מבט אל-על העולם

החינוך משול בעיניי להנחיית התלמיד במבט על העולם בדרך בה אתה חפץ. הרי הכל קיים בעולם. הטוב והרע, האור והחשוך, השובע והרעב, השאלה איפה אתה שם את המבט שלך.

רוצה אתה שיהיה אדם מוסרי: הענק לו מבט של חמלה על העולם.

רוצה אתה שיהיה דתי: הענק לו מבט של אמונה.

שיהיה שמח: מבט על הטוב והאור שבעולם.

שיהיה חרוץ: מבט תועלתני.

שיהיה זהיר: מבט על הכאב והסכנות.

שיהיה סקרן ורב פעלים: מבט רחב על העולם ופלאיו.

שיהיה חכם: מבט חוקר ושואל.

וכן הלאה.

וכמובן שהדבר לא פשוט בכלל, מכיוון ש -

א. התלמיד ניזון ומושפע מאנשים שונים, שכל אחד מביט על העולם בצורה אחרת ומדגיש לו נקודות אחרות, ועלול לבלבל אותו.

ב. מבט על נקודות מסוימות עלול לעורר תוצאות אחרות מהמקווה. למשל, מבט על הכאב והסכנות עלול לעורר אלימות ולא זהירות.

ג. והחשוב מכל: לילד יש מבט משלו ולעתים נוצר קונפליקט בין המבטים, שגורר תוצאות שליליות: או מצד אחד שהמבט שלך מבטל את שלו; או מצד שני שהוא דוחה את המבט שלך כלא אמין.

החכמה היא למצוא את אותה זווית שתאפשר את השילוב של שני המבטים (של המחנך והמחונך) זה בזה, באופן שתוביל לתוצאות שאתה מקווה, מבלי שהתלמיד יתבלבל משפע הפריזמות האופף אותו.

וזו חכמה גדולה. אולי הכי גדולה בחיים. כי הרי החינוך הוא העתיד. וללא עתיד, אין לנו הווה.

ואגב, זו לא רק חכמה, אלא גם אחריות גדולה. כי בלי לשים לב, התלמיד שלך הרי לא תמיד יודע כיצד להביט אל העולם. והוא יאמץ את המבט שלך, ולא את המבט שאתה מנסה להכניס לו באופן מלאכותי. החכם - עיניו בראשו.

גבור כארי - יהודה מספר על הרגעים הקשים | לפרשת ויגש

מ

נחום גוטמן: יוסף ואחיו

ה קורה כאן?! איך נתרגשה עלינו גם הצרה הזאת? היבטתי ימין ושמאל. מימיני ראובן, שמעון ולוי. משמאלי, יתר אחיי. אלה גם אלה שטוחים על הרצפה הקרה, קופאים במקומם, כאילו יד נעלמה תקעה אותם עמוק באדמה. ולמען האמת, שם כולנו רצינו להיות ברגע זה.

d c

זה עתה שליט מצרים סיים את נאומו הקצר וסימן בידו תנועה קצרה, כמעט בלתי מורגשת. מיד סגרו עלינו שומריו והותירו לנו אך את כיוון היציאה. במצב רגיל היינו צריכים לסוב על גחונותינו ולצאת בזחילה מארמונו, מותירים את בנימין לחסדיו.

שכבנו שם עלובים ונכלמים, אחד-עשר אחים, במרחק עשרים ושתיים אמה משליט מצריים. בדיוק עשרים ושתיים שנה לאחר שאחינו האחד נמכר לעבד, נגזרה על אחיו הקטֹן, ולמעשה על כולנו, גזירת עבדות נוספת. על קצה הפס הזדקרו ראשינו בתחינה, הפס שממנו אין להמשיך לכיוון המלך ללא נטילת רשות. נאלצנו לראות כיצד בקלות בלתי נתפשת הלה סיים את דבריו והמשיך בעיסוקיו כאילו זה עתה סיים לדון בעוד מקרה פעוט וזניח, ולא באסון הגדול ביותר שנפל עלינו.

מבט על פניהם של אחיי הראה שהם כבר השלימו עם הגזירה. מה כבר ניתן לעשות? הרי אי אפשר להתכחש לעובדות: בנימין נתפס כאשר הגביע באמתחתו. אין לו הסבר לכך. פסק הדין ניתן ברחמים; צריך להודות על כך שהוא נותר בחיים ולהסתלק מלפני השליט, בטרם יינחם על חמלתו. היצענו את עצמנו כעבדים, הוא סרב. להתווכח איתו – אסור. לברוח – אי אפשר. מכל האפשרויות נותר רק להילחם...

גם אני הייתי כפשע משער החמישים של הטומאה, צעד קטן בלבד לפני הייאוש וההשלמה. למזלי, עדיין הייתי במקום התדהמה. טרם הצלחתי להבין מה קורה שם. הרי מה היינו צריכים לעשות בסך הכל!? להגיע למצרים, להציג את בנימין בפני יוסף, לקחת אוכל ולחזור. מה יותר פשוט מזה?!

סריסי פרעה נקשו בחניתותיהם על רצפת השיש וסימנו לנו לפנות את האולם. היבטנו אחד בשני, מצפים לראות מי ייסוג ראשון. בהרף עין זה העברתי לנגד עיניי את קורותינו ביממה האחרונה.

