דמעות התנין, או "לא כל הגרמנים נולדו רעים"? | הרהורים בעקבות הספר "לבד בברלין"

כשמישהו כותב ספר בן 650 עמודים ב-24 ימים, זה אומר שהנושא בער בו. הטקסט היה מוכן בראש, ורק היה זקוק לשהות מינימאלית לשפוך אותו מהלב. אין ספק שמשאת נפשו של הנס פאלאדה (שם העט של הסופר הצבעוני Rudolf Ditzen) בשנת 1947 היתה להראות שלא כל הגרמנים היו רעים. כתב את אשר על לבו, ונפטר עוד בטרם ראה הספר את מכבשי הדפוס. היה חשוב לו, לסופר, להראות, שרבים (וטובים?) חשבו אחרת, בצורה שונה מהיטלר ומרעיו, אולם חששו לפתוח את פיהם פן יבולע להם.

האם המסר עבר?

חרגתי הפעם ממנהגי, ובטרם פניתי לכתוב את סיכום רישומיי על הספר, בחרתי לראות מה אומר "קול העם" על הספר "לבד בברלין" (מאתר סימניה) מאז יצאה מהדורתו העברית (2010) לספר המקורי שיצא בשפה הגרמנית (1947). הופתעתי לראות שהוא צבר 161 (!) ביקורות. פניתי לאתרים אחרים וגם בהם מצאתי שגירסת האנגלית של הספר (משנת 2009) זכתה לאלפי ביקורות (למשל – למעלה מ-1500 ביקורות באתר GoodReads, 218 ביקורות ב-amazone, ועוד).

היקף ההתייחסות והביקורת מלמד על העניין שהספר מעורר, וגם העובדה שהוא נשאר עם מרבית הקוראים, לאחר שהם מניחים אותו מידם. יחד עם זאת, שיעור נכבד מבין הקוראים היהודים "לא קנה" את הניסיון האפולוגטי של פאלאדה. הסבר אחד, מן הסתם, טמון בקושי לשנות השקפת עולם על העם הגרמני בתקופת השואה, עמדה שנבנתה במהלך שנות דור. אבל אם אנסה להתחמק מאזור הנוחות הרי שהתשובה מקופלת בתפאורה הבסיסית שבחר לו המחבר: המדובר בבית דירות בברלין, בו מתגוררת משפחה אחת (זוג זקנים) יהודית, משפחה אחת פרו-נאצית, שטינקר-לא-יוצלח אחד ושלושה צדיקים: האחד - שופט בית המשפט העליון בדימוס שפועל מאחורי הקלעים ככל שהוא יכול, והשני – גיבורי הסיפור, אוטו ואווה קוונגל. בדרך נפגוש גם את הדוורית אווה קלוגה (שבשלב מסוים בורחת מהעיר לאיזור מבודד) והאקס שלה, פתי אומלל ורודף שמלות. חוסר האמינות במסר של פאלאדה נובע בעיניי מהתמהיל הזה – שממנו עולה כי הנאצים והגסטפו היו משהו חיצוני, מאיים, מנוכר, ואילו העם הגרמני בכללותו, היה מורכב ממיעוט פרו נאצי, ששלט באמצעות הפחדה ובעזרת צבא של שטינקרים אומללים, על הרוב הדומם של אלה שלא הסכימו עם המשטר אך שתקו מרוב פחד. התמהיל המוצע כאן מוגזם ומוטה. אילו זה היה המצב בגרמניה, היטלר לא היה אמור להצליח להשליט שלטון דיכוי כזה על יהודי גרמניה במשך 12 שנה, ומקל וחומר שלא לרצוח 6 מיליון יהודים. עדויות מראות שלא רק הנאצים רצחו יהודים, אלא גם הוורמאכט והמשטרה, הן בסדיר והן במילואים.

הזוג האמיתי אוטו ואליזה המפל - צדיקים בסדום?

זהו סיפורם של אוטו ואווה קוונגל, שמחליטים לעשות מעשה בעקבות מות בנם בצבא, המבוסס על סיפור אמיתי של הזוג אוטו ואליזה המפל שאבדו אח במלחמה, ומחליטים להביע התנגדות באמצעות כתיבה וחלוקה של גלויות בעלות מסר מחתרתי. אני בהחלט מקבל את העובדה שצריך אומץ רב בתקופה כה חשוכה, לעשות אפילו את המעשה הקטן לכאורה הזה. פאלאדה מיטיב לתאר עד כמה המבצע היה מורכב ומסוכן, עד כמה לא היה מקום לטעויות, אפילו בפעולות פעוטות לכאורה אלה.

הז'אנר אליו שייך הספר הוא הערבוב של היסטוריה בפיקציה, ז'אנר שאני אישית גם אוהב, ובו כותב. העובדה שאתה קורא על אירועים אמיתיים, המחוזקים במסמכים, תמונות ובעיקר של גלויות – אותן גלויות מקוריות שהופצו בברלין, מוסיפה ערך רב לעניין בספר ולהרהורים שבעקבותיו.

פאלאדה מיטיב לתאר את אורח החיים האפור של עמך גרמניה, ההפוך לחלוטין מההילה ההרואית בה השלטון הנאצי ניסה לצבוע את התקופה ההיא. ואולי זה סוד ההצלחה של היטלר – הריגוש שהצליח להכניס לעם הזה לאחר 13 שנות השפלה בעקבות הסכם ורסאי. העתיד הוורוד בו צבע את חייהם האפורים. צבע מאכל מלאכותי ללא שום ערך תזונתי, שהרי חייהם לא השתפרו באמת בעקבות מסע הכיבושים שלו, אפילו לא ליום אחד; אלא אם כן התרגשות והבטחות לעתיד ורוד נחשבות... אלא אם כן השמחה על השמדת האוייב היהודי הדמוני וגזילת רכושו שווה את המחיר. הבעה כל כך אותנטית של חיים אפרוריים מצאתי בפרש הברונזה, העוסק גם הוא באותה תקופה, והמתאר בין היתר את קורותיה של לנינגרד תחת התקפות הנאצים.

דוגמה לגלויות האמיתיות שהפיצו הזוג המפל בברלין

אי אפשר לברוח מהכובד העלילתי. אין לי מושג האם הדבר נועד להמחיש את האפרוריות האמורה, או שמא זהו סגנונו האישי של פאלאדה. רבים מבין מסתייגי הספר דיווחו על "משבר מאה העמודים הראשונים" וחלקם אף הפסיקו לקרוא אותו בשל כך. באופן אישי הכובד הסגנוני לא הפריע לי, ואף לא העובדה שהסוף הטראגי והכל-כך-לא-אמריקאי ידוע מראש. יחד עם זאת אפשר ואולי רצוי היה לקצר אותו, במיוחד לקראת הסוף. כל זאת לא פגע בחוויית הקריאה ואני ממליץ למי שהתחיל לקרוא אותו, שלא יתייאש וילווה את הזוג הזה עד לגרדום. 

פאלאדה גם מיטיב לתאר את תחושת האימה. הוא מצליח להעביר את נקודת המבט – ואם תרצו – את המחיר שהגרמנים המצפוניים היו צריכים לשלם, לאחר שהעם שלהם מכר את נשמתו לשטן בעבור הבטחות שווא. ובמקביל גם מתאר את להקת אוכלי הנבלות שהסתערו בתאווה, מזי ריר על מנת לבזוז את הרכוש היהודי שנותר מאחור ומותירים אחריהם תחושת קבס, שתופסת את הקורא בבטן ואינה מרפה.

אני מוכן לקבל (לא בלי היסוסים) את הנחת המוצא, שלא כל הגרמנים היו רעים, רוצחים ותאבי כיבוש. ואם רוצה אני טקסט אותנטי ויותר משכנע לתיזה זו, הרי ש"יומנים" של ויקטור קלפמרר היהודי מצליח להעביר את המסר בצורה חדה יותר (בקרוב הרשימה על הספר החשוב). יחד עם זאת, אין זה אומר שלא כולם היו אחראים. כי לרוב הדומם, המאפשר את קיום הרוע, אחריות לא פחותה מזו של ה"מיעוט" שביצע אותו בפועל. ועוד יותר מכך חשוב לזכור, ההתנגדות המובעת בספר אינה התנגדות לרוע שננקט כנגד היהודים, אלא כנגד תוצאתיו הרות האסון לעם הגרמני עצמו של המשטר הנאצי, שלא היה רע רק כלפי היהודים, אלא בעיקר כלפי העם שלו, שרומם ונישא אותו וסבל את עול דיכויו, תוך שהפנה את האנרגיות השליליות שלו לכיוון היהודים. לכן, אי אפשר להוציא ממנו אמירה ערכית של המחבר בנוגע ליחסם של הגרמנים ליהודים דווקא (למעט סצינה פיקטיבית אחת בספר).

ולסיום, ספר זה, כמו רבים אחרים, אינו מצליח להשיב על השאלה המטרידה רבים מאז ועד היום, והיא – האם התקופה ההיא עלולה לחזור ביום מן הימים.

עדות בזמן אמת מתוך התופת

אחת העצות הידועות לסופר המתחיל הינה ככל האפשר להביא את עצמו לעיני הקורא. שהדמויות בספר תהיינה קשורות אליו, שהדברים יהיו אמיתיים, כנים ויוצאים מהלב.

