שלח את עמי!

מאז נגלה הקב"ה למשה רואים אנו את הדרישה הברורה בנושא יציאת מצרים, והיא כי היא תבוצע באופן שפרעה ישלח את העם. מבחינה לשונית הדבר אף נעשה כלשון נופל על לשון – "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה;" (פרק ג' פסוק י). משה הוא השליח של הקב"ה להורות לפרעה שישלח את העם. בסופו של תהליך רואים כי הדבר בוצע, כאמור "ויהי בשלח פרעה את העם" (יג טו). נשאלת אפוא השאלה הראשונה, מה טעם היה בדבר שהעם יצא רק לאחר שפרעה ישלח אותו.

ומכאן לשאלה השניה והיא האם יש צורך או אין צורך בהסכמתו של פרעה לשלח את העם, ומדוע. וזו כמובן מובילה לשאלה השלישית - אם אין צורך בהסכמתו של פרעה, מדוע הקב"ה לא הפיל עליו מכה קשה שלא יוכל לעמוד בה כבר בהתחלה, והיה משלח את העם; ועל אחת כמה וכמה – מדוע הקשה את ליבו. ואם יש צורך בהסכמתו, הרי המכות מביאות לשלילת ההסכמה, ועובדה היא כי שילוח העם לאחר מכת בכורות היה בדיוק מחמת הפחד, ולא מחמת הסכמה ומדוע חיזק את ליבו לאחר כל המכות אולם לא לאחר מכת בכורות. ומתוך השאלה השלישית עולה הקושי מה טעם היה בחיזוק לב פרעה.

הואיל ובמדור זה אנו פונים אחר הפשט, הבה נראה מהם דבריה הברורים של התורה בשאלת תכלית האופן בו בוצעה יציאת מצרים.

כאשר אנו מעיינים בפרק ג', בתחילת שליחותו של משה, עולה הנקודה הראשונה והיא כי יציאת מצרים לא היתה מטרה בפני עצמה, אלא עניין הכרחי. המטרה היתה קבלת התורה ועול מלכות שמיים בהר סיני. מעמד קבלת התורה נועד הן לגבש את בני ישראל כעם יהודי, והן את משה כמנהיגו. והקב"ה מבהיר למשה, כי האות שלו לבני ישראל על שתי נקודות אלה, הוא מעמד הר סיני (ג, יב). העניין הראשון אפוא הוא הכנת בני ישראל על כל הקשיים בהם הם מצויים, למעמד הר סיני. והדברים נאמרים על ידי משה לפרעה באופן מפורש, כבר מההתחלה (שם, פסוק יח). וממשיך הקב"ה ומבהיר למשה, כי פרעה לא יתן להם לצאת, ועל כן יש צורך במכות, על מנת להכניעו, שיאפשר להם לצאת (שם, כ). כאן מגיעים אנו לשאלה הראשונה – מדוע פרעה צריך לשלח את העם? מדוע שהקב"ה לא יוציא אותם באותות ובמופתים בלא שילוח של פרעה?

נקודת המוצא המפתיעה הינה, שבני ישראל היו כה שקועים במצרים, עד כדי כך שלא היו יוצאים מרצונם החופשי, למרות העבודה הקשה. צעקתם של בני ישראל היתה להקל מהם את העבודה, אולם לא לצאת ממצרים. יציאתם של בני ישראל ממצרים צריכה להיעשות מרצונם, ובכל מקרה לא מכפיה. הרי תור הזהב של בני ישראל הוא "...חסד נעורייך, לכתך אחרי במדבר..." ואיזה חסד זה אם הלכו הם בכפיה?

והדברים מופיעים במפורש בתשובתו של הקב"ה למשה על שאלת "למה הרעות" - "ביד חזקה ישלחם" (את אלה שמוכנים לצאת ממצרים אבל עדיין צריכים זירוז לעניין), "וביד חזקה יגרשם מארצו" (את אלה שלמרות השיעבוד אינם מוכנים לצאת, ואותם צריכים ממש לגרש). מפתיע, אומר הקב"ה למשה, אבל אל תהיה בטוח שאילו הייתי מסיר כעת את השיעבוד בני ישראל היו מנצלים את ההזדמנות ויוצאים ממצרים. אבל אם פרעה ישלח אותם או חמור יותר יגרש אותם, אז לפחות חלקם ילך, גם אם ירצה להישאר. אם זה הטעם, אז ממש לא חשוב אם פרעה מסכים או לא מסכים לשלח את העם, העיקר שהוא משלח אותם. ואכן בסופו של דבר בני ישראל שולחו וחלקם גם גורשו ממצרים (יב לט). לסיכום נקודה זו, אפשר להכריח את פרעה לשלח, אבל אי אפשר להכריח את בני ישראל לצאת, ועובדה שחלקם רצו לחזור.

ובשורש הפנימי של העניין בני ישראל הפכו לעבדים לא רק בגופם, אלא חמור יותר – בנשמתם. הם ויתרו על החופש שלהם מיוזמתם ומרצונם החופשי. ונשמתו של עבד שייכת לאדונו. על מנת שהעבד ישוחרר, האדון צריך לשחרר אותה. אילו יצאו אותם אנשים מבני ישראל, שנשמתם מסורה בידי פרעה, מבלי שפרעה שחרר אותה, הם היו נותרים עבדים לעולמי עד. גם ככה הם רצו לחזור, אבל המצב היה הרבה יותר קשה. גם לגבי נקודה זו אין צורך שהסכמתו של פרעה לשלח תהיה מלאה. אמנם הפן החיצוני-משפטי של נקודה זו הינו שעבד משוחרר על ידי אדונו. ופעולה משפטית שכזאת מחוייבת הסכמה מלאה, אך התורה אינה מזכירה תכלית זאת כחלק מהפשט.