שליט מצרים נהג בנו באדיבות כמעט מופרזת. סברנו שהוא רוצה לפייס אותנו על שחשד בנו. הוא הזמין אותנו לסעוד עמו, למרות שהעברים מוקצים מחמת מיאוס בעיני המצרים. הוא סידר את ישיבתנו על פי הוראות הגביע שלו: בכל פעם הוא הביט בגביע, ועל פיו ידע את שמותינו ואת סדר הולדתנו, וכך סידר את ישיבתנו. ממש כך! הביט בגביע, ואמר "ראובן"; לאחר מכן נשא אלינו עיניו וסרק אותנו עד שנעצר בראובן והורה לו לשבת בראש השולחן, כנגד השליט. וכך הושיב את שמעון ליד ראובן, אחר כך את לוי, וכך על זו הדרך. וכאשר הגיע לבנימין, לא רק שקרא בשמו, אלא אמר לו – "לך אין אימא, לכן שב לידי". הדבר התמיה אותנו עד מאוד. מעודנו לא האמנו בעבודת אלילים, ולא שמענו על גביע שמגלה נסתרות. מוזר ביותר. הייתכן כי קרבתו של בנימין ליוסף ולגביע סימאה את עיניו והעבירה אותו על דעתו?

בתום הארוחה חזרנו לחדרנו וראינו כי מלאו שקינו ברוב בר, הרבה מעבר לתמורה ששילמנו בעדו. אולם עוד יותר נדהמנו לראות שהשק של בנימין שקל חמשת מונים ממשקלם של שקינו אנו. לבם של אחי היה טוב עליהם ביין ובאוכל ואכן למה לא? לכאורה הכל בא על מקומו בשלום: שמעון הושב לנו, כבודנו נשמר, הצטיידנו באוכל ואנו חוזרים הביתה שמחים וטובי לב. אולם למרות כל זאת הלב שלי לא היה שקט. הכל הסתדר לי יותר מדי טוב. מה פשר תשומת הלב הזו שהוא מרעיף עלינו? הרי רבבי רבבות צובאים על שערי מצרים בבקשת אוכל, עבודה ומקלט. במה זכינו לעומת כולם. ומה ראה לצוות על עבדיו להעירנו עם בוקר ולשלח אותנו מביתו? ההתנהגות המוזרה הזאת לא נתנה לי מנוח.

לימדנו אבינו, שכאשר אדם מרגיש פחד בלתי מוסבר, הרי זה פחד מן העבירות שבידו. ואני, רודפת אחרי עבירה אחת, שכנראה תרדוף אותי עד יום מותי, או שמא שתי עבירות אלה – הן מכירת יוסף והן הצגת כותנתו בפני אבינו בהתרסת "הכר נא".

והרי לא הייתי לבד שם בפרשת יוסף. היה זה ראובן שהורה להשליך אותו לבור. היו אלה שמעון ולוי שתכננו להרגו לפני שהגיע והתעלמו מזעקותיו לאחר שהושלך לבור, ואילו דווקא אני, שהיצלתיו ממוות והענקתי לו סיכוי, שתיתי את כוס התרעלה עד תומה. החל מאותו אירוע אומלל רק צרות פגשתי: כבודי ירד בעיני אחיי. רעייתי נפטרה. שני בניי הגדולים מתו אחריה. כלתי היתלה בי במהתלת "הכר נא", ושמי יצא לגנאי כמי שנושא עיניו למופקרות.

עשרים ושתיים שנה מלווה אותי המעשה האומלל הזה. ואם לא די ברגשות האשמה שלי, גם אחיי דאגו לזרות מלח על פצעיי. "הכל בגללך", מזכירים לי. "אלמלא אמרת למוכרו, היה עדיין עימנו." ותשובה הולמת נעלמה ממני. אז פלא שאני חושש כעת? שוטה הייתי להתחייב גם על בנימין. הבאתי דיני עליי וגלגל הקב"ה חובה בידי חייב.

אח אחד שווה שני בנים. כך יודעים כולם מאז העונש שאני ספגתי. אני ורק אני. הרי זה המחיר שאני שילמתי בעבור המכירה. לא בכדי ראובן העמיד את שני בניו כנגד בנימין. אבא דחה אותו בשתי ידיים. וכי איזו תועלת תצמח לו אם יאבד גם את בנימין וגם את בניו של ראובן? אבל המחיר שאני סיכנתי עבור בנימין הרבה יותר כבד – לא שני בנים אני מסכן, אלא את שני העולמות שלי. אם אאבד אותם, תיוותר לי רק כף הקלע.

והינה אני חוזר עם אחיי ושמחתם מפיגה לאיטה את המתח העובר בעצמותיי, ואנו צועדים לנו בשמחה לביתנו, מלאים בכל טוב ובנימין איתנו, והינה משיגנו נגיד ביתו של המשביר ופיו מלא בהאשמות נגדנו. טרוניות על גניבה, על כפיות טובה ועל השבת רעה תחת טובה. וכולנו זעקנו בבליל אחד שחלילה לנו מלעשות מעשה נבלה כזה. וכיצד יעלה על הדעת שעתה נגנוב לנו כסף, אם טרחנו להשיב את זה שקיבלנו בפעם הקודמת. ולחזק דברינו קראנו כאחד, כי אם אכן יימצא הגביע בידי מי מאיתנו, הרי שגונבו יומת וכולנו נהיה לעבדים! כך זעקנו, ולא למדנו מאבינו, שכך הפסיד את רעייתו האהובה.

