הפלא הגדול והעצום - לחג הפסח

טבעו של עולם, שהחזק טורף את החלש. והרוב בולע את המיעוט. כך זה בין החיות, כך זה בין בני אדם, וכך בין האומות.

אם כך, איך יכול להיות שעם ישראל ממשיך להתקיים?

ומקל וחומר, ששוב ושוב המעצמות החזקות ביותר הכריזו עלינו מלחמה
מצרים, אשור, בבל, פרס, רומא, הנאצים, מדינות ערב....
ויותר מכולם - הנצרות ובראשה הוותיקן.

עד שלא מגיעים לפולין לא מבינים ולא תופסים מהי המשמעות של עם שלם, שמקבל החלטה לקחת משאבים אדירים, להקים מפעלי מוות ואופרציה שלמה, רק על מנת להשמיד אותנו. והוא לא עשה זאת לבדו, אלא קיבל עזרה מעמים אחרים, משלטונות אחרים, ומכאלה שהחליטו לעמוד בצד ולתת להם לעשות את העבודה.

יתרה מכך, עד שלא לומדים היסטוריה, לא מבינים איזו שנאה עמוקה ותהומית הכניסה הנצרות בלב מאמיניה, שאת היהודים צריך להשפיל עד עפר, ולעולם לא תהיה להם מדינה. 2000 שנה סבלנו מעלילות שונות ומשונות ומשנאה ממוקדת ופוגרומים נוראיים ואכזריים.

וגם ללא מלחמות כאלה, הרי בכל דור ודור סבלנו מגירושים ופוגרומים כמעט בכל מקום בו היינו.

איך הצלחנו לשרוד?

איך יכול להיות שיהודים עדיין קיימים?

איך הצלחנו לחזור לארץ הזאת? ולהקים מדינה?

[ושאלה לא פחות חשובה - איך יתכן שקיימים עוד יהודים מאמינים לאחר כל מה שעברנו במהלך הדורות?!?]

יהודים חזרו לבתים שלהם לאחר השואה והמקומיים קיבלו את פניהם בפליאה - "האם ייתכן שאתם עוד קיימים? האם ייתכן שעוד נותרו יהודים על פני האדמה? איך זה יתכן ?!?"

רק הפלא הזה (גם מבלי להתייחס לעוד נסים מדהימים אחרים) צריך להדהים אותנו ולמלא אותנו בתחושת גאווה אדירה.

לא רק אותנו הוא מדהים - הוא הדהים את כל הפילוסופים הגדולים במהלך השנים. לא בכדי היו אמונות שונות, שהעם היהודי הוא מכושף. ראו למשל בתמונה את דבריו של מארק טוויין. והוא לא היחיד.

מדי פעם בפעם במהלך כל הדורות אנחנו שומעים, לא רק מפי השונאים שלנו, אלא גם מפי האוהבים, מתוכנו, שהמצב חמור, ועומדת לקרות קטסטרופה, וזה חורבן הבית השלישי, ואנחנו עומדים להיחרב פעם נוספת וכו' וכו'. וחייבים לומר שבאופן סטטיסטי, טבעי, יתכן והצדק עימהם. הכיצד יתכן שאנחנו נשרוד כאשר מסביבנו עשרות מיליונים של שונאים?

נכון, יש לנו צבא נפלא ומשוכלל. והצבא הזה מגן עלינו יומם ולילה. אבל זה יכול להסביר אולי 70 שנה בתולדותינו. ומה עם 2000 שנה בגלות, שיהודים לא ידעו להחזיק נשק ביד ולא יכלו להשתמש בו?

ובכן, התשובה יכולה להיות אחת מן השתיים -

[1] או שהעם היהודי הוא החזק ביותר בעולם אי פעם. ויש לו חוזק לא טבעי, לא ברור, לא מובן. לא חוזק מספרי, ולא חוזק פיזי, ולא חוזק של נשקים.

[2] או שיש מישהו חזק מאוד ששומר עלינו. [וכמובן שאם כך הדבר, חשוב לעצור רגע ולשאול - למה דווקא אותנו? מה מיוחד בנו? ומה התפקיד שלנו, כנובע מכך?]

שווה לעצור על כך ולומר כמה מלים בליל הסדר, ליד "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו........"

חג שמח לכולנו!

מגדל בבל המודרני

ביום ראשון השבוע הזדמנתי להקרנה מיוחדת של הסרט "הסודות של איידה", יחד עם במאי הסרט, אלון שוורץ, אשר נתן הקדמה לפני הסרט והשיב על שאלות לאחריו. מכיוון שאני ממליץ מאוד לצפות בסרט, לא ארחיב לגביו, ואף לא אפרט כאן את התובנות שלי ממנו, אלא רק אספר בקצרה במה מדובר.

זה סרט דוקומנטרי, שהוסרט בזמן אמת. המאורעות שבסרט אינם מבויימים, אלא התפרסו על פני 4 שנים, כאשר הדברים קורים בזמן אמיתי, וכך הסרט צולם.

במאי הסרט הוא אחיינו החורג של יצחק. יצחק נולד שבעה חודשים לאחר תום מלחמת העולם השניה, וגדל במושב כפר ידידיה למשפחה אוהבת, עם אח ואחות. בהיותו צעיר לימים הוא שומע מחבריו לכיתה, שההורים שלו אינם ההורים האמיתיים. הוא מגיע הביתה, מזועזע, ושואל את ההורים האם זה נכון. הוריו השיבו לו בצער שאכן כן, שהוא הגיע לארץ לבדו בעליית הנוער, ואין להם יותר פרטים לספר לו.

לאחר כמה שנים אמו של יצחק, איידה, הצליחה ליצור איתו קשר, והגיעה לראשונה לבקרו לכבוד חגיגת בר המצווה שלו. מאז הוא שמר איתה על קשר. למרות שבמהלך השנים שאל את אמא שלו שאלות על עברה, ומדוע היא שלחה אותו לישראל, היא סירבה לשתף, למעט העובדה שהוא נולד במחנה העקורים ברגן בלזן, ושאבא שלו היה אדם טוב.

מה שאמא שלו לא סיפרה לו, וגם משפחתו החורגת לא סיפרה לו, הוא שיש לו אח עיוור, אי שם בעולם. איידה סיפרה זאת לאחים ולהורים המאמצים, אולם השביעה אותם שישמרו זאת בסוד, ועל כן כל השנים, כולם שמרו זאת בסוד ואפילו ההורים והאחים החורגים לא ידעו שהיא סיפרה לכולם. 

לפני כחמש שנים יצחק יצא למסע לפולין עם נכדתו וחזר עם תחושות מאוד חזקות, והנושא נפתח. פתאום הוא נדהם לגלות שהיה לו אח. ומתחיל מסע מרתק לאתר את האח הזה. עם כל החששות, מה יקרה אם האח לא ירצה לדבר איתו ולהיות איתו בקשר.

והוא מאתר את האח, בשם שפסל'ה, המתגורר בקנדה והם נפגשים הפגישה מרתקת מאוד. ואז מתברר כי האבא (שיצחק לא הכיר ומעולם לא פגש) היה עם שפסל'ה, ואילו האמא היתה עם יצחק.

מתחיל עתה פרק ב' והוא הפגישה של שפסל'ה עם אמו. והסרט מלווה את שפסל'ה שסבל מחרדות נטישה קשים כל חייו, מה יהיה כאשר יפגוש את אימו, שלא ראה אותה מזה 65 שנה, האם היא תכיר אותו? האם תכיר בו או תתכחש אליו.

