לקחת פסק זמן

בס"ד

"לקחת פסק זמן" / ד"ר שי שגב

לקחת פסק זמן ולא לחשוב 
לשבת מול הים ולא לדאוג 
לתת לראש לנוח מהפיצוצים 
לתת ללב לנוח מהלחצים 
אני יודע שזה לא הזמן 
בעצם גם אני עוד לא מוכן 
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה 
לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה 
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף 
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף 

[אריק אינשטיין]

בפרשיות אלה עוסקים אנו בנושאי טומאה וטהרה. נושאים לא קלים ואף לא נעימים. אולם החיים כידוע, מורכבים גם מנושאים "כבדים" ומעיקים, ואף בהם יש עניין לדון ולענות בו. דיני הטומאה והטהרה פותחים דווקא בטומאת היולדת ויש לברר על שום מה דווקא טומאת היולדת היא המייצגת נושא זה. ובנוסף יש להידרש לשאלה מדוע היולדת צריכה להביא קרבן חטאת על מחשבותיה [ברור היה ומובן אילו חוייבה להביא קרבן תודה על הצלחת הלידה, אולם קורבן חטאת על שום מה?]

אומר הרמב"ן מלים אלה: “בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת 'לא אזקק עוד לבעלי'. ועיקר הכוונה בזה, כי בעבור שהיא נשבעת מתוך הצער, ואין השבועה ראויה להתקיים... רצתה התורה לכפר לה מעלות רוחה...“. אומר הרמב"ן למעשה, כי האישה, מתוך צערה, אומרת דברים שאינם מתכוונת אליהם. וכפי שאין דנים אדם בעת צערו, גם לאישה מתירים את דבריה. ואילו קרבן החטאת הוא הפרוצדורה באמצעותה מכפרים לאישה על מחשבות אלה. וכאמור – אף זה עדיין דורש ביאור.

וכידוע, שאחד מההוראות המופלאות בפרשת פרה אדומה, הוא שהמטהר – הופך להיות טמא בעצמו. ואף זה דורש ביאור בענייני טומאה וטהרה. וננסה לבאר כל אלה על יסוד הקשר בין הגוף לבין הנפש.

האדם הוא בשר ודם. בשר ודם, שלו עליות ומורדות. יש ימים שמחים יותר, ויש ימים שמחים פחות. גם השנה נחלקת לחודשים בהם מרבים בשמחה, ויש חודשים בהם ממעטים בשמחה. יש ימים בהם אנו מלאים אנרגיות של עשיה, ויש ימים בהם אנו עייפים וזקוקים למנוחה. לא רק ביהדות, אלא גם בתרבויות המזרח, עמדו כבר לפני שנים רבות על הרשא שבין הגוף לבין הנפש. חולשתה הרגעית של הנפש מקרינה על הגוף ורומזת לו לעצור. הכאב הוא מין סימן כזה שהנפש מאותתת לנו באמצעות הגוף, שעלינו לקחת פסק זמן, לתת למערכות לנוח ולחדש את עצמן. בדיוק כמו כל יצור רב שנתי, המחוייב בתקופת מנוחה, כמו העצים, העומדים בשלכת לפני הפריחה, הדובים, היוצאים לשנת חורף, ועוד. וזאת להבדיל מיצורים חד עונתיים, המגיעים לעולם הזה, נותנים כל מה שיש להם, וקמלים.

הטומאה הינה אמצעי של הגוף, המכריח את האדם לקחת פסק זמן. לא לחשוב על טרדות היום. להחליף אווירה. לחשוב על עניינים אחרים. לצאת מהקופסה. להתחדש. להשיל את העור היבש, ולאפשר לעצמו לעטות עור חדש נקי ובריא.

כך עניין פרה אדומה. הכהן המיטהר סופג אליו, בין אם ירצה ובין אם לאו, את האנרגיות השליליות של כל אלה שהוא טיהר. בדיוק כמו שהאדמו"ר או להבדיל הפסיכולוג, איש הייעוץ או המאמן, סופח אליו חלק מהאנרגיות השליליות של מטופליהם. אמנם מבחינה רציונאלית, מוטב היה להם אלמלא נתנו לאנרגיות אלה לחדור אליהם, אולם חלק מהצלחת הטיפול הוא דווקא ההזדהות והשיתוף בעול. ומשכך, לא ניתן להצליח בו, ללא שאיבת חלק מהאנרגיות. על כן, גם אלה זקוקים להפסקה והיטהרות משל עצמם.

