‏הצגת רשומות עם תוויות טיפול משפחתי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות טיפול משפחתי. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 13 ביוני 2012

משפחתיות מול אהבה

שיתוף

ערך המשפחתיות/שבטיות/שייכות מול ערך האהבה
==============================

בתמונה - שבט אמיתי... במרכז נמצא האבא/הסבא,
וכל המצולמים הם ילדים/נכדים שלו. 
עם זאת... למצולמים אין קשר לסטטוס :)
כמובן שכולנו רוצים שהזוגיות תהיה מושלמת, קרי אוהבת ומלאת תשוקה, אולם לעתים אין זה המצב. ואז עולה השאלה מה יותר חשוב: האם ערך המשפחה - קרי האם הצורך להיות חלק ממכלול משפחתי, על כל הכרוך בכך, או שמא ערך האהבה, שהוא יותר ערך אישי, שאם אין אותו, אז יש לפרק את המשפחה, ולא משנה מה הנזק שייגרם לאחרים. 

בתקופות רבות, ערך המשפחה היה הערך העליון. כבוד ההורים היה משפחה קיימת ומלוכדת. בני זוג קיימו מערכת יחסים של שותפות ונשיאה בנטל, גם אם לא היתה תשוקה ואף לא אהבה ביניהם. ובמקרים קיצוניים גם כאשר הדבר היה כרוך בסבל הנובע מחוסר כבוד, חוסר אמון, ואפילו אלימות. גירושים נשאו עימם כתם, של בני זוג שלא הצליחו להחזיק בית, של ילדים שנזרקו ללא תמיכה ובית חם ואוהב. במקרים רבים, אדם [קרי גבר או אישה] שרצה להגיע למעמד של כבוד כלכלי או פוליטי, היה חייב לשמר את משפחתו כבעל משפחה. כמובן שזה מצב לא טוב, שהמשפחה הופכת להיות כלא. 

כיום, המגמה היא שהערך העליון הוא אהבה. אם אין לי אהבה, אני לא כאן. אם לא עוטפים אותי בחום, אני הולך. אם פוגעים בי, אני בורח. אני צריך אהבה 24 שעות ביממה. אני צריך סביבה תומכת, אוהבת, מתחשבת ומכילה. חומוס עושים באהבה, ומקל וחומר משפחה, ואם אין אהבה, מפרקים את המשפחה. אם אנשים התחתנו לפני חמש שנים, ומדד התשוקה ירד, זה הזמן לחפש ריגוש חדש או משפחה חדשה. הדברים נראים כמעט טריוויאליים, אולם גם הם גורמים לשריטות רבות, לעליה במדד הגירושים, בחוסר ביטחון שאפשר לקיים יחסים ארוכי טווח וודאי לא להקים משפחה. ערך זה מעודד אגואיזם ואהבה עצמית וחוטא לעצם יסודו, שהוא הענקה דווקא ולא קבלה. המצב כיום לדעתי מוגזם ביותר כאשר הביטויים הקיצוניים ביותר שלו נמצאים ברשתות החברתיות ומשפיעים על עולם המעשה. 

והאמת נמצאת איפושהוא באמצע. אני רק רציתי להפנות את הזרקור. 

יום שני, 2 באפריל 2012

לצאת ממצרים ברמת גופנפש

שיתוף

כל סיפור בתורה נדרש בשבעים פנים ובארבעה רובדים. גם סיפור יציאת מצרים נדרש קודם כל ברמת הפשט, קרי כפי שהיה, ועל כך יש גם עדויות וראיות היסטוריות למכביר; אולם לא רק ברמה זו, אלא גם ברמות גבוהות יותר של מודעות ומופשטות. ברמה גבוהה יותר של מופשטות, המדובר במאבק בין הנשמה [עם ישראל] לבין הגוף, על רובדיו הפיזיים והרוחניים [מצרים/פרעה]. בין אלה קיימת שותפות מחמת כורח. שותפות זאת חיונית לצורך קיום כולם, אולם בד בבד כולם נלחמים זה בזה.

חומות מצרים בגוף

החומות [הקליפות] המסתירות את האור
הנשמה חוצבה ממקור אלוקי. היא לא סובלת מגבלות. היא רוצה לשלוט ולהנהיג. הגוף חוצב מרובד פיזי נמוך יותר, והוא ניזון משלוש תאוות מרכזיות, שכולן מתחילות באות מ' [כמו מצרים] – מזון, ממון, משגל – ואלה חומות מצרים שמציב הגוף בפני הנשמה. הגוף דורש את כל אלה ברובד הפיזי הפשוט, ולכולם השלכה גם ברובד הרוח של הגוף, שכן הרובד הפיזי [נפש] מספק צורך ברובד הרוח, כמו צורך בעצמאות, שליטה, כבוד, הערכה, אהבה, ביטחון ועוד. ככל שהגוף מתמכר אליהן יותר, הנשמה סובלת יותר. עיקר סבל הנשמה בא לידי ביטוי כאשר הגוף מקבל את שלו; לפני כן, דרישות הגוף גוברות על קולה של הנשמה. לדוגמה – לעתים לאחר שספקנו את יצר האכילה והבטן מלאה, אנו מצטערים על כך שאכלנו. במצב של הרמוניה בין הגוף לנשמה, ובאכילה מאוזנת, לא אמורה להופיע תחושה של צער.