ולאחר שהם נפגשים מתחיל פרק ג' והוא הניסיון להבין למה פעלה האם כפי שפעלה. מדוע הפרידה את הילדים. מדוע התנכרה לשפסל'ה. מי היה האבא ומה הסיפור שלו. על כך לא ארחיב.

הסיפור פותח צוהר לתקופה פחות מוכרת ופחות מדוברת בהיסטוריה הישראלית, והיא תקופת מחנות העקורים שלאחר השואה. מאות מחנות עקורים קמו ברחבי אירופה. האחרון שבהם נסגר בשנת 1957 (!)

החיים במחנות העקורים לא היו קלים כלל וכלל, ואין מקום להאריך בנושא, אולם המאפיין העיקרי הוא תשוקת החיים העצומה שהתפרצה שם, לאחר שנים של דיכוי וקשיים על אנושיים, חדוות השחרור הביאה איתה רצון עז, תשוקה בלתי נתפסת, להתחבר, להחזיר מהר הכל, כל מה שאבד, ליהנות מהחיים.

חתונות במחנה העקורים. רגע מרגש של שיקום ותקומה מתוך ההריסות
הסיפור מאחרי התמונה מופיע כאן

תוך שנה שנתיים נולדו במחנות העקורים עשרות אלפי ילדים – הבייבי-בום הכי גדול שאי פעם נרשם בהיסטוריה. מחנות העקורים נוצרו מערבוב בלתי נתפס של אנשים, מקומות, עדות, שפות, ומהם יצא עולם חדש פשוטו כמשמעו. מעולם זה נולדו יצחק ושפסל'ה, הופרדו מהוריהם והגיעו למשפחות אחרות, ורק במקרה נודע להם חלק מההיסטוריה שלהם. ומי יודע כמה עוד כאלה נזרקו ברחבי העולם לחיים חדשים, למשפחות אחרות, וכדומה.

הסרט מהמם מבחינת עריכתו, מרגש מאוד מאוד. הוא לא הותיר ולו עין יבשה אחת בקהל.

כפי שפתחתי, לא אוכל לשתף אתכם בתובנה שעלתה לי מהסרט, תובנה אחת שלו בעבורה שווה לצפות בו, אולם כן אוכל לשתף שקמתי יום למחרת, ופתאום הדבר פתח לי צוהר לסיפור הידוע שבו נפתח השבת – יוסף ואחיו. הירידה למצרים. המערבל הזה שנקרא "הגלות" ותוצאותיו.

[*] כל השאלה הזאת שמפנים ליוסף – מדוע הוא לא הלך לחפש את הוריו? מדוע לא שלח להם מסר? מדוע לא הודיע שהוא חי? – כאשר אתם צופים בסרט כזה, מתוודעים לעוצמת הרגשות שאופפת אותו, השאלה מתהפכת – מדוע האחים לא חיפשו אותו? הם רואים כמה יעקב סובל. אז זהו? יש שבועה ולכן הם פטורים? במשך 13 שנה יוסף עבד ואסיר. ולא שומע שמישהו מחפש אותו. מישהו דואג לו. מישהו מנסה להשיג אותו. מה הוא אמור לחשוב? מישהו חושב על חרדת הנטישה של יוסף? על הטראומה להיות בארץ זרה בלי אף אחד, והוא בן 17 בלבד?

[*] החששות העצומים של יוסף לפני הפגישה עם יעקב. האם אבא יקבל אותי? האם הוא זוכר אותי? איזה אבא אראה, לאחר 22 שנה?

[*] הבכי של יוסף, שנראה אולי מוגזם בסיפור המפגש עם אחיו, הופך להיות מובן מאוד, כאשר צופים בסרט הזה.

[*] ולסיום, בעת היציאה ממצרים, כל התופעה הזאת שנקראת "ערב רב" מקבלת משמעות חדשה ועוצמתית.

הגיגים על אהבה

הגיגי אהבה | שי שגב

כאשר הקב"ה נגלה למשה, הוא מסביר לו מדוע (שמות ג' ז):

רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם;

וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו"

מבחינת הפשט (המובן הפשוט של המלים) אומר הקב"ה למשה, כי הוא ראה את הצער והשיעבוד, ולכן ירד להציל אותם. אולם לא די בכך. מי שקורא קצת יותר, מבין שהנושא מעט בעייתי.

"ראה ראיתי" – כאשר פועל מופיע בצורה כזאת, הוא מפורש בד"כ על משהו כפול ומכופל. כמו "נתון תיתן" – שוב ושוב, אפילו מאה פעמים. וכן הלאה. זאת אומרת, "ראה ראיתי" – הקב"ה ראה כמה פעמים את הסבל של עם ישראל. ואם כך, מדוע הוא נותן להם לסבול? מדוע הוא לא מציל אותם?

והשאלה רק מתחזקת כאשר קוראים את ההמשך: את צעקתם שמעתי... כי ידעתי את מכאוביו". מה רוצים לומר לנו כאן? מהי משמעות המילה "כי"? תיאור סיבה? אני שמעתי את הצעקות, כי אני יודע כמה כואב להם? ואם כך למה?

בא רש"י ונותן פירוש על דרך הדרש. הדרש אמור לפתור את הבעיות העולות מן הפשט. ומסביר – ראה ראיתי – הכוונה שהקב"ה ראה שתי ראיות. ראיה אחת היא הסבל של עם ישראל בהווה. אולם ראיה שניה היא ראיה עתידית- העובדה שבני ישראל, אם ייצאו, יחטאו בחטא העגל, החטא המסמל את הבגידה של עם ישראל בקב"ה, כאשר עשו להם עגל מזהב, ואמרו "אלה אלוהיך ישראל".

במלים אחרות, הדרש מסביר לנו כי היה כאן קונפליקט עצום – האם לגאול את עם ישראל, גם כאשר אתה יודע שהם עתידים לחטוא בחטא של בגידה? והשאלה הזאת גם מבהירה את המשך הפסוק – מדוע הקב"ה היה מוכן לראות את הקושי, מדוע הוא היה מוכן לשמוע את הצעקות? מכיוון שהוא ידע את המכאובים שעתידים לצאת מהם. את החטאים העתידיים.

אם ידע שבני ישראל יחטאו בעגל - מדוע הוציא אותם?

אם כך, נשאלת השאלה – אז מדוע גאל אותם? מדוע הוציא את בני ישראל? על כך יש לנו תשובה בהמשך הפסוקים.

בתחילה מסביר הקב"ה למשה, כי זו העת שצעקת בני ישראל הגיעה אליו, לאור הלחץ והשיעבוד המצרי, ועל כן הוא רוצה לשלוח אותו אל פרעה. זאת אומרת, עתה, כאשר מלאה סאת השיעבוד, הגיעה עת הגאולה. אולם לא די בכך, בהמשך יאמר הקב"ה למשה את הדברים הבאים (שמות ו ה): "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי."

זאת אומרת, הקב"ה גאל את ישראל ממצרים, לא מכיוון שהיו ראויים לכך, אלא מכיוון שהוא כרת ברית עם האבות, אברהם יצחק ויעקב, כי הוא יוריד את בני ישראל למצרים, וגם יעלה אותם. בזכות הברית הזאת הוא מעלה אותם, אחרת כנראה שלא היו זכאים לצאת.

הדבר קצת מאכזב, לא? הוא לא גאל אותנו מכיוון שהוא אוהב אותנו, אלא מכיוון שהתחייב... זה מזכיר גבר שמקיים את החובות שלו בבית, ודואג לאשתו, לא מכיוון שהוא אוהב אותה, אלא מכיוון שהתחייב אליה. מה נאמר על אהבה שכזאת? ואם כך, איך אפשר לקרוא לחג הפסח חג של אהבה? וקוראים בו את שיר השירים וכו'?