ובאשר לאישה: דווקא היא, שטומאתה מגיעה ממקום של שמחה, מעידה על כך שטומאה באה לצורך מנוחה, פסק זמן, כמו האישה לאחר סבל ומאמץ של תשעה חודשים, שצריכה להקדיש את הזמן לעצמה, לגופה, לרפאו ולחדשו. וכמובן שאין דנים אותה על כך שבעת צערה אמרה ונשבעה דברים קשים, שוודאי לא התכוונה אליהם, אולם דווקא עובדה זו, היא הנותנת שהאישה זקוקה למנוחה, ולניקיון האנרגיות השליליות שנצברו בה. מובן, שמבחינתה היתה מוכנה היא לעבור את התהליך, על מנת לזכות בפרי בטן. להבדיל, כך גם אדם החוטא. החטא משמעו נטישה ועזיבה של דרך טובה, ופניה לדרך אחרת, שאינה טובה ואינה מועילה לאדם. לעתים זקוק הוא לפסק זמן, על מנת להרהר במעשיו ולחזור לתלם.

ועתה, בימינו אנו, כאשר דיני טומאה וטהרה מצומצמים יותר, נזקקים אנו להקשיב יותר לגופנו, לשמוע את המסרים והאותות שהוא מעביר אלינו. אנו מרגישים כעוסים? לחוצים? חסרי סבלנות? הגוף מאותת לנו שעלינו להוריד את הרגל מהגז. אנו מרגישים כאבי גב? צוואר? גרון? עלינו לשחרר לחץ, לנוח, להחליף אווירה, לשחרר מה שמעיק עלינו, ולא להמתין שהגוף יקרוס ויחייב אותנו לקחת את פסק הזמן.

ואולי גם בכך יש את הרמז הברור לחשיבותה של השבת. פסק הזמן השבועי, להחליף את האווירה, לא לחשוב מענייני החול, להיות במצב נפשי שבו כל מלאכתנו עשויה, להרגיש בני מלכים, לענג את הגוף, וגם את הנשמה, ומכוח זאת לקחת אנרגיות טובות לכל השבוע. ומשום כך נאמר כי השבת היא מקור הברכה של כל ימי השבוע.

לצאת ממצרים ברמת גופנפש

כל סיפור בתורה נדרש בשבעים פנים ובארבעה רובדים. גם סיפור יציאת מצרים נדרש קודם כל ברמת הפשט, קרי כפי שהיה, ועל כך יש גם עדויות וראיות היסטוריות למכביר; אולם לא רק ברמה זו, אלא גם ברמות גבוהות יותר של מודעות ומופשטות. ברמה גבוהה יותר של מופשטות, המדובר במאבק בין הנשמה [עם ישראל] לבין הגוף, על רובדיו הפיזיים והרוחניים [מצרים/פרעה]. בין אלה קיימת שותפות מחמת כורח. שותפות זאת חיונית לצורך קיום כולם, אולם בד בבד כולם נלחמים זה בזה.

חומות מצרים בגוף

החומות [הקליפות] המסתירות את האור

הנשמה חוצבה ממקור אלוקי. היא לא סובלת מגבלות. היא רוצה לשלוט ולהנהיג. הגוף חוצב מרובד פיזי נמוך יותר, והוא ניזון משלוש תאוות מרכזיות, שכולן מתחילות באות מ' [כמו מצרים] – מזון, ממון, משגל – ואלה חומות מצרים שמציב הגוף בפני הנשמה. הגוף דורש את כל אלה ברובד הפיזי הפשוט, ולכולם השלכה גם ברובד הרוח של הגוף, שכן הרובד הפיזי [נפש] מספק צורך ברובד הרוח, כמו צורך בעצמאות, שליטה, כבוד, הערכה, אהבה, ביטחון ועוד. ככל שהגוף מתמכר אליהן יותר, הנשמה סובלת יותר. עיקר סבל הנשמה בא לידי ביטוי כאשר הגוף מקבל את שלו; לפני כן, דרישות הגוף גוברות על קולה של הנשמה. לדוגמה – לעתים לאחר שספקנו את יצר האכילה והבטן מלאה, אנו מצטערים על כך שאכלנו. במצב של הרמוניה בין הגוף לנשמה, ובאכילה מאוזנת, לא אמורה להופיע תחושה של צער.

