סוד ההצלחה

קודם למדתי על בשרי, שיש הבדל גדול בין מרצה טוב למדריך טוב. ועם השנים הבנתי שאין דין שניהם כדין מורה טוב. לכאורה, כולם מעבירים ידע, לא? כולם צריכים להיות מעניינים, מדוייקים, מקצוענים, רהוטים, אחראיים, מכירים את הקתימב"ה (קצת שחקנים, קצת דרמטיים, יודעים לכוונן את המקצב, וכמובן בעלי קורטוב חוש הומור). נכון. כולם חייבים לעשות מאהבה. בהתלהבות. האהבה מידבקת. למרות השחיקה. כך הם יוכלו להעניק השראה. להותיר חותם. להשאיר משהו לחיים.

אבל לכל מקצוע סוד ההצלחה שלו.

לקחתי מאסה של תובנות וזיקקתי אותה לשקופית הזאת.

יש כאן הרבה מתורת הצמצום.... ואתם מוזמנים לתורה שבעל פה. וכמובן להגיב, להוסיף, להאיר, להעיר. הדברים הם מהחוויה ומההתנסות שלי... לא מספרים ולא מאקדמיה. הם עזרו לי להבין בחיים במה להתמקד יותר ועל מה לוותר. לאילו כוחות אני זקוק כי אין או לפחות נדירים הם האנשים שמוכשרים בכל התחומים.

קחו למשל, מדריך. הוא צריך טונה של סבלנות, בין עם צעירים ובין עם מבוגרים. וכמובן לדעת להיות גמיש. אבל בסופו של דבר, לענ"ד מה שיוצר מדריך טוב למדריך מצויין, הוא היכולת להפתיע את המודרכים. לשלוף להם תובנה, עזר הדרכה, להפעיל אותם. תמיד בכובע הקוסם שלו יש סל מלא של עזרים. הוא יודע ליצור דינמיקה. ליצור חיבורים.

מורה. מהחוויה שלי - התכונה החשובה ביותר היא סבלנות. המון המון סבלנות. לא מספיק שהוא יודע את החומר. ויודע להרצות. הוא צריך להתמודד עם תלמידים. ועם הורים. בעולם שבו אבדה המשמעת. בתוך שעות העבודה. ומחוץ לשעות העבודה. ולעתים להסביר כמה וכמה פעמים. והכל לטווח ארוך. אם לא יהיה סבלן, לא יכיר את התלמיד. ואת סביבת חייו. לא יזכה לראות פירות. הויי כמה כוח צריך בשביל להיות מורה.

מרצה. לא מספיק שמרצה יודע את החומר. ואפילו יודע להעביר אותו. כמובן אלה תנאים מינימליים. אבל נקודת ההנחה היא שכל מה שמרצה עומד לומר כבר כתוב באיזה מערך מלפני חמש שנים. אז למה לטרוח ולהגיע לשיעור שלו? כי הוא יתן לך ערך מוסף שלא כתוב בשום מערך. אצלו תלמד משהו שלא תוכל לקרוא בשום מקום אחר. כי אותו אסור להפסיד.

מנחה. חייב להיות הכי גמיש מכולם. כל תכנית היא בסיס לשינויים. הוא צריך להיות מספיק צנוע לוותר על המסרים שלו. לקלוט את הקהל, את הסיטואציה. לדעת להגיב בזמן אמיתי לדוברים האחרים. והכל בזרימה.

מנטור. חייב להיות הכי מדוייק. כי כל אדם הוא עולם ומלואו. ואם לא תדייק לו את המסר, זה לא יילך. אם הוא לא יקבל את זה כמתאים לו. הוא לא יתקדם. לכן צריך גם הוא סבלנות אבל בעיקר הקשבה. יכולת התבוננות. לצמצם את עצמך לתת המון מקום לחניך שלך. עד שאתה מכיר אותו לפחות כמו שהוא מכיר את עצמו. כי מנטור לא יכול להנחית סתם הוראות על אדם.