כחלק מההכנה של בני ישראל לקבלת התורה, הם צריכים להתוודע מחדש לקב"ה. להתוודע לעצם קיומו, לכוחו, לקשר עם האבות, להאמין בו, עד למצב של הסכמה לקבל את תורתו וכיו"ב. התוודעות זאת נעשית באמצעות מעשיו של הקב"ה, הנסים והנפלאות שהוא מחולל במצרים, באמצעות העובדה שפרעה החזק והעצום ייכנע תחתיו, הן כניעה פיזית והן הסכמת מצרים כי הקב"ה הוא הוא האלוקים, ובאמצעות משה רבינו שמתווך ביניהם. נראה שמשה נכנס לעניינים כבר בשלב של גלות מצרים, על מנת להכין את העם לקבל אותו בעתיד (ו', ז'; י', ב). נימוק זה מוביל לכך שפרעה צריך להיכנע דווקא, לא להסכים מבחירה חופשית ומוחלטת, והדבר יהיה ברור לעיני כל, קרי שהוא לא רצה להוציא את בני ישראל, אולם נאלץ לעשות כן, תחת שליטת הקב"ה בו.

ואכן, כניעת המצרים תחת ידו החזקה של הקב"ה הינה תכלית מוצהרת בפסוקים (יד, ד; ז, ה; י, א; יא, ט). וסביר כי הדבר נעשה הן על מנת שהמצרים עצמם ייכנעו, והן על מנת לחזק את האמונה של עם ישראל, כנאמר, שקודם אנחנו צריכים לראות: "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה", ורק לאחר מכן אנו נאמר "הגדיל ה' לעשות עמנו". (תהלים קכו, ב-ג).

בכל המערכת הזאת סירובו של פרעה הינו גורם תומך לכך, לא גורם מפריע: ראשית, מכיוון שכידוע, פעמים רבות דווקא המניעה מעוררת את הרצון. ועל כן העובדה שפרעה נלחם כי בני ישראל יישארו במצרים, ולא זורק אותם כבר בהתחלה, מעוררת את הרצון לצאת. שנית, סירובו של פרעה מכשיר את המכות, הנסים והנפלאות שמגלה הקב"ה, ובמקביל מאפשר להעניש אותו על חטאיו כלפי ישראל. ושלישית, דווקא המכות והעמידה העיקשת של פרעה יובילו לכך שכאשר הוא ישלח את העם, הדבר לא ייעשה כאקט של הסכמה בלבד, מה שיאפשר ליהודי שיבחר בכך, להישאר במצרים (ויהיה בכך גם זילותא לעם ישראל ולפרוייקט יציאת מצרים), אלא באופן היסטרי, כגירוש, מה שיבטיח שיותר יהודים ייצאו ממצרים, דווקא מכיוון שהוא שלח אותם.

במכות הראשונות לא היה צורך בכך שהקב"ה יקשה את לב פרעה, שכן ליבו היה ממילא כבד (ז, יד) ומלא אגו. כניעת המצרים מתרחשת לנגד עינינו באופן הדרגתי כבר מהשלבים הראשונים ועד לשלב הסופי. הדברים עולים מן הפשט ומושלמים מן הדרש, במיוחד לגבי הפסוק "מי כמוכה באלים ה'" המיוחס לפרעה. בהמשך הקב"ה דווקא שומר על רצונו החופשי של פרעה, על ידי כך שהוא מקשה את לבו (ז, ג), קרי נותן לו את העוצמה והעמידות לפעול מתוך רצון חופשי, ולא מחמת לחץ, פחד, דעת קהל וכדומה. מעשים אלה מאפשרים לפרעה להישאר מי שהוא באמת. ונבהיר.

שמירת הרצון החופשי של פרעה נעשית בשני כלים – הכבדת לבו וחיזוק לבו. לפרעה יש אגו עצום שאינו מתיר לו לשחרר את העם. האגו מתגבר על כל היגיון, ועל כן הכבדת הלב משמעה מתן משקל בליבו של פרעה לשיקולי אגו, לבושה שתהיה לו אם הוא ישלח את העם, לחשש שיעבירו אותו מכיסאו, לפגיעה בשמו הטוב. החשש הזה להיראות חלש, מחזק אותו כנגד הלחצים שחרטומיו מפעילים עליו. לעניין זה רואים אנו לשון נופל על לשון – פרעה מבקש כבוד, הוא מכביד את לבו, ולעתים הקב"ה עושה זאת, והתוצאה היא שהקב"ה "אכבדה בפרעה ובכל חילו" (פרק יד פסוקים ד, יז) – כבודו של הקב"ה גדל.

לעומת זאת חיזוק לבו של פרעה משמעו פעולה כנגד מישור הפחד. הפחד שהוא ימות, הפחד שמצרים תאבד, הפחד מפני המכות הנוראיות. פחד זה מחליש את כוח העמידה של פרעה. חיזוק הלב נועד לשחרר את פרעה מהשפעת הפחדים על פעולותיו, כך שיוכל לפעול ללא חשש. הפחד גם עשוי לנטרל את האגו ועל כן הכבדת הלב וחיזוקו מביאים לכך שפרעה נותר במצב הרגיל שלו, בלי שלאיומים ולמכות יש השפעה על שיקול דעתו. ועל כן לא ניתן לבוא ולומר כי פרעה פעל תחת לחץ או כפיה, ההיפך הוא הנכון. אדרבה, העובדה שהוא פחד ושחרר את העם בליל מכת בכורות, היתה זו ברכה עבורו, אחרת היה מת.