מנגנון הגנה של הגוף - הפחד

הגוף מגונן על הצרכים שלו באמצעות מנגנונים שונים. למשל, בעת דיאטה, הגוף מכניס את עצמו למגננה. המנגנון העיקרי הוא הפחד לאבד. הפחד לאבד את הממון, את הנוחות, את הקניין, את הביטחון הכלכלי, את הכבוד וכו' ממריץ את הגוף לדרוש ולאגור צרכים אלה במינון גבוה יותר. הדוגמה הקלאסית היא תקופת מלחמה, שבה אוגרים מזון, חוסכים ממון, ואף ידוע שמתרבה הילודה.

מנגנון הגנה של הגוף - הדחקה ואשמה

מנגנון נוסף של הגוף הוא מנגנון של הדחקה ואשמה. כאשר הנשמה מעוררת את כאבהּ, הגוף צריך למצוא את הצידוקים שלו, על מנת להמשיך בשלטונו, ועל כן הוא מדחיק/מתרץ את התנהגותו, מתעלם מהנשמה, או לכל היותר זורק את האשמה על אחרים – וזו בדיוק "תסמונת הקורבן".

לצאת ממצרים

שבירת חומות ברלין

מנגנונים אלה יכולים לעבוד היטב עד לגבול מסוים, שבו הנשמה תגיע לסף כאב כזה, שלא תהיה עוד מוכנה לסבול את עריצות הגוף, ותדרוש לצאת לחופשי. זה לא יהיה קל. יצירת השינוי מחייבת התמודדות עם הפחד לאבד, מחייבת התמודדות עם דרישותיו של הגוף שיילחם בה, וידרוש לשוב למצרים. אולם אם מגיעה עת רצון, הנשמה תהיה החלטית דיה ועקבית, היא תוכל לצאת לחופשי.

ניסן הוא עת רצון, בו אנו מקבלים כוחות להאמין בעצמנו ובשינוי שאנו רוצים לחולל; כוחות של נצח, עמידה איתנה כנגד ייסורי הגוף, עד שנגיע לבחינת "עני ורוכב על חמור" [- על החומר]. חג שמח! ¡

"עוד מעט אם לא עכשיו" - על האיזון בין השכל לבין הרגש

"ושוב נצאה אל הדרך, יד ביד לדרך,

בשלשלת זהב.

ושוב נצאה אל הדרך,

עם אחד לדרך,

ושירנו על גב.

ועד לשערי רקיע

בוודאי נגיע

עוד מעט אם לא עכשיו.

ועד לשערי רקיע

בוודאי נגיע

כי דרכנו לא לשווא.

וגם אם ארוכה הדרך,

ורבה הדרך,

הן כוחנו עוד רב.

וגם אם ארוכה הדרך,

ורבה הדרך,

נעבור בה יחדיו. "

מלים: שמרית אור. לחן: נורית הירש. ביצוע: אילנית

לאחר המאמר הראשון, על ההתנהגות השכלית (למאמר בבלוג; למאמר באתר מאמרים) ולאחר המאמר השני, על ההתנהגות הרגשית (למאמר בבלוג, למאמר באתר מאמרים), הגיעה העת לדון באיזון ביניהם.

על מנת להבין את האיזון הנכון בין השכל לבין הרגש, מתאימה לנו הדוגמה הבאה. משפחת ישראלי מבקשת לצאת לנופש. היא צריכה להגיע למטולה. יום ראשון בבוקר, משפחת ישראלי יוצאת לדרך. האבא, ישראל, הוא טיפוס של התנהגות שכלית. הוא בדק במחשב מהי המטרה - המלון במטולה. הוא בדק מהי הדרך הקצרה / המהירה ביותר, ודרכה הוא מתכוון לנסוע, מכיוון שהמטרה היא החשובה לו. יש גם היגיון בדבריו - העיקר הוא להגיע למלון. ברגע שנגיע לשם, נוכל לנוח, להירגע ולהתחיל את הנופש מוקדם יותר.