איזו מין אהבה זאת, שאדם עושה רק כי הוא חייב?

בואו ננסה להביט במצב באור נוסף: תארו לכם זוג שמודע היטב לפגמים, האחד של השני. הם מכירים אחד את השני, ויודעים שהם לא תאומים סיאמיים, ויש להם חילוקי דיעות, וקווי אופי שונים, והם עומדים לאכזב אחד את השני בעתיד. אבל למרות הכל האהבה גוברת, ואתה אומר, אני מודע לכך שלא יהיה לי קל איתך, אני יודע בדיוק שאני עומד לנחול אכזבות לא מעטות, אבל האהבה גוברת ואני מחליט לקחת את הסיכון. אם מסתכלים על זה במבט כזה, זו לא רק מחוייבות, זו אהבה עמוקה מאוד! הרי בלי אהבה כזאת לא היתה מגיעה המחוייבות. אם ככה, מדוע הקב"ה מתייחס רק לחובה שלו כלפי האבות?

נפתח בכך שאדם שנשאר, ולא עוזב, ועושה זאת מתוך מחוייבות, אין זה אומר שלא קיימת אהבה. זה אומר, שהאהבה היא מספיק חזקה, שגם במקרים שבהם הוא עושה מה שלא נוח לו, אולי דברים שפוגעים בו, ולא מוצא כוחות מהמקום של האהבה והנתינה, עדיין נותן לאהובתו, למרות הכל, מכיוון שהתחייב. מדוע התחייבתי במקור: כי אני אוהב אותה. האהבה הזאת גרמה לי להתחייב, והאהבה הזאת עדיין מספיק חזקה, שאעשה זאת מכוח המחוייבות שלי, למרות שהמעשה עצמו לא רק שאינו מועיל לי, אלא אולי אף מזיק לי. ואולי למרות שאני יודע שאתאכזב ממנו בעתיד. נכון לעכשיו אני נותן. מתמקד בהווה. עם מבט אופטימי לעתיד. למרות הידיעה שאתאכזב.

רבותיי, זו האהבה העמוקה ביותר. והיא זו שמתגלה לנו ביציאת מצרים. אלפי שנים לאחר מכן יקום הפילוסוף קאנט, ויאמר שהמוסריות הגבוהה ביותר, הינה העשיה לא מהמקום של האהבה ולא מהמקום של הרווח האישי, אלא מהמקום של החובה והיא בלבד, ללא שום תמורה. ועל כך נאמר בפרקי אבות: "תעשו על מנת שלא לקבל פרס"; כי זו האהבה הגדולה ביותר. לא לעשות על מנת לקבל פרס, ולא לעשות ואם יבוא פרס, אז יבוא – אלא לעשות במקום שאני יודע שלא יהיה פרס, ואני אפילו לא רוצה אותו. קאנט יקרא לכך – המוסריות הנעלה. ואנו קוראים לכך – האהבה הנעלה.

לא זו בלבד שהיתה זו אהבה עמוקה, אלא אהבה הדדית

ושלא תחשבו שהיתה זו אהבה חד צדדית, אדרבה. גם בני ישראל יצאו למדבר עם מינימום אוכל ומינימום מים, והכל במהירות ובחיפזון. מן הסתם הם ידעו היטב שהדבר מסוכן ביותר, שיהיה קשה בהמשך הדרך, כאשר ייגמר מלאי המים והאוכל. אבל זה לא מנע מהם ללכת. הקב"ה אמר – והם יצאו. והם היו המיעוט שיצא, שכן הרוב נשאר במצרים.

זאת אהבה!

חשוב לזכור את הדברים האלה דווקא בתקופה שלנו, תקופה שבה אדם שם את עצמו במרכז, והמילה "מחוייבות" הפכה להיות שם נרדף לסבל, ואם לא טוב לי, אני זכאי וצריך ללכת. הכל צריך להיות מה שטוב לי, ומה שנוח לי, ומה שנכון לי, הכל רק לי ולי ולי. זאת לא האהבה שמלמדים אותנו חז"ל, זאת לא האהבה שבזכותה יצאנו ממצרים.

ויש יותר מכך.

כאשר עם ישראל חטא לבסוף, בעגל (כצפוי), ועמד משה להתפלל על עם ישראל, מה אמר לקב"ה? "זכור לאברהם, ליצחק וליעקב אשר נשבעת להם..." (שמות לב יג). לפני שפתח בתפילה אמר לו הקב"ה: "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם..." (שמות לב י). ועתה מבינים אנו מדוע, שהרי הקב"ה התחייב לאבות, ורק מנהיג ישראל יכול לשחרר אותו מכך. וכמובן שמשה לא מוכן לכך, ולא זו בלבד, אומר לו שאם לא יסלח להם, מוטב שימחק אותו מספרו.  

לפני שהשופט הראשון שקם לעם ישראל, עתניאל בן קנז, יצא לדרכו, הוא נתמלא רוח ה', לשפוט את עם ישראל. ומה היה זה – הוא נעמד כביכול למשפט מול הקב"ה, ודרש ממנו שיזכור את התחייבותו לאבות, את הברית מכוחה הציל את עם ישראל, ומכוחה הוא חייב לעשות זאת גם כעת – "בין זכים בין חייבים – עליו להושיעם" (שופטים ג' י', רש"י).

אהבה נצחית ובלתי ניתנת לקלקול או לשבירה

ולכאורה איזו מין טענה זו? "אתה חייב כי התחייבת?" הרי יכול היה להשיב לו - תראה איך עם ישראל מתנהג – מדוע אתה צריך לסייע להם? איך אתה לא מתבייש לסייע לעוברי עבירה? לא מגיע להם העונש? אבל זה בדיוק מה שאמרו משה ועתניאל לקב"ה – התחייבותך משמעה שאינך מודד את אהבתך לעם ישראל בהתאם למעשיהם. אהבתך היא עמוקה בהרבה, היא הביאה בזמנו להתחייבות נצחית, ועמידה על התחייבות זאת מזכירה את האהבה הגדולה, שאינה תלויה בדבר, ואינה תלויה במעשים, שמאמינה בטוב.

כמובן שטיעון זה תקף עד רמה מסוימת, שהרי כאשר ההתנהגות חוצה גבול מסוים, בני ישראל צריכים לשלם את המחיר. אולם עד לאותו שלב, וגם לאחר תשלום המחיר, עדיין הם העם האהוב. ועל כך רומז דוד: "יסור ייסרני י-ה, ולמוות לא נתנני" (תהלים קיח יח). וזה מה שאומר הקב"ה שם, בחטא העגל - "ה' | ה' ... רחום וחנון" - האהבה שלי לעם ישראל היא זהה, לפני החטא ואחריו. לפני העונש, ואחריו. אותה אהבה, בלתי ניתנת לקלקול ולשבירה. 

ואתם יודעים מה? לא רק שעם ישראל זקוק לאנשים כאלה, שילמדו זכות על עם ישראל, גם הקב"ה זקוק לאנשים כאלה, שילמדו זכות על עם ישראל, ו"יזכירו" לו בשעות קשות, את התחייבותו זאת, שאלה הם האנשים שמליצים יושר על עם ישראל, ויודעים להילחם כנגד הדין המרחף מעליהם ומבקש להשמידם.

שלח את עמי!

מאז נגלה הקב"ה למשה רואים אנו את הדרישה הברורה בנושא יציאת מצרים, והיא כי היא תבוצע באופן שפרעה ישלח את העם. מבחינה לשונית הדבר אף נעשה כלשון נופל על לשון – "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה;" (פרק ג' פסוק י). משה הוא השליח של הקב"ה להורות לפרעה שישלח את העם. בסופו של תהליך רואים כי הדבר בוצע, כאמור "ויהי בשלח פרעה את העם" (יג טו). נשאלת אפוא השאלה הראשונה, מה טעם היה בדבר שהעם יצא רק לאחר שפרעה ישלח אותו.