באופן מוזר השליח ביטל את דברינו, ואמר שרק מי שיימצא הגביע בשקו, הוא שיהפוך לעבד, וכל האחרים נקיים ויוכלו להמשיך בדרכם. טרם סיים לדבר זרקנו כולנו את השקים למרגלותיו של השליח, כמהים להוכיח את חפותנו. הלה החל מראובן. פתח את שקו, חיטט בו ארוכות ולא מצא מאומה. לאחריו עבר לשמעון וכך הלאה. למרות שנוקו אחיי מכל אשמה בזה אחר זה, המתח לא פחת. והינה מרגע שפתח את שקו של בנימין, ליבנו ירד מן הפח אל הפחת. ותוך רגע אפילו הטיעון של השבת הכסף אבד לנו, שהרי בנימין לא היה בין הבאים מצרימה בפעם הקודמת.

באותו הרגע כהו עיניי. מזה שנים אני נושא בקרבי את התחושה כי טרם שילמתי די עבור המכירה. אמנם שני ילדים נלקחו ממני, אך שני ילדים נולדו במקומם. קרני ירדה בעיני אחיי אולם מאז מעשה תמר הספיקה גם לעלות מחדש. עצם התחושה התמידית הזאת, להביט מול העתיד ולדעת שהדבר הנורא מכל טרם קרה, היא עצמה גרועה מהעונש. הכליות המייסרות אותך על העבר, והבטן הרוגזת על חששות העתיד, אינן נותנות רוגע לנפש. בכל פינה בחיי תמיד הצצתי בחשש, שמא העונש בא לקדמני. הרגעים השמחים של חיי אבדו מזוהרם, והרגעים העצובים לוו בהלקאה עצמית. לעתים כבר נשאתי עיני למרום וביקשתי עונש, רק על מנת להרגיע את קולו של המצפון שזעק בקרבי. משכך, מוכן הייתי לתביעתו של האלוקים שהונחה לפניי. וכבר אז נחה דעתי, שאם זה מה שבעל הדין מבקש ממני בתמורה, את העולם הבא שלי, מי אני שאוכל לומר מאומה.

באותו הרגע בו נתגלה הגביע, הוריתי לאחיי – "חוזרים". כולנו חוזרים, איננו משאירים אותו מאחור. קשרנו השקים והרמנו צעדינו לכיוון ביתו של השליט בעוד עבדי השליט מזרזים אותנו ושומרים את צעדינו. בדרך אחיי הפליאו מכותיהם בבנימין באמרם שגנב הוא, ובן של גנבת; וכיצד לא יבוש; ואיך אינו מרחם על אביו הזקן; ומדוע לא חשב עלינו וסיבך אותנו יחד איתו. והוא כנגדם זעק את כאביו ואת חפותו מכל פשע. ואני שתקתי בעוד דעתי נהפכת לה מבפנים, שהרי בנימין לא היה במכירה, ומה עניינו לכאן. ואם אין זו המכירה שגרמה לעוול הזה, ואכן גנב הוא, מדוע אני אמור להיות אחראי עבורו?

היגענו לארמונו של צפנת כל עוד רוחנו בנו ונפלנו לפניו ארצה. והוא לא נתן לנו פתחון פה והוכיח אותנו מנה אחת אפיים. שמא לא ידענו שכוחות ניחוש לו. שמא סברנו כי נוכל לחמוק מעונש. ואז חל השינוי. השינוי המיוחד שהכניס בי רוח אחרת. השינוי שנטע בי את התקווה – במענה לדברי התוכחה כולנו זעקנו בפה אחד, כי אמנם אנו חפים מפשע הגניבה. אולם נאלצים אנו לשלם על עוון אחר, וככל שכך, מקבלים עלינו את הדין באהבה, ונהיה כולנו לעבדים.

באותו הרגע אורו עיניי. הבנתי, כי עברנו כברת דרך ארוכה. לא עוד הטחת האשמות זה בזה, אלא כולנו אשמים. לא עוד חיפוש אחראים לחטא המכירה, אלא כולנו אחראים. לא מנסים לחפש מי ישלם בעבור כולם, אלא כולנו נשלם. אף אחד לא הטיח את ההאשמה בבנימין. אף אחד לא העלה על דל שפתיו את הצידוק שרק אני התחייבתי להשיבו. אלא אמרו כולם כאחד – אם יצאנו יחד למשימה, אנו נחזור כולנו יחד, או נישאר כולנו כאן. כאיש אחד, בלב אחד. לא שליט מצרים ולא אף אדם אחר יעזו לתקוע טריז בינינו. עשרים ושתיים שנה היו צריכות לחלוף, ושתי ירידות למצרים, ונפתולים מנפתולים שונים, עד שגילינו את סוד האחדות.

דווקא בתוך הרגע הקשה ביותר בחיי היגעתי לעוצמות הגבוהות ביותר וקיבלתי את הכוחות שנטשו אותי בעבר. החלטתי על אתר שאקח על עצמי את מלוא האחריות. אני לא אוותר על בנימין, ואף לא אבקש מאחיי שישלמו את מחיר ערבותי. זהו העניין שלי. זהו התיקון שלי. זהו הניסיון שלי. הגיעה העת לשלם את מחיר המכירה. בנימין לא מעורב בכך. אני מאמין לו. מכרתי את יוסף לעבד, ועתה נגזר דיני מידה כנגד מידה. גבר צריך לדעת לקבל עליו את הדין ולשלמו מבלי להתבכיין.