האימא, ישראלה, גם היא רוצה להגיע, אולם רוצה מאוד להספיק עוד כמה דברים בדרך ועל כן מבקשת מבעלה שיעצור בדרך בנקודה מסוימת. ושם היא רואה פרסום על איזו אטרקציה, ומשכנעת את בעלה לנסוע לשם. וכאשר הם מגיעים לאטרקציה, היא רואה שיש מבצע מיוחד לארוחת צהריים בתחנת דלק שנמאת בדיוק בכיוון ההפוך, ואומרת לו - לא חבל לנצל את זה? יש גם היגיון בדבריה של ישראלה - אנחנו בסופו של דבר יוצאים לנופש. מה זה משנה מתי נגיע למלון, העיקר שנהנים...

כמובן שהאווירה שם תתחמם מהר מאוד - בכל פעם שישראל מתרחק מהמטרה, או צריך להתעכב, או צריך להתמודד עם אירועים / קפריזות בלתי מתוכננות, הוא משתגע. ואילו כאשר הוא מבקש להאיץ, ישראלה משתגעת.

אז מה האיזון הנכון? מסבירים פסיכולוגים ופילוסופיים - האיזון הנכון, המביא לאושר, הוא השילוב בין השניים. קרי ליהנות מהדרך, ולנצל הזדמנויות, אולם שאלה יהיו בכיוון המקביל ויוליכו אותנו למטרה הסופית. קרי לעשות פעולות שנותנות הנאה בטווח הקצר, אולם גם משתלבות בתוכנית ארוכת הטווח שלנו.

ועל כן במקרה של ישראל וישראלה, האיזון הנכון הוא לצאת לדרך, ולהציב את המטרה, להגיע למלון, אולם ליהנות גם בדרך, ולעצור בנקודות שגם יתנו הנאה במיידי, אולם גם נמצאות, פחות או יותר, במסלול לכיוון המלון.

זה מה שאומר, לדעתי, השיר היפה הזה. יש לנו מטרה - שערי רקיע. אולם אנו צריכים ליהנות מהדרך. גם אם נגיע עוד מעט, ולא עכשיו, זה גם טוב, כי אנו עוברים בדרך יחדיו, ונהנים מכל צעד. באופן זה, גם אם הדרך רבה, אנו נעבור אותה בשמחה.

איך עושים זאת ?

איך דואגים גם ליהנות מהרגש, אולם גם לאזן אותו על ידי השכל? כאשר שאלתי את אבא שלי על הרגש, הוא אמר לי דבר יפה: "התפקיד של השכל הוא להציל אותנו מן הרגש". שמעתי - והפנמתי... כמו מציל בבריכה, שנותן לילדים להשתכשך וליהנות, אולם שומר מהצד, על מנת להתערב כאשר מסתמנת סכנה, כך גם השכל, צריך לאפשר לרגש לפעול, אולם להתערב במקרים המתאימים, על מנת להציל את הרגש מפני עצמו.

אמש עלתה לי הברקה על 3 דרכים כיצד לעשות זאת, בהתקשר עם הפרשה שיקראו השבוע בבית הכנסת, והיא פרשת כי תצא. פרשה זו נפתחת עם 3 סיפורים, שהם כחטיבה אחת. חז"ל אומרים שהסיפור הראשון הוא כנגד יצר הרע, אולם עיון במפרשים מעלה כי יש הסוברים שכל 3 הסיפורים קשורים זה בזה. ואכן, אתמול הם התחברו לי בקשר עם האיזון בין הרגש לבין השכל. לדעתי, כל הסיפורים האלה מנותקים מהמציאות, רוב הסיכויים שהם לא יקרו, ולכן (לפחות לגבי הסיפור על בן סורר ומורה) חז"ל כבר אמרו שדבר כזה לא היה ולא יהיה, וכולו מטפורה. באופן זה נראה לי שגם הסיפורים האחרים יש בהם אלמנט משמעותי של לימוד ומטפורה.

הסיפור הראשון: התמודדות עם רגש חזק - סיפוק חלקי

הסיפור הראשון מספר על חייל שיוצא למלחמה, ומנצח. ולאחר מכן הוא רואי בשבי אישה יפת תואר וחושק בה. כמובן שמבחינה שכלית הוא צריך להיזהר מכך כזהירות מפני אש. שהרי מדובר באישה שהיא שונאת (אויב), והיא לא מהעם שלך, לא מהמנטליות שלך, לא קשורה אליך. גם אם תביא אותה הביתה כל החברים והמשפחה לא יוכלו לקבל אותה. אז בשביל מה בכלל להתחיל? אולם הרגש גואה, החייל מתאהב, ובטוח שהכל יהיה בסדר, והם יחיה באושר ובעושר. מה לעשות?