זה היתרון האדיר של הספר "העוד יוותר מי שיבכה", המכיל יומנים של אב (קופל פיז'יץ) ובתו (מירה פיז'יץ, לימים פלינט) מגטו ורשה, שנכתבו בזמן אמת, בעת המאבק המתמיד על החיים, בעת הגירושים, הבריחה, המעברים מדירה לדירה, הפחדים והדאגות הבלתי נגמרים. וזה גם החיסרון שלו... אתה קורא וקשה לך להאמין שדברים כאלה התרחשו במציאות. שאנשים עברו כל כך הרבה טלטלות אבל עדיין נותר בהם כוח להיאבק על חייהם, כאשר כל מי שנמצא מסביב פשוט מתמוטט ומוסר את גרונו לשחיטה מחמת היעדר כוחות וחוסר אונים ורק יחידי סגולה נאבקים לשרוד או להשיב מלחמה.

שלושה חלקים עיקריים לספר:

החלק הראשון הוא פרי עטה של העורכת המוכשרת, חוי דרייפוס, הסוקרת את קורותיה של המשפחה והכתבים שהשאירה אחירה ולאחר מכן מביאה בצורה ברורה ומדויקת את קורות יהודי ורשה בתקופת השואה.

החלק השני מביא את יומניו של קופל פיז'יץ. קופל, בנו של דוד פיז'יץ הוא האח היחיד שהצליח לשרוד את השואה מאלה שנותרו בפולין, יחד עם רעייתו גניה, ושתי בנותיו, מירה ורות. שני אחים אחרים של קופל הצליחו לברוח קודם לכן. ההורים יתר האחים לא שרדו. קופל ינק עוד מנעוריו את אהבת ישראל שפעפעה בעורקי הוריו, החסד והעזרה לזולת, וכל ימיו פעל למען הציבור. מעיון ביומניו שזורות מאליהן פעולותיו הברוכות בתחומי הסעד, החינוך והמוזיקה בגטו ועשייתו הציונית, במיוחד עבור הילדים, ובין היתר הניהול של המטבח הציבורי ברחוב פרוסטה 8, ששירת 800 ילדים הן בצד הפיזי והן בצד הרוחני תרבותי. זוהי דוגמה ומופת לכך שכאשר יש רצון, ניתן לעשות חסד בכל מקום ובכל מצב, להפוך את העולם ולהביא תוצאות בנסיבות בלתי אפשריות בעליל. אישיותו של קופל וזכות האבות שלו תסייע לו לשאת חן בעיני גורמים שונים, לקבל הלוואות, ואף להיכנס למחבוא ברגעים הקריטיים.

קורותיו במלחמה מסתיימים בידיעה שקיבל בתאריך 24.11.43 על טבח "חג הקציר" ובו נרצחו הוריו, אחיו, אחותו בנה, והעוזרת האהובה שלהם. ידיעה זו שברה אותו וכך הוא מסיים את יומנו:

"אוי לי, על גורלי המר. איך אוכל בכלל לשבת ולכתוב על דבר האבידה היקרה. איך אוכל לחיות, לאכול ולישון בשעה שהאנשים היותר קרובים לי נהרגו באופן כל כך טרגי ואכזרי, אלו הקדושים והטהורים שמסרו את נפשם על קידוש השם. – ייזכרו לטוב!" (עמ' 97-98).

החלק השלישי מביא את רשימותיה של מירה. בעיני זהו החלק היפה ביותר של הספר, ותהא הסיבה שהותירו אותו לסוף הספר, אשר תהא, זו היתה בחירה מעולה. להבדיל מקופל, שכתיבתו יותר מאופקת, מעט יותר פורמלית, ועוסקת בתוצאות ובפעילות הציבורית-כללית, כתיבתה של מירה נכנסת לקרביים של האירועים, והיא מחייה אותם באמצעות תיאורים מפורטים מחיי היום יום. הקורא יכול לעקוב אחרי המאורעות ולדמיין אותם מול עיניו. היתה זו ממש יד המזל שטרפה את הקלפים בכל פעם כאשר כפסע היה בינה לבין המוות. ואדגים רק על קצה המזלג:

"באחת מפעולות הבלוקדה שברו חיות הטרף הנאציות את דלת הדירה. בחדר הראשון הם עשו פוגרום של ממש. כל מה שהיה במזנון ובארון היה שפוך על הרצפה. הכריות שעל הרצפה מרוטשות, שמיכת החורף במטבח על הרצפה. למרבה המזל לא העלו על דעתם המנוולים שמאחורי הארון, בשקט מוחלט, במתח ובחרדה איומה, מסתתרים 11 בני אדם – נתח ראוי להשביע בו את האינסטינקטים הרצחניים שלהם" (עמ' 203).

"ביום חמישי בספטמבר (1942) בסביבות השעה שלוש בלילה, העירו אותנו קולות של תנועה בלתי רגילה ברחוב. עדיין אין לנו מושג מה קורה, אבל חרדה עצומה משתלטת עלינו. תחושות מוקדמות הכי נוראות שאפשר להעלות על הדעת משתלטות עלי. אני מתלבשת בחיפזון ורצה למטה... סביבנו מתקבצים אנשים אשר כמוני נשפכו בבהלה מדירותיהם ארצה... 'עד שעה 10 בבוקר, 6 בספטמבר כל היהודים שנשארו בגטן חייבים לעזוב את דירותיהם, לקחת איתם מזון ליומיים, ולבוא לכמה מקומות ריכוז... מי שיימצא מחוץ לשטח הזה אחרי השעה 10, יירה במקום...', משתררת חרדה תהומית. אנחנו יודעים ומרגישים שזה הסוף שלנו... לצאת מהבלוקים שלנו לשטח שהם קבעו – הרי זו כניעה מוחלטת, ייאוש גמור. ואם לא נלך... מוות ביריה מצפה לנו. להסתתר? איפה? ... אלוהים, מה לעשות?!..."

זו היתה האווירה בה נאלצו אנשים לחיות בפחד מתמיד מאקציה לאקציה, מגירוש לגירוש, אנשים מתים ברחובות מרעב, מיריות, ממחלות, ממה לא. ואלה שלא נהרגים, נלקחים למקומות בלתי ידועים.

ככל שהיא מתקדמת בתיאור המאורעות, המתח גובר והולך. אין זה משנה שהסוף ידוע מראש. היא ממש מצליחה לחבר את הקורא למאורעות. שיא המתח מגיע ב-19 לאפריל 1943, עת הגרמנים החלו אקציה נוספת, ובתמורה קיבלו את המרד הגדול. אימה ואחותה הצליחו להימלט לצד הארי ימים ספורים קודם לכן, והיא נותרה עם אביה ויתר המשפחה. שלושה ימים לאחר מכן הגרמנים מחליטים על חיסול הגטו. מי שיימצא בגטו, יירה ויומת. מי שיצא, יגיע למחנה עבודה עם תנאים טובים. היה זה שקר כמובן, כל מי שפונה, נרצח. אולם הדבר לא היה ידוע. בני המשפחה המורחבת כבר התייאשו. אפילו קופל כבר התייאש. אולם מירה נלחמה כלביאה ולא ויתרה. היא עברה ממקום למקום, חיפשה בונקר בו תוכל להסתתר יחד עם אביה. היא מתארת את שעות החרדה בפרוטרוט וקשה להאמין שבחורה צעירה קיבלה כוחות כאלה.

"המחשבה על אימא, ועל הרגשתה משייוודע לה שנסענו למחנה עבודה, על הייאוש וייסורי החרדה האיומים שיתקפו אותה, מעבירה בי זרם אנרגיה. "אבא, אנחנו לא נוסעים", אני אומרת, "הרי אימא ורות ייצאו מדעתן מרוב צער כאשר יוודע להן שאנחנו אינם. ואני חשה שאם ניסע, כבר לא נראה אותן לעולם". פני אבא אפורים-צהובים. כוחותיו אזלו. הוא חסר כל רצון עצמי, כמו ילד קטן" (עמ' 257).

אין לי אפשרות להביא ציטוטים נבחרים מכאן ואילך, מכיוון שהקטעים האלה כל כך מותחים, שאי אפשר להשמיט אפילו אות אחת. שניה אחר שניה הקורא עוקב אחריה, ממש ללא נשימה. היא עוברת ממחבוא אפשרי אחד לשני, וכולם סגורים, נעולים, חתומים בפניהם. האבא (קופל) גורר רגליים, השלים כבר עם מותו (כמו יתר בני המשפחה שיירצחו זמן קצר לאחר מכן בפוניאטובה), אולם היא אינה מוכנה לוותר. בדרך נס הם מגיעים למקלט ובו מסכימים לדחוס אותם יחד עם עוד רבים אחרים. שם היא מתארת את רגעי החרדה, הקשיים הפיזיים, חיפושי הנאצים, הילדה המשתעלת, החום, המחנק, השקט הכפוי, ומאידך את נקודות האור.

בשלב זה כנראה לא היתה אפשרות למירה להמשיך ולכתוב, וכך מסתיים היומן, בשיא השיאים של המתח. עבורי היתה זו אכזבה עצומה... אני מבין שהרצון היה להביא את היומן האותנטי, אולם כל כך חסרה לי הכתיבה הקולחת והמותחת של מירה, בתיאור המשך עלילותיהם, וכיצד הצליחו לחצות את הקווים, לעבור לצד הארי, לשרוד, להתחבר עם האימא והבת.

אחד מספרי העדויות החשובים ביותר שקראתי. מומלץ!!