זינקתי מעל הרצפה והתייצבתי על רגליי. הישרתי עיניי למול השליט. באותו הרגע היינו רק שנינו. אני והוא. הוא ואני. העניין הזה יסתיים כאן ועכשיו, ובנימין ישוב הביתה. לקחתי נשימה עמוקה. מילאתי את חזי באוויר, את לבי בחימה ואת עיניי בדם. שערות חזי פרצו את שמלתי ונעמדו כמחטים מחודדות כלפיו. רקעתי ברגלי ושאגת אריה בקעה מגרוני. הדפתי מעל פני את השומרים כקנים נבובים, עברתי את הפס הלבן וצעדתי קדימה לעברו. 

d c

 יהודה צעד לקראת יוסף ודיבר באוזניו. הוא הסביר לו כי הוא ערב לבנימין ולכן ממילא לא יכול לחזור הביתה. הוא ביקש את רחמיו של יוסף, כי יסכים להשיב את בנימין לאביו, ויקבל את יהודה תחתיו. יוסף מבין שהמעגל נסגר, שיהודה כיפר על חטאו, ובהתרגשות רבה הוא מתוודע לאחיו. סוף טוב – הכל טוב.

שי שגב, טבת תשע"ה

חטאיי - סיפורו של שר המשקים

א

ת את חטאיי אני מזכיר היום... ככל שניתן לכנות אותם בשם חטאים. וכי האם יכולתי להיות אחראי על זבוב סורר שהחליט להתיישב לו מעדנות, דווקא על הגביע של פרעה? ושמא השומר יוסף אנוכי, הצריך להעלותו מן הבור? די לי שניצלתי בעור שיניי, הס לי מלהזכיר את החבל בביתו של התליין. אבל כנראה שהגיע היום, והגיעה השעה להזכירו בפני פרעה ואולי אף להעלות חני בעיניו.

d c

את יוסף פגשתי לראשונה לפני שלוש שנים, בנסיבות לא כל כך משמחות. הושלכתי לכלא יחד עם שר האופים. שנה תמימה המתנו לגזר דיננו. על מנת להמתיק את הגלולה פיצה אותנו שר הטבחים בעבד מיוחד השמור לאנשי כבוד. "הוא אמנם עברי, אבל הוא העבד הכי טוב שלי", כך הבטיח לנו, וכפי שאמר כך היה.

אם נודה על האמת, בינינו ממש, יוסף הוא משכמו ומעלה. הקסם האישי נוטף ממנו ברמות בלתי נדלות. החיוך הכובש, המתלבש היטב עם שמחת החיים והיופי הגברי. העוצמות ומעל לכל, חכמת החיים שלו – כל אלה יוצרים מארג שאי אפשר, פשוט אי אפשר לעמוד נגדו. אי לי ספק שחיי ללא יוסף בבית הכלא היו נראים הרבה יותר משעממים, קודרים, כואבים ומעל לכל – נמרחים באיטיות.

ליוסף היתה אורחת קבועה, אתם בטח יודעים על מי אני מדבר, אין צורך להרחיב במלים. מדי יום היתה באה לבקרו. זה גבל בטירוף. היא כל כך ייחלה לאהבתו והוא – התעלם ממנה כאילו היתה אוויר. אין טכסיס נשי שלא ניסתה להפעיל עליו. פעם מתק השפתיים ופעם החושניות. פעם היופי ופעם האיומים, פעם הבכי ופעם הנוקשות. והוא – עמד כצוק איתן ודחה את כולם. האמת, קצת קינאתי בו...

עד שלא ראיתי את המחזה הזה לא הבנתי עד כמה פוטיפר אהב את יוסף. הוא אחד האנשים האכזריים בממלכה. קומתו כקומת אדם וחצי, כף ידו לבדה בקוטר של צלחת ומכה שלו מרוצצת גולגלתו של אדם מצוי בלא קושי. לא בכדי הפך לתליין המלכותי. אם השאיר את יוסף בחיים למרות הקנאה שכל גבר בריא היה מתמלא בה למראה אשתו... 

אתם מכירים את הקשר ביני לבין יוסף רק מהחלום שלי. אולם האמת היא שכך היה יוסף במשך כל אותה שנה. תמיד האיר פנים, תמיד ידע לגרום לנו קצת יותר נחת. מעולם לא אפשר לנו לשקוע בעצב ובחרדות. הרי המתנו לגזר דיננו מיום ליום. כאשר היינו רואים את השמש הזורחת, לא ידענו אם נזכה לראות אותה שוקעת. וכאשר עלינו על יצוענו, לא היה לנו שום ביטחון שנזכה לקום ממנו בעודנו בחיים. רק יוסף הצליח לרומם אותנו מעל לקשיים האלה. כאשר הוא פתר את החלום, כך ממש היה. וכך גם ידעתי שיהיה. תמיד אמר לנו את האמת, גם אם היא כואבת. אולם לפחות כאשר שמענו אותה ממנו, היא כאבה פחות.

מכל ימיי בכלא, שלושת הימים האלה בהם המתנתי לשחרורי, היו הארוכים ביותר, אולם לפחות התנחמתי בכך שהתחלתי לנשום. באותם ימים הגיע אלי יוסף וביקש ממני לעשות מה שאוכל על מנת לשחררו. לבקש אותו לעצמי, או שמא להזכירו בפני מלך מצרים, להמליץ טובות שיקח אותו לביתו. נכון, הבטחתי לו שאעשה מאמץ בשבילו, ונכון שהפרתי את הבטחתי.