כאן, באופן מפתיע, התורה אינה אוסרת על הקשר בין החייל לבין השבויה. היא מאשרת את הקשר, אולם מתנה אותו בתנאים. אם אתה באמת רוצה - אז תקבל אותה, אולם בתנאים הבאים: קח אותה אליך הביתה (אל תנצל ותזרוק), תן לה לגלח את ראשה, להסיר את צפרניה, להתאבל על משפחתה, תן לה את הזמן שלה במשך 30 יום לכל אלה. ולאחר מכן, אם אתה רוצה אותה, קח אותה לאישה ותן לה את כל הזכויות. ואם לא תרצה אותה, תשלח אותה לחופשי ואל תתעמר בה.

הסיפור הזה הוא דוגמה מדהימה להתמודדות עם רגש חזק ובלתי נשלט. רגשות כאלה שתובעים מימוש מיידי. שנותנים לך לחשוב ולהרגיש, שאם לא תנצל עכשיו, תפסיד את כל עולמך; את הזדמנות חייך. הילד הבוכה שרוצה את הסיפוק עכשיו ומיד. לבוא ולאסור עליו - זה כמעט בלתי אפשרי. החכמה היא לאפשר לו, אולם בתנאי. האדם שמטיבו הוא ישר דרך, יקבל את ההצעה, והשהות ומילוי התנאים יהוו מבחן עבורו - אם הוא עדיין אוהב אותה, ומוכן לקשור את גורלו בגורלה, אז "מים רבים לא יכבו את האהבה" - החודש הזה שהוא מחכה, לא יכבה את האהבה. אולם אם הוא מתחרט, אז עדיין הוא לא נקשר באותה שבויה באופן שהוא יצטער עליו כל ימי חייו.

וגם בתלמוד יש הוראה כזאת, שאם אדם מרגיש שמתגבר עליו יצרו והוא לא יכול להתאפק (מעין סוג של "אנוס"), מה יעשה? ילך לבית המדרש, יאמר "שמע ישראל", יזכור שהוא חולף, וכו', ואם כל זה לא עוזר והוא עדיין "חם" מה יעשה: ילבש שחורים, ילק לעיר אחרת , יעשה מה שיעשה, בצנעה, ויחזור. (קידושין מ., חגיגה טז.). אמנם עדיין הוא עובר עבירה, ועדיין הוא יצטרך לעשות על כך תשובה, אולם עדיף שיעשה את הרע במיעוטו מאשר מדברים שיגרמו הרבה יותר נזק.

באותה מידה - אדם שתוקף אותו בולמוס של רעב מה יעשה? קודם ישתה מים, יאכל ככל היותר דברים בריאים, ורק כאשר הוא שבע, יכניס קצת ג'אנק לגוף שלו. אמר לי חבר שעשה דיאטה - אחת העצות החשובות לדיאטה היא שתמיד יהיה לך במקרר דברים בריאים לאכול. אם אתה רעב, לפחות שלא תתנפל על הג'אנק.

ובאותה מידה - בחינוך ילדים. הילד רוצה, צועק, משתולל. לעתים באמת צריך להילחם נגדו. אולם לעתים צריך לאפשר לו את הדברים באופן כזה, על מנת שהוא יבין מעצמו כי מה שהוא מבקש אינו ראוי.

לכן - במקרים בהם הרגש הוא חזק וכמעט בלתי נשלט, הפתרון הוא לתת מילוי חלקי לרגש, לא מלא, ולהתנות את היתר בתנאים, לעכב, לתת לאדם זמן לעכל את ההתרחשויות, מתוך הנחה שאם מדובר ברגש רגעי, אז הוא יחלוף ולא יהיה צורך להתעמת איתו.

כל אלה טובים ליצר שמתגבר במהירות, וכפי שבא מהר, הולך מהר. אולם לעתים יש תחושות ויצרים שאינם חולפים כל כך מהר. מה עושים? בזה דן הסיפור הבא.