כאשר אנו עוברים על המכות אנו רואים שבמכות הראשונות פרעה בעיקר הכביד את לבו: כל חמש המכות הראשונות למעט מכת הכנים, בה הוא חיזק את לבו כתוצאה מדברי חרטומיו, כי מכה זו הינה אצבע אלוקים (ולא אצבע ה', וודאי שלא כישופים שהיו ביד משה – ראו רמב"ן על פרק ח' פסוק טו)). מה שפעל אצל פרעה הוא נושא האגו. אבל כידוע בסופו של דבר אדם, גם בעל אגו, מקבל שכל, והפחד גובר על האגו, וכאן התורה מלמדת אותנו כי במכות האחרונות הקב"ה מחזק את לבו בכל המכות, למעט מכת ברד, בה הקב"ה אומר למשה בדיעבד כי הוא הכביד את לב פרעה (י' א), הגם שפעולה זו גרמה הן להכבדה והן לחיזוק לבו של פרעה (ט', לד-לה). יתכן מכיוון שפרעה כביכול התבזה בשלב המכה, שאמר חטאתי הפעם וכו' (ט' כז), הקב"ה עורר בו את תחושת ההשפלה הזאת, שהיתה חזקה יותר מהפחד מהמכה, פחד שנחלש לאחר שהקולות והברד לא היו עוד. בסופו של דבר כל אלה סייעו לפרעה להתגבר על הפחד והוא לא יוכל להישמע בטענה כי הוא שלח את בני ישראל מחמת הפחד.

בסופו של דבר התוצאה הושגה – עם רב יצא ממצרים. אלה שיצאו יצאו ברובם מחמת הסכמה ורצון, ומיעוטם מחמת הגירוש. המהלך של יציאת מצרים עד לטביעת המצרים בים סוף עוררה את האמונה עד לכדי "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" והכינו את בני ישראל למעמד של קבלת התורה. פרעה קיבל את עונשו ותוך כדי כך הכיר בכוחו של ה' עליו, ובכך גם עם ישראל חיזק את אמונתו. קיבלו על עצמו להיות עבדים למקום ולא עבדים לעבדים, כאשר השלב הבא יהיה השתחררות מהתנהגות העבד, ומעבר להתנהגות של בנים. 

הדכדוך המסותר

דַּע לְךָ בְּנִי,

שֶׁבְּכָל אָמָּן חָבוּי לוֹ גַּרְעִין שֶׁל דִּכְדּוּךְ,

הַמְּסֻתָּר בְּאֵיזֶה כּוּךְ

נִסְתָּר;

אֲשֶׁר מֵעֵת לְעֵת

מָש מִמְּקוֹמוֹ,

וּמִתּוֹךְ הֶחָלָל שֶׁפִּנָּה

עוֹלֶה כֹּחַ אָפֵל,

סוֹבֵב וְחוֹלֵל,

הַשּׁוֹאֵב מִמְּךָ

אֶת כֹּחוֹת נַפְשְׁךָ,

וּמוֹתִיר אַחֲרָיו

שֹׁבֶל

שֶׁל

רֵיקָנוּת

וְטַעַם

שֶׁל

יֵאוּשׁ.

וּמִתּוֹךְ הַמָּוֶת שֶׁזָּרַע,

נוֹצָר כֹּחַ יְנִיקָה אַדִּיר,

מָלֵא תַּאֲוָה לְחַיִּים חֲדָשִׁים,

שֶׁאוֹתוֹ תְּמַלֵּא בְּכֹחַ יְצִירָתְךָ,

הַשּׁוֹאֵף לִפְרֹץ לַאֲוִיר הָעוֹלָם,

וְלִזְעֹק – הִנְנִי!

נִמְצֵאתָ לַמֶּד,

שֶׁאִלְמָלֱא הָרִיק וְהָחִדָּלוֹן,

לֹא תִּצְמַח הַיְּצִירָה בְּגָאוֹן.

וְאַל לְךָ לִטְעוֹת, בְּנִי,

שֶׁתְּהוֹמוֹת רֵיקָנוּת אֵלֶּה

יְמֻלְּאוּ בְּכָל חֶמְדָּה אַחֶרֶת,

מִלְּבַד תְּשוּקָת הַיְּצִירָה.

שֶׁאִם אָמָּן אַתָּה,

וְאָמָּן בְּנַפְשְׁךָ,

הַיְּצִירָה הִיא תְּרוּפָתְךָ הַיְּחִידָה.

שֶׁכָּל תַּאֲוָה שֶׁאֵין בָּהּ יְצִירָה -

זָרָה הִיא לְךָ.

תְּחִלָּתָהּ אוּלַי הֲנָאָה,

אַךְ סוֹפָהּ - הַעֲמָקַתְּ הֶחָלָל,

הָרִיק,

וּתְחוּשַׁת הַדִּכָּאוֹן.

מתוך הרומן החדש שלי "נאמנות במבחן"

מצגת חדשה - חינוך ילדים לגאולה והתפתחות אישית

חינוך לגאולה והתפתחות אישית, ביטחון עצמי וחיים מאושרים אצל ילדים from Shay Segev

כן ולא

גוסטב ז'אגר, אתונו של בלעם [מתוך ויקיפדיה]

"כן" ו-"לא". שתי מלים עוצמתיות. פורצות דרך. מניעות לפעולה או מונעות ממנה. בשל כך הן דורשות שתיים אלה. ממי שאומרן – שיאמר אותן, דרך כלל, בכנות ויתכוון לאמירתו. שלא יאמר "לא" והוא מתכוון ל"כן" ולאחר מכן יכעס שלא הבינו אותו. ושלא יאמר "כן" רק מחמת חוסר נעימות, שכן לא רק שהוא יכעס אלא גם יעשה את הדברים שלא מרצון. וממי ששומען – דורשות מלים אלה לכבד אותן, במיוחד אם שמעת "לא"; או, כפי שאמר בית המשפט העליון בעבר: כשהיא אומרת "לא", בדיוק לכך היא מתכוונת, אפילו אם אנו משוכנעים אחרת.

וככל שכך, כיצד נסביר את התנהגותו של הקב"ה לבלעם? פעם אחת: "לא תלך עימהם", ופעם אחרת "אם באו לקרוא לך... לך עימהם"? לאיזה ציווי ישמע ולאיזה לא? על כך אומרים דורשי רשומות, כי בכך ביקש הקב"ה להותיר את חופש הבחירה בידי בלעם, שהוא היסוד לכך שבלעם נענש לאחר מכן, וזאת מלבד העובדה שדוקא בלעם היה הכלי שנבחר מראש על מנת לברך את עם ישראל.

