יום חמישי, 25 בדצמבר 2014

גבור כארי - יהודה מספר על הרגעים הקשים | לפרשת ויגש

שיתוף

מ
נחום גוטמן: יוסף ואחיו
ה קורה כאן?! איך נתרגשה עלינו גם הצרה הזאת? היבטתי ימין ושמאל. מימיני ראובן, שמעון ולוי. משמאלי, יתר אחיי. אלה גם אלה שטוחים על הרצפה הקרה, קופאים במקומם, כאילו יד נעלמה תקעה אותם עמוק באדמה. ולמען האמת, שם כולנו רצינו להיות ברגע זה.
d c
זה עתה שליט מצרים סיים את נאומו הקצר וסימן בידו תנועה קצרה, כמעט בלתי מורגשת. מיד סגרו עלינו שומריו והותירו לנו אך את כיוון היציאה. במצב רגיל היינו צריכים לסוב על גחונותינו ולצאת בזחילה מארמונו, מותירים את בנימין לחסדיו.
שכבנו שם עלובים ונכלמים, אחד-עשר אחים, במרחק עשרים ושתיים אמה משליט מצריים. בדיוק עשרים ושתיים שנה לאחר שאחינו האחד נמכר לעבד, נגזרה על אחיו הקטֹן, ולמעשה על כולנו, גזירת עבדות נוספת. על קצה הפס הזדקרו ראשינו בתחינה, הפס שממנו אין להמשיך לכיוון המלך ללא נטילת רשות. נאלצנו לראות כיצד בקלות בלתי נתפשת הלה סיים את דבריו והמשיך בעיסוקיו כאילו זה עתה סיים לדון בעוד מקרה פעוט וזניח, ולא באסון הגדול ביותר שנפל עלינו.
מבט על פניהם של אחיי הראה שהם כבר השלימו עם הגזירה. מה כבר ניתן לעשות? הרי אי אפשר להתכחש לעובדות: בנימין נתפס כאשר הגביע באמתחתו. אין לו הסבר לכך. פסק הדין ניתן ברחמים; צריך להודות על כך שהוא נותר בחיים ולהסתלק מלפני השליט, בטרם יינחם על חמלתו. היצענו את עצמנו כעבדים, הוא סרב. להתווכח איתו – אסור. לברוח – אי אפשר. מכל האפשרויות נותר רק להילחם...
גם אני הייתי כפשע משער החמישים של הטומאה, צעד קטן בלבד לפני הייאוש וההשלמה. למזלי, עדיין הייתי במקום התדהמה. טרם הצלחתי להבין מה קורה שם. הרי מה היינו צריכים לעשות בסך הכל!? להגיע למצרים, להציג את בנימין בפני יוסף, לקחת אוכל ולחזור. מה יותר פשוט מזה?!
סריסי פרעה נקשו בחניתותיהם על רצפת השיש וסימנו לנו לפנות את האולם. היבטנו אחד בשני, מצפים לראות מי ייסוג ראשון. בהרף עין זה העברתי לנגד עיניי את קורותינו ביממה האחרונה.
שליט מצרים נהג בנו באדיבות כמעט מופרזת. סברנו שהוא רוצה לפייס אותנו על שחשד בנו. הוא הזמין אותנו לסעוד עמו, למרות שהעברים מוקצים מחמת מיאוס בעיני המצרים. הוא סידר את ישיבתנו על פי הוראות הגביע שלו: בכל פעם הוא הביט בגביע, ועל פיו ידע את שמותינו ואת סדר הולדתנו, וכך סידר את ישיבתנו. ממש כך! הביט בגביע, ואמר "ראובן"; לאחר מכן נשא אלינו עיניו וסרק אותנו עד שנעצר בראובן והורה לו לשבת בראש השולחן, כנגד השליט. וכך הושיב את שמעון ליד ראובן, אחר כך את לוי, וכך על זו הדרך. וכאשר הגיע לבנימין, לא רק שקרא בשמו, אלא אמר לו – "לך אין אימא, לכן שב לידי". הדבר התמיה אותנו עד מאוד. מעודנו לא האמנו בעבודת אלילים, ולא שמענו על גביע שמגלה נסתרות. מוזר ביותר. הייתכן כי קרבתו של בנימין ליוסף ולגביע סימאה את עיניו והעבירה אותו על דעתו?
בתום הארוחה חזרנו לחדרנו וראינו כי מלאו שקינו ברוב בר, הרבה מעבר לתמורה ששילמנו בעדו. אולם עוד יותר נדהמנו לראות שהשק של בנימין שקל חמשת מונים ממשקלם של שקינו אנו. לבם של אחי היה טוב עליהם ביין ובאוכל ואכן למה לא? לכאורה הכל בא על מקומו בשלום: שמעון הושב לנו, כבודנו נשמר, הצטיידנו באוכל ואנו חוזרים הביתה שמחים וטובי לב. אולם למרות כל זאת הלב שלי לא היה שקט. הכל הסתדר לי יותר מדי טוב. מה פשר תשומת הלב הזו שהוא מרעיף עלינו? הרי רבבי רבבות צובאים על שערי מצרים בבקשת אוכל, עבודה ומקלט. במה זכינו לעומת כולם. ומה ראה לצוות על עבדיו להעירנו עם בוקר ולשלח אותנו מביתו? ההתנהגות המוזרה הזאת לא נתנה לי מנוח.