ומכאן לשאלה השניה והיא האם יש צורך או אין צורך בהסכמתו של פרעה לשלח את העם, ומדוע. וזו כמובן מובילה לשאלה השלישית - אם אין צורך בהסכמתו של פרעה, מדוע הקב"ה לא הפיל עליו מכה קשה שלא יוכל לעמוד בה כבר בהתחלה, והיה משלח את העם; ועל אחת כמה וכמה – מדוע הקשה את ליבו. ואם יש צורך בהסכמתו, הרי המכות מביאות לשלילת ההסכמה, ועובדה היא כי שילוח העם לאחר מכת בכורות היה בדיוק מחמת הפחד, ולא מחמת הסכמה ומדוע חיזק את ליבו לאחר כל המכות אולם לא לאחר מכת בכורות. ומתוך השאלה השלישית עולה הקושי מה טעם היה בחיזוק לב פרעה.

הואיל ובמדור זה אנו פונים אחר הפשט, הבה נראה מהם דבריה הברורים של התורה בשאלת תכלית האופן בו בוצעה יציאת מצרים.

כאשר אנו מעיינים בפרק ג', בתחילת שליחותו של משה, עולה הנקודה הראשונה והיא כי יציאת מצרים לא היתה מטרה בפני עצמה, אלא עניין הכרחי. המטרה היתה קבלת התורה ועול מלכות שמיים בהר סיני. מעמד קבלת התורה נועד הן לגבש את בני ישראל כעם יהודי, והן את משה כמנהיגו. והקב"ה מבהיר למשה, כי האות שלו לבני ישראל על שתי נקודות אלה, הוא מעמד הר סיני (ג, יב). העניין הראשון אפוא הוא הכנת בני ישראל על כל הקשיים בהם הם מצויים, למעמד הר סיני. והדברים נאמרים על ידי משה לפרעה באופן מפורש, כבר מההתחלה (שם, פסוק יח). וממשיך הקב"ה ומבהיר למשה, כי פרעה לא יתן להם לצאת, ועל כן יש צורך במכות, על מנת להכניעו, שיאפשר להם לצאת (שם, כ). כאן מגיעים אנו לשאלה הראשונה – מדוע פרעה צריך לשלח את העם? מדוע שהקב"ה לא יוציא אותם באותות ובמופתים בלא שילוח של פרעה?

נקודת המוצא המפתיעה הינה, שבני ישראל היו כה שקועים במצרים, עד כדי כך שלא היו יוצאים מרצונם החופשי, למרות העבודה הקשה. צעקתם של בני ישראל היתה להקל מהם את העבודה, אולם לא לצאת ממצרים. יציאתם של בני ישראל ממצרים צריכה להיעשות מרצונם, ובכל מקרה לא מכפיה. הרי תור הזהב של בני ישראל הוא "...חסד נעורייך, לכתך אחרי במדבר..." ואיזה חסד זה אם הלכו הם בכפיה?

והדברים מופיעים במפורש בתשובתו של הקב"ה למשה על שאלת "למה הרעות" - "ביד חזקה ישלחם" (את אלה שמוכנים לצאת ממצרים אבל עדיין צריכים זירוז לעניין), "וביד חזקה יגרשם מארצו" (את אלה שלמרות השיעבוד אינם מוכנים לצאת, ואותם צריכים ממש לגרש). מפתיע, אומר הקב"ה למשה, אבל אל תהיה בטוח שאילו הייתי מסיר כעת את השיעבוד בני ישראל היו מנצלים את ההזדמנות ויוצאים ממצרים. אבל אם פרעה ישלח אותם או חמור יותר יגרש אותם, אז לפחות חלקם ילך, גם אם ירצה להישאר. אם זה הטעם, אז ממש לא חשוב אם פרעה מסכים או לא מסכים לשלח את העם, העיקר שהוא משלח אותם. ואכן בסופו של דבר בני ישראל שולחו וחלקם גם גורשו ממצרים (יב לט). לסיכום נקודה זו, אפשר להכריח את פרעה לשלח, אבל אי אפשר להכריח את בני ישראל לצאת, ועובדה שחלקם רצו לחזור.

ובשורש הפנימי של העניין בני ישראל הפכו לעבדים לא רק בגופם, אלא חמור יותר – בנשמתם. הם ויתרו על החופש שלהם מיוזמתם ומרצונם החופשי. ונשמתו של עבד שייכת לאדונו. על מנת שהעבד ישוחרר, האדון צריך לשחרר אותה. אילו יצאו אותם אנשים מבני ישראל, שנשמתם מסורה בידי פרעה, מבלי שפרעה שחרר אותה, הם היו נותרים עבדים לעולמי עד. גם ככה הם רצו לחזור, אבל המצב היה הרבה יותר קשה. גם לגבי נקודה זו אין צורך שהסכמתו של פרעה לשלח תהיה מלאה. אמנם הפן החיצוני-משפטי של נקודה זו הינו שעבד משוחרר על ידי אדונו. ופעולה משפטית שכזאת מחוייבת הסכמה מלאה, אך התורה אינה מזכירה תכלית זאת כחלק מהפשט.

כחלק מההכנה של בני ישראל לקבלת התורה, הם צריכים להתוודע מחדש לקב"ה. להתוודע לעצם קיומו, לכוחו, לקשר עם האבות, להאמין בו, עד למצב של הסכמה לקבל את תורתו וכיו"ב. התוודעות זאת נעשית באמצעות מעשיו של הקב"ה, הנסים והנפלאות שהוא מחולל במצרים, באמצעות העובדה שפרעה החזק והעצום ייכנע תחתיו, הן כניעה פיזית והן הסכמת מצרים כי הקב"ה הוא הוא האלוקים, ובאמצעות משה רבינו שמתווך ביניהם. נראה שמשה נכנס לעניינים כבר בשלב של גלות מצרים, על מנת להכין את העם לקבל אותו בעתיד (ו', ז'; י', ב). נימוק זה מוביל לכך שפרעה צריך להיכנע דווקא, לא להסכים מבחירה חופשית ומוחלטת, והדבר יהיה ברור לעיני כל, קרי שהוא לא רצה להוציא את בני ישראל, אולם נאלץ לעשות כן, תחת שליטת הקב"ה בו.

ואכן, כניעת המצרים תחת ידו החזקה של הקב"ה הינה תכלית מוצהרת בפסוקים (יד, ד; ז, ה; י, א; יא, ט). וסביר כי הדבר נעשה הן על מנת שהמצרים עצמם ייכנעו, והן על מנת לחזק את האמונה של עם ישראל, כנאמר, שקודם אנחנו צריכים לראות: "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה", ורק לאחר מכן אנו נאמר "הגדיל ה' לעשות עמנו". (תהלים קכו, ב-ג).

בכל המערכת הזאת סירובו של פרעה הינו גורם תומך לכך, לא גורם מפריע: ראשית, מכיוון שכידוע, פעמים רבות דווקא המניעה מעוררת את הרצון. ועל כן העובדה שפרעה נלחם כי בני ישראל יישארו במצרים, ולא זורק אותם כבר בהתחלה, מעוררת את הרצון לצאת. שנית, סירובו של פרעה מכשיר את המכות, הנסים והנפלאות שמגלה הקב"ה, ובמקביל מאפשר להעניש אותו על חטאיו כלפי ישראל. ושלישית, דווקא המכות והעמידה העיקשת של פרעה יובילו לכך שכאשר הוא ישלח את העם, הדבר לא ייעשה כאקט של הסכמה בלבד, מה שיאפשר ליהודי שיבחר בכך, להישאר במצרים (ויהיה בכך גם זילותא לעם ישראל ולפרוייקט יציאת מצרים), אלא באופן היסטרי, כגירוש, מה שיבטיח שיותר יהודים ייצאו ממצרים, דווקא מכיוון שהוא שלח אותם.

