יום רביעי, 30 ביוני 2010

תפארת האדם - האיזון

שיתוף

האדם, אומר ה"בן יהוידע" על פי דברי הגמרא בערובין, הוא "קדירה דשותפי": הרכב מיוחד המכיל הפכים שונים. חומר ורוח; שכל ולב; הגיון ורגש. ובדברי רבי נחמן מברסלב יש בעולם, וכמובן באדם - הכוח המושך והכוח המונע. האדם זקוק לחום ולקור גם יחד; לאש, אבל גם למים. לקלילות אולם גם לרצינות – לאדמה, אולם גם לאוויר. הוא זקוק לקיבעון ולמסגרות, אולם גם לחידוש.

כל אלה צריכים להסתדר בתוך גוף אחד.

תפארת האדם היא באיזון. האיזון שהוא מצליח להגיע אליו בכל רגע ורגע תוך מציאת הנקודה שבה באים לידי מימוש, במשקל ובמינון הנכון, כל המרכיבים האלה. ולא בכדי ספירת התפארת הינה ספירת האיזון.

כל מי שמכיר או חווה בעצמו או מקרובים, אנשים הסובלים מבעיות לחץ דם, יודע שמילת המפתח אצלם היא "איזון". והוא הדין לאנשים הסובלים מבעיות של קרישת הדם. או בעיות של סוכר וכדומה – כל אלה מקבלים תרופות על בסיס יומיומי, על מנת שיישמרו באיזון. יציאה מהאיזון משמעותה, לגבי אנשים אלה, עלולה להגיע לסכנת חיים.

איזון חייב להיות גם בנפש. אדם שאינו מאוזן, הופך להיות לא יציב, לא צפוי ואף מסוכן – אם מחמת שהוא עלול להזיק לעצמו או להזיק לאחרים.

הפסיכולוגיה גורסת, כי כל אדם פועל על פי ערך אחד או שניים שהם מרכזיים בחייו (בתהליך של אימון, למשל, המטרה הראשונית היא לזהות מהו אותו ערך). ערך זה מסתרר מאחרי מרבית ההחלטות והפעולות שהוא פועל בחייו. מעניין לגלות, כי ערך זה עלול לבוא לידי ביטוי, באותו אדם, בכיוונים מנוגדים; במלים אחרות: הסנדלר הולך יחף...

למשל: אחד, אוהב מאוד את החופש ואת השליטה העצמית במהלך חייו. כלפי חוץ הוא פועל ומתנהל כך שהשליטה תישאר בידיו. עם זאת, דווקא אותו אדם כובל את עצמו במקומות אחרים, אולי אפילו בשם החופש, ו"נתקע" תוך שהוא מוותר על החופש שלו, בלי שהוא בכלל מודע לכך.

אישה שניה, מעריכה מאוד את הערך של נתינה והשקעה; בשלה היא עלולה לזנוח את יקירה.

אדם שלישי, מוציא לעתים כספים ללא הבחנה היגיון וסדר, למרות שמבחינתו אחד הערכים החשובים ביותר הוא הביטחון הכלכלי.

רביעי, מעריך את ערך האופטימיות והשמחה, וכך הוא מפגין אותה כלפי חוץ ומתנהג כך, אולם במקרים רבים ניתן לראות אותו נקלע למבוך פסימי.

לחמישי חכמה מיוחדת. בשלה הוא עשוי לסמוך על חכמתו ולהיכשל – יוסיף דעת יוסיף מכאוב. למשל פלוני פיתח/אימץ שיטה מסוימת ל"קריאת" בני אדם והיא אינה פועלת תמיד, אולם מרגע שהיא נמצאת בראש שלו, הוא לא יכול להימלט ממנה (בהשאלה – כמו עם הסיפור עם השפן והצב).

מכירים? מתחברים? ובכן, בחלק מהמקרים, בירור יעלה, כי העובדה שאנו חושבים שיש לנו תכונה מסויימת, או ערך מסוים שאנו מאמינים בו, אינה אומרת שכך זה באמת במציאות; יתכן שמאחרי הערך מסתתר ערך אחר (לדוגמה: במקום ביטחון כלכלי, הערך האמיתי המניע אותו אדם הוא נהנתנות). עם זאת, ברור כי במקרים רבים לאותו ערך יש השפעה בכיוונים מנוגדים על אותו אדם. דווקא בשל כך חשוב מאוד האיזון בהפעלת אותו ערך שמניע אותנו.

השבוע אנו קוראים על מעשהו של פנחס, אשר הרגע של קנאה לקב"ה הרג את נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא. זמרי הזה היה ראוי לכל גנאי - הוא כאדם נעלה, הלך בראש אלה ששכבו עם בנות מואב והתפתו אחריהן לעבודה זרה, מה שהיווה למעשה פריצה של כל הקודים וכל הכללים שהיו במדבר. על פי התורה, הדבר גרם למגיפה גדולה. התורה מספרת לנו שהקב"ה נותן לפנחס ברית שלום.

בריתו של הקב"ה היא השלום. ברית זו הוא נותן לפנחס. ובגין מה? בגין מעשה הרג מכוון. מה פשר הדברים? בפשט – הקב"ה ביקש להגן על פנחס מפני נקמה של בני שבט שמעון. אולם (להבדיל אלף אלפי הבדלות) הקב"ה גם ביקש להגן על קין – אולם לא נתן לו ברית שלום, אלא שם עליו – להיפך, את אות הקין. אם כך, מה מהותה של ברית השלום ומדוע זכה לה דווקא פנחס?

אותו עניין בא לידי ביטוי, בצורה מוגזמת אמנם, עם פנחס. פנחס הוא כהן. הוא עתיד להיות כהן גדול, לאחר אלעזר. הכהן הוא איש השלום – כמו אהרון "הווה מתלמידיו של אהרון: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות..." דווקא הוא, בעל ערך השלום שלא הגיב לכל המלעיזים עליו ועל מוצאו, עשה את שעשה לזמרי, על מנת להוביל לשלום הציבור, בראותו את המגפה. המעשה שעשה היה מהופך למשמעות הרגילה של המושג "שלום" אך יחד עם זאת, נבע מאותו המקום.

בעקבות הדברים שאמרנו על חשיבות האיזון, ננסה להבין מדוע הקב"ה נתן דווקא לפנחס את ברית השלום: הקב"ה, שראה שפנחס עשה זאת ממקום טהור, לא איטרסנטי, בירך את פנחס בברכת האיזון. שכן לעתים ראוי לעשות את המעשה הקיצוני; אולם מעשה קיצוני אחד עלול להוביל למעשים קיצוניים אחרים, שבינם לבין איזון, או בינם לבין הערך הראשוני מכוחו פעל – אין מאומה.

גם אנו לעתים נדרשים לעשות מעשים קיצוניים. אולם תמיד צריך לזכור שהם נעשים רק בדלית ברירה, ורק אם קיימת הפרה חמורה של האיזון, ורק בדרך זו ניתן להשיב את האיזון על כנו. ובמקביל לזכור, כי מעשים קיצוניים, כשמם, בין בבית, בין במשפחה, בין עם חברים ובין בעבודה - צריכים להיעשות רק במקרים הנדירים המוצדקים. וכפי שכבר נאמר: הפזיזות, מן השטן, והמתינות - מן הרחמן.