 העוד יוותר מי שיבכה? יומן וכתבים של משפחה מגטו ורשה

(הוצאת יד ושם, 2013)

מוזיאון התמימות - ביקורת ספר מאת אורהאן פאמוק

סיימתי אמש לקרוא את ספרו המייגע, כן המייגע, של אורהאן פאמוק "מוזיאון התמימות". בהחלטה של לילה גמעתי את 150 העמודים שנותרו לקו הסיום, במאמץ של רץ מרתון שהאוויר הולך ואוזל מראותיו. ושום דבר לא הכין אותי להפתעה שנכונה לי בסוף הספר. ומה למדתי ממנו? אשתף אתכם ב-3 דברים

1. בשלב מסויים בספר קיבלתי את הרושם שהסיפור לא אמיתי. לא מבחינת השאלה האם התרחש או לא התרחש במציאות, אלא האם הוא אמין. בסוף הספר הבנתי, כי מדובר בסיפור אמיתי, של אדם שבנה מוזיאון לאהובתו. מוזיאון מכל הזכרונות שהיו להם יחד. מכל פריט הכי הזוי שהיא נגעה בו. יגעתי ומצאתי ברשת את האתר של המוזיאון. מסתבר שוב, שהמציאות עולה על כל דמיון.
אתר מוזיאון התמימות בטורקיה

2. אין לשפוט דמויות בספר, לאחר 60% מהקריאה, אלא יש להמתין עד הסוף וכאן לא אוסיף דבר, למי שירצה לעבור את החוויה הסיזיפית של קריאתו.

3. לפעמים מה שנראה במבט שטחי כאהבה בלתי אפשרית, שאינה יכולה להתקיים, עשוי להתגלות במבט יותר מעמיק כאהבה גורלית, שאינה יכולה אלא להתקיים ואין קיום בלעדיה.

האם אני ממליץ לקרוא? לבעלי סבלנות בלבד.

* רשמי מבקר במוזיאון
* ולעוד ביקורת ב"הארץ" על הספר

שרה משיבה מלחמה - סיפור לפרשת וירא

בס"ד

על אהבה - נלחמים / ד"ר שי שגב*

איזה יום היה לי היום! שיאו של שבוע אחוז תזזית והפתעות. עדיין רועדת מיראת אלוקים, אשר בכבודו ובעצמו נגלה אלי, דיבר אתי והבטיח לי בן משלי, ומה עוד אוכל לבקש?

מוזיאון ישראל

d c

הסיפור שלי עם אברהם בן תרח מתחיל למעשה מאז שנולדתי. הרי אנחנו משפחה. כאשר מלאו לו עשר שנים אני נולדתי לאחיו, הרן (אחיו מאותו אב אך לא מאותה אם). מה אוכל לומר על האדם הענק הזה, שעוד מגיל שלוש החל להדהים את כל העולם? מי לא העריצו? ומי לא אהבתו? הקלה בעיניכם המשימה לחיות בצילו של חידוש כזה בעולם, אדם שכולם אוהבים ורוצים להתחבר אליו, תוך שהם מתעלמים מרצוני האישי לקבלו מעט לעצמי, לנהל חיי משפחה ככל האדם? הקל התפקיד לו יועדתי, לשמש עזר כנגדו של מי שהחליט להביא את בשורת האל האחד עד קצות תבל? מעולם לא היתה לו מנוחה. כל חייו הוא במסע פנימי ובמסע רגלי; הלוך ונסוע מעיר לעיר ומארץ לארץ, ואני אחריו, עמלה על מטעמים מעשי ידיי לכל אורח-פורח על מנת להיטיב את כרסו ולפתוח את ליבו לדברי אמונה, וכל זאת רק כי אישי סבור כי הדרך לקבלה עוברת בנתינה?

אלוף נעוריי הגיע בהכרה שכלית עליונה למציאותו של בורא לעולם, ומהשכל השיבהּ אל לבבו, על שני יצריו, הכרה שעבורה והיה מוכן לקפוץ אף לכבשן האש. נכנס בשלום ויצא בשלום. אלא שאבי ז"ל נכנס בעקבותיו, ואת גופו גירדו בכפית מלאה מאפרו. היה זה אברהם שעשה עמי חסד גדול ואסף אותי, היתומה, לתוך בית והכניסני תחת כנפיו.

תכונה מיוחדת יש לו לדוֹדי, שאין הוא מתייאש לעולם. הוא נותן לאחרים גם כשאין לו עצמו. ואם יש צורך בדבר, הוא אינו מהסס להתחייב. באופיו הוא מצליח לצאת מכל בעיה, לגבור על כל מכשול, ולהתקדם הלאה. תכונה מופלאה כזאת שאין אתה יכול להיוותר שווה נפש לנגדה.

טהור כאברהם לא ראיתי מעודי. ישר. חי באמונתו ומוסר עליה את נפשו. משום כך קשרתי גורלי בגורלו ונשבעתי כי אלך אחריו עד קצה השמיים. א'להיו – א'לוהיי. הלכתי אחריו אל הבלתי נודע ונפרדתי מאחותי מילכה. היגעתי לארץ המובטחת, למקום שממה, ולא הוצאתי מילה מפי. הרי מה מבקשת אישה כשרה? קורת גג, כרית להניח עליה את הראש ובעל טוב שתוכל לפנק ולאהוב. ביקש ממני לירד למצרים, והלכתי אחריו בארץ לא זרועה. ביקשני להזדהות כאחותו ולא רעייתו, וכופפתי ראשי. אישה נאמנה אני, העושה רצון בעלה. בעוד הוא נכנס לכבשן האש, אני נכנסתי לבדי למאורת הנחש, פרעה. ואין לי כל טרוניה כלפיו, הרי את חיי הייתי מעניקה לו ברצון שכן אין ביכולתי לראות את חיי בלעדיו. דבר אחד לא הצלחתי להעניק לו למרבה צערי, והוא בן זכר שימשיך את מורשתו. אין דבר שהעיק על שמחתי יותר מחסר זה. חסר של צחוק של ילד. חסר של פרי אהבתנו.

בתוכי תמיד ידעתי, שלא אוכל להעניק לאברהם בן, שהרי רצה הבורא ונולדתי בלא רחם. אולם אישי, האיתן באמונתו, לא הפסיק לדבר על ליבי ולהרגיעני פעם אחר פעם, שהא'לוהים נגלה אליו והבטיח לו בן. וזה יקרה. כך היה מלטפני במילותיו, אותן גמעתי בשקיקה. שנים על גבי שנים נוח היה לי להאמין בכך, אולם כאשר חדל להיות לי אורח כנשים, ואברהם עצמו אף הוא התחיל לבוא בימים, החלטתי לעשות מעשה.

מי שלא עברה את ייסוריי האישה המבקשת להפוך לאם, לא תבין זאת. מי שלא יראה לאבד את אהבת נעוריה, תאמר כי פתיה אנוכי, אפילו טיפשה. אבל הנכון הוא שאוהבת אנוכי. האם מיטיבי ואלוף נעוריי צריך לשאת על גבו את מחיר מצפונו העל-אנושי? לוותר על בן שימשיך את מפעל חייו רק מחמת אי נעימות ממני? האם אני במקומו הייתי מוכנה לשלם מחיר כזה? לכן, בחלוף עשר שנים מבואנו לכנען, ולאחר היסוסים לא מעטים הענקתי לו את שפחתי, הגר. ידעתי כי אברהם נאמן הוא לי למרות כל הפיתויים, וכך יישאר לעולמי עד.

* אודה ולא אבוש, הגר הצליחה לערער בי משהו. לא שאיבדתי את האמון באיש אמוני, חלילה. אלא שהיא הדאיגה אותי, למרות שמשך עשר שנים מילאה תפקידה כראוי, היא עדיין צעירה וכמו רבות אחרות, גם היא התלהבה מאברהם. המחשבה שהגר תישא ברחמה את ילדם המשותף שינתה אותה לחלוטין והיה די ברור שהיא שואפת לירש את מקומי. וכן לא ייעשה, לא במקומנו ולא בשום מקום מתוקן אחר!!

סופו של דבר, בין אם היתה אדם מן היישוב ובין אם היתה נסיכה מהאגדות, אביה מסרה לי כמשרתת. משרתת! ואני נהגתי בה כמשפחה (שפחה – מלשון משפחה). משך עשר שנים נהגתי בה כבתי – נערתי ואשת אמוני. אביה הפקידהּ בידיי מתוך הכרה שאצלי תמצא חיים מלאי מוסר ומידות טובות. ואני האמנתי בה וביקשתי לרוממה, קירבתיה לאישי, היקר לי מכל. הנראה לכן שהיא היתה האופציה היחידה עבורי? הרחם היחיד בסביבה? ממש לא! לא נהגתי בה כבזונה, אלא ביקשתי להעניק לה את תחושת השייכות המלאה למשפחתו של אברהם; את חווית הלידה. וכי האם הייתי לוקחת ממנה את ילדהּ? האם הייתי מונעת ממנה את חוויית ההורות? לא ולא! אלא שהיא, ככפויית טובה, ביקשה דווקא באמצעות פוריותה ורחמה – מה שנמנע ממני בגזירת אלוקים – להשפילני ולגזול את אהבת חיי. ומהי פוריות האישה אם לא מתנת האל? היא לא עמלה עליה ולא התפללה עבורה. מה יש לה להתגאות במתנה שקיבלה?! ובחוסר רגישות משווע להתנשא עלי בשל העובדה שנולדתי פגומה וחסרת רחם? זו התנהגות פסולה, בזויה, פוגעת. מרושעת! אין זו התנהגות של אדם, אלא של פרא אדם. לא פלא שילדה ילד כזה. הבנתי, מעט באיחור, כי הדרך היחידה להותירה בתוך ביתי היא לרדות בה ולהציב לה גבולות ברורים, פן תילחם בי ותירש את מקומי, וכשהיא תעשה כן, לא הייתי זוכה, אפילו ליחס שהיא זכתה ממני. וכאשר אמר לי אברהם לימים כי הקב"ה שינה את שמי לשרה, לשון שררה, ידעתי כי צדקתי.