כבר באותם ימים שמתי לב לכך, שיוסף שביקש ממני להזכירו לפני מלך מצרים, היה יוסף שונה. לא אותו יוסף מלא ביטחון ועוצמה, כפי ששידר לנו במשך שנה שלמה. כאשר ראה שאני עתיד להשתחרר ממאסרי, דעתו חלשה מעט. בתחילה הוא הזכיר את גניבתו מארץ העברים. ניכר היה שלא התגאה בכך מטעמים שהסתיר ממני; לאחר מכן ניסה לשכנע אותי שהוא נמצא בבור על לא עוול בכפו. מעולם הוא לא התלונן קודם לכן ולא אמר מאומה על מצבו. תיארתי לעצמי כי בעשותו כן הוא ביקש להכמיר עליו את רחמיי ולא רק להתלונן.

הוא אף ביקש ממני שאזכור אותו ואיטיב עמו ואולי אקח אותו כעבד עבורי; אולם הוא לא הסתפק בכך, אלא הוסיף וביקש שאם אינני מתכוון לקחת אותו לעצמי, לפחות אזכיר אותו בפני פרעה. היה זה סדק בחומת הביטחון של יוסף, סדק שקצת הפליא אותי... כמעט ופלטתי בפניו "וא'לוהים שלך – היכן הוא?" אולם לא העזתי. די היה לו בצערו ולא היה זקוק שאוסיף עליו מנה אחת אפיים.

בדיעבד הבנתי כי יוסף פנה אלי לא רק משום שאני עתיד הייתי לצאת. אלא דווקא משום שהושמתי בכלא על לא עוול בכפי. הוא ביקש ממני להתחבר לסבלו. סבלו של האדם המרצה עונש, על חטא שלא חטא. אין מצפים מאדם שנולד עשיר, שיבין את סבלו של העני. אולם מצפים כך ממי שבדרך לעושר פסע גם בנתיב הדלות. אלמלא התנסיתי באותן חוויות לא היגעתי למקומו; ודווקא משום שעמדתי בנעליו הבנתי את מצבו. לכן הוא ביקש את עזרתי. הוא סמך עלי והכזבתי אותו. כיזבתי לו שאעזור לו, והכזבתי אותו מחמת פחדיי.

אינני מנסה להצדיק את עצמי. אינני צדיק ולא בן צדיק. אבל יצאתי מהכלא אדם שונה מזה שנכנסתי אליו. השנה בה נרקבתי בין כתליו גרמה לנמק בביטחון העצמי שלי. בקושי הצלחתי לעמוד בפני פרעה לאחר שחזרתי לתפקידי. ידי רעדה בפעם הראשונה שסחטתי הענבים על כוסו. לא היה בי שום אומץ להזכיר את חטאיי ולא את נסיבות כליאתי, וממילא גם לא את יוסף. רק זה היה חסר לי, שפרעה ייזכר באותו זבוב שטלטל את חיי. אף לבקש את יוסף לעצמי בטח לא יכולתי, שהרי ידעתי עד כמה שר הטבחים מעריך אותו ומעוניין בו. לא רק שלא יכולתי לכפור בטובתו כלפיי, אלא שאילו הייתי עושה כן הייתי נוהג כשוטה שבעולם ומסתכסך לחינם עם אחד האנשים שאסור בתכלית האיסור לגרום להם שום קפידא עלי.

נותר לי רק להתמודד עם מצפוני, ולהשכיח מזכרוני את יוסף. מסכן. כבר שתים עשרה שנה כלוא שם בבית הסוהר. אבל הינה כעת הגיעה שעתו, ואולי גם שעתי. בטירופו, פרעה הפך את כל הארמון, הוא זקוק לתשובה. זו העת לפרוע את החוב ליוסף ואולי גם למצוא חן בעיני פרעה... אז איך אעשה זאת? כיצד אמליץ עליו מבלי לערוב להצלחתו; וכיצד אסביר לפרעה כיצד הסתרתי ממנו עד כה את עובדת קיומו של יוסף? אני יודע:

ראשית, אכרוך את שני החטאים יחדיו, אודה בכך שאי הזכרתו של יוסף היא חטא מצדי, אולם אסביר זאת בכך שלא רציתי להזכיר את חטאי הקדמון. ואילו כעת אוכל להזכיר את שני חטאיי גם יחד, מכיוון שראשו של פרעה עסוק בחלומותיו ולא בעריפת ראשים.

שנית, אסביר לו כי באותה תקופה יוסף היה נער שאינו ראוי למלוכה, ואף עברי שאינו דובר את שפתנו, המאוס עלינו, ועבד שכידוע אין ביכולתו למלוך, ומשכך לא מצאתי לנכון להזכירו בפני פרעה. במצב רגיל גם הרי פרעה לא היה משגיח בבחור כזה. אולם עתה שעת חירום, והוא יהיה מוכן להסתפק אף בו. מאידך, אזכיר את סגולותיו של הבחור, אשר פתר את החלומות, וצדק גם בקשר אלי וגם בקשר לשר האופים. כך, אם יפתור חלומו של פרעה, אזכה בתהילה. ואם לא יפתור, תמיד אוכל להצטדק במגרעותיו.

ובכן, הגיעה העת לקום ולשאת דבריי.

d c

 "ארורים הרשעים, שאין טובתם שלמה" אומר רש"י, שעד שעשה טובה והזכיר אותו לפרעה, תאר שר המשקים את יוסף בכינויי גנאי מבזים. יוסף הורץ מן הבור, פתר את החלום לפרעה, והתמנה ברוב חכמתו למשנה למלך מצרים ובכך הצליח להשתחרר גם מפוטיפר וגם מרעייתו.