אכן, לעתים גם האדם מדבר אלינו גם ב"כן" וגם ב"לא".מה הדבר בא ללמד אותנו?

לעתים הוא רוצה לומר שאינו רוצה, רק שלא נעים לו.

ולעתים זה אומר שהוא מותיר לך את חופש הבחירה ורוצה שתיקח את היוזמה לידיך, מכל מיני סיבות. 

וכיצד אנו צריכים לנהוג בשל כך? שאלה טובה. השאלה האם אנו רוצים ליזום, אך לקחת אחריות, או שמא להמתין עם ה"כן" וה"לא" של אותו אדם, עד שיגבש את דעתו לכאן או לכאן. ואפילו פשוט להתעלם ולהמשיך הלאה. ללכת על בטוח בדרך כלל, אומר לפרש את ה"זגזוג" כ"לא" ולהמשיך קדימה, אפילו אם הדבר אומר ויתור, וזאת על מנת שלא לנסות את ה"כן", ואז לקחת אחריות שאם משהו משתבש, תבוא גם האשמה. 

לפעול מתוך כוונה טובה

כשאדם פועל מתוך כוונה טובה,
כשליבו מלא אהבה,
ובאמונה שכך צריך לנהוג,
וזו הדרך הישרה,
תוך התחשבות וחמלה
אזי דרכו תהיה סלולה,
ללא מורא וללא חשש.

רצונו לעשות את הטוב
יפתח בפניו את האור,
ובלבד שליבו יהיה טהור.

וגם אם ישגה
הדבר יתקבל בהבנה.

אך צריך לזכור,
ששגיאה עושים פעם אחת.
בפעם השניה זו כבר לא טעות.
וגם קשה לדבר על תום לב,
ולצפות להתחשבות.

על דמיון ומציאות

"...

ואיש עם מקל אומר: "תסתכל",

זה מה שנשאר.

זה מה שנשאר,

רק כמה רגעים,

הרבה בדימיון, מעט בחיים,

זה מה שנשאר,

אני מדליק את האור,

אומר לעצמי, מחר זה מחר,

מחר היא תחזור,

זה מה שנשאר."

שלמה ארצי

שלמה ארצי שר על אדם, שככל הנראה הוא קצת "ישן", וחולם על אישה שעזבה אותו, שמחר היא תחזור. הוא מנסה להדליק את עצמו, מדליק את האור בחדר החשוך (מזכיר שיר אחר שלו, לא?) ומאמין בכל ליבו שהיא תחזור. אבל, בא איש עם מקל, כנראה מייסר אותו קצת, ואומר לו: "תסתכל". על מה להסתכל? על החדר הריק, אולי, על הארון שכבר אין בו בגדים, על המקלחת הריקה ללא הבשמים והתכשירים השונים, המיטה הקרה, ועל כל הסממנים המאפיינים בית שיש בו אישה.

וכאילו מהצד הוא שר, שזה מה שנשאר, מעט מאוד בחיים, החיים עוברים מהר מאוד, מהר מדי, ונשארים רק כמה רגעים, שאנו חוזרים ומשננים ומשחזרים אותם בדמיוננו, ואולי מפתחים אותם קצת יותר. אבל, הרוב הוא בדימיון ולא בחיים.

תיזה מעניינת, אבל אני מניח שלא כולם יסכימו איתה. על פי דיפאק צ'ופרה, בספרו "ספר הסודות" יתכן וכלל אין מציאות. או כמו שאומר אודי דוידי: "המציאות היא המציאות בדמיונך". ולכן, אם כך, אין כלל מציאות, מה שנשאר הוא הכל דמיון. אין חיים לעומת מציאות – החיים והמציאות הם הדמיון. ונבהיר.

צ'ופרה עומד על כך, שאין שום הוכחה מדעית, ולא ניתן להוכיח, שקיימת מציאות אובייקטיבית מחוצה לנו. דקארט הצליח להגיע הכי הכי רחוק, כאשר הוכיח שאנחנו קיימים. כל אחד קיים, מכיוון שהוא מצליח לחשוב. ומה נובע מכאן? האם נובע מכאן שיש מציאות מחוצה לנו? לא. הכל דמיון.

ומהן הדמיון – הכלי שמעביר למוח את הנתונים שהחושים שלנו שואבים מהסביבה. החושים שלנו הינם כמובן יחסיים. הם תלויים באיכויות הכלי והרגלים שונים. למשל: יש אדם שעבורו חדר המואר בכמות מסויימת של אור, הינו חדר מואר, ועבור אחר, הוא חדר חשוך. יש אדם, שעבורו קול בעוצמה מסוימת הוא חלש, ויש שחזק. יש אדם שעבורו מלים מסויימות אינן אומרות מאום, ויש אדם שעבורו מלים מסויימות מרגיעות ומחזקות, ועבור אחר, אותן מלים מחלישות ופוגעות.

ואם נחזור לאור, אומר צ'ופרה, אותו מוח, שמזהה אור, ויודע מהו – הוא עצמו קופסה קרירה וחשוכה לחלוטין. אם כך כיצד הוא יודע מהו האור? רק באמצעות כלים המתרגמים לו אותות חשמליים כאלה ואחרים המסמלים לו שמדובר באור. ובהתאם לכך המוח פועל ומעביר אלינו את התחושות והפקודות המתאימות.

דבר טבעי הוא שהחושים שלנו מטעים אותנו, ואנשים שונים רואים דברים אחרים. דוגמה פשוטה: נניח שעשרה אנשים היו עדים לתאונת פגע וברח. יעבור שוטר ויבקש מהם תיאור של התאונה. כמעט ברור לנו שלא תהיה גירסה אחידה לכל העשרה. חלקם יאמרו שצבע המכונית אפור, חלקם שחור, חלקם כחול כהה וכו'. חלקם יאמרו שמדובר במיצובישי, ואחרים שזה סוברו וחלק בכלל יטענו שהיתה זו גולף או מאזדה. חלקם יאמרו שהנהג לבש חולצה כזאת וחלקם אחרת. חלקם ישימו לב לפרטים מסוימים, ובהתאם יבנו סיפור מסוים – וחלקם אחר. לדוגמה – חלקם יטענו כי הנהג נעצר לשניה,  ואח"כ המשיך ויסיקו כי הוא היסס, רצה לעצור אולם פחד ולכן נסע, ואולי יפתחו סוג של הבנה למעשהו; ואחרים לא ישימו לב לפרט זה, ויתמלאו זעם על מעשהו הנפשע.