הסיפור השני: התמודדות עם רגש מתמשך ועם דילמה - באמצעות קווים אדומים

הסיפור השני מספר על אדם שיש לו שתי נשים. האחת אהובה והאחת שנואה [או פחות אהובה מהראשונה]. ושתיהן ילדו לו ילדים. ככל הנראה, האהובה נכנסה ראשונה להריון, אולם השניה ילדה קודם - למדים את זה מדיוקי מילים מהפסוקים, לא אכנס לזה כאן, אולם מי שירצה, אני אשמח להראות לו את זה. עכשיו, לגבר הזה יש העדפה ברורה למי שאהובה עליו. והוא יכול לבוא ולטעון, כי הוא רוצה להעניק יותר לבן של האהובה, כי היא נכנסה קודם להריון. אולם מה לעשות שהשנואה ילדה קודם וצריך להתחשב בה?

כאן לא מדובר ברגש חד פעמי, אלא במשהו שצריך לחיות ולהתמודד איתו. כאן אין גם אפשרות להשתמש בטכניקה הראשונה. כאן יש צורך בעניין אחר - זהו חוק, או קווים אדומים, שמתערבים על מנת לקבוע כללים מינימליים של מוסר שעליהם אין לעבור.

הוא עדיין יכול להעניק לבן של האהובה מתנות, יכול לפנק אותו. הכל טוב, אולם יש קווים אדומים - כאשר יגיע זמן הירושה, זהו קו אדום - הוא לא יכול לנשל את הבן של השנואה, אלא חייב לתת לו פי שניים.

באותה מידה, כל אדם צריך לקבוע לעצמו קווים אדומים שעליהם - הוא יסכים עם עצמו - או עם אחרים - שעליהם הוא לא יעבור. וכאשר הרגשות שלו ינסו לקחת אותו ולפרוץ קווים אלה - עצם העובדה שהוא קבע עם עצמו בעבר אותם, והכניס אותם לתודעה שלו - הם שיתנו לו את הכוחות, המודעות והכיוון להתמודד עם רגש זה (שיבין גם שרגש זה אינו נכון), עליו הוא עלול להצטער (שלא לומר - לצער אחרים).

הסיפור השלישי: בן סורר ומורה - דיכוי הרגש

הסיפור השלישי והקיצוני ביותר הוא על בן סורר ומורה, שמשחית כל דבר בדרכו, ואינו מתייחס לא לעצמו, לא להורים, ולא לשופטים. ולאחר שייסרו אותו והוא לא שומע, ומתרים בו פעם אחר פעם, צריך להוציא את הבן להורג. ושוב - חז"ל אומרים שסיפור כזה לא היה ולא יהיה. אם כך למה הובא בתורה - משום "דרוש וקבל שכר" - קרי תלמד מהסיפור הזה מה שאתה צריך ללמוד ובזה יהיה שכרך.

ומה הלימוד? שיש רגשות כאלה, כל כל עזים, כל כך הרסניים, שאי אפשר לספק אותם באופן חלקי ולדחות את יתר הסיפוק לזמן אחר (כמו העצה הראשונה) ואי אפשר לתחום אותם בקווים אדומים (כמו העצה השניה) וסופם רע ומר (וכך כתוב במאמרי חז"ל - שבן סורר ומורה נידון על שם סופו, כאילו לאן הוא עלול להתדרדר ולהגיע). במצב כזה חובה לעשות את המעשה הקשה ביותר, והוא לדכא את הרגש הזה ולהילחם בו בכל דרך אפשרית. כאמור, זה המקרה הקשה ביותר, ומשתמשים בכך רק כאשר אין שום דרך אחרת.

לסיכום

הקב"ה נתן לנו במתנה גם רגש וגם שכל. שניים אלה חייבים לבוא לידי ביטוי בחיים שלנו. לכל אחד יתרונות וחסרונות. אי אפשר להישען רק על הרגש, ואי אפשר להישען רק על השכל.

ההתלהבות, השמחה והאושר - הינם רגשות. על מנת ליהנות מהם צריך להרגיש. אלא שגם לרגש יש חסרונות ועל כן השכל אמור לשמור עליו. השמירה מתבצעת ב-3 דרכים כאשר נוצר קונפליקט בין השכל לבין הרגש (הרי לא תמיד נוצר כזה קונפליקט - העניין הוא כיצד להתמודד כאשר נוצר קונפליקט כזה).

אומר רבי נחמן מברסלב (תורה קלח), על הפסוק "לך אמר ליבי בקשו פני":

1. עיקר האלוקות היא בלב. 

