדברים רבות על חירות. אבל לא מדברים על התנאי לחירות, שהוא האמת. החמץ הוא השקר. האוויר המנופח. ביעורו מביא את האמת. והאמת משחררת.

בסרטון שהעליתי לא מזמן על סימני הגאולה הראיתי שאחד משלושת הסימנים הוא האמת. כי שקר לא יכון עם הגאולה.

על פי המסורת, י"ד ניסן הוא יום הולדתו של אברהם אבינו. (כנראה) הוא היום בו התבשר על הבטחת הארץ, ועל מסלול הגאולה; הוא היום בו התגלה אליו ה' לאחר ברית המילה שערך ובו התבשר על הולדת בנו, הוא היום בו נולד בנו, הוא היום בו נפטר ונכדו יעקב קנה את הבכורה, הוא היום בו יצאו בני ישראל במצרים. לא סתם הלילה שאחריו הוא ליל שימורים - עד יציאת מצרים, התאריך שנשמר על ידי הקב"ה. לאחר יציאת מצרים - משמרת תאריך זה הועברה לעם ישראל.

י"ד ניסן הוא היום בו שחטו בני ישראל את השקר המצרי האלילי. למחרת יצאו לחירות.

י"ד ניסן הוא היום בו נולד הרמב"ם גדול הפוסקים, ממשה - ששחרר אותנו - עד משה, לא קם כמשה. אין תאריך מתאים יותר להולדתו של הנשר הגדול.

ערב פסח, י"ד ניסן - 19 באפריל 1666 [כמו השנה] הוא היום בו התנפצה נבואת/משיחיות השקר של שבתי צבי, עת הוגלה על ידי הווזיר התורכי למבצר בגליפולי. כי נצח ישראל לא ישקר.

ערב פסח, י"ד ניסן - 19 באפריל 1943 [כמו השנה] הוא היום בו הצליחו יהודים נצורים בגטו לחולל את המרד הגדול של גטו ורשה, והראו שנצח ישראל לא ישקר. הנאצים החזקים והגדולים לא יכלו לקומץ אנשים, הם נאלצו להביא תותח ולהשתמש בכוח אש גדול פי כמה וכמה וכמה, כולל שריפה של הגטו, הזרמת גז, וגם אז לקח להם כשלושה שבועות עד שהכניעו את המרד. אבל את הרוח, אז כמו היום, לא הצליחו להשמיד. לא בכדי הם הפכו לסמל.

הנביא זכריה מנבא לנו שלעתיד לבוא כל הצומות על החורבן ייהפכו לימי שמחה, ומסיים במלים: "והאמת והשלום אהבו". המילה "אהבו" בגימטריא 14 - י"ד. רמז ליום הזה, י"ד ניסן, שבו צפה האמת, כחלק מתהליך היציאה לחירות.

מאחל קודם כל לעצמי.. ולכולנו שנזכה לאחוז במידת האמת. שמביאה את הגאולה ואת השלום ואת החירות.

חג שמח, כשר ובריא לכולנו. 

<3 span="">