מעבר לעצם השוני בקליטת המידע שנמצא כביכול מחוצה לנו, קיים שוני עצום אצל כל אחד ואחד בעיבוד המידע למחשבות, רגשות ומסקנות.

מנסיוני בעבודה עם אנשים ראיתי עשרות ומאות פעמים שוני עצום בפרשנות של תמונות ותצלומים זהים שמציגים בפני אנשים. כל אחד מהם עשוי לתאר את התמונה אחרת, לשים לב לפרט אחר, ולספר סיפור שונה לחלוטין.

אנשים המתגוררים יחדיו עשויים לראות כל אחד תמונה שונה לחלוטין. תרגיל פשוט שערכתי עם בני זוג – ביקשתי מכל אחד שיתאר את הסביבה שלו. הסביבה מורכבת מגורמים שונים, בית, עבודה, חברים, משפחה. חלקם של גורמים אלה משיק, ומשותף כמובן. למשל, הבית. למרות זאת, כל אחד מבני הזוג תאר את הבית אחרת. זו אותה סביבה כביכול, אולם התמונה של אותה סביבה, שונה אצל כל אחד ואחד, למרות חיי השיתוף יחדיו.

התרשים אפוא הוא כזה:

                                                                                                 

                                                                                                                         

   

ומכאן שהתחושות שלנו תלויות במסקנות, והמסקנות תלויות במערכת עיבוד הנתונים. אמנם דמיון מוחלט הוא דמיון שאין בו מאומה מה"מציאות" קרי מהנתונים שאנו קולטים מבחוץ, כמו במצב של שינה. אולם גם זה לא יהיה מדוייק לומר, שהרי כל דימיון מבוסס על עולמנו הפרטי, ועל חוויות שעברנו, ועל מציאות מסויימת. קשה לדמיין דברים שמעולם לא ראינו או שמענו. מאידך, כפי שציינו, בדרך כלל לא יהיה בידינו מלוא המידע ומלא הנתונים, ואנו מחליטים באמצעות הדמיון כיצד להשלים ולפרש, ולכן מחליטים מה להסיק, וכיצד להרגיש ולפעול לאחר מכן.

על כן אומרים חז"ל שצריך לפרש הכל לטובה; שצריך לדון כל אדם לכף זכות; ובעצם, לא לדון שום אדם עד שלא נגיע למקומו, ואומר רבי נחמן, שלעולם לא נגיע למקומו, ולכן צריך להימנע מלשפוט אנשים.

זאת ועוד, ברור לנו שכל התייחסות לעבר או לעתיד הינה דמיון מוחלט. שהרי העבר כבר היה ואנו משחזרים ומדמיינים אותו, והעתיד טרם היה ולכן אנו רק מתארים לעצמו בדמיון כיצד יהיה. הרגע היחיד בו אנו יכולים להיות "מציאותיים" הוא כביכול הרגע הנוכחי בלבד. אולם הוא רגע בודד, שמיד נעלם. לכן צריך לחיות את הרגע הזה, הוא המציאות. וגם הוא, כאמור, רוב רובו – דימיון.

דברים אלה מקשרים אותנו לפרשת השבוע, פרשת ראה [ספר דברים], הפותחת במלים:

כו רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.

כז אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת ה'... אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. 

כח וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה', וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.  {ס}

כט וְהָיָה, כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים, וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל...."

הנביא אומר לנו שהחיים בנויים מבחירות שאנו עושים. הבחירות תלויות בחושים שלנו – ראיה ושמיעה. יש אפשרות לראות את המצוות, המטלות ודרך החיים שלנו, כקללה, כעול, ויש אפשרות לראות את הטוב, את המסלול, את הדרך, את נקודות האור שבדרך. זו הברכה. היא תלויה בראיה, בעין טובה, בראיית הטוב. העיין עצמה אינה טובה. הדמיון, המעבד, הוא הטוב. העין היא אותה עין. שימו לב שהוא מדגיש את המילה היום. הרי הציווי כבר ניתן, אולם חשוב הרגע הזה, להתמיד, ולבצע. ולהסתכל אח"כ בראיה לאחור ולראות את התוצאות הטובות.

עוד אומר הנביא, שכאשר נגיע לארץ, נבצע טקס שבו ממש נביא את הברכה, בכל החושים שלנו. "לתת את הברכה" כי היא בידיים שלנו, אנו מחליטים ואנו נותנים אותה.

וזו מהות הבחירה החופשית:

הבחירה אילו פרטים לקלוט

הבחירה על מה לשים את העיקר ועל מה את הטפל

הבחירה אילו נתונים לעבד, באילו כלים, טכניקות, וכיצד להשלים את הפרטים החסרים

הבחירה כיצד להרגיש

הבחירה מה לזכור ומה לשכוח

והבחירה כיצד לפעול במציאות

שיהיה לנו סוף שבוע של בחירות טובות!

התמודדות מול הבדידות - הרב, החבר וכל היתר

"...יהושע בן פרחיה אומר: 

עשה לך רב, 

וקנה לך חבר, 

והוי דן את כל האדם לכף זכות" 

(מסכת אבות, פרק א' משנה ו').