שי שגב, כסלו תשע"ה

אחים בדם - לפרשת וישלח

ע

וד מרחוק, כאשר ראינו את השליח, הרגשנו שמשהו לא בסדר; הרי רק לעתים רחוקות אבא קורא לנו לחזור הביתה מן השדה באמצע היום[i].

שאלנו אותו מה קרה, והוא אמר לנו שאבא מחכה לנו, כי יש בעיות.

"אילו בעיות?" שאלנו.

"דינה," השיב במילה אחת, שאמרה הכל. דינה נעלמה לנו ולא ידענו היכן היא.

"מה קרה לה?" שאלנו, מודאגים.

"שכם, בנו של נשיא שבט החוי, אנס אותה ועכשיו בא לבקש את ידה."

עזבנו הכל ורצנו הביתה.

d c

שמעון: "לוי נעצב אל לבו. בדרך הוא אמר לי – 'איזה עוול נגרם לה, למסכנה. לקחת נערה בתולה ולענות אותה כך.' ואני השבתי לו בכעס: 'זה לא רק עצוב. זו לא רק עוולה. זה הרבה יותר גרוע. לפרוץ ככה גדר במשפחתנו. אף אומה לא נוהגת כך.'"

עד שהיגענו הביתה, הם כבר היו שם, ממתינים.  

לוי: "ראינו אותם, ליד אבא. ישבו בשקט. כל אחד מכונס היה בעצמו, השפיל מבטו. האווירה היתה כבדה. אבינו הרים מבטו מדי פעם, חיפש אותנו. מיד כשהיגענו הוא סימן לכולנו להצטרף. הבחור הצעיר היה לבוש בבגדים מהודרים, מצועצע בכל מיני תכשיטים, פניו ארגמניות כסלק, רגליו נעו בעצבנות. גבו נמתח ונקמר חליפות, חיכך ידיו זו בזו. המבוגר אף הוא לבוש היה בהידור ובזקיפות קומה, ופניו הביעו כבוד."

"תכירו," אמר אבא. "האיש המכובד, נשוא הפנים, הוא חמור, נשיא העיר הגדולה הסמוכה, של החוי. וזהו בנו, שכם."

שמעון: "היבטתי בהם בזעם עצור. איזו חוצפה יש לו לבוא לכאן, אלינו. והילד המפונק הזה, שרגיל לקבל כל מה שהוא רוצה, בא לכאן וחושב שאנחנו נכרע ברך לפניו."

לוי: "נזהרים בכבוד אבא, שמרנו על השקט, ואז חמור התחיל לדבר לכולנו בצורה יפה ונעימה. הוא אמר לנו ששכם הוא הבן שלו. נכון שהוא נהג בצורה לא יפה, אבל הוא עדיין הבן שלו, לכן הוא בא לבקש עבורו ולנסות להסדיר את הנושא ברוח טובה. ועוד ניסה ללמד עליו זכות באומרו, כי שכם עשה את מה שהוא עשה כי הוא חשק באחותנו."

שמעון: "איזו חוצפה, חשבתי לעצמי. האבא הזה היה צריך לחנך את הבן הסורר שלו. 'חשקה נפשו' אז זהו? מותר לו לעשות הכל? והנושא הזה של "חשקה נפשו" – מה הוא רצה לרמוז? שאחותנו פיתתה אותו, גרמה לו לחשוק? נהגה בצורה לא ראויה לבת ישראל? מנסה להפוך את בנו לקרבן ואת אחותנו לאשמה?".

לוי: "חמור הביט לכולנו בעיניים, וביקש שכולנו נסכים לנישואים של בנו עם דינה, וכך גם כבודה יישמר, ויתרה מזאת, זו תהיה תחילתה של ידידות מופלאה בין החוויים ליהודים, 'נתחתן אלה באלה, הארץ תהיה לכולנו. שלום וסדר אזורי חדש', כך הבטיח לנו."

שמעון: "והמנוול הקטן הזה ראה שאיננו עונים לדברי אביו, ואז הוא קפץ והתנצל. 'סליחה,' הוא אמר, 'נהגתי לא בסדר. אני רוצה שנשלים בינינו. מה שתגידו לי, אעשה. כמה כסף שתגידו לי, אתן;' כאילו הכסף הטמא שלו יכול לקנות את אחותנו. לזונה הפך אותה, מסכנה."

שמעון: "קודם כל היה לנו מוזר שדינה לא חזרה הביתה. מה קורה שם? למה היא עדיין אצלו? ואז הבנו – הוא תופס אותה בכוח. לא די בכך ששכב איתה וביתק את בתוליה, עכשיו הוא אוחז בה כשבויה. זה הולך ומחמיר מרגע לרגע. שהרי אין לו אפשרות לעשות כנבלה הזאת, אלא אם כן מקבל הוא גיבוי של כל תושבי עירו, והם שומרים עליה שם, כאשר הוא בא אלינו לכאן."

לוי: "אכן, המצב לא היה פשוט. אם נסרב לו, האם הוא יחזיר אותה ככה בלי מאבק? שכם היה נראה להוט אחרי דינה. פחדנו שיזיק לה אם נסרב לו. וגם אם לא יזיק לה, כיצד נוכל לחלץ אותה, כיצד נוכל להילחם כנגד כל תושבי עירו?"