שהרי שתי דרכים סלולות לו לאדם המעוניין לרומם את עצמו. במקום מולדתה לימדו אותה כי הדרך הנכונה להרגיש גבוה יותר היא להשפיל את האחר, לקחת ממנו. ואילו בביתו של אברהם למדנו, שעל מנת להתעלות אין צורך בכך, אלא אדרבה ישתדל האדם וירים את עצמו. והינה לאחר עשר שנים, מתברר כי היא לא למדה מאומה. נשאה היא את מורשת בית אביה ויודעת אני שכך או אחרת היא תשוב לגילוליו. על כן, אפילו שם שפחה לא מגיע לה. אין היא ראויה להיות יותר מאמה. אמה פשוטה ונחותה. אכן, כפי שאברהם סילק את לוט, בראותו כי הוא לא למד מאומה, כך בדיוק היה צריך לנהוג עם צרה זו.

המצב החדש הציב בפניי שתי אפשרויות. האחת היא להתעלם. לטמון ראשי בחול, להותיר את הטיפול בבעיה לאברהם, ולקוות שזו תיעלם מעצמה. יכולתי לשכנע את עצמי להאמין ולבטוח באיכויות שלי, שאינני סתם חפץ שניתן לזרוק אותו, שאין הוא רואה אותי כאישה בלה שיש להחליפה ברעננה ממנה, כסנדל בלוי ומרופט; להאמין שאני שווה יותר, וכך לשבת בשקט ולהמתין שהיא תמשיך לחתור תחתיי. הייתי אפילו יכולה לשכנע את עצמי בכך שאם אברהם טיפש דיו על מנת להחליף אותי תמורת האמה הזו, כנראה שהוא אינו ראוי לי, ומגיעה לו ריבה זו...

אולם זו לא אני, ידידיי. אני בחרתי באפשרות השניה. אהבתו של אברהם היתה היקרה לי ביותר. בלעדיו חיי אינם חיים. החלטתי שלא לנטוש אותו לבדו בניסיון. אברהם הוא איש החסד, וגם חסד צריך גבולות. מוסריותו וחסדו היו עלולים להובילני לשלם מחיר כבד מדי. אהבה מחייבת גם להילחם עליה. כן כן. גם אם אהפוך לרעה בעיניו. אפילו אם אעורר את חמתו עלי. ואף אם אצא מרשעת בעיניו ובעיני אחרים, ואהפוך למשל ושנינה, אך בתמורה אמשיך ואחזיק בו יחד אתי - אני מוכנה לכך. אין משמעותה של אהבה לבחור תמיד בדרך הקלה והשקטה, אלא דווקא בדרך שתאפשר לנו לממש אותה, להגן עליה, גם אם מדובר במלחמה. אלמלא יצאתי למערכה זו, מי היה יודע לאן הייתי מגיעה...

שתים עשרה שנים קשות עברו עלי מאז. שנים בהן היא הביאה ילד לאברהם. נאלצתי לראות כיצד בנה גדל והולך, כיצד היא שמחה איתו וכיצד אברהם מאיר לו פנים, ומאידך חיזקתי עצמי להמשיך ולהאמין לכנותו של אברהם, המבטיח לי שעתידה אני לילד לו בן זכר.

לפני שלושה ימים הגיע אלי אברהם עם דבר חדש – "לא ייקרא שמך שרי עוד, כי אם שרה". כך אמר לי. [*] ותרי על ה-י' של העולם הבא, פצלי אותה ל-ה' אחת עבורי, וה' אחת עבורך, וכך נרוויח את העולם הזה.

שמונים ותשעה אביבים נשאתי שם זה בגאווה גדולה, והינה ביקשני אישי לשנותו במצוות הבורא. ושוב כופפתי ראשי. מה לא אעשה למען בעלי.. והינה אומר הוא לי כי זה עתה צווה הוא למול את ערלתו וכל ערלת בני ביתו ומיד פנה לעשות זאת לפני שאספיק למנוע בעדו מלעשות כן.

ועתה, כאשר כל משרתיו הצעירים שוכבים באוהליהם, מעולפים מכאבים, הגיבור שלי יושב בחוץ, כמדי יום ביומו, בין אם שלג לרגליו, ובין אם חמה מעליו, ממתין לעוברי אורח. ואני תמהה לי כמדי פעם, ממה הוא עשוי? האם מבשר ודם ככל האדם הוא ורק האמונה היא הנוסכת בו כוחות כאלה? וכאילו על מנת להסיח את דעתו הגיע אדון העולמים לבקרו ושוחח עמו כאיש המשיח עם רעהו, ואני מתוך האוהל מביטה בו, משתאה למראה המרגש. מלאכים הרי מסתובבים בביתנו כבני בית, אך ריבונו של עולם זה כבר משהו אחר...

 וכאשר הבחין הוא בעוברי האורח זינק ממקום מושבו ורץ להכניסם בצל קורתו. לא זו בלבד, רץ לבן האמה וזירזו במלאכת האירוח, ואף את אוהלי פקד, וציווני להעמיד עיסה נאה, ללוש ולהכין עוגות. ואם לא די לי בפלאות שאך ראו עיניי, הרי עם תחילת לישת הבצק בידיי תחושה מוזרה פלחה את גופי ונדהמתי לגלות... כי בשרי התעורר לחיים ודרך נשים שבה לפקוד אותי, כאילו היתה שם מאז ומעולם ולא נטשה אותי לאנחות.

אברהם היה כה עסוק באירוח האורחים המאובקים, עד כי לא התייחס כלל לכך שהבהרתי לו כי ייאלץ לוותר על העיסה. עפר אני לרגלי בעלי, אולם בינה יתרה ניתנה לי ואולי אף מעט בנבואה. הרגשתי כי עוברי אורח אלה – אין תוכם כברם. אינני צייתנית[1] כשאר נשים, אולם הפעם למרות שנחבאתי לי באוהל נותרה אזני כרויה לשמע שיחתם.

והינה שומעת אנוכי שאחד מהם פותח את פיו ושואל את אברהם היכן שרה אשתו. ותמהתי לי מניין ידע הוא את שמי ומדוע נקב בו. סקרנותי גברה, ואברהם מצביע על האוהל ואני מאחריו; ועובר האורח ברך את אברהם שבעוד שנים עשר ירחים בדיוק הוא ישוב לכאן לבקרני בעת שמחתי והפתעתי על הבן שיוולד לי. ושוב נקב בשמי החדש: "והינה בן לשרה אשתך".

[*] אינני יודעת כיצד אתן הייתן נוהגות, אולם עבורי זה היה מעל ומעבר. שלושה ימים של שיגעון: שינוי שם, ושוב הבטחת בן ממני, שלאחריו ברית מילה לאברהם, ושיחה עם הבורא שבא לבקרו, ובשרי ששב והתעדן לו, והאורחים האלה וברכתם – זה היה פשוט יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. ולא במובן של יותר מדי טוב מכדי שאאמין בכך, חלילה, אלא טוב יותר מכדי שאאמין שאני זכאית לכל החסדים הגדולים האלה. מרוב ההפתעה הזאת, צחקתי בקרבי, צחקתי על קרבי, על קרביי שהתעוררו להם לחיים ובורכו בכך שבקרוב יישאו בתוכם חיים חדשים. חיים להם ציפיתי כל חיי.

[*] ואז הגיע הרגע הגדול מכולם. ריבון העולמים נגלה לאברהם ושואל אותו מדוע צחקתי. וכאשר אברהם פנה אלי נתמלאתי יראה עצומה על אודות קרביי, מחשבותיי הכמוסות שנתגלו לעיני כל, וכיחשתי. ולא שכיחשתי, אלא שהבהרתי שלא צחקתי צחוק של כפיות טובה, לא היה זה צחוק של קטנות אמונה, אלא צחוק של הפתעה, של שמחה והכרת תודה שאחרי בלותי היתה לי עדנה, והינה נגלה אלי יודע כל המחשבות ואמר לי לא – כי צחקת! והסביר לי, שכפי שמאומה לא נפלא ממנו, וקורא הוא מחשבות בני אנוש, כך כלום לא ייפלא ממנו לעשות. ואחרי שאמר לי דברים אלה גמרתי דעתי כי כך יהיה, ויהי מה.

ואני עדיין כאן, מעכלת את היום הזה. בתודה עצומה לבורא העולם, שישועתו כהרף עין ■

d c

 שרה אכן ילדה את יצחק בגיל תשעים. יצחק שמו, על שם ההפתעה ועל שם השמחה הגדולה שהביא עם הולדתו. שרה תמשיך להילחם על כך שיצחק יזכה לבכורה, עד כדי גירוש הגר. כאשר מלאו לה מאה עשרים ושבע שנים אברהם לקח את יצחק לעקידה. היה זה יומה האחרון של שרה. שרה הצליחה במלאכתה. יצחק נבחר להמשיך את מורשתו של אברהם והיא זכתה להיקבר על ידו במערכת המכפלה.

שי שגב, מרחשון תשע"ה

---

* החלק הארי של הדברים הכתובים כאן מבוסס על מדרשים. חלק נוסף מפרשנות שלי. סימון [*] ליד קטע מסוים משמעו שמדובר בדברי פרשנות שלי.

[1] מלשון ציתות/האזנה; תנחומא וישב ו.

תפילתה של טיפה

מה אני בכלל?
טיפה קטנה על קוצו של יוד.
תלויה על בלימה.