אחד החיבורים המעולים שהפיקה לנו היהדות, הוא החיבור הנקרא "פרקי אבות". היהדות לדורותיה מלאה בחכמים גדולים ועצומים. כל אחד מהם יכול למלא אותנו בדברי חכמה. הלכו חז"ל ולקחו את החכמים בני זמנם, ואספו מהם דברי חכמה. אולם לא "סתם" דברי חכמה או את כל דברי החכמה שלהם, שכן אילו נהגו כך, החיבור שלהם היה גדול ועצום, אלא לקחו מהם את הדברים שהיו בבחינת האידאל, ה"אני מאמין" של כל רב. מכל רב לקחו אמרה אחת או שתיים, אולם זאת שהיתה בבחינת "מרגלא בפומיה", כמו יהלום בפיו, שהיה מורגל לומר אותו, שהיתה המובחרת ביותר בעיניו. 

אחת האמרות הידועות ביותר היא האמרה המצוטטת לעיל, המחולקת למעשה לשלושה חלקים שנראה כביכול כאילו אין קשר ביניהם. רבי יהושע מציע לכל אדם שלושה דברים - האחד, שיעשה לו רב. השני, שיקנה לו חבר. והשלישי, שידון כל אדם לכף זכות. עניין לנו אפוא בשתי שאלות. ברובד הראשון, מה פירוש כל אחת ואחת מהאמרות. ברובד העמוק יותר, האם יש קשר ביניהן. ומעבר לכך, נבקש לראות האם יש בהן גם מסר לימינו. 

מרכיבי תחושת הבדידות בימינו

הקושי הגדול ביותר בימינו, הוא הבדידות. אנשים ישלמו כסף רב, ויהיו מוכנים לתת הרבה על מנת שלא להיות לבד. בעצם זה לא חדש, הרי "לא טוב היות האדם לבדו". עם זאת, דווקא בתקופה זו של השתלטות המכונות והאוטומציה על חיינו, וירידה בקשר הבין-אישי, דווקא כיום תחושת הבדידות חזקה הרבה יותר. הרב יצחק גינזבורג, בשיעוריו, מבחין בין שלושה סוגי בדידות:

הראשון, והקל יותר - "אף אחד לא יכול לעזור לי" - קרי יש אנשים שמבינים אותי, ואפילו רוצים לעזור, ויש בכך נחמה פורתא, אולם אינם מסוגלים לעזור לי. 

השני, הבינוני - הוא התחושה כי "אף אחד לא רוצה לעזור לי", קרי יתכן ויש אנשים המבינים את הקושי בו אני נמצא, ואפילו יכולים לעזור לי, אולם לא רוצים. זו תחושה קשה, מכיוון שמאוד כואב, שאדם יכול להציל אותך אולם לא נוקף אצבע. 

השלישי, והקשה ביותר - הוא התחושה, כי "אף אחד לא מבין אותי". מצב בו אני ממש בודד. אני מתפוצץ עם הקשיים שלי, ואין אף אחד שמסוגל להבין למה כל כך קשה לי, למה אני מתייסר, ואני אפילו לא יכול לספר ולכן אני ממש ממש בודד, אין אפילו מישהו שמסוגל להזדהות איתי. 

עשה לך רב

באימרה זו מציע רבי יהושע, שכל אדם יבחר לו רב. במובן המצומצם, הכוונה לרב היודע את ההלכות והיהדות, והוא שיכוון את האדם על מנת שלא ייכשל בעבירות. במובן הרחב, "רב" הכוונה למישהו שהוא "רב" - מלשון "הרבה", דהיינו הוא יודע, מבין, משכיל, מיומן - הרבה יותר ממני, ואליו אני פונה על מנת לקבל עצה, הדרכה וכדומה. במונחים כלליים "רב" יכול להיות היועץ, המנטור, מורה הדרך, המאמן וכדומה. 

בראש ובראשונה, לרב אני פונה, כי הוא בעל ניסיון, מכיר הרבה מקרים, ראה וחווה, והוא מסוגל להבין אותי ולהתחבר לבעיות שלי. אם הוא הסכים לקבל אותי ולשמוע אותי, ככל הנראה הוא גם רוצה לעזור לי. ולאור ניסיונו, מן הסתם אני מאמין שהוא יהיה מסוגל לעזור לי, לכל הפחות בעצה טובה, בעידוד, במילה והבנה. ואף זו עזרה, אם לא יוכל לעזור יותר. באופן זה הרב מסייע לנו להפיג את העומס, תחושת הבדידות, הוא נושא בעול, ומסייע להקל עליו. ואכן, במקום אחר בפרקי אבות מובאת אימרה אחרת: "עשה לך רב, והסתלק מן הספק" (פרקי אבות א טז).

שני דגשים: רבי יהושע משתמש בפועל "עשה", ואף מתייחס ל"רב" בלשון יחיד [ולא "רבנים"] - ויש בכך הוראה מיוחדת. מן הסתם, יש רבנים רבים. ובמובן הרחב - יש יועצים רבים וטובים. כל החכמה לא מצויה אצל אדם אחד. יש הרבה שלמדו, רכשו ניסיון, ומסוגלים לעזור. איך אומרים: "לא אלמן ישראל". העניין הוא שכל אדם צריך "לעשות" - קרי לבחור לו את האדם איתו הוא מתייעץ, ואת דעתו הוא מכבד. אם אני הולך להתייעץ עם מישהו, אבל אני אכבד את דעתו, רק אם הוא יתמוך בדעתי, אז זה לא "רב". אם אני מראש מחליט שאני אלך לחמישה רבנים ואבחר בכל פעם את הדעה הנוחה לי, זה לא רב. זה לעשות צחוק. להיות ישר עם עצמך, זה לבחור מישהו, לתת לו את הסמכות ולסמוך עליו [מלים נרדפות?]. אכן, יתכן ויתברר כי הרב הזה אינו מתאים לך, אינך מתחבר אליו, אינך מסוגל להרגיש פתוח איתו, אולי אתה חושב שהוא לא מבין אותך, במקרים כאלה, תוכל להחליפו באחר. אולם כל עוד הוא הרב שלך, אתה מחוייב לכבד את דעתו - לא מפאת כבודו, אלא מפאת עצם המושג ועצם התרומה של הרב, שלא יכולה לבוא לידי ביטוי, אם לא תפעל באופן זה, של קבלת מרותו [כמובן, משמעות רבה נודעת לפסיכולוגיה של האמונה בכך שעצתו של הרב היא טובה והיא זו שתסייע]. מסיבה זו, ההוראה היא "עשה לך רב" ולא "עשה לך רבנים". ובאותה מידה - אינך יכול לבחור לך שני רופאים, או שני מאמנים, או מאמן ופסיכולוג וכו', שכל אחד והרעיונות שלו, כל אחד והשיטה שלו, כל אחד והדרך שלו. אם תפעל כך, תצא מבולבל לגמרי, תחושת הבדידות רק תגבר. 