במכות הראשונות לא היה צורך בכך שהקב"ה יקשה את לב פרעה, שכן ליבו היה ממילא כבד (ז, יד) ומלא אגו. כניעת המצרים מתרחשת לנגד עינינו באופן הדרגתי כבר מהשלבים הראשונים ועד לשלב הסופי. הדברים עולים מן הפשט ומושלמים מן הדרש, במיוחד לגבי הפסוק "מי כמוכה באלים ה'" המיוחס לפרעה. בהמשך הקב"ה דווקא שומר על רצונו החופשי של פרעה, על ידי כך שהוא מקשה את לבו (ז, ג), קרי נותן לו את העוצמה והעמידות לפעול מתוך רצון חופשי, ולא מחמת לחץ, פחד, דעת קהל וכדומה. מעשים אלה מאפשרים לפרעה להישאר מי שהוא באמת. ונבהיר.

שמירת הרצון החופשי של פרעה נעשית בשני כלים – הכבדת לבו וחיזוק לבו. לפרעה יש אגו עצום שאינו מתיר לו לשחרר את העם. האגו מתגבר על כל היגיון, ועל כן הכבדת הלב משמעה מתן משקל בליבו של פרעה לשיקולי אגו, לבושה שתהיה לו אם הוא ישלח את העם, לחשש שיעבירו אותו מכיסאו, לפגיעה בשמו הטוב. החשש הזה להיראות חלש, מחזק אותו כנגד הלחצים שחרטומיו מפעילים עליו. לעניין זה רואים אנו לשון נופל על לשון – פרעה מבקש כבוד, הוא מכביד את לבו, ולעתים הקב"ה עושה זאת, והתוצאה היא שהקב"ה "אכבדה בפרעה ובכל חילו" (פרק יד פסוקים ד, יז) – כבודו של הקב"ה גדל.

לעומת זאת חיזוק לבו של פרעה משמעו פעולה כנגד מישור הפחד. הפחד שהוא ימות, הפחד שמצרים תאבד, הפחד מפני המכות הנוראיות. פחד זה מחליש את כוח העמידה של פרעה. חיזוק הלב נועד לשחרר את פרעה מהשפעת הפחדים על פעולותיו, כך שיוכל לפעול ללא חשש. הפחד גם עשוי לנטרל את האגו ועל כן הכבדת הלב וחיזוקו מביאים לכך שפרעה נותר במצב הרגיל שלו, בלי שלאיומים ולמכות יש השפעה על שיקול דעתו. ועל כן לא ניתן לבוא ולומר כי פרעה פעל תחת לחץ או כפיה, ההיפך הוא הנכון. אדרבה, העובדה שהוא פחד ושחרר את העם בליל מכת בכורות, היתה זו ברכה עבורו, אחרת היה מת.

כאשר אנו עוברים על המכות אנו רואים שבמכות הראשונות פרעה בעיקר הכביד את לבו: כל חמש המכות הראשונות למעט מכת הכנים, בה הוא חיזק את לבו כתוצאה מדברי חרטומיו, כי מכה זו הינה אצבע אלוקים (ולא אצבע ה', וודאי שלא כישופים שהיו ביד משה – ראו רמב"ן על פרק ח' פסוק טו)). מה שפעל אצל פרעה הוא נושא האגו. אבל כידוע בסופו של דבר אדם, גם בעל אגו, מקבל שכל, והפחד גובר על האגו, וכאן התורה מלמדת אותנו כי במכות האחרונות הקב"ה מחזק את לבו בכל המכות, למעט מכת ברד, בה הקב"ה אומר למשה בדיעבד כי הוא הכביד את לב פרעה (י' א), הגם שפעולה זו גרמה הן להכבדה והן לחיזוק לבו של פרעה (ט', לד-לה). יתכן מכיוון שפרעה כביכול התבזה בשלב המכה, שאמר חטאתי הפעם וכו' (ט' כז), הקב"ה עורר בו את תחושת ההשפלה הזאת, שהיתה חזקה יותר מהפחד מהמכה, פחד שנחלש לאחר שהקולות והברד לא היו עוד. בסופו של דבר כל אלה סייעו לפרעה להתגבר על הפחד והוא לא יוכל להישמע בטענה כי הוא שלח את בני ישראל מחמת הפחד.

בסופו של דבר התוצאה הושגה – עם רב יצא ממצרים. אלה שיצאו יצאו ברובם מחמת הסכמה ורצון, ומיעוטם מחמת הגירוש. המהלך של יציאת מצרים עד לטביעת המצרים בים סוף עוררה את האמונה עד לכדי "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" והכינו את בני ישראל למעמד של קבלת התורה. פרעה קיבל את עונשו ותוך כדי כך הכיר בכוחו של ה' עליו, ובכך גם עם ישראל חיזק את אמונתו. קיבלו על עצמו להיות עבדים למקום ולא עבדים לעבדים, כאשר השלב הבא יהיה השתחררות מהתנהגות העבד, ומעבר להתנהגות של בנים. 

מצגת חדשה - חינוך ילדים לגאולה והתפתחות אישית

חינוך לגאולה והתפתחות אישית, ביטחון עצמי וחיים מאושרים אצל ילדים from Shay Segev

לצאת ממצרים ברמת גופנפש

כל סיפור בתורה נדרש בשבעים פנים ובארבעה רובדים. גם סיפור יציאת מצרים נדרש קודם כל ברמת הפשט, קרי כפי שהיה, ועל כך יש גם עדויות וראיות היסטוריות למכביר; אולם לא רק ברמה זו, אלא גם ברמות גבוהות יותר של מודעות ומופשטות. ברמה גבוהה יותר של מופשטות, המדובר במאבק בין הנשמה [עם ישראל] לבין הגוף, על רובדיו הפיזיים והרוחניים [מצרים/פרעה]. בין אלה קיימת שותפות מחמת כורח. שותפות זאת חיונית לצורך קיום כולם, אולם בד בבד כולם נלחמים זה בזה.

חומות מצרים בגוף

החומות [הקליפות] המסתירות את האור

הנשמה חוצבה ממקור אלוקי. היא לא סובלת מגבלות. היא רוצה לשלוט ולהנהיג. הגוף חוצב מרובד פיזי נמוך יותר, והוא ניזון משלוש תאוות מרכזיות, שכולן מתחילות באות מ' [כמו מצרים] – מזון, ממון, משגל – ואלה חומות מצרים שמציב הגוף בפני הנשמה. הגוף דורש את כל אלה ברובד הפיזי הפשוט, ולכולם השלכה גם ברובד הרוח של הגוף, שכן הרובד הפיזי [נפש] מספק צורך ברובד הרוח, כמו צורך בעצמאות, שליטה, כבוד, הערכה, אהבה, ביטחון ועוד. ככל שהגוף מתמכר אליהן יותר, הנשמה סובלת יותר. עיקר סבל הנשמה בא לידי ביטוי כאשר הגוף מקבל את שלו; לפני כן, דרישות הגוף גוברות על קולה של הנשמה. לדוגמה – לעתים לאחר שספקנו את יצר האכילה והבטן מלאה, אנו מצטערים על כך שאכלנו. במצב של הרמוניה בין הגוף לנשמה, ובאכילה מאוזנת, לא אמורה להופיע תחושה של צער.