מנגנון הגנה של הגוף - הפחד

הגוף מגונן על הצרכים שלו באמצעות מנגנונים שונים. למשל, בעת דיאטה, הגוף מכניס את עצמו למגננה. המנגנון העיקרי הוא הפחד לאבד. הפחד לאבד את הממון, את הנוחות, את הקניין, את הביטחון הכלכלי, את הכבוד וכו' ממריץ את הגוף לדרוש ולאגור צרכים אלה במינון גבוה יותר. הדוגמה הקלאסית היא תקופת מלחמה, שבה אוגרים מזון, חוסכים ממון, ואף ידוע שמתרבה הילודה.

מנגנון הגנה של הגוף - הדחקה ואשמה

מנגנון נוסף של הגוף הוא מנגנון של הדחקה ואשמה. כאשר הנשמה מעוררת את כאבהּ, הגוף צריך למצוא את הצידוקים שלו, על מנת להמשיך בשלטונו, ועל כן הוא מדחיק/מתרץ את התנהגותו, מתעלם מהנשמה, או לכל היותר זורק את האשמה על אחרים – וזו בדיוק "תסמונת הקורבן".

לצאת ממצרים

שבירת חומות ברלין

מנגנונים אלה יכולים לעבוד היטב עד לגבול מסוים, שבו הנשמה תגיע לסף כאב כזה, שלא תהיה עוד מוכנה לסבול את עריצות הגוף, ותדרוש לצאת לחופשי. זה לא יהיה קל. יצירת השינוי מחייבת התמודדות עם הפחד לאבד, מחייבת התמודדות עם דרישותיו של הגוף שיילחם בה, וידרוש לשוב למצרים. אולם אם מגיעה עת רצון, הנשמה תהיה החלטית דיה ועקבית, היא תוכל לצאת לחופשי.
ניסן הוא עת רצון, בו אנו מקבלים כוחות להאמין בעצמנו ובשינוי שאנו רוצים לחולל; כוחות של נצח, עמידה איתנה כנגד ייסורי הגוף, עד שנגיע לבחינת "עני ורוכב על חמור" [- על החומר]. חג שמח! ¡

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

אהבה וביטחון בזוגיות

שיתוף
לתגובות בפייסבוק לחצו כאן

כשאנו עוסקים בזוגיות, עלינו להבחין בין אהבה, לבין ביטחון. יש כאלה, שמאוהבים, אולם אין להם ביטחון. ויש כאלה הבוטחים בבן זוגם, אולם אינם אוהבים / או מאוהבים בו. גם אהבה וגם ביטחון הם צרכים חיוניים בזוגיות. זוגיות שבה אין אהבה בין בני הזוג, גם אם הם בוטחים אחד בשני, היא זוגיות אומללה. וזוגיות שבה יש אהבה, אולם אין ביטחון, לא תוכל להתקיים, מכיוון שהאהבה אף היא תתפוגג, מקום בו לא ניתן לבטוח בבן הזוג. 

על אהבה דיברנו רבות [אלמנט הנתינה, המשיכה, ההזדהות וכו'], וכאן אבקש לומר עוד כמה מלים על ביטחון. 

כאשר אישה או גבר אומרים שאינם בוטחים בבן זוגם יש להמשיך ולשאול אותם, או לבקש להבהיר. מכיוון שיש כמה סוגים של ביטחון. כמובן שהמשותף לכולם הוא נושא של יושר ונאמנות, התנהגות מוסרית, עם זאת, יש להבחין בין סוגים שונים:

ביטחון כלכלי: ביטחון כלכלי הוא הביטחון שהגבר יספק לבית את הפרנסה ללא מחסור. אישה שאין לה ביטחון כלכלי בבעלה, היא אישה שחוששת שהוא יפסיק את העבודה, יחליף מקומות, יהרוס את העסק שלו מחמת בעיות בניהול, עצלות, הימורים וכדומה. ביטחון כלכלי הינו ערך חשוב מאוד, ראשון במעלה עבור אישה, וגבר המעניק ביטחון כלכלי לאשתו עושה צעד גדול מאוד על מנת להבטיח את אושרה. 