קנה לך חבר

הדמות השניה המסייעת לנו לצאת מן הבדידות הינה החבר. החבר הוא מלשון "חיבור". התרומה שלו שונה לחלוטין מהתרומה של הרב. הרב הוא אדם שמחוייב דיסטאנס בינו לבינינו. הוא מלמעלה. הקשר בין הרב לבין התלמיד הוא כמו קשר של אב ובן, מלמעלה למטה, של הכנעה וקבלה. לעומת זאת, הקשר של החבר, הוא קשר בגובה העיניים. הוא קשר קרוב ובלתי אמצעי. החבר יהיה איתנו בקשר הרבה יותר צפוף. החבר שומע אותנו, מכיר אותנו בחיי היום-יום, הוא יכול לייעץ לנו, אולם כאן הוא משמש יותר כהד חוזר שלנו. איננו מחוייבים לקבל את דעתו. החבר גם ילך איתנו יד ביד, לסייע לנו בפועל. לנו אולי יש רב אחד, אולם לרב יש הרבה תלמידים, ועל כן הוא אינו יכול להעניק פרק זמן ממושך לכל אחד מהם. 

רבי יהושע מדגיש את שתי הנקודות הבאות: "קנה" - חבר צריך לקנות, ו"חבר" - כמו שיש רב אחד, יש חבר אחד. 

נתחיל עם הנקודה הראשונה: חברות, או ידידות - היא מלשון הדדיות. קשר בין רב לתלמיד, יכול להיות קשר בתשלום ויכול להיות גם קשר ללא תמורה. יתכן ורב יהיה מוכן להעניק מזמנו ומנסיונו ללא תמורה. אולם קשר של חברות, מחוייב תמורה הדדית. כל אחד צריך לתת לשני, וגם לקבל מהשני. לכן את החבר צריך "לקנות" - צריך להשקיע, לשלם תמורה בעד החברות. חברות שיש בה רצון רק לקבל, אולם לא לתת - וגם אם יש בה קשר של נתינה וקבלה, אולם לא הדדי, ולא מאוזן, חברות כזאת אינה חברות, והיא אף לא תאריך ימים. נכון, יתכן ובזמנים מסויימים חבר אחד זקוק ליותר זמן ומרץ מאשר הזמן והמרץ שלהם זקוק החבר השני. יתכן ויש צורך שאחד מהחברים ישקיע יותר. אחד זקוק לעזרה, תמיכה, והשני יתן יותר, בין בממון, בין בזמן, ובין בתמיכה אחרת. אולם שניהם יודעים, שאם הגלגל יתהפך, החבר השני יעשה בדיוק אותו דבר ויתרום לא פחות לחברו. 


חילופי תפקידים


לאור האמור לעיל מתעוררת השאלה, האם ייתכנו חילופי תפקידים - קרי האם יכול הרב להפוך לחבר, וחבר להפוך לרב? האם אפשר "להשתמש" לעתים בחבר כברב, וברב כחבר? המציאות מראה, כי יש נטיה להתחבר לרב/המטפל/היועץ ומתוך החיבה אליו, לנסות להכניס אותו לתוך חיינו. זו נטיה טבעית, ורצון לקבל יותר ממי שגורם לנו נחת והנאה ומוציא אותנו מהבדידות. 


אולם, לימוד דבריו של רבי יהושע מלמד, כי יש להבחין בין רב לבין חבר. תפקידו של הרב בחיינו מחייב שהוא יישאר בגדר של רב. והוא הדין לגבי חבר. לכן, חלק ממקצועיותו של הרב/המנטור/המטפל היא אמנם להיות קרוב לתלמידו, להיות חברו לצורך הטיפול/הייעוץ, אולם לא להפוך לחבר שלו במובן של "חבר". אדרבה, קירוב יתר פוגע באובייקטיביות של הרב, ופוגע אף בקבלת העול אצל התלמיד. מטעמים אלה את החבר צריך "לקנות" - להעניק מתנות, להרעיף עליו וכדומה, ואת הרב - לא. רב/יועץ וכדומה צריך להיזהר בקבלת מתנות מתלמידו. התשלום שהוא מקבל אמור להיות תשלום עבור זמנו, והוצאותיו / או תרומה למוסד למען הציבור ולא לרב עצמו, כל זאת על מנת שהרב לא יאבד את האובייקטיביות שלו ואז יחטא, קודם כל לשליחותו ועלול לפגוע בתלמידו. 


בלבול של חילופי תפקידים עלול ליצור אי הבנה מה בדיוק התלמיד מבקש לקבל מהרב/החבר. כפי שאמרנו, העצה של החבר אינה "מחייבת" להבדיל מהעצה של הרב. אם אדם פונה לחברו ומבקש את עצתו, לצורך העניין כרב, ולאחר מכן פועל בצורה אחרת, הדבר עלול להעליב את החבר שחבש את כובע הרב. 


בהחלט ייתכנו מצבים שבהם יהיו חילופי תפקידים. ואומרים, למשל, שזוגיות משמעה חילופי תפקידים מתמשך - פעם הגבר הוא האבא, פעם החבר, ופעם הבן; והאישה היא פעם האימא, פעם הרעיה ופעם הבת. עם זאת, כאשר דברים כאלה מתרחשים, צריך שתהא מודעות לכך כאשר הדבר קורה. 