מנגנון הגנה של הגוף - הפחד

הגוף מגונן על הצרכים שלו באמצעות מנגנונים שונים. למשל, בעת דיאטה, הגוף מכניס את עצמו למגננה. המנגנון העיקרי הוא הפחד לאבד. הפחד לאבד את הממון, את הנוחות, את הקניין, את הביטחון הכלכלי, את הכבוד וכו' ממריץ את הגוף לדרוש ולאגור צרכים אלה במינון גבוה יותר. הדוגמה הקלאסית היא תקופת מלחמה, שבה אוגרים מזון, חוסכים ממון, ואף ידוע שמתרבה הילודה.

מנגנון הגנה של הגוף - הדחקה ואשמה

מנגנון נוסף של הגוף הוא מנגנון של הדחקה ואשמה. כאשר הנשמה מעוררת את כאבהּ, הגוף צריך למצוא את הצידוקים שלו, על מנת להמשיך בשלטונו, ועל כן הוא מדחיק/מתרץ את התנהגותו, מתעלם מהנשמה, או לכל היותר זורק את האשמה על אחרים – וזו בדיוק "תסמונת הקורבן".

לצאת ממצרים

שבירת חומות ברלין

מנגנונים אלה יכולים לעבוד היטב עד לגבול מסוים, שבו הנשמה תגיע לסף כאב כזה, שלא תהיה עוד מוכנה לסבול את עריצות הגוף, ותדרוש לצאת לחופשי. זה לא יהיה קל. יצירת השינוי מחייבת התמודדות עם הפחד לאבד, מחייבת התמודדות עם דרישותיו של הגוף שיילחם בה, וידרוש לשוב למצרים. אולם אם מגיעה עת רצון, הנשמה תהיה החלטית דיה ועקבית, היא תוכל לצאת לחופשי.

ניסן הוא עת רצון, בו אנו מקבלים כוחות להאמין בעצמנו ובשינוי שאנו רוצים לחולל; כוחות של נצח, עמידה איתנה כנגד ייסורי הגוף, עד שנגיע לבחינת "עני ורוכב על חמור" [- על החומר]. חג שמח! ¡

ביום שהאושר יגיע

"ביום שהאושר יגיע –

איך נדע שהוא פה?"

[דני גלבוע]

תארו לכם, כי היום [או מחר, תלוי מתי אתם קוראים את המאמר...] בשעה 15:00, לנסיך האושר, או לפיית השמחה [לבחירתכם] קבועה איתכם פגישה. אתם כמובן לא יודעים, אבל האות כבר ניתן, ובשעה זו ממש, הם כבר בדרך זה אליכם. באיזה מצב הם ימצאו אתכם? האם יש סיכוי שהם יתקלו בדלת סגורה? אנרגיות שליליות, חסרי כוח או חסרי ידיעה לקבל אותו? האם אתם תדעו לקבל אותו, לקפוץ ולחבק אותו בשתי ידיים? להביע את המשאלה הסודית שלכם, או חלילה האם תניחו לו ללכת, או אפילו תסלקו אותו...?

אחת השאלות החשובות המעסיקות חלק מאיתנו כיחידים וכציבור, היא לדעת מתי יגיע יום האושר הגדול שלנו, וכיצד נוכל לתפוס את השעה ולנצל אותה. ונבהיר אותה בקצרה.

מקובלנו, כך אומרים חז"ל בדימוי כל כך יפה, כי העולם הזה דומה לאולם חתונות. כמו שבאולם חתונות, בכל יום יש חתן אחר, שהוא המלך היומי, שמרימים אותו על הכתפיים ורוקדים עבורו, כך לכל אדם יש יום או ימים מיוחדים בחייו, שאז צפויה לו הצלחה מיוחדת. וכך מצויין גם בפרקי אבות, שאסור לנו לזלזל באף אדם, שהרי אין אדם שאין לו שעה.

אחד התיאורים הקשים בספר שיר השירים, מצוי בפרק ה' שבו, בו הדוד מגיע לבקר את הרעיה ולהתאחד איתה. והוא דופק בדלת, ומצפה שהיא תפתח לו, אולם דווקא אז היא מתחילה להתפנק ואינה מוכנה לקום מהמיטה לקראתו – "פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?". הדוד מנסה פעם פעמיים נוספות, וכאשר רואה שהרעיה אינה באה לקראתו, הוא פשוט "חמק עבר", ואז היא מצטערת מאוד שאיבדה אותו: "נפשי יצאה בדברו, ביקשתו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני". רק אז היא מבינה שהיא "החמיצה" את השעה.

יש אנשים שנסיך האושר ביקר אצלם, פעם ואולי אפילו פעמיים, אך הם לא פתחו לו את הדלת. אולי מחמת "קוצר רוח" אולי מחמת "עבודה קשה" ואולי מחמת "אני ישנה". אם התמזל מזלם, הם לא מודעים לאבדן ההזדמנות. אולם אם חלילה הם מבינים, באיחור, כי החמיצו את השעה, הם צריכים לחיות כל חייהם בצל אותה החמצה, ולעתים זו תחושה קשה מנשוא.

הבעיה אך מתחזקת, כאשר אומרים לנו חז"ל, וגם שיר השירים עצמו, כי: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה, עד שתחפץ", קרי איננו יכולים לדחוק את השעה ולזרז אותה, אלא צריכים שהדבר יהיה בעיתו, כפי שאומר שלמה המלך: "לכל זמן, ועת לכל חפץ".

ודברים אלה עולים בקנה אחד עם המחלוקת הידועה של חז"ל, והאמרות הסותרות שהם מעלים בקשר לגאולה. מחד גיסא, אחד מעיקרי האמונה הוא שעלינו לצפות למשיח בכל יום. ומאידך, מסבירים חז"ל כי אין המשיח מגיע, אלא בהיסח הדעת. כיצד יתכן הדבר? שאלה זו קשה כמעט כמו הצירוף הבלתי אפשרי – "בעיתה – אחישנה".

הפתרון הגיע אלי באחד האימון שערכתי עם מתאמנים בהדרכתי. אותו מתאמן אמר לי שאחד מחסמי ההצלחה שלו, הוא "הפחד להעז יותר" – והסביר לי, כי מבחינתו, גם כאשר הוא מצליח, ההתקדמות שלו צריכה להיות איטית. ולכן לעתים הוא מחמיץ הזדמנויות. ואז הבנתי הכל.

'החסם הזה קיים', אמרתי לו, 'מכיוון שאתה לא מיושב בדעתך, מה תעשה, כאשר נסיך האושר ידפוק אצלך בדלת. אילו ידעת היטב כיצד תנהג, לא היית חושש להעז יותר. אילו היתה לך משנה סדורה, אילו היית מוכן נפשית להצלחה, לא היית חושש ממנה!'.

ובאותו הרגע נסגר לי המעגל והותרו הספקות.  כאשר ההצלחה מגיעה, היא מגיעה במהירות. כמו גל בים, שיש חלון הזדמנויות קצר מאוד לעלות עליו ולגלוש עמו הלאה. כך היא ההצלחה. הזדמנות נוצרת בשניה מסוימת, כאשר אנשים אחרים אינם מוכנים לקראתה, וקוטף אותה מי שהוא כן מוכן. על יוסף הצדיק כתוב: "ויריצוהו מן הבור" – לא נתנו לו זמן לחשוב. פנחס הקנאי היה צריך להתמודד עם סיטואציה מיוחדת, ולתת לה מענה מיידי. שניהם תפסו את הרגע מסיבה פשוטה, כי הם היו מוכנים לקראת סיטואציה כזאת, הגם שלא ידעו כיצד היא תקרה. כאשר היא קרתה, היא מצאה אותם מוכנים, והם ניצלו את השעה ולא החמיצו אותה, כמו קפיץ שהשתחרר.