ביטחון פיננסי: ביטחון בנושאים של כסף הינו ביטחון שבן הזוג או בת הזוג, אינם עושים שימוש לרעה בכספי הבית. למשל, אינם מחזיקים חשבון בנק נפרד וסודי, אינם מבזבזים את הכסף על הוצאות מיותרות ללא הסכמה, וכדומה.

ביטחון בנוגע לילדים: ילדים הינם הפרי המשמעותי ביותר של בני הזוג. במיוחד לאישה, אולם גם לגבר חשוב מאוד לדעת כי בן הזוג יהיה טוב לילדים, ידאג להם, יעניק להם ביטחון אהבה וקורת גג. כשהוא הולך לעבודה, למשל, או כשהאישה יוצאת לסידורים וכדומה, הם יודעים היטב שהילדים בידיים טובות. אם הילד יבכה, האבא ידאג לו, אם יש בעיה, יפתרו אותה בדרכי נועם ולא באלימות, וכדומה. הדבר נכון מאוד כאשר מדובר בזוג צעיר, ונכון אף יותר כאשר מדובר בפרק ב' בחיים. קרי לא מספיק לאישה שהגבר החדש יאהב אותה, אלא גם יהיה אבא טוב לילדים שלה, שאינם ילדים שלו. וכך גם גבר המכניס לא רק אישה, הביתה, אלא גם אימא חורגת לילדיו. 

ביטחון לשתף ולגלות מידע: בני זוג חייבים שיתוף ופתיחות ביניהם. על מנת שהדבר יקרה, בני הזוג חייבים להיות משוכנעים, שמה שהם אומרים זה לזה, לא יהפוך לנשק נגדם. למשל, אישה תשתף את בעלה בשיח נשים שלה, אם היא תדע שהוא לא יפלוט את זה מול החברות שלה. וגבר יוכל לשתף את אשתו בכל מיני עניינים אישיים, אם ידע שהיא לא תשתמש בזה נגדו, בויכוח הבא שלהם, וכדומה. ככל שהביטחון גדול יותר, כך יגדל גם השיתוף בין בני הזוג, ולהיפך.

ביטחון במערכות יחסים: ביטחון במערכות יחסים הוא כמובן, הביטחון המשמעותי ביותר, והוא שבן הזוג יישאר נאמן כלפי בת הזוג ולהיפך, ולא יבוצעו פעולות שהצדדים לא סכמו עליהן מראש. 

זוגיות טובה, מעניקה אהבה וביטחון בכל המסגרות האלה. לעתים קורה, שיש אהבה וביטחון, אולם בנושא אחד יש בעיה. ואז מתחילים להיווצר סדקים בזוגיות. במקרים כאלה חשוב להבהיר בדיוק מה מפריע, מה פוגע בביטחון ההדדי, וכיצד ניתן לפתור זאת. ויש עוד הרבה להרחיב בנושא זה ואני לא באתי אלא להאיר מקצת ממנו. 


בהמשך להערה שקיבלתי בפייס מאריאלה מלצר [מומחית בפסיכותרפיה, מטפלת זוגית] אני רוצה להוסיף את הנקודה החשובה הבאה: ביטחון בזוגיות הוא הכרחי, אולם הסכנה שלו הינה, שהוא עלול לגרור תחושה של "מובן מאליו". תחושה של מובן מאליו, היא שמה שאתה עושה ממילא, ואין לי ספק שתעשה, הוא מובן מאליו, ואין צורך להעריך אותך בגינו, ואין צורך להעריך את המאמצים. על נושא של מובן מאליו כתבתי בעבר. על כן יש מצבים שלעתים, דווקא שמתערער ביטחון מסוים, מסיבה או או אחרת, לומדים לאחר מכן להעריך אותו. לדוגמה: אישה בטוחה שהגבר שלה לעולם לא יבגוד בה. היא בוטחת בנאמנותו. עד כאן - מצויין. אולם אם היא תגיע למצב בו היא מקבלת את נאמנותו כמובנת מאליה, יתכן והיא תשתעמם מהקשר הזוגי, שאין בו ריגוש. דווקא אז, אם תקרה סיבה שבה הביטחון יתערער מעט, לא הרבה, מעט, היא תלמד שבעלה אינו על תקן של "מובן מאליו" ואף תימשך אליו מחדש. זהו למעשה אינו באמת ערעור של הביטחון, מכיוון שאם הביטחון באמת מתערער, זה הרס לזוגיות. והוא הדין בנוגע לדברים אחרים, כמו משימות רבות שהאישה ממלאת בבית, כמו ניקיון, כביסה, בישול, דאגה לילדים; הבעל בוטח באישה - זה נהדר. הוא מגיע הביתה ורואה הכל מתוקתק - הוא מקבל תחושה עם הזמן שככה זה גם צריך להיות, הוא שוכח להעריך. האישה מרגישה מנוצלת, שפחה של הבית. לעתים היא פשוט צריכה לקחת "כמה ימים של חופש" - כדי שהבעל יראה שאפשר גם אחרת... וכן הלאה.