2. מי שהוא בר לבב - שיש לו לב נקי - הוא יוכל לידע עתידות, על ידי מה שהלב אומר לו. 

3. "כי מה שהלב אומר הם דברי ה' ממש"

וכן כתוב - "ולישרי לב - שמחה". 

עם זאת, מה יעשה מי שהלב שלו אינו נקי ואינו טהור? והוא חושש שליבו יטה אותו ויוציא אותו מאיזון? לכך יש 3 דרכים:

הדרך הראשונה, היא לאפשר את מילוי הרגש אולם במידה פחותה ולנסות לדחות את המיצוי המלא לזמן אחר ולהתנות בתנאים, ואז לבדוק האם הרגש עדיין חזק. ואם כן, ויתמלאו התנאים, אפשר יהיה לממש את הרגש באופן מלא.

הדרך השניה, אם הרגש עדיין חזק והרסני, צריך להעמיד קווים אדומים ואותם לא לאפשר לחצות. ולראות האם אפשר לקיים את הרגש בתוך הקווים האדומים. קרי יהיה קיום חלקי של הרגש.

הדרך השלישית, הינה במקרים שהרגש חזק מאוד והרסני וכולו מחוץ לקווים האדומים, פשוט חייבים לדכא אותו בכל אמצעי ואז צריך להשתמש בהתנהגות שכלית לחלוטין.

תפארת האדם - האיזון

האדם, אומר ה"בן יהוידע" על פי דברי הגמרא בערובין, הוא "קדירה דשותפי": הרכב מיוחד המכיל הפכים שונים. חומר ורוח; שכל ולב; הגיון ורגש. ובדברי רבי נחמן מברסלב יש בעולם, וכמובן באדם - הכוח המושך והכוח המונע. האדם זקוק לחום ולקור גם יחד; לאש, אבל גם למים. לקלילות אולם גם לרצינות – לאדמה, אולם גם לאוויר. הוא זקוק לקיבעון ולמסגרות, אולם גם לחידוש.

כל אלה צריכים להסתדר בתוך גוף אחד.

תפארת האדם היא באיזון. האיזון שהוא מצליח להגיע אליו בכל רגע ורגע תוך מציאת הנקודה שבה באים לידי מימוש, במשקל ובמינון הנכון, כל המרכיבים האלה. ולא בכדי ספירת התפארת הינה ספירת האיזון.

כל מי שמכיר או חווה בעצמו או מקרובים, אנשים הסובלים מבעיות לחץ דם, יודע שמילת המפתח אצלם היא "איזון". והוא הדין לאנשים הסובלים מבעיות של קרישת הדם. או בעיות של סוכר וכדומה – כל אלה מקבלים תרופות על בסיס יומיומי, על מנת שיישמרו באיזון. יציאה מהאיזון משמעותה, לגבי אנשים אלה, עלולה להגיע לסכנת חיים.

איזון חייב להיות גם בנפש. אדם שאינו מאוזן, הופך להיות לא יציב, לא צפוי ואף מסוכן – אם מחמת שהוא עלול להזיק לעצמו או להזיק לאחרים.

הפסיכולוגיה גורסת, כי כל אדם פועל על פי ערך אחד או שניים שהם מרכזיים בחייו (בתהליך של אימון, למשל, המטרה הראשונית היא לזהות מהו אותו ערך). ערך זה מסתרר מאחרי מרבית ההחלטות והפעולות שהוא פועל בחייו. מעניין לגלות, כי ערך זה עלול לבוא לידי ביטוי, באותו אדם, בכיוונים מנוגדים; במלים אחרות: הסנדלר הולך יחף...

למשל: אחד, אוהב מאוד את החופש ואת השליטה העצמית במהלך חייו. כלפי חוץ הוא פועל ומתנהל כך שהשליטה תישאר בידיו. עם זאת, דווקא אותו אדם כובל את עצמו במקומות אחרים, אולי אפילו בשם החופש, ו"נתקע" תוך שהוא מוותר על החופש שלו, בלי שהוא בכלל מודע לכך.

אישה שניה, מעריכה מאוד את הערך של נתינה והשקעה; בשלה היא עלולה לזנוח את יקירה.

אדם שלישי, מוציא לעתים כספים ללא הבחנה היגיון וסדר, למרות שמבחינתו אחד הערכים החשובים ביותר הוא הביטחון הכלכלי.