קל מאוד לזלזל בי.
כמעט ואינני מורגשת, נבלעת בעוצמתך.
אולם בזכותי אתה חי. אני מקור חיותך.
עיני רואה הכל, ובי טבועה בבואתך
אני חשה אותך בליטוף העדין, בו רפרפתי עליך
בדרכי עד הלום

ועתה, היגעתי לקצה.
ניעור קטן מצידך - ואינני שם יותר.
אני אשוב לי אל האדמה,
ואתה תתייבש לאיטך
ותאבד את הירוק הרענן
שהענקתי לך ממני

אז תן לי טיפה
טיפת יחס
טיפת כבוד
טיפת אהבה
טיפת אמון.

תן טיפה
וקבל עולם מלא.
כי גם הים הגדול
נוצר מטיפות קטנות,
כמוני

חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי - סיפורה של הגר / לפרשת לך לך

חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי / ד"ר שי שגב*

ש

לום לך, כן, אתה, שהסבת פניך מפניי ועתה מביט בי אתה בעיניים קפוצות ובשפתיים קמוצות. נכון, זו אני הגר, העומדת לפניך. ידוע לי, לצערי, שהורגלת לשמוע עלי רק דברים רעים. שאני בסך הכל שפחה מצרית. שהקלתי ראש בגבירתי. שאני אמו של ישמעאל, שיגרום צער רב לבני עמך; שהתרשלתי בחינוכו של בני יחידי; והגרוע מכל, שהשלכתי אותו תחת אחד השיחים, במקום לסעוד אותו באהבת אם, בעת גסיסתו. אכן, מי ישמע ולא ידביק בי תואר של מפלצת מהלכת על שתיים? אולם אם סבלנות תהא לך ויושר פנימי על מנת לשמוע את גירסתי, אולי אצליח לשנות את דעתך ולו במשהו.

d c

כידוע לך, אני בתו של פרעה מלך מצרים; להזכירך – המעצמה הגדולה בתבל. לא אלאה אותך בפירוט על אודות חייה של נסיכה מצרית אמיתית, יפה, צעירה ובשלה, שכל עתידה לפניה; מן הסתם, אם מעט שכל בקודקודך תוכל לחשב הדברים בכוחות עצמך. יועדתי להינשא לאחד מגדולי עולם ולבלות את ימיי בחיי נוחות רפודים בפאר והדר. בהיותי במצרים פונקתי בכל מנעמיה; סביבי כרכרו משרתות שעמלו למלא על אתר את כל מוצא שפתיי. מצב זה נהפך על פניו לאחר בואם של אברם ושרי[1] למצרים.

תשאל מה לנסיכה יפהפיה שכל חייה לפניה ולזקן ערירי בן 75? אכן שאלה טובה. תשובה מילולית על כך כמעט ואינה אפשרית, שכן אברם לא היה מסוגם של האנשים הרגילים בהם אתה נתקל בחיי היומיום. למעשה, הוא היה אדם שונה מכל אדם אחר שפגשתי מעודי. צריכים הייתם לראותו על מנת להבין. להרגיש את האנרגיות שלו. לראות את הוד פניו ומאור עיניו. את עמידתו האיתנה, חוסנו הגופני והביטחון העצמי שהפגין. את המרץ הרב בו ניחן, העולה על זה של בחור צעיר, את ראיית הטוב שבו, למרות הקשיים אותם עבר. ומעל לכל – החכמה. דומה היה עלי כמי שהמציא את הדיבור. כאשר הוא פתח פיו לדבר – אחרים הקשיבו. הוא הקסים את כל באי הארמון, ואת אבי יותר מכולם. לא היה אחד שלא התאהב בו. השתעשעתי במחשבה שראוי לי לקשור את גורלי דווקא עם גבר כמוהו, בעל ניסיון חיים, חכמה אדירה טוב ולב ועוצמות בלית נדלות. אולם באותו יום בו ראיתיו לראשונה, כמובן שלא היה זה יותר מהרהור ראשוני שעד מהרה הגשים את עצמו. 

למחרת בבוקר נפל דבר. אבי קרא לי. הוא פתח בדברים אותם ידעתי כבר מעצמי – כי אברם הינו אדם קדוש ומיוחד וכי נכון לו עתיד גדול. אך יחד עם זאת הוא הפתיעני בכך שאברם אינו רווק אלא נשוי לשרה, אותה הציג כאחותו. הוא הסביר לי כי אירעה אי נעימות בינו לבין שרה ועל מנת ליישב את העניין הוא מעניק אותי לשרה לשמש כנערתה, אך הדבר נעשה לטובתי. אבי אף הוא אמן הדיבור היה. לא אמר לי מראש כי הוא מייעד אותי לתפקיד של שפחה.  לא התמרדתי כנגדו גם כאשר נודע לי הדבר, מכיוון שידעתי כי צודק הוא וזכות תהא בחלקי לחסות בצילו של אברהם.

כך בוצע הטקס – אבי מסרני כחפץ לידיה של שרי ואמר לה – "הרי שכרך". ובשפתנו "הא אָגרֵך" ומאז נלקח ממני שמי הראשון כנסיכת מצרים ודבק בי שם זה, "הגר", על מנת שאשכח מניין באתי, אולם לא אשכח לעולם מהו תפקידי ומעמדי. לימים שמי זה יהפוך לשורש בפני עצמו בשפה העברית, המסמל את ניתוקו של אדם מארצו, מולדתו ובית אביו, ועקירתו לעולם חדש ומנוכר לכל שידע קודם לכן.

יצאנו לכנען וככל שהתוודעתי יותר לאברם כך הבנתי עד כמה ענק שבענקים הוא ועד כמה שפר גורלי עלי לשמש זנב לאריות. אף גברתי נהגה בי ביושר, בהגינות ואף בנעימות והשנים חלפו להן במהירות, כאשר אני מתבגרת, ורואה כיצד הזמן אינו עוצר מלכת אף עבורי, והקמת משפחה משלי - אין.

עשר שנים מאז מכירתי לשרי נפל דבר. גבירתי פנתה אלי והחלה להכין אותי נפשית לשמש כפילגשו של אברם, באשר שניהם עדיין לא הצליחו להביא ילדים. הבנתי מיד כי לא מאהבתי הרבה עושה היא כן, אלא מחמת חששה כי אברם ישא לו אחרת. הרגשתי כמובן אי נעימות רבה להסכים וסירבתי לכך בכל תוקף; הרי גם לשפחה יש מעט כבוד עצמי, ולא לשם יצאנות נמסרתי לשרי. אולם גבירתי עמדה על כך בעדינות אך בנחישות ואספה אותי לחיקו של אברם במתק לשונה, ליפפה אותי במילותיה עד שנחה דעתי כי היא עושה כן בלב שלם, וכבר לא יכולתי עוד לסרב מבלי לפגוע בה.

הכנתי את עצמי נפשית וגופנית לקראת זיווג עם האדם אותו הערצתי מכל וגבירתי המשיכה לחזק את בטחוני: "אשריך שזכית לידבק בגוף קדוש כזה" אמרה לי. הביאתני לחדריו וכולי רועדת מהתרגשות. לא אוכל לתאר בפניכם חוויה כזאת, שכולה התרוממות רוח שלא מהעולם הזה. נכנסתי אליה כבתולה ויצאתי כאישה. הצצתי כנערה, ונפגעתי כרעיה. מבלי שהבנתי מה עובר עלי טיפסתי לעולמות רוחניים של עונג, שכלל לא הייתי מודעת לקיומם. יצאתי מאהלו בידיעה ברורה, כי מאותה עת ואילך שלו אני לנצח נצחים, בין אם נשוי הוא ובין אם לאו. הרי לא התגנבתי למיטתו מאחורי גבה של שרי, אלא היא עצמה הגישה אותי אליו, כפרי בשל הצמא לאהבה ומשפחה משלו.

ויותר משנפגעתי אני, נפגעה שרי. לעתים חשה אני חמלה עליה, שמחמת מצוקתה היא ואהבתה לאברהם עשתה מעשה שתצטער עליו עד יומה האחרון.

ודע לך קורא יקר, כי חוק היה בעולם העתיק. מרגע ששרי החליטה למסור אותי לאישהּ כאישה, לא רק שהפכתי לאשתו, אלא גם שוחררתי מעבדותי. שמחתי על כך כפליים היתה, הן על הזכות לזיווג קדוש, והן על שחרורי מעבדותי הבזויה. ואם לא די בכך שאצבע אלוקים רקמה כל זאת, הרי חתמה את מעשיה בכך בנס הגדול על פיו והתעברתי מביאה ראשונה.

אמור נא אתה קורא יקר אילו היית במקומי, ולאחר הודיעך אלוקים כל זאת, האם לא היה מתרחב לבבך? האם לא היית חש אושר עילאי כאשר נופל עליך אור כזה גדול? ברוב טיפשותי לא יכולתי להסתיר את השמחה שננסכה על פניי, ועוררתי את קינאתה הלוהטת של שרי, שהרגישה שפָּחַת הכבוד הראוי לה משִפְחתהּ. בתמימותי לא הבנתי עד כמה קשה כשאול קינאה. ולא לקלונה נתכוונתי, אלא שמחה חשתי ושהוקל ממני משא העבדות וצער הבדידות. לראשונה נתוודעתי לעינה הרעה ששמה בי והפילה את פרי בטני.

הכיצד יכולתי להשלים עם אכזריות כזאת? הלזו ייקרא צדקת, אשר ממש דחפה אותי לזרועות בעלה על מנת שאהרה מזרעו, ולאחר שהריתי, כרצונה, נתנה בי עינה הרעה והרגה את פרי בטני? ציערה אותי בדבריה, ובמקום לחוש למועקה הגדולה אליה נקלעתי, טרחה להזכיר לי הן בדברים והן במעשים כי אני עדיין שפחתה, וכי תנאי התנתה בעת מסירתי לאברם, כי לא שוחררתי מעבדותי ואף לא אשוחרר. וככל שסירבתי לקבל טענתה היא הלכה עמי בחמת קרי, העבידה אותי בפרך והצליפה בי במילותיה הקשות עד שכרעתי תחת הנטל. חילופי הדברים בינינו הביאוני להבנה כי כוונתה היתה להיבנות מרחמי ולנכס לעצמה את בני כבנה.