לימדנו אבינו, שכאשר אדם מרגיש פחד בלתי מוסבר, הרי זה פחד מן העבירות שבידו. ואני, רודפת אחרי עבירה אחת, שכנראה תרדוף אותי עד יום מותי, או שמא שתי עבירות אלה – הן מכירת יוסף והן הצגת כותנתו בפני אבינו בהתרסת "הכר נא".
והרי לא הייתי לבד שם בפרשת יוסף. היה זה ראובן שהורה להשליך אותו לבור. היו אלה שמעון ולוי שתכננו להרגו לפני שהגיע והתעלמו מזעקותיו לאחר שהושלך לבור, ואילו דווקא אני, שהיצלתיו ממוות והענקתי לו סיכוי, שתיתי את כוס התרעלה עד תומה. החל מאותו אירוע אומלל רק צרות פגשתי: כבודי ירד בעיני אחיי. רעייתי נפטרה. שני בניי הגדולים מתו אחריה. כלתי היתלה בי במהתלת "הכר נא", ושמי יצא לגנאי כמי שנושא עיניו למופקרות.
עשרים ושתיים שנה מלווה אותי המעשה האומלל הזה. ואם לא די ברגשות האשמה שלי, גם אחיי דאגו לזרות מלח על פצעיי. "הכל בגללך", מזכירים לי. "אלמלא אמרת למוכרו, היה עדיין עימנו." ותשובה הולמת נעלמה ממני. אז פלא שאני חושש כעת? שוטה הייתי להתחייב גם על בנימין. הבאתי דיני עליי וגלגל הקב"ה חובה בידי חייב.
אח אחד שווה שני בנים. כך יודעים כולם מאז העונש שאני ספגתי. אני ורק אני. הרי זה המחיר שאני שילמתי בעבור המכירה. לא בכדי ראובן העמיד את שני בניו כנגד בנימין. אבא דחה אותו בשתי ידיים. וכי איזו תועלת תצמח לו אם יאבד גם את בנימין וגם את בניו של ראובן? אבל המחיר שאני סיכנתי עבור בנימין הרבה יותר כבד – לא שני בנים אני מסכן, אלא את שני העולמות שלי. אם אאבד אותם, תיוותר לי רק כף הקלע.
והינה אני חוזר עם אחיי ושמחתם מפיגה לאיטה את המתח העובר בעצמותיי, ואנו צועדים לנו בשמחה לביתנו, מלאים בכל טוב ובנימין איתנו, והינה משיגנו נגיד ביתו של המשביר ופיו מלא בהאשמות נגדנו. טרוניות על גניבה, על כפיות טובה ועל השבת רעה תחת טובה. וכולנו זעקנו בבליל אחד שחלילה לנו מלעשות מעשה נבלה כזה. וכיצד יעלה על הדעת שעתה נגנוב לנו כסף, אם טרחנו להשיב את זה שקיבלנו בפעם הקודמת. ולחזק דברינו קראנו כאחד, כי אם אכן יימצא הגביע בידי מי מאיתנו, הרי שגונבו יומת וכולנו נהיה לעבדים! כך זעקנו, ולא למדנו מאבינו, שכך הפסיד את רעייתו האהובה.
באופן מוזר השליח ביטל את דברינו, ואמר שרק מי שיימצא הגביע בשקו, הוא שיהפוך לעבד, וכל האחרים נקיים ויוכלו להמשיך בדרכם. טרם סיים לדבר זרקנו כולנו את השקים למרגלותיו של השליח, כמהים להוכיח את חפותנו. הלה החל מראובן. פתח את שקו, חיטט בו ארוכות ולא מצא מאומה. לאחריו עבר לשמעון וכך הלאה. למרות שנוקו אחיי מכל אשמה בזה אחר זה, המתח לא פחת. והינה מרגע שפתח את שקו של בנימין, ליבנו ירד מן הפח אל הפחת. ותוך רגע אפילו הטיעון של השבת הכסף אבד לנו, שהרי בנימין לא היה בין הבאים מצרימה בפעם הקודמת.
באותו הרגע כהו עיניי. מזה שנים אני נושא בקרבי את התחושה כי טרם שילמתי די עבור המכירה. אמנם שני ילדים נלקחו ממני, אך שני ילדים נולדו במקומם. קרני ירדה בעיני אחיי אולם מאז מעשה תמר הספיקה גם לעלות מחדש. עצם התחושה התמידית הזאת, להביט מול העתיד ולדעת שהדבר הנורא מכל טרם קרה, היא עצמה גרועה מהעונש. הכליות המייסרות אותך על העבר, והבטן הרוגזת על חששות העתיד, אינן נותנות רוגע לנפש. בכל פינה בחיי תמיד הצצתי בחשש, שמא העונש בא לקדמני. הרגעים השמחים של חיי אבדו מזוהרם, והרגעים העצובים לוו בהלקאה עצמית. לעתים כבר נשאתי עיני למרום וביקשתי עונש, רק על מנת להרגיע את קולו של המצפון שזעק בקרבי. משכך, מוכן הייתי לתביעתו של האלוקים שהונחה לפניי. וכבר אז נחה דעתי, שאם זה מה שבעל הדין מבקש ממני בתמורה, את העולם הבא שלי, מי אני שאוכל לומר מאומה.