רביעי, מעריך את ערך האופטימיות והשמחה, וכך הוא מפגין אותה כלפי חוץ ומתנהג כך, אולם במקרים רבים ניתן לראות אותו נקלע למבוך פסימי.

לחמישי חכמה מיוחדת. בשלה הוא עשוי לסמוך על חכמתו ולהיכשל – יוסיף דעת יוסיף מכאוב. למשל פלוני פיתח/אימץ שיטה מסוימת ל"קריאת" בני אדם והיא אינה פועלת תמיד, אולם מרגע שהיא נמצאת בראש שלו, הוא לא יכול להימלט ממנה (בהשאלה – כמו עם הסיפור עם השפן והצב).

מכירים? מתחברים? ובכן, בחלק מהמקרים, בירור יעלה, כי העובדה שאנו חושבים שיש לנו תכונה מסויימת, או ערך מסוים שאנו מאמינים בו, אינה אומרת שכך זה באמת במציאות; יתכן שמאחרי הערך מסתתר ערך אחר (לדוגמה: במקום ביטחון כלכלי, הערך האמיתי המניע אותו אדם הוא נהנתנות). עם זאת, ברור כי במקרים רבים לאותו ערך יש השפעה בכיוונים מנוגדים על אותו אדם. דווקא בשל כך חשוב מאוד האיזון בהפעלת אותו ערך שמניע אותנו.

השבוע אנו קוראים על מעשהו של פנחס, אשר הרגע של קנאה לקב"ה הרג את נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא. זמרי הזה היה ראוי לכל גנאי - הוא כאדם נעלה, הלך בראש אלה ששכבו עם בנות מואב והתפתו אחריהן לעבודה זרה, מה שהיווה למעשה פריצה של כל הקודים וכל הכללים שהיו במדבר. על פי התורה, הדבר גרם למגיפה גדולה. התורה מספרת לנו שהקב"ה נותן לפנחס ברית שלום.

בריתו של הקב"ה היא השלום. ברית זו הוא נותן לפנחס. ובגין מה? בגין מעשה הרג מכוון. מה פשר הדברים? בפשט – הקב"ה ביקש להגן על פנחס מפני נקמה של בני שבט שמעון. אולם (להבדיל אלף אלפי הבדלות) הקב"ה גם ביקש להגן על קין – אולם לא נתן לו ברית שלום, אלא שם עליו – להיפך, את אות הקין. אם כך, מה מהותה של ברית השלום ומדוע זכה לה דווקא פנחס?

אותו עניין בא לידי ביטוי, בצורה מוגזמת אמנם, עם פנחס. פנחס הוא כהן. הוא עתיד להיות כהן גדול, לאחר אלעזר. הכהן הוא איש השלום – כמו אהרון "הווה מתלמידיו של אהרון: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות..." דווקא הוא, בעל ערך השלום שלא הגיב לכל המלעיזים עליו ועל מוצאו, עשה את שעשה לזמרי, על מנת להוביל לשלום הציבור, בראותו את המגפה. המעשה שעשה היה מהופך למשמעות הרגילה של המושג "שלום" אך יחד עם זאת, נבע מאותו המקום.

בעקבות הדברים שאמרנו על חשיבות האיזון, ננסה להבין מדוע הקב"ה נתן דווקא לפנחס את ברית השלום: הקב"ה, שראה שפנחס עשה זאת ממקום טהור, לא איטרסנטי, בירך את פנחס בברכת האיזון. שכן לעתים ראוי לעשות את המעשה הקיצוני; אולם מעשה קיצוני אחד עלול להוביל למעשים קיצוניים אחרים, שבינם לבין איזון, או בינם לבין הערך הראשוני מכוחו פעל – אין מאומה.

גם אנו לעתים נדרשים לעשות מעשים קיצוניים. אולם תמיד צריך לזכור שהם נעשים רק בדלית ברירה, ורק אם קיימת הפרה חמורה של האיזון, ורק בדרך זו ניתן להשיב את האיזון על כנו. ובמקביל לזכור, כי מעשים קיצוניים, כשמם, בין בבית, בין במשפחה, בין עם חברים ובין בעבודה - צריכים להיעשות רק במקרים הנדירים המוצדקים. וכפי שכבר נאמר: הפזיזות, מן השטן, והמתינות - מן הרחמן.