 |
| נביעת מעין. תמונה מהרשת |
בס"ד
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ.
....
וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה.
וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל;
וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת.
וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב--רֹאשׁ הַפִּסְגָּה;
וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.
ספר במדבר, פרק כא פסוק יז.
שירת הבאר קוראים לה. לא רק מים חיים יש בה, אלא שירת החיים. החיים הם עליה אחת מתמשכת. ילכו מחיל אל חיל. האושר טמון בתחושת ההישג. ותחושת ההישג טעונה סימון מטרה והתקדמות נחושה לכיוון היעד. השילוב של כל אלה מביא תחושה טובה של הישג, של יכולת, של ערך, של הצלחה.
המחקרים מראים, כי האושר מגיע כבר מאותו רגע שאדם קבע לו את היעד והתחיל לפסוע אליו. בשלב מסוים מתגברים הקשיים ומופיעים אתגרים. וכל התגברות על אתגר כזה מעוררת שוב את תחושת האושר והיכולת. ודווקא כאשר אדם מתקרב להגשמת יעדו, אזי מחד אושרו עולה, אולם מאידך הנפילה קרובה מאוד. אם אותו אדם מגשים את יעדו יכול ויהיה מאושר מאוד באותו רגע (אך לאו דווקא) אולם, אם לא סימן כמה צעדים קודם לכן את היעד הבא, הרי שבעת השגת אושרו הוא עלול לחוות ריקנות ונפילה. זו המשמעות של "ילכו מחיל אל חיל" וזה המסר העיקרי של שירת הבאר – מסר העליה המתמדת.
השלב הראשון של העליה מגיע מהמדבר, מהמקום של האין. מהמדבר. הצורך בדיבור העצמי, בשכנוע שאני מסוגל. בתנועה קדימה. זו היציאה לדרך אל הבלתי נודע, עם אמונה גדולה. קשה מאוד לצאת לדרך מהמדבר. תנאי הפתיחה קשים ביותר. חם. מעיק. התנאים הקשים גורמים לאדם להתכנס בתוך עצמו או להתחבא באיזו מערה. אבל במידה מסוימת, כל יציאה למסע יש בה משהו מהמקום של האין, של החוסר, של הבלתי נודע. וגם מהמקום הזה, הנמוך, אפשר לצאת ולהגיע למעלה.
השלב השני הוא שלב המתנה. ברגע שיצאנו לדרך, אנו מתחילים ללקט מתנות הנמצאות בשולי הדרך. המתנות מגיעות דווקא מהמקום של הקושי. הקושי קורא לנו להתגבר עליו. ההתגברות מעוררת את השמחה. שמחת ההתקדמות נותנת כוחות מחודשים. אנו מתחזקים וגם למדים, ואז כל צרה נהפכת לאוצר וכל אתגר הופך להישג. החיזוקים שאנו מקבלים מההתקדמות, ההצלחות הקטנות, לדעת לקבל את המתנות האלה בראש ולב פתוחים. אלמלא יצאנו לדרך, לא חווינו אתגרים. ואלמלא האתגרים, לא הזדמנו לנו מתנות. החכמה היא לקלוט, לראות, להתחבר לטוב ולא להתייאש מהפחדים והפורענות.
השלב השלישי הוא שלב הנחליאל, או – נחלי–א'ל. כאשר האדם מצליח לראות מתנה בכל מכשול, כאשר הוא מתגבר ותופס קצב, אז המתנות הקטנות הופכות לנחלים של שפע. ממקום של מדבר צחיח מגיעים למקום של מים חיים, של זרימה, שנותנים רוח גבית לרוץ קדימה. זה המקום לנצל את השפע הזה, לנצל את המומנט, את הרוח הגבית, ולהתקדם למטרה. לא לעצור.
השלב השלישי הוא שלב הבמות – כאן כבר רוכבים על גלי ההצלחה, ומגיעים להגשמת יעדי משנה בדרך. כל במה היא הישג, היא יעד מרכזי. אולם במה עצמה היא גיא, לעומת הבמה הבאה הגבוהה יותר. וכך אנו מגיעים לבמה אחת, שהופכת לגיא, וממנה ממשיכים לבמה אחרת. כל במה היא הישג משמעותי, הנותנת כוחות להמשיך קדימה. מובן שככל שעולים בגובה הטיפוס הופך קשה ומאתגר יותר, אולם ברגע שמבינים שאנו מלקטים מתנות בדרך, ברגע שהקב"ה איתנו, וכבר ראינו הצלחות משמעותיות, המעניקות לנו ביטחון וכוחות, נוכל להתגבר על המכשולים ולעלות מבמה לבמה.
אם עשינו כל זאת, לבסוף נגיע לפסגה. הפסגה הוא המקום בו סיימנו את הדרך באופן סופי, את כל העליה, עד למעלה. זו תחושה מדהימה, של השלמה, של הגשמה, של הצלחה למרות כל הקשיים. ומשם משקיפים על פני הישימון, רואים מהיכן יצאנו, מהמקום הנמוך והקשה, ופשוט איננו מסוגלים להבין כיצד הצלחנו להגיע כל כך גבוה. ומבינים ומפנימים, שאין כוח היכול לעמוד בפני ההתמדה והנחישות.
ולבסוף, אנו נישאר בפסגה הזאת, עד שהיא תהפוך עבורנו לישימון בפני עצמה, וניאלץ לצאת ממנה לדרך חדשה, לעבר הפיסגה הבאה. או אז הבאר תתחיל לעלות ולגאות בקרבנו, ושירה יפרוץ מתוכנו – עלי באר!, ומשם נתחיל את המסע החדש, עם שיר ישן בלב.
* בקרוב תיפתחנה אי"ה סדנאות אימון [coaching] קבוצות [קבוצות קטנות] בשילוב מפגשים אישיים, עם ד"ר שי שגב. בכל סדנה עשרה מפגשים חווייתיים שייערכו אחת לשבוע, בשעות הערב, בגבעת שמואל. מספר המקומות מוגבל. הענקת כלים אפקטיביים להזיז את חיינו צעד אחד גדול קדימה.