באותו הרגע בו נתגלה הגביע, הוריתי לאחיי – "חוזרים". כולנו חוזרים, איננו משאירים אותו מאחור. קשרנו השקים והרמנו צעדינו לכיוון ביתו של השליט בעוד עבדי השליט מזרזים אותנו ושומרים את צעדינו. בדרך אחיי הפליאו מכותיהם בבנימין באמרם שגנב הוא, ובן של גנבת; וכיצד לא יבוש; ואיך אינו מרחם על אביו הזקן; ומדוע לא חשב עלינו וסיבך אותנו יחד איתו. והוא כנגדם זעק את כאביו ואת חפותו מכל פשע. ואני שתקתי בעוד דעתי נהפכת לה מבפנים, שהרי בנימין לא היה במכירה, ומה עניינו לכאן. ואם אין זו המכירה שגרמה לעוול הזה, ואכן גנב הוא, מדוע אני אמור להיות אחראי עבורו?
היגענו לארמונו של צפנת כל עוד רוחנו בנו ונפלנו לפניו ארצה. והוא לא נתן לנו פתחון פה והוכיח אותנו מנה אחת אפיים. שמא לא ידענו שכוחות ניחוש לו. שמא סברנו כי נוכל לחמוק מעונש. ואז חל השינוי. השינוי המיוחד שהכניס בי רוח אחרת. השינוי שנטע בי את התקווה – במענה לדברי התוכחה כולנו זעקנו בפה אחד, כי אמנם אנו חפים מפשע הגניבה. אולם נאלצים אנו לשלם על עוון אחר, וככל שכך, מקבלים עלינו את הדין באהבה, ונהיה כולנו לעבדים.
באותו הרגע אורו עיניי. הבנתי, כי עברנו כברת דרך ארוכה. לא עוד הטחת האשמות זה בזה, אלא כולנו אשמים. לא עוד חיפוש אחראים לחטא המכירה, אלא כולנו אחראים. לא מנסים לחפש מי ישלם בעבור כולם, אלא כולנו נשלם. אף אחד לא הטיח את ההאשמה בבנימין. אף אחד לא העלה על דל שפתיו את הצידוק שרק אני התחייבתי להשיבו. אלא אמרו כולם כאחד – אם יצאנו יחד למשימה, אנו נחזור כולנו יחד, או נישאר כולנו כאן. כאיש אחד, בלב אחד. לא שליט מצרים ולא אף אדם אחר יעזו לתקוע טריז בינינו. עשרים ושתיים שנה היו צריכות לחלוף, ושתי ירידות למצרים, ונפתולים מנפתולים שונים, עד שגילינו את סוד האחדות.
דווקא בתוך הרגע הקשה ביותר בחיי היגעתי לעוצמות הגבוהות ביותר וקיבלתי את הכוחות שנטשו אותי בעבר. החלטתי על אתר שאקח על עצמי את מלוא האחריות. אני לא אוותר על בנימין, ואף לא אבקש מאחיי שישלמו את מחיר ערבותי. זהו העניין שלי. זהו התיקון שלי. זהו הניסיון שלי. הגיעה העת לשלם את מחיר המכירה. בנימין לא מעורב בכך. אני מאמין לו. מכרתי את יוסף לעבד, ועתה נגזר דיני מידה כנגד מידה. גבר צריך לדעת לקבל עליו את הדין ולשלמו מבלי להתבכיין.
זינקתי מעל הרצפה והתייצבתי על רגליי. הישרתי עיניי למול השליט. באותו הרגע היינו רק שנינו. אני והוא. הוא ואני. העניין הזה יסתיים כאן ועכשיו, ובנימין ישוב הביתה. לקחתי נשימה עמוקה. מילאתי את חזי באוויר, את לבי בחימה ואת עיניי בדם. שערות חזי פרצו את שמלתי ונעמדו כמחטים מחודדות כלפיו. רקעתי ברגלי ושאגת אריה בקעה מגרוני. הדפתי מעל פני את השומרים כקנים נבובים, עברתי את הפס הלבן וצעדתי קדימה לעברו. 

d c

 יהודה צעד לקראת יוסף ודיבר באוזניו. הוא הסביר לו כי הוא ערב לבנימין ולכן ממילא לא יכול לחזור הביתה. הוא ביקש את רחמיו של יוסף, כי יסכים להשיב את בנימין לאביו, ויקבל את יהודה תחתיו. יוסף מבין שהמעגל נסגר, שיהודה כיפר על חטאו, ובהתרגשות רבה הוא מתוודע לאחיו. סוף טוב – הכל טוב.


שי שגב, טבת תשע"ה