למה אנחנו שונאים תלונות?

אין אנו אוהבים תלונות, ואין אנו אוהבים מתאוננים. ככה זה. כמה אפשר לשמוע תלונות? כמה אפשר לספוג אנרגיות שליליות? כמה אפשר לשמוע על צרותיו של האדם? אומרים בשם אחד האדמורים, כי היה מבקש מחסידיו, שיבואו לספר לו בשורות טובות, ולא רק דברים רעים.

מאידך, האם מוטב שאדם ישמור את כעסיו בבטן? ומה עם "הוכח תוכיח"? אם אדם לא יתלונן, ולא יעמוד על זכויותיו, יתכן ויחטיא את חברו. למה לסבול ולשתוק כאשר יתכן ובכמה מלים ניתן לתקן?

תלונה. תמונה להמחשה בלבד.
למצולמים אין קשר למאמר, מעבר לעצם התלונה

ובכלל, האין זה טבעי שאדם יתלונן כאשר קשה לו? שירצה לשפר ולשנות את המצב? האין זה טבעי שאם משהו דוקר אותנו, שנצעק "איי", כמו שכאשר משהו מפתיע אותנו יצא לנו "ואו"? מה מעורר בנו התנגדות כל כך קשה בתלונותיהם של אחרים?

נראה לי, שיש לכך מספר היבטים. ההיבט הראשון הוא מידת האהבה והחמלה שאנו מסוגלים להרגיש כלפי המתלונן. ככל שמידת החמלה הכללית שבנו (כלפי כל אדם) ואף הפרטית (כלפי המתלונן) גבוהה יותר, נוכל לשאת יותר את תלונותיו ולהכיל את האנרגיות שלו. אם כי גם לסבלנות שלנו יש קצה.

ההיבט השני הוא אופיה של התלונה. תלונות רבות נושאות בחובן שיפוטיות והאשמה מסותרת. האשמת האחר משמעה התנערות מאחריות. כשאנו סבורים שהמתלונן מנסה להתנער מאחריות, לא תמיד נהיה מוכנים לאפשר לו זאת. ומקל וחומר שכך יהיה, כאשר ינסה לגלגל את האחריות לפתחנו, כאשר איננו מוכנים לקבל זאת. אגב, ככל שהתלונה קטנונית יותר, או חסרת תום לב ואינה צודקת (כפי שאנו תופסים אותה), ניטה יותר לדחות אותה אף מבלי לשמוע אותה לגופה. אגב, יש מלים נוספות בעברית שנושאות בחובן מסר פנימי, כמו המלה "צריך" שאני ממש, אבל ממש לא אוהב. לדוגמה: כאשר פלוני/ת אומר/ת: "נורא מלוכלך כאן, צריך לנקות!", הכונה היא ציווי לצד השני שינקה. צורה זאת, פחות יעילה, לדעתי, מאשר פניה בבקשה נעימה לצד השני שינקה, או יסייע בניקיון.

ההיבט השלישי הוא מטרתה של התלונה. אם היא צופה פני עתיד, ורוצה להוביל לתיקון נהיה מוכנים לקבל אותה יותר מאשר אם אך כוונתה תלונה על העבר, שאין בה לימוד לעתיד.

ההיבט השלישי הוא הצליל והמלים בהם משתמשים. חכמים משמיעים תלונותיהם בנחת.  

נעבור למתאוננים. הם לא התלוננו על חוסר במים (הקב"ה נעתר מיד) או בבשר (הקב"ה נעתר לכל העם, אולם "סגר חשבון" עם המתאווים). המתלוננים לא באו לפתור בעיה, אלא, על פי המפרשים, חיפשו סיבה להתלונן, להאשים, סתם לבכות שלא טוב להם. כאשר הדברים נשמעים כך, התוצאה היא אפס סבלנות, גם כאן, וגם למרבה הצער באירוע נוסף, עליו נקרא בפרשה הבאה, של בכי חינם שהוביל לעונש חמור באופן משמעותי.