ואם לא די בכך, ולאחר כל זאת, והפעם ביד חזקה, שוב קירבה אותי לבעלה. הייפלא בעיניך שנקלעתי לסערת רגשות אדירה שהדירה ממני כל מנוחה? מחד גיסא התשוקה האדירה שיידע אותי שוב ושוב, שיעלני לגבהים אותם ידעתי ויזכה אותי להעניק לו ולעצמי פרי בטן, ומאידך ההתקוממות האדירה כנגד הזילות בכבודי, על היותי לא יותר מאשר חפץ, רחם להשכיר, כחומר ביד היוצר בידי מי שהיתה עבורי אימא שניה והפכה לעריצה קנאית על לא עוול בכפי?

ושוב ידע אותי אברם במצוות אשתו. יתכן והוזה אני, אך יש דברים שאישה מרגישה. לבי אמר לי שאין הוא אדיש אלי וליבו אינו חסום לגמרי כלפיי. חשה אני כי רשפי תשוקתי מצאו מסילות ללבו והוא לא ידעני אך כמי שכפאתו שרה. אולי, רק אולי, גם מסיבה זו שרי כה קינאה בי. היא זימנה אותו למשפט בפני אלוקיו, מדוע בעוד היא חשבה עליו, הוא התפלל רק בעבורו ולא כלל גם אותה בתפילותיו. תוכניתה של שרי נהפכה על פניה – ביקשה היא להיבנות מרחמי, והרסה לעצמה. קנאתה מנעה ממנה מלהבין, כי אברם אהב את שרי אהבה כה עזה, עד כי מעולם לא חשב על אף אישה אחרת בלעדיה, וכי ברור היה לו כי ילדים, אם וככל שיהיו לו, יהיו רק ממנה, וכגוף אחד כלולה היתה מאליה בתפילתו. ועל טרונייתה אליו וזימונו למשפט קיזזו ארבעים ושמונה שנים מחייה.

רחמי קלט שוב את זרעו של אברם באהבה והריתי לו שנית. *או אז החלטתי לברוח מביתם מחשש להריוני. אלא שבעת שעצרתי מנוסתי על עין המים, לבכות על מר גורלי, נגלה אלי מלאך ה'. ואל יהא פלא בעיניך שלא נתקפתי יראה למראה המלאך, שהרי מלאכים הסתובבו בביתו של אברם באופן תדיר.

ביקש המלאך להיכנס עמי בדברים, וסיפרתי לו על קורותיי עד בריחתי מבית שרי גבירתי. המלאך ציווני לשוב ולהתענות תחת ידיה בלב שלם ובנפש חפצה; אף הודיעני כי שמע ה' לעניי וראה את עינויי, והבטיח לי בשם ה' כי אם אשוב לגבירתי ואדע לכוף ראשי בפניה, הרי שלא רק שלא אאבד את התינוק, אלא שהוא ירבה את זרעי עד שלא ייספר מרוב. כאות וסימן לכך שלא רק ששמע לנאקותיי בעבר, אלא הוא גם יגן עליו בעתיד, הוא ציווני לקרוא שמו ישמעאל.

ועוד נבואה שם באזניי, כי בני יהא פרא אדם, הכל שונאין אותו ומתגרים בו, אך למרות כל זאת חזק יהיה, וזרעו גדול. זהו גורל, קורא יקר. כך רצה אלוקים. ברור היה שייעד לבני תפקיד גדול בדברי הימים ולכן אל לך להטיל עלי את האחריות לדרדורו, ואף לא על אביו, שלמרות שאהבו והרביץ בו חינוך ומוסר, הלה הפך רובה קשת והשתית חייו על חרבו.

חזרתי לביתו של אברם וילדתי לו בן בריא וחזק, שכיבד את אביו ואף הסכים להימול בגיל שלוש עשרה ללא כל פקפוק. לא רק אני כאימו אהבתי אותו, אלא גם אביו. ברור היה לי כי את אשר איחד בן זה, איש בל יוכל לנתק, וקשרתי את פתחי עבור אברם עד שיבוא מועד, תוך שייקרתי בליבי כל קרבה לאברהם, על כל מילה או אף מבט בו זיכני במשורה. שרי הפסיקה לקרוא בשמי החדש "הגר" ובפיה הפכתי להיות רק ה"אמה" הנוכריה חסרת השם. לאחר שנולד יצחק קיוויתי ששמחתה של שרה תרפה קצת את כעסה כלפיי, אך לא זו בלבד שלא עידנה את התנהגותה כלפיי, אלא אף התנערה כליל מהבן אותו רצתה לנכס לעצמה, והפכה אותו ל"בן האמה". פלא שישמעאל הרגיש מרירות על התנהגותה כלפיי ומחמת המחיר שנאלץ לשלם בשל קינאתה? פלא שקינא ביצחק, שהפך להיות יקיר אביו לאחר ארבע עשרה שנה שזכה לתשומת ליבו? יחד עם זאת ספגתי כלימתי וכופפתי ראשי כמצוות המלאך ואף הזהרתי את ישמעאל לבל יעז פניו כלפיה, וכל זאת על מנת לשמור על חייו מעינה הרעה.

כאשר החליטה שרה לימים, לסלק אותי עם בני, לא התווכחתי איתה. אברהם ניסה להילחם את מלחמתי אך קיבל אות משמים שכך רצון הבורא. כל שרציתי באותה עת היה לברוח באשר יגורתי בא לי, ושרה נתנה עינה בבני, שהתכווץ כולו וחלה מאוד, וחששתי לחייו.

אף אברהם עצמו השכים בבוקר. בראותו עד כמה נחלש ישמעאל הוא העמיס אותו על שכמי ואני נמלטתי משם כל עוד רוחי בי. למרות הקושי של נשיאת נער בן כ"ח שנים על גבי למוד העמל, הרמתי רגליי ומיהרתי ככל יכולתי לאותו מקום בו נגלה אלי מלאך האלוקים לראשונה. השלכתי לפניו את הנער תחת אותו שיח בו הבטיחני כי ישמע לתפילתי בעתיד וזעקתי אליו במפגיע – הא לך אל ראי – הינה הנער שנולד בברכתך. קיימתי אני את מצוותך, וחזרתי להתענות תחת גבירתי. עתה קיים אתה את הבטחתך והצל אותו!

* השלכתי אותו וברחתי משם, שיראתי מעוצמת הדין. ברוב ייאושי נכשלתי בפנייה לבקשת עזרה מעבודה הזרה לאברהם. ועתה כשפניתי לאלוקיו הותרתי את בני שם, שאם אין לי זכות לכך, שלא ישפיעו הדינים המיועדים לי על דינו של בני. מהומה גדולה קמה בשמיים וכל מלאכי מרום נזדעקו כנגדו בעוד כוחו הולך ותש; אך הרחמן גזר, שאין פוסקים את דינו על פי העתיד, אלא באשר הוא שם; * באשר הוא שם – בנסיבות בהן נולד. באשר הוא שם – במקום בו הבטיח הקב"ה לשמור על חייו. באשר הוא שם – בנסיבות בהן חטאיו בהווה אינם מצדיקים את מותו ואין שופטים אותו על פי העתיד. בסופו של משפט סוער גברו רחמיו של הבורא ובני ניצל.

חלפו השנים ואני עדיין ממתינה לו, לאברהם. יודעת אני שהוא שלי. ויהיה שלי, ואמתין לו עד שיחנני ויקרא לי לשוב אליו, כי חולת אהבה אני. ■

d c

 הגר אכן המתינה לאברהם שנים רבות וסירבה לכל הצעה עד כי כונתה בשם "קטוּרה" על שם שקשרה את גורלה באברהם.  לאחר פטירת שרה לקח אותה אברהם שנית, והיא הביאה לו עוד ששה ילדים. לפני מותו אברהם שילח אותם עם מתנות רבות למזרח הרחוק ואומרים שמתנות אלה לא היו מתנות פיזיות אלא בעיקר היו הכלים הרוחניים של בני המזרח. ישמעאל אמנם הפך פרא אדם, אולם בסוף ימיו חזר בתשובה וסיים את חייו כצדיק. חז"ל מבקרים את התנהגותה הקשה של שרה כלפי הגר, שלימים היוותה אחד הגורמים של שעבוד בניה לזרעו של ישמעאל, כמידה כנגד מידה[2].

שי שגב, תשרי תשע"ה

---

* החלק הארי של הדברים הכתובים כאן מבוסס על מדרשים. חלק נוסף מפרשנות שלי. סימון [*] ליד קטע מסוים משמעו שמדובר בדברי פרשנות שלי.

[1] לשון אברם ושרי או אברהם ושרה ננקטו בהתאם לעניין, קרי בהתאם לתקופה בה שמם היה כך.

[2] רמב"ן טז ו ד"ה ותענה שרי.

מעגלי צדק - פרק ראשון

נכנסתי הביתה בשקט, על קצות האצבעות, לאחר אימון ערב סוחט ומרענן, תחושת הקלה לאחר יום מפרך בסיומו של שבוע לא קל.

עברתי ליד חדרה של בתי וראיתי שהיא עדיין ערה, משחקת בפלפון שלה.

חייכתי לעצמי... המטפלת שלה כבר נרדמה זה מכבר, והיא עדיין משחקת לה... אבל לא החמרתי איתה, הרי חלפו כמה ימים טובים מאז ראיתי אותה לאחרונה.