הביטחון עלול ליצור מצבים של "מובן מאליו" - ואז אנו לא משקיעים במובן מאליו, אלא במה שלא מובן מאליו... במצב כזה כל החיזוק והעידוד והתועלת לבצע את אותם הדברים, שהפכו ל"מובן מאליו" - יורדים, ומי מבני הזוג עלול להפסיד, מה שהיה לו כבר ביד. בהשאלה - זה דומה למצב בו חברה מסויימת מקדישה את כל המשאבים שלה לגיוס לקוחות חדשים, ולא משקיעה את המינימום הנדרש, על מנת לשמר את הלקוחות הקיימים.... ותחשבו על זה...

יום שבת, 14 בנובמבר 2009

אל תחמירו עם עצמכם!

שיתוף
אז תרקדו, תרקדו, את השיר שלי עליה,
כל אחד והסיפור שלו,
תסתכלו תסתכלו, למעלה מי יודע?
למטה יש תמיד כאב גדול!
שלמה ארצי

מלים אלה מבטאות את מה שכולנו אולי יודעים, אולם לא כל כך מפנימים - לכל אדם יש בעיות משלו, בכל משפחה יש נסיונות וקשיים. תמיד אנו רואים את המשפחות, החברים, הקהילה, מבחוץ - "למעלה" - הכל נראה ורוד ויפה, דשא ירוק ונחמד. אבל האמת היא ש"למעלה - מי יודע" האם אפשר באמת לראות את האמת והמציאות היומיומית מעבר לחיוכים המתוקים? האמת היא ש"למטה יש תמיד כאב גדול".

נשמע נורא, נכון? נשמע כמו ספר קוהלת "הבל הבלים, הכל הבל"... "אין חדש תחת השמש"... לאן הדברים צריכים לקחת אותנו? לא לקנא. לא לשאול את האישה - "למה .... יודעת לעשות כך וכך ואת לא יודעת?" ולא לשאול את הגבר "למה .... יודע לפנק את אשתו ואתה לא יודע?" ולא לשאול את הילדים "למה... תלמיד כל כך חרוץ, וילד כל כך טוב, או כל כך מסודר, ואתה לא מסוגל?" שכן על מנת להשוות למישהו אחר, צריך להיות במקומו - כלומר לדעת בדיוק מי הוא ומה הוא, מה יתרונותיו ומהם חסרונותיו, ולזה לעולם לא תגיע.

למעלה מי יודע? ראית דברים יפים - אבל האם אתה יודע מה קורה למטה, במציאות, האמת?

אני קורא בימים אלה ספר בשם "קליידוסקופ משפחתי" של מטפל מקצועי בשם סלוואדור מנוחין (פרטים עליו יש בהמשך קישור זה) - מטפל מקצועי במשך 30 שנה. את הספר שלו הוא פותח במלים הבאות: "מעולם לא פגשתי הורה שאינו בטוח כי הורים אחרים מטפלים בבעיותיהם בדרך טובה יותר. כל אחד יודע, שבעיותיהן של משפחות אחרות מטופלות כראוי ונפתרות באורח הגיוני. הורי ידעו זאת, וכן ילדיי. "המשפחה האמריקנית הטיפוסית" המתפקדת היטב, מוסיפה להיות נושא קבוע של סרטי הקולנוע ושל המגזינים והטלוויזיה. הכל יודעים איכשהו שזה מיתוס, אך מיתוס זה הוא הרסני, הואיל ובחיינו האישיים אנו תמיד מפגרים אחריו. וכך נראים לנו מאמצינו הגדולים ביותר ככישלון".

מניסיוני האישי, כשאתה מסתכל קצת מסביב (ולא צריך לחפש הרבה), אתה רואה, שאין משפחה שאין לה את הכאב שלה. אלה הם החיים. כל אחד צריך להתמודד עם משהו. אל תחמירו עם עצמכם. אל תחשבו שאינכם יודעים לחנך, אם אתם רואים שהילד סוטה מהדרך; אל תחשבי שאינך אישה טובה, אם את רואה ממול את האישה האידיאלית, או שבעלך אינו בעל טוב, ולהיפך. הכיוון הוא "עשה טוב" - עשו את המקסימום שאתם יכולים, בתום לב, תוך אמונה בצדקת הדרך; אתם יכולים להיוועץ, לפתוח את לבכם לשמוע את האחרים, להתחזק ולתקן, אולם אל תחמירו עם עצמכם. קבלו את עצמכם, אהבו את עצמכם, וכך תוכלו להתמודד עם הכאבים הפרטיים שלכם.