תקשורת בונה מחפשת להעביר מסרים חיוביים; במיוחד לפני שמתלוננים. בתלונה צריכים להיזהר משיפוטיות והטלת אחריות, במיוחד מהתנערות, ותמיד להציע פתרון משותף, באופן של כבוד. 

איזו דרך עדיפה? קואצ'ינג או מנטורינג?

המנטור מול הקואצ'ר

ישנם שני סוגים מנוגדים של מדריכים. הסוג הראשון הוא הקואצ'ר, המאמן. תפיסת המאמן הינה כי המתאמן יודע מה טוב עבורו, ועל כן תפקידו של המאמן הוא רק לשקף למתאמן את מצבו, להאיר לו את נבכי ליבו באמצעות שאלות מדריכות, שתפקידן לסייע למתאמן למצוא את התשובות הנכונות. על פי גישה זו, התשובות שימצא המתאמן הן הטובות ביותר, מכיוון שהוא הגיע אליהן בעצמו, ועל כן יהיה מחובר אליהן טוב יותר. האימון לא נועד לשפר את המתאמן, את יכולותיו או תכונותיו, אלא לעשות שימוש בנתוניו העכשוויים של המתאמן כדי לשפר את התוצאות האפשריות ממכלול כישוריו העכשוויים. המאמן לא יאמר למתאמן מהי דעתו האישית ואף אינו אמור לנסות ולהשפיע עליו, וככל שיעשה כן, הדבר אמור להיעשות בצורה עדינה ועקיפה, באמצעות השאלות המנחות ורק במקרים המיוחדים, שהמאמן מוצא לנכון לעשות כן.

מהעבר השני של המתרס נמצא המנטור – החונך. המנטור הוא בעל הידע ובעל הניסיון. החניך אינו מגיע לתהליך ממקום של שוויון לחונך שלו. החניך כפוף לחונך ואמור להישמע לחכמתו ולניסיונו של המנטור, מתוך הנחה שהמנטור יודע עבור החניך שלו, מה הכי טוב עבורו. החונך כופה למעשה את דעתו על החניך, לטובתו של האחרון. לעתים התהליך כולל הפניה של החניך לתהליך של שיפור יכולותיו, לימוד ורכישת מיומנויות, ועוד. להבדיל ממאמן, שעשוי לעסוק בדיסציפלינות ותחומים שונים, הרי שהמנטור חייב להיות מומחה בתחום אליו מגיעים לייעוץ והכוונה.

איזו דרך טובה יותר? לכל דרך יתרונות וחסרונות משלה. ישנם מצבים בהם החניך באמת זקוק ליד מכוונת, הן  משום שאינו יודע מה טוב עבורו, והן משום שהוא חסר את הביטחון הנדרש לכך; לעומת זאת, ישנם מצבים בהם המתאמן זקוק למישהו שיסייע לו להוציא את המקסימום מעצמו, או שמדובר במתאמן עצמאי, המעדיף לעשות זאת בדרכו.

היהדות מכירה היטב בשני הסוגים – והביטוי המבטא זאת בצורה הטובה ביותר הוא "עשה לך רב" (המנטור), "וקנה לך חבר" (המאמן). ולדעתי שתי השיטות נכונות, השאלה היא בפשטות "חנוך לנער על פי דרכו", קרי להכיר את צרכיו של המתאמן/החניך ולהתאים לו את השיטה לה הוא זקוק. ופעמים רבות יהא זה שילוב במידה זו או אחרת של שתי השיטות גם יחד. לשם כך, מאמן טוב צריך להכיר את שתי השיטות, ולפתח רגישות מתאימה מתי להשתמש בכל אחת מהן. ובמקרה שהוא עושה שימוש רק באחת מהן, הוא צריך להיות ישר דיו, בכדי לדעת מתי להפנות את המתאמן לסוג האימון המתאים לו.