שמעון: "גם לא סמכנו עליהם. תבינו, אצלנו זה לא נהוג לקחת בנות ולאנוס אותן. אם אבא שלו ועל תושבי עירו עברו על כך לסדר היום, אז מה יהיה בעתיד, אם נסכים להם? יחטפו גם בנות אחרות שלנו. יותר גרוע מסדום ועמורה."

כל האחים ראו שאבא שותק ושתקו גם הם, אבל אנחנו לא היינו מוכנים לשתוק וחשבנו איך אפשר להציל את דינה. קודם כל התחלנו להוכיח את חמור ואת שכם.

שמעון: "הוכחתי את שכם על מעשהו הנורא. 'איך אתה, שיש לך הכל, ולא חסר לך כלום, הולך ועושה כזה מעשה? איך אתה לוקח בחורה צעירה ופוגם בה כך? ואתה אמור להיות מנהיג. אמור להיות סמל ודוגמה. בוש והיכלם לך!'. הוספתי ואמרתי לו שהאומות הרי גדרו את עצמן מן העריות, ואין נוהגים כך, וכיצד הוא מעז לפרוץ גדר, ועוד עם אורחים שזה מקרוב באו. הכיצד הוא מרשה לעצמו לעולל לילדה בתולה ומסכנה מה שלא העזו פרעה מלך מצרים ואבימלך מלך פלשתים?"

שניהם הרכינו את ראשם, לא ידעו היכן לקבור את עצמם.

לוי: "ואני המשכתי והוכחתי את שכם על כך שטימא את דינה. אנחנו כיהודים מלים את בשרנו ביום השמיני, ואיננו מתערבבים עם הגויים, אמרתי לו. והוא במעשהו טימא אותה וגרם לנו צער גדול מאוד. ולכן איננו יכולים להסכים בשום פנים ואופן שהוא יתחתן איתה."

שמעון: "כך הוכחנו אותו שתי וערב. אני ולוי. לוי ואני. אני מרים קולי, ולוי מעווה את פניו. לוי נכנס לדבריי, ואני סופק את כפי זו בזו. שכם החל לדמוע וחזר ומלמל בקשת סליחה. חזר ואמר שיהיה מוכן לשלם הכל. וחלילה לו לפגוע בנו. וחזרנו ואמרנו לו כמה כולנו פגועים. שיראה את אבא שלנו, כל כך שפוף. הבת שלו נאנסה. איזו בושה. מה הם עשו לנו. אימא שלה לא יכולה להוציא את הראש שלה מהאוהל מרוב בושה. הוא לא היה מסוגל להביא באבא, רק הרכין ראשו ושב והתחנן שנסלח ואמר שהוא מוכן לשלם כל פיצוי, וימלא אותה באהבה, אם רק נסכים. אבא שלו הוסיף כי דווקא בשל כך הכי חשוב שיתחתנו מהר וכך נסדיר הכל. כן, בדיוק, כך הוא חשב למחוק את העוול שעשה."

ואז אמרנו לו בעדינות ובקול יותר נעים, שהוא כנראה אינו מבין מה שאמרנו לו. זה לא עניין של כסף. אנחנו פשוט לא יכולים להתחתן איתכם, אמרנו. אתם ערלים. גם אילו תמלאו את בתינו כסף וזהב, לא נוכל, כי אנחנו שומרים על המילה, ואתם לא.

"אז מה עושים?" הוא שאל. "האם אינכם מאמינים שאני אוהב את אחותכם ומעוניין בה?"

לא השבנו לו. המתנו שנינו בשתיקה. לא שתיקה רועמת היתה זו, אלא שתיקה מהורהרת. והוא הביט בנו. התחושה שלו היתה שאנו מחפשים פתרון, וככל שהתמהמהנו יותר הוא התעודד יותר, ובטחונו שיהיה פתרון, התחזק. חסר מנוחה היה, ברכיו רעדו. הוא קם והתיישב. פכר אצבעותיו. ביקש להתקרב אלינו, והתרחק. ומדי פעם הוסיף ואמר: "מה שתרצו. מה שתרצו. רק תסכימו."

לוי: "ואז השבנו לו שנינו. הבהרתי לו שאין מה לדבר. אנחנו לא יכולים לתת את אחותנו לערל. אבל אם ייאותו כולם להימול, נהיה לעם אחד, ואז נוכל לממש את הצעתו. אם אתה רוצה, בבקשה, אמרתי לו."

שמעון: "ואני מיד הוספתי: מה שאחי אומר. אבל אם אתם תסרבו, אנחנו ניכנס לשם, וניקח את אחותנו, יהיה מה שיהיה."

הוא לא היה צריך לשמוע את ההצעה פעם נוספת, ואף לא את האיום... הוא קפץ מיד והסכים.

d c

שכם הפך את כל עירו, משך את אביו ושניהם שכנעו את טובי העיר. הם התחייבו לכל התושבים כי בני יעקב הם ישרים ובאים בתום לב. כי כדאי לתושבים לימול, ורק טוב יהיה להם. הזקנים קבלו את דברי נשיאם וגם את דברי בנו ועברו ברית מילה. ביום השלישי נכנסו שמעון ולוי, רצחו את כל הגברים, כולל שכם וחמור, לקחו את דינה והלכו. יעקב, שכל חייו נרתע מהתחכמויות כאלה, לא סלח להם על כך והתחשבן איתם על כך לפני מותו.