  

"מיטלי, את עדיין ערה? בשעה כזאת??" חצי נוזף חצי מחייך

"אבא!!", היא קפצה אלי וחיבקה חיבוק אוהב, בשביל החיבוקים האלה, אני מוכן לסלוח לה על השעה המאוחרת...

"מה את עושה בשעה כל כך מאוחרת, שובבה שלי?" שאלתי את בתי. 

"משחקת אבא... לא יכולתי להירדם... חיכיתי לך", השיבה בקול מתפנק.

"איזה משחק זה?" שאלתי.

"שרברב", השיבה. 

"שרברב? מה לך ולאינסטלציה?"

"חחח אבא... זה שם המשחק!"

"ומה עושים במשחק הזה?"

"תראה - יש לך כאן ברז למעלה. ברגע שתסובב את הברז, יתחילו לזרום מים. ויש לך ביוב למטה, פתח יציאה. ובדרך יש לך כל מיני צינורות. חלק מהצינורות - ישרים. וחלקם עקומים. אתה לא יכול להזיז את הצינורות, אולם אתה יכול לסובב אותם. התפקיד שלך הוא ליצור קו אחד רציף, מהברז ועד לפתח היציאה. אם הצלחת, המים יעברו מהברז עד הסוף, וכך עברת שלב".

"אה, נראה פשוט, לא?"

"זה נראה פשוט בהתחלה, אולם לאט לאט זה הופך ונהיה יותר ויותר קשה".

"הכיצד?"

בהתחלה, די במעט סיבובים ואתה יוצר קו ניקוז. אולם ככל שאתה עולה ברמה, הקו נהיה יותר מורכב. אתה חושב שאתה מתקרב ליעד שלך, אולם זה לא זה, ואז אתה מבין שאתה צריך לסובב שוב את הצינור, להתרחק מהיעד שלך, כל זאת על מנת לעשות סיבוב גדול, שיאפשר לך שוב להתקרב ליעד מהזווית הנכונה".

"אהה. עכשיו הבנתי" אמרתי בקול מהורהר.

"מה הבנת, אבא?", שאלה.

"זה מזכיר לי קצת את החיים. יש לך התחלה, יש סוף, לעתים ידוע ולעתים לא ידוע, ויש הדרך. לעתים הדרך קלה, לעתים קשה, לעתים ברורה, ולעתים מורכבת. וצריך להתקרב, ולהתרחק מהיעד שלך, עד שאתה מגיע, או... לא מגיע".

"אחלה אבא, גם משחק וגם תובנות"...

"תודה שלימדת אותי על המשחק! לילה טוב מתוקה" עוד חיבוק ארוך ארוך ומלא אהבה, נשיקת לילה טוב, ועוד נשיקה, ועוד חיבוק... היא נשכבה מחדש במיטתה. כיסיתי אותה, ויצאתי מחדרה. עוד מבט קליל על מפתן הדלת, לפני שפניתי להיכנס לחדרי, לתפוס כמה שעות שינה. לא ידעתי באותו הרגע, כי יחלפו להם ימים ארוכים עד שאראה אותה שוב, בטוחה ומוגנת. 

לא הספקתי לחלוץ את נעליי והינה שוב אותו זמזום מעצבן מהפלפון האדום - הודעה ממחלקת המבצעים: "צור איתנו קשר בדחיפות!". 

כמעט ונשתרבבה לה קללה עסיסית מפי... מה הם רוצים עכשיו? רק היום חזרתי מפעולה ממושכת וכבר עתה הם יוצרים קשר? אפילו לילה של שקט לא יתנו לי? אבל.... תפקיד זה תפקיד, ואין מנוס, הרפיתי בצער רב את אצבעותיי משרוכי הנעלים, והדלקתי את המחשב הנייד. דקתיים עד שהוא עלה, חיבור לרשת, ואני כבר מול קצינת המבצעים. 

"ערב טוב, ש'", בירכה אותי.

"ערב טוב! אני מקווה שיש לכם סיבה מאוד טובה ליצור איתי קשר בדיוק לפני שאני משכיב קצת את הגב העייף שלי!".

"אני מתנצלת מאוד על התזמון הגרוע, אולם לא היתה לי ברירה", אמרה קצינת המבצעים, ואני ידעתי שהיא צודקת - אם היא יצרה קשר, כנראה שבאמת אין לה ברירה.

"המקרה די דחוף ודורש סוכן מיומן, ואתה היחיד הזמין, לצערי".

"במה מדובר?" נדרכתי. 

"המדובר באחותו של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט יהושע שמחוני"

"מה איתה?"

"יש לנו מידע מהימן, כי חייה נמצאים בסכנה".

"על מה ולמה?"

"השופט שמחוני מונה בימים אלה לשבת במשפט הפלילי של חבורת האופנוענים"

"את מתכוונת למשפט על סדרת הרציחות שאירעו בשנה שעברה בירושלים?"

"כן. סדרה של רציחות, שנעשו בדיוק בצורה דומה - אופנוען עובר באיזורים הומי אדם, מאתר את הקורבן שלו, ירייה מדוייקת והימלטות על האופנוע".

"או קיי.."

"כן, המקרה הזה לא היה כל כך פשוט, אולם המשטרה גייסה את המוחות הטובים ביותר שלה על מנת לפצח את הפרשה. ולאחר חודשים ארוכים של חיפושים אינטנסיביים, היא תפסה אחד מהאופנוענים, והוא הוביל אותה לעוד שלושה אחרים. המשפט מתחיל בעוד שבוע בפני השופט שמחוני".

"ואיך זה קשור לאחותו?"

"מצב הראיות בתיק הזה מאוד בעייתי לרעת המשטרה. הראיות מאוד קלושות ולמעט הודאתו של אחד מהאופנוענים, אין למעשה למשטרה מאומה".

"ואז?"

"הכרעת הדין תלויה מאוד בשופט, במידת האמון שלו לעדויות השונות. הוא קיבל איומים סמויים על חייו ועל חיי אחותו, כי רע ומר יהיה סופם אם הוא יחליט להיות אמיץ מדי".

"הבנתי".

"כן, אבל השופט שמחוני הוא שופט מאוד אמיץ, והוא לא נרתע מהמסרים שהוא קיבל. הכפלנו את השמירה עליו, והמשפט יתנהל במהירות, על מנת למזער את הסיכונים על חייו. אבל לגבי אחותו המצב יותר עדין. היא בחורה בת 28, רווקה, ואנו חוששים כי ינסו לחטוף אותה בשעות הקרובות, על מנת לסחוט את השופט. ולכן אנו זקוקים לך. קח גם בחשבון, כי ככל הנראה חבורת האופנוענים גדולה יוותר מאשר הארבעה שנתפסו, ולכן המצב עדין מאוד".

"הבנתי את התמונה. מה עלי לעשות?"

"המשימה היא די פשוטה".

"ק'!" גערתי בה - "הרי את יודעת שאין דבר כזה - - - משימה פשוטה!"

"נכון, אבל בכל מקרה 'על הנייר' היא פשוטה: אתה צריך לנסוע עכשיו לביתה של האחות. שמה מיטל שמחוני. היא מתגוררת ברחוב יהואש 8 במושבה הגרמנית בירושלים. משם עליך לקחת אותה לבית מוגן שנמצא ביישוב נס הרים. מדובר בנסיעה קצרה יחסית, אולם כפי שאמרתי לך, הדבר צריך להיעשות במהירות. לאחר שתביא אותה לבית המוגן סיימת את תפקידך, הכוח במקום יקלוט אותה ויתן מעטפת הגנה מסודרת, ואתה - תצא לחופשה של שבוע".

"האם היא יודעת שאני בדרך אליה?"

"אנחנו נודיע לה כעת".

"אוקיי, יצאתי"

"בהצלחה ש'!! ותיזהר, החבורה הזאת מסוכנת ביותר!!" קראה ק' לתוך המרחב הקיברנטי אולם אני לא שמעתי, הייתי כבר בדרכי החוצה. כמו במשימות קודמות, אפילו פתק לא הספקתי להשאיר למיטל שלי, ולא למטפלת. במצב רגיל הייתי שולח לה מסרון קצר, אולם הפעם קיוויתי שאספיק להגיע הביתה תוך שעה-שעתיים לתפוס כמה שעות שינה. 

הריינג' רובר איווק שהחניתי לפני דקות ספורות, כבר חיכתה לי וקיבלה את פני בשמחה. רק לפני ימים אחדים קיבלתי אותה, לאחר שהרכב הקודם שלי הושבת במשימה קודמת, וכבר הספקתי להתאהב ברכב הזה. 

סובבתי את הסוויץ והמנוע התעורר לחיים בקול נהמה שקטה. לחיצה קלה על דוושת הגז, והוא זינק לדרכו.

הכנסתי את הנתונים לג'י פי אס המשוכלל - נקודת מוצא - יהואש 8 ירושלים. נקודת יעד - נס הרים. "מחשב מסלול" הוא הבהב כמה שניות, והמפה עלתה על הצג. גלגלתי במהירות את המסך עד לתחתית ההסבר.

על המפה מדובר במרחק של 23 ק"מ בלבד מירושלים ועד לנס הרים - כרבע שעה נסיעה בשעה כזאת. האם סוף סוף תהיה לי משימה קלה? שאלתי את עצמי, כאשר הרכב גמא בקלות את העליות בואך ירושליימה, באוויר ההרים הצלול והשקט - השקט שלפני הסערה. 

מבחן האהבה (שם זמני) - סיפור קבלי בהמשכים. פרק שני: השכל או הרגש?