כך לגבי הגאולה. המשיח יגיע מתי שיגיע. ואולי, על פי חז"ל, כבר היו הזדמנויות לכך, שהרי אין דור ודור שלא נמצא בו המשיח. אלא השאלה היא האם אנחנו מוכנים מספיק לראותו, לקבלו, לעשות מה שצריך לעשות כשהוא יגיע. האם אתם יודעים כיצד תנהגו כאשר המשיח יגיע?

לעתים ההחמצה הראשונה, ככל שהיא מייאשת, היא היא תהווה את המניע החזק להתכונן לרגע האמיתי. כאמור, לא נוכל לזרז אותו באופן מלאכותי. אדרבה, לעתים הניסיון לזרז אותו בכוח, רק ירחיק אותו מאיתנו, והעבודה שלנו היא לשפר את עצמנו, להכין את הכלים שלנו, בדיוק איך ייראה יום האושר, ומה נעשה בו, כאשר הוא יגיע. הכנת הכלים, גם תקרב את היום, וגם תביא לכך שנהיה מוכנים לקראתו ולא נפספס אותו לכשיגיע. 

חולת אהבה אני ?

העלם והעלמה הרוקדים בכרמים [ציור זה הוכן מנס קפה].
שי שגב, 2011

הסיפור המרכזי בשיר השירים, והנמצא גם באמצע הספר, הוא גם הסיפור התמוה ביותר שבו. שיר השירים עוסק באהבה של עלם ועלמה, אהבה שהיו לה הפרעות שונות, עד כדי כך שעל מנת להפריד בין העלמה לבין העלם, נלקחה הראשונה לארמונו של המלך. שם קוראת לו העלמה ומייחלת לבואו: "יבוא דודי לגנו, ויאכל פרי מגדיו!"; מצפה היא לו בכיליון עיניים ומבטיחה לו עולם ומלואו.

העלם נשמע לקריאתה של העלמה, עובר מרחק רב ומאמץ פיזי על מנת להגיע אליה, למרות הקור והגשם של החורף. לאחר שהוא מתגנב לארמון הוא נוקש בדלת ומכריז: "באתי לגני אחותי כלה..." ומן הסתם הוא מצפה שהעלמה, אהובתו, תמהר לפתוח לו, אולם הדבר לא קורה; שקט נשמע מן החדר. ליבה ער, אולם היא עצמה – ישנה. ואז הוא דופק שוב ומתחנן: "פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה" -  אלא העלמה מתחילה להתפנק, כאומרת לו, "עכשיו סגור, תבוא מחר": "פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?". אתם מבינים? הוא טרח ובא מרחק עצום, והיא לא מוכנה אפילו ללבוש את הכותנת שלה, וללכלך את רגליה!

התנהגותה המוזרה של העלמה

העלמה המחכה לאהובה. האם כאשר יגיע, היא תתעלם ממנו?
שי שגב, "מחכה" צבעים אקריליים, על בד, 2011

העלם עושה עוד מאמץ קטן, אולם כנראה שהעלמה לא ממהרת לקום, ואז הוא חומק והולך לו, ללא מילה נוספת. מאותו הרגע, העלמה משתגעת, מנסה לברוח מהארמון, תופסים אותה השומרים, מכים אותה, פוצעים אותה וקורעים את בגדיה – והיא – רק בקשה אחת יש לה – תעבירו מסר לבחור שלי, שאני חולת אהבה, פשוט לא התכוונתי! אני מאוד אוהבת אותו, אני רוצה שהוא יחזור!!

מה קרה כאן? איך אפשר להסביר את התנהגותה? הרי היא כל כך רצתה שהוא יבוא,כל כך ביקשה את זה ואפילו התחננה, אז מדוע היא מתנהגת אליו כך לאחר שהגיע אליה?

יש לנושא זה פירושים שונים. למשל, הרב שמואל יניב בספרו על שיר השירים, טוען שהמילה המרכזית בסיפור זה היא: "אני" המופיעה בקשר עם העלמה, והמלמדת כי העלמה תפסה את קשר האהבה בינה לבין העלם, כמשהו אגואיסטי, שנועד למלא את צרכיה היא, מבלי לחשוב על התמורה שגם היא צריכה לתת. אהבה אינה קשר של נוחות – אני אוהב רק כשנוח לי. העלם לא יכול היה לעמוד בזה, ורק כאשר הלך, העלמה הבינה את טעותה.

בשלות לאהבה

אבקש להציג שתי אפשרויות נוספות להביט על העניין:

אפשרות אחת נוגעת גם היא לשאלת הבשלות. פעמים רבות אנו עדים לכך שיש אנשים המבקשים שנים רבות בקשה מסוימת, נושאים תפילה לאיזה מצב בלתי אפשרי. שנים הם מדמיינים להם כיצד ייראה האושר הזה, לו הם מצפים, ומתחננים אליו. אולם בסופו של דבר, הם לא באמת מעוניינים בו, לא באמת רוצים אותו, ועל כן, כאשר הוא מגיע, אין בהם שום שמחה, שהרי אותו העניין לא באמת מה שהם היו זקוקים לו. אם נשליך את זה למקרה הפשט של שיר השירים, יתכן והעלמה כלל לא אהבה את העלם עצמו, אלא אולי חיפשה משהו אחר, כמו ריגוש לאהבה, או כמו רצון שמישהו ירצה אותה ויבוא אליה, אולם לאו דווקא הוא, ועל כן כאשר הגיע, לא היתה בה שום שמחה.

האפשרות השניה נוגעת לפסוק המקדים: "אני ישנה ולבי ער" – המתארת מצב עצוב ביותר – מצב בו האושר מידפק על הדלת, מגיע עד אלינו, אולם אנחנו לא מבחינים בו. אנו סבורים כי אין באותו אירוע מאומה, או אפילו יתכן וסוברים כי הוא רק מפריע לנו. לכן, אנו מזלזלים בו, לוקחים אותו כעוד עניין של מובן מאליו, ורק כאשר הוא חומק, אנו מבינים את גודל ההחמצה. הרצון קיים, אולם מכיוון שהנערה ישנה, אינה במצב של מודעות לגאולה, היא החמיצה את השעה.

שי שגב "עמוד האש" - אקריל על בד, 2011

הערה על בני ישראל שיצאו ממצרים

שני ההסברים האמורים לעיל, מבהירים לנו מזוויות שונות, מדוע עם ישראל התנהג כפי שהתנהג ביציאתו ממצרים, כאשר לא העריך את הגאולה, לא הבחין בה, זלזל בה ואפילו רצה לחזור למצרים:

על פי ההסבר הראשון, כל מה שרצו בני ישראל היה שמצרים יפסיקו לשעבד אותם. לא היה להם רצון להסתובב במדבר. ועל כן ברגע שהפסיק השיעבוד, היה להם מספיק; על פי ההסבר השני, בני ישראל לא היו מודעים לכך שהם במצב של גאולה. הם עדיין היו תחת רושם השיעבוד המצרי. למרות שעברו סדרה של אירועים, שהבהירו להם שהאושר כבר כאן, הם עדיין הרגישו כאילו הם בגלות.  

בשל כך, כאשר הוציאם ממצרים, לא נחם הקב"ה דרך ארץ פלשתים, ואף הוליך אותם 40 שנה במדבר, עד שנתקיים בהם – מתוך שלא לשמה, בא לשמה. קרי שלמרות שמלכתחילה לא קלטו את גודל השעה, ויצאו ממצרים אולי מתוך סיבות אחרות, עדיין לאחר התקופה בה הבינו - כי המהלך הזה הוא הנכון עבורם, רק אז נתעורר בהם הרצון לאהבה אמיתית, לגאולה, ולכניסה לארץ ישראל. 