שי שגב, כסלו תשע"ה

---

[i] על פי אור החיים, יעקב המתין כי הוא שלח לקרוא להם. 

ההספד - אברהם סופד לשרה | פרשת חיי שרה

"קבורת שרה" מאת גוסטב דורה

ת

ושבי חברון היקרים. אתם ניצבים כאן לרגליה של האישה המופלאה ביותר שהתהלכה כאן עלי אדמות. אהבת נעוריי, זו שליוותה אותי ושמרה עליי כמעט כל ימי חיי. האישה שלא זכיתם להכיר.

d c

מי אני בכלל שאעמוד לספוד לך. והרי כל מה שיש לי – בזכותך הוא. וכי האם הייתי מגיע אי פעם לאיזשהו הישג בלעדייך? בעוד ראשי היה ברומו של עולם, היית את שתמיד החזקת אותי עם הרגליים על הקרקע. הגב והמשענת שלי. היציבות לה הייתי זקוק בעולם רב תהפוכות. הכוח המאזן. שמחתי בצאתי, כי את היית באוהלי. תמיד יכולתי לצאת לאתגרי העולם, ללא חשש, ביודעי כי את תומכת בי, ללא תנאי. את כל מסעותיי בעולם, החל מהצעד הקטן, צלחתי, באשר ידעתי שאת מחזיקה לי את הבית.

מי שראה אותך לראשונה התפעל מיופייך. מעולם לא היית זקוקה, לא לצבע ולא לעזרים אחרים. יפה היית בזכות עצמך. אולם מי שהכיר אותך מעט יותר, הבין שמאחרי היופי מסתתרת אישה אדירה, שככל שעוצמתה גדולה יותר, מידותיה הטובות גברו על אחת כמה וכמה.

שותפה מלאה היית לדרכי. אני מגייר את האנשים ואת – את הנשים. אני רץ אל הבקר, ואת – לשה ואופה עוגות. בעלת חסד היית, לא פחות ממני. וכאשר נפקדת בבן, לא רק את נפקדת, אלא כל העקרות נפקדו איתך. ואת חלבך לא שמרת רק לבנך, אלא הינקת והענקת. שכך היתה דרכך, שלא החזקת טובה לעצמך.

טפל הייתי לך בנבואה. אולם לא רק בנבואה. תמיד ידעת מה צריך לעשות וכיצד לנהוג. אישה חזקה היית, ללא חת. תמיד כיבדת אותי וכופפת את ראשה, אולם לא נרתעת להילחם על האמת, ורק מכיוון שהיא אמת. אומץ לב היה לך לעמוד מול שליטי עולם, פרעה ואבימלך, ללא חת, ואפילו מולי, כשצריך.

בטהרה חיית את חייך, ובטהרה השבת את נשמתך. צדקותך הוכחה מן השמיים. נסים התרחשו לידך ובידך, כדבר שבשגרה. הנר הדולק מערב שבת לערב שבת, העיסה שתמיד ברכה שרתה בה, וענן השכינה שהיה קשור דרך קבע מעל אוהלך. היכן אמצא עוד אישה כמוך?

כרוך הייתי אצלך עוד מנעורייך וכבר אז הודיתי לבורא העולם על המתנה הגדולה שהעניק לי. מי יכול להבין את כאבי? רק הקב"ה. גדול אבדני מנשוא. שקעה עלי השמש. אורו של העולם הועם ונחסר. מי תעמוד לי בעת אתגר? מי תלמד את העולם חסד אמיתי מהו? מי תתמוך בי בעת ניסיון?

לא זכיתי להיפרד ממך. קיבלתי את השמועה המרה בהיותי רחוק, רחוק מדי. לא זכיתי לומר לך עוד פעם אחת, עד כמה אני אוהב אותך. כמה יפה את בעיניי. כמה אני מודה לך שפסעת לצדי. וכי האם אפשר בכלל לתאר את עבותות האהבה בהן קשרת את גורלך בגורלי? ומי תלך אתי בארץ לא זרועה? ואולי גם זו לטובה. שאילו היית לידי, הרי שהייתי אוחז בך בכל כוחי ולא משחרר לעולם.

מאה שנה, עשרים שנה ושבע שנים הגיעו לקיצן. וכולן, כולן שוות לטובה. שתמיד ראית הטוב, ובירכת על הטובה, ורעה – לא ידעת מהי.

ריבונו של עולם, תהא רעייתי זו כקרבן עולה שהקרבתי לפניך.

שרה שלי, אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי - תמיד הורית את הדרך כמנהיגה אמיתית, ואף בלכתך הענקת לי את מתנת מערת המכפלה. לא ירחק היום בו אצטרף אלייך, ודרכנו לא תיפרד עוד.

d c

 אברהם סיים את הספדו הקצר, ולאחר שהחניק את הבכי שאחז בו, מיד הוא פנה לעסוק בכבודה האחרון של שרה, ברכישת חלקת קבר עבורה, במערת המכפלה. לשם כך הוא שילם כל מחיר שנדרש ממנו ללא שום ויכוח, ואף עסק בעצמו בקבורתה של שרה, למרות גילו המבוגר. לימים, לצידם של אברהם ושרה, (הקבורים על פי המסורת ליד לצד אדם וחווה) נקברו גם יצחק ורבקה, יעקב ולאה. מערת המכפלה הפכה למקום המקודש ליהודים עד עצם היום הזה.

שי שגב, מרחשון תשע"ה