מבחן האהבה (שם זמני) סיפור קבלי בהמשכים

פרק שני: השכל או הרגש?

אנו חוזרים שלושה חודשים אחורה, מרעה בשדות בית לחם.

התקופה, תקופת האביב. השדות מוריקים, ריח משכר באוויר. משב רוח רענן, שקט ושלווה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. דומה שמעולם השמיים לא היו בהירים יותר, הדשא ירוק יותר והאדמה רעננה ונעימה יותר.

צלילי חליל ענוגים עולים באוויר, עלם יפהפה כבן 25 נשען על עץ, עוצם את עיניו, מחלל ושר.

"רחל תמתי

רחל יפתי

האם תכירי אותי

האם תהיי אשתי?”

קול של כבשה מקפיץ אותו. “אוי, סליחה שלי, לא התכוונתי ללחוץ, רק ללטף, את יודעת". אחיזתו משתחררת מהכבשה, שבורחת ממנו במהירות ופועה כנגדו, ספק בצחוק ספק ברצינות:

הוי דוד, אתה עובר כל גבול!

בן 25 ועדיין בתול?!

שלא תבין, אינני מתלוננת,

לשמע חרוזיך אני מתרוננת

אולם מניסיון, רועה יקר,

לך בדאגה רבה אומר,

כי לאהבה עלול להיות טעם מר...

דוד מתאפס על עצמו לרגע, ונושא את עיניו לראות מה קורה עם העדר שלו. “רלי!” הוא צועק – "אל תתקרבי לשם, יש שם בור, את עלולה ליפול!” “שמחה", הוא נוזף בכבש אחר, “עזוב את חלי!". כן, ידידנו דוד קרא לכל כבשה בשם אחר, אולם כולן בנגזרות של רחל, חלי, רלי, שלי... האחים וההורים לא יודעים, זה מין סוד שלו עם הכבשים שלו...

דוד מתרווח שוב על הדשא הרענן, שואף לקרבו את ריח הפריחה הטריה, נשען על העץ הזה, זקן ושבע ימים, מנגן עוד ניגון קל, וחורז לו, עוד כמה חרוזים:

"רחל, בת מלך

נכון, אני רק הלך

חושב כל היום על התקוה

האם יש סיכוי לאהבה?”

דוד עוצם את עיניו ומחייך. שוב ושוב הוא נזכר איך פגש בה לראשונה, לפני 15 שנה, בהיותו רך בימים, בסך הכל ילד בן 10, וכבר מאז נפשו נקשרה בנפשה. היה זה כאשר נסע עם אביו, ישי, לעיר הגדולה, ירושלים, לצורכי מסחר. באותו יום ישי הלביש אותו בגדים חגיגיים, וזאת מכיוון שהיה עליו להציג את מרכולתו המיוחדת בפני המלך. כאשר הגיעו, הרגיש דוד כמה אביו מתרגש. דוד נשא עיניו והביט, משתאה בעושר הרב שבארמון המלוכה, אולם כאשר ראה לראשונה את רחל, כאילו נשכח הכל. הכל התגמד לנוכח יופייה. היא עמדה לצד אביה, כה יפה, גאה וחכמה. הוא העריץ אותה מהשניה הראשונה שראה אותה. אילו קיימת אהבה ממבט ראשון, היתה זו אותה אהבה של דוד לרחל. רחל, כמובן, בכלל לא שמה לב לדוד, היא היתה עסוקה בהקשבה לאביה, מנהל את המשא-ומתן עם ישי. מאותו הרגע, נפשו של דוד נקשרה בנפשה של רחל.

דוד הוא בן של סוחר. הוא לא למד גינוני מלוכה, ולא התרועע עם נסיכים ושועי עולם. כל שנשאר לדוד, לכאורה, הוא רק לדמיין. כיצד תהיה פגישתנו הראשונה? הוא חושב. מה היה קורה אילו הייתי נסיך? האם היה לנו סיכוי כזוג? ובכלל, הוא מתרעם, מדוע יש צורך להיות נסיך בכדי להתחתן עם נסיכה? מי קבע את החוקים האלה? האם אי אפשר לשנות אותם? אילו יכולתי, הייתי קובע חוקים צודקים יותר, חושב לעצמו דוד, וחורז שוב:

"אילו הייתי נסיך

הייתי מתקרב לאחיך

בא לבקרך בתירוצים שונים

ממלא את חדרך בפרחים רעננים

לא הייתי נותן לך מנוח

כי התקווה לאהבתך נותנת לי כוח"

בשעות כאלה פתאום מתעורר בדוד קול אחר. קול רע ואכזר. הקול ה"ריאלי”, שמתחיל לייסר אותו, ומצליף בו ללא רחמים:

"הוי, דוד הטפשון

הפסק, הפסק לישון!

לבך שוגה בדמיונות שווא

שורף את ימיך בשכיבה על הגב!

קום ועשה משהו עם חייך

אחרת, מרה תהיה אחריתך!

אך דוד, מכור לשגיונותיו, אינו מסוגל להפסיק. הוא מבין בשכלו, שהוא צריך גמילה, אולם הרגש הפועם בו לא נותן לו מנוח. ואז רגש האהבה הזה לובש את עצמו בטיעון שכלי, ומשיב בטיעון שכלי (או – כאילו שכלי) לטיעון השכלי:

לא! אינני מוכן לאבד תקווה

אני אשיג לי אהבה

לא אפסיק לחשוב על הצד הטוב

ובסוף, הכל יסתדר ויהיה לי טוב

לכל דבר צריך אמונה.

יש דברים שמעבר לבינה.

כל הצלחה גדולה

מתחילה בחלום, שיביא אותי לתהילה

ודאי וודאי שאם אוותר

לא ארגיש טוב יותר!

כך, חולפות להן השנים, ודוד מנהל דו שיח עם עצמו, ומתפלל לקב"ה שיתן לו את ההזדמנות להוכיח את אהבתו, ולהראות בצורה כלשהי לרחל, שיש מישהו בעולם, שאוהב אותה כל כך, עד כי הוא ימסור את חייו בכדי להפוך אותה לאישה מאושרת. וגם אז אותו קול פנימי, מעיק ומעצבן, הקול הריאלי, לא מוותר לו ושואל:

הוי דוד, אתה כה תמים

וכי האם יש לך כישורים?

להתחתן עם מלכה אתה חפץ?

מתי כבר תרד מהעץ?

כאן אתה יושב בטל

האם מעצמה תדע לנהל?

ונניח שתגיע לחתונה -

האם אפשר להפקיד בידיך מדינה?

ברגעים מסויימים דוד באמת אומר לעצמו: נכון, איש יקר. אתה שובר את רוחי, אבל אתה צודק. אני לא יודע לנהל מדינה. אני לא יודע לנהל מו"מ. אני אדם פשוט. רוצה חיים פשוטים. הלוואי ורחל לא היתה מלכה. מה אעשה? אוותר? אחיה את חיי בתחושת החמצה, או לפחות לומר לה עד כמה אני אוהב?

אף אתה, שכל יקר,

מגבלותיך עימך – אתה קר

לא תוכל להביא שמחה בליבי,

לא תוכל למלא את החלל שיווצר בקרבי

אם יש דבר אחד, שמחזיק את דוד כל השנים, זו העובדה הפשוטה, שרחל לא מצאה לה עד היום את בחיר ליבה. כל נסיכי עולם, ממצרים הקרובה, ומהודו הרחוקה, כולם שיחרו לפתחה, צעירים ומבוגרים, עשירים, ועשירים יותר, כולם ניסו להרשים אותה בחכמתם, ביופיים ובעושרם. אולם היא קשת עורף – אף אחד "לא נראה לה”. “לא מצאתי את שאהבה נפשי" אמרה להוריה, שהגיעו עד לכדי ייאוש. כל עוד היא לא מצאה לה חתן, תמיד נותרה התקווה, שאולי, אולי, רבונו של עולם יעשה איזה נס קטן, ויתן לו את ההזדמנות...

הוי ריבונו של עולם

אינני מחפש פתח כפתחו של אולם

רק הזדמנות קטנה וסבירה

להילחם על ליבה של הנערה

האם אני מגזים בבקשתי?

האם עלי לוותר על תחינתי?

שעות על גבי שעות דוד מנהל שיחות כאלה עם עצמו, ומדבר עם הקב"ה, וחוזר ומתווכח עם הקול הפנימי, וחוזר חלילה. דוד אינו שם לב לכך שהשמש כבר שוקעת, ועליו לחזור הביתה. רק קולות הכבשים שמגיעות אליו, וכאילו מעירות אותו משנתו, ומבקשות ממנו - “דוד, קום! קום! רוצות לחזור הביתה!” דוד מתרצה באי חשק, וקם לשוב הביתה.

בדרכו חזרה הוא חורז עוד חרוז אחרון:

רגש ושכל – שכל ורגש

זה קר כמים, וזה בוער כאש

זה מבעיר את דמי

וזה משליט את מוחי

מי צריך לגבור כעת?

מי יהיה האדון ומי – המשרת?

נו, דוד, תהיה רציני, אומר דוד לעצמו. ומיד שואל: רגע אחד, מי מדבר אלי עכשיו? השכל או הרגש? אני כבר מבולבל; מה אעשה?... יש לי רעיון! אלך להתייעץ עם רבי יצחק, המקובל הנסתר (רבי יצחק הוא אדם מאוד חכם, ותמיד יש לו עצות מאוד מיוחדות. אנשים לא יודעים בוודאות שרבי יצחק הוא מקובל, אז אנחנו לא נגלה, נכון?). נראה מה יאמר לי.

ומה אתם הייתם מייעצים לדוד?