עמוד האש

בציור שלפניכם שני מוטיבים - הראשון הוא חציית ים סוף על ידי בני ישראל בעת יציאתם ממצרים, כאשר עמוד האש הולך לפני המחנה, כפי שמסופר בתורה [עמוד האש בקצה הציור]. המוטיב השני הוא האנשים ההולכים לפני המחנה בכל דור ודור, שהם עצמם הופכים לעמוד האש האנושי [לכל אורך הציור עמוד אש גדול]. ועל כן הציור הזה מתאים לא רק לחג הפסח, אלא גם ליום השואה, הזיכרון והעצמאות וכל ימי הגבורה של עמנו. חג שמח וכשר לכולנו!

עמוד האש - שי שגב 2011

עמוד האש -
אותי מרגש;
בריצוד ובגילה
מסמל הגאולה.

בעוז הוא צועד,
לפני המחנה.
מאיר ומעודד,
וכל מכשול מפנה.

ובליל מאפיל,
את דרכנו מוביל,
מעניק השראה,
ביטחון ושמחה.

לילה ויום,
בקור ובחום,
ימשיך ויתמיד,
וימלא התפקיד.

לא ישתופף
ולא יתכופף;
לא יתעייף
ולא "יחפף".

ובתקופת הגלות,
בעידן של תלות,
יזכיר ימים אחרים
ואת קרננו ירים.

וכמו העמוד, כך בכל דור
ירדו צדיקות וצדיקים מלאים אור,
עבור הכלל מוסרים את נפשם
את דרכנו מאירים - ולא תכבה אישם.

אנשי אמונה, מעש וחזון,
חלוצים חדורי עוצמה וגאון,
חיילים ואנשי כוחות הביטחון -
הם התשתית, הבסיס והאון.

נאמר לכם, תודה - מכל הלב,
עם ישראל אתכם אוהב!
תקצר היריעה מלהביע את ההערכה,
על כל ההקרבה והטירחה.

בפינו תפילה לשוכן במרומים,
שישמור אתכם - בריאים ושלמים,
ישלם לכם כפעולכם,
ותשרה הברכה במעשה ידיכם!

חג שמח!

האהבה שייכת לצעירים

"כֹּה אָמַר ה': "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב' 2).

זו כוחה של אהבה, שה"לוקים" בה מאמינים, שהכל אפשרי. אין מקום, לא להיגיון, לא לתכנון לטווח ארוך – עכשיו הכל בסדר, ולעולם יהיה בסדר. מה יהיה מחר? פחות חשוב.

מה שהיה תשכח מזה

מה שיהיה לא משנה

מה שאבקש בעולם כזה -

תן לי את היום הזה!

(יורם טהר לב)

השבוע נקרא על יציאת בני ישראל ממצרים. הליכתם במדבר. נקרא על פרעה שרודף אותם, ולאחר מכן טובע בים סוף. 

הסיפור הזה מצריך אותנו לעיין קצת בתקופה המדהימה הזאת. בני ישראל מקבלים פקודה – "יוצאים לדרך". והדרך - היא מדבר שומם, צחיח, ללא צל, ללא מים, ללא אוכל. מי? מה? למה? לאיפה? כיצד? ואין נסתדר? לכמה זמן? ומה יש לנו? רקיקי מצות? ומה נעשה כשייגמר האוכל? ומה נעשה אם פרעה ירדוף אחרינו? ועל הכל היתה תשובה אחת פשוטה – ה' עימנו! נסתדר! יהיה בסדר!

זה כל כך מזכיר את הזוג הצעיר הזה, שטרם יבש לו החלב על השפתיים, שמגיע להורים ומודיעים להם שהם רוצים להתחתן. וההורים מתחילים לשאול: "ואיפה תגורו?" – יהיה בסדר! "ואיך תחיו?" – הקב"ה יעזור! "ואיך תגדלו ילדים?" – כל ילד יביא את הברכה איתו!

דודה, הגידי לנו: כן
אנו רוצים להתחתן
לא נוכל יותר לסבול
את אושרנו, את הכל
דודה! הגידי לנו: כן
(עמנואל הרוסי)

על כן אומר הנביא ירמיהו – הקב"ה זוכר לנו לטובה, את האהבה הגדולה הזאת, האהבה השייכת לצעירים, שאין להם כלום, ולא חשוב מה יהיה מחר, שמוכנים למסור את נפשם בעבור אהבתם. זו היתה שעתו הנאה של עם ישראל, אשר הלך אחרי הקב"ה בעיניים עצומות, ולמעשה קיים את מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך" בצורה הנעלה ביותר, עד רמה, למעשה שזה היה חסד שעם ישראל עשה, כביכול, עם הקב"ה. ונאמר: (דברים ז ט): "וידעת כי ה'... האל הנאמן, שומר הברית והחסד, לאוהביו ולשומרי מצותיו, לאלף דור".

יש הסבורים, שאהבה כזאת שייכת רק לצעירים בגילם. אולם טעות בידם. אהבה שייכת לצעירים ברוחם. והרי מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ו"ואהבת את ה' אלוקיך" לא ניתנו רק לצעירים. על כן, אומר רבי נחמן מברסלב "אסור להיות זקן". זקן, על פי רבי נחמן, הוא מי שסופר אחורה. הצעירים סופרים קדימה... הצעיר הוא מי שמוכן להתחיל מהתחלה, באהבה גדולה, כאילו לא התחיל מעולם. הצעיר הוא מי שמוכן למחוק את העבר, ולנסות שוב. ידוע מאמרו של רבי נחמן: "מה שהיה – היה. העיקר זה להתחיל מהתחלה". וכך אומר בתורה רע"ב, תוך שהוא מתייחס שם לפסוק"היום אם בקולו תשמעו".

"זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו, כמובא בספרים. וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו, כי אם אותו היום ואותה השעה. כי כשרוצין להיכנס לעבודת השם, נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל. וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לומר: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה וכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. "היום אם בקולו תשמעו - היום דווקא, והבן".

וזו בדיוק מעלתם של בני ישראל שיצאו ממצרים. הם היו קלים – קלילים. לקחו צידה קלה. השאירו את העבדות מאחור. ויצאו לדרך. יש לנו אוכל להיום. מה יהיה מחר?... מי שמאמין – לא מפחד!

הדברים האלה נכונים כמובן גם במישורים אחרים בחיים. כאשר יש לנו בעיה גדולה - לא צריך להיבהל. לא להפוך אותה לקטסטרופה. לקבוע יעד. ולאחר מכן תוכנית פעולה. מכאן ואילך - לא מעניין מה יקרה מחר. היום הזה יש לי משימה. לא קשה, לא מסובכת, לא משהו מעבר לכוחותיי. אעשה את המשימה הזאת. אסיים אותה. אתקדם צעד אחד. היום הזה הוא היום שלי. היום הזה הוא היום בו אני יכול לשנות. אתמול - כבר עבר ומת. מחר - טרם הגיע. יש לי את היום הזה, ובו אתחיל מחדש, בו אעשה מה שאוכל, הכי טוב שאפשר. כך נוהגים הצעירים. מה שהיה - היה. נעשה את הקצת שלנו היום, ועוד צעד קטן בדרך אל האושר. ומחר עוד צעד, ומחרתיים עוד צעד. ובסוף השבוע, כאשר נתבונן לאחור, נראה שצעדנו מרחק רב.