חברים בפייסבוק

והנקודה השניה - היא שחברות ברמה כזאת, יכולה להיות עם בודדים, יחידי סגולה, ואפילו חבר אחד בלבד. אל תחפש "מאות חברים" - מי שיש לו "מאות חברים", כנראה שאין לו אף חבר. ולעניין זה יש לציין תופעה מעניינת בפייסבוק. הפייסבוק היא תוכנה שמבקשת ומציעה לך להגדיל את מאגר חבריך, ויש לה תוכנות מאוד מתוחכמות שמסייעות לך לחפש חברים. היא מאפשר לך לגייס עד 5,000 חברים בדף האישי, ובארה"ב אף הרבה יותר. 

בימים הראשונים של הפייסבוק, ועד ממש לתקופה האחרונה, אחת הבחינות כמעט הראשונות למדוד אדם בפייסבוק היתה השאלה "כמה חברים יש לו?". ככל שמספר החברים של אותו אדם גדול יותר, כך רחשו לו יותר כבוד... לפני מספר חודשים סיפר לי חבר, ששמע בהרצאה על עולם הפייסבוק, מין אקסיומה כזאת: "דעו לכם", אמר אותו אדם - "ככל שיש לאדם יותר חברים בפייסבוק, זו אינדיקציה לכך שיש לו פחות חברים בחיים האמיתיים, ולהיפך". ואו.. והינה אנחנו עדים לכך שלאחרונה יותר ויותר אנשים מורידים חברים מרשימת החברים שלהם. פתאום הם לא רוצים שיהיו להם אלפי חברים. פתאום הם גם לא רוצים לאשר אנשים שיש להם אלפי חברים, מכיוון שרוב רובם "אוספים" חברים לצורכי פרסום ושיווק, ולא רואים בהם "חברים" ממש. ועוד מכיוון, ש"חברים" רבים מתחברים בשמות בדויים ומחבלים בחשבונות של אחרים ואם לא מחבלים בהם, אז "סתם" רק מעוניינים לאסוף עליהם מידע. לכן, המגמה כיום היא הפוכה - לחפש את החברים הטובים באמת, את אלה שיש אינטראקציה איתם, ולהשאיר אותם. לסגור את הפייס לאחרים. 

הדבר מזכיר לי שיעור תורה ששמעתי בהיותי ילד. שלחו אותי יחד עם חברים לשיעור ברמת גן. השיעור היה מעניין מאוד, אינני זוכר מאומה ממה שנאמר בו. רק דבר אחד שהרב אמר: "פעם לא היה צריך פלדלת!" הוא אמר את הדברים בדיוק כשהחלו למכור את הדלתות המסיביות הראשונות. הוא סיפר לנו, שבעבר אנשים היו פותחים את הבתים שלהם, הדלתות כמעט ולא היו נעולות. כל אחד היה יכול להיכנס, כל הבא - ברוך הבא. עד אשר התחילו לנצל את זה לרעה, פרצה קוראת לגנב, וכדומה, ואז אנשים החלו להיסגר בבתים, לנעול אותם, ולהזמין אנשים מראש, ורק חוג מצומצם של אנשים, וכדומה. תופעה דומה אני מוצא בפייס - בהתחלה המגמה היתה "כל ישראל חברים" היום רואים שינוי במגמה. 

"קנה לך חבר" - אומר רבי יהושע, והוא ידע מה הוא אומר. חברים מעטים - יהיו לך בודדים. אל תחפש הרבה חברים טובים. הרבה ידידים? כן. חברים? בחר אחד טוב, ושמח איתו. 

הווי דן את כל האדם לכף זכות

העצה השלישית של רבי יהושע מתייחסת אלינו כאל שופטים-דיינים. אנחנו כל היום עסוקים בלשפוט. לשפוט את עצמנו, את החברים, את השכנים, את האדם באוטובוס, בתור בסופר וכו'. אנו מביעים עמדה כלפיו - האם נהג נכון או לא נכון. אנו גם לעתים חורצים את דינו. וכדומה. 

המשפט משול למאזניים - שמים על כפות המאזניים את השיקולים השונים. שיקולים לחיוב ושיקולים לשלילה. רבי יהושע מציע לא להיות קפדן כאשר אנחנו דנים אנשים. כאשר אתה טוען שלא מבינים אותך, או לא רוצים לעזור לך - כאשר אתה דן אותם - "תשקיע" יותר בלימוד זכות עליהם. להבין אותם. לא לקחת אישית את הדברים. הם פשוט עסוקים, יש להם את הצרות שלהם - אל תחשוב שהם רוצים להתנכל לך דווקא. אילו היו יכולים - היו עושים זאת בשמחה. הם לא נמנעים מכיוון שלא אוהבים אותך, וכדומה. 

הדבר חשוב, לא רק מכיוון שפעמים רבות זו בדיוק המציאות, ובאמת יש להם בעיות משלהם. הדבר חשוב, לא רק מכיוון שאם כולנו נדון זה את זה לכף זכות, העולם יהיה טוב ורגוע יותר, אלא הוא חשוב קודם כל בשבילנו - אם נדון את העולם לכף זכות, אז ודאי יהיה לנו פחות רעל בלב, נרגיש פחות רע, לא נחשוב שרק רוצים לדפוק אותנו, ותחושת הבדידות שלנו תהיה פחותה באופן משמעותי. 

הקשר בין האמרות 

השאלה האחרונה שנותר לנו לדון בה הינה האם יש קשר בין כל האמרות. והתשובה היא חיובית. נראה לי, שרבי יהושע בא לומר לנו, שיש לנו נטייה טבעית, להתחבר לרב, ולחבר, לסבור שרק הם מבינים אותנו ורוצים לעזור לנו, רק עליהם אפשר לסמוך, וכל האחרים רעים - בא רבי יהושע ואומר, בפשט הדברים - עשה לך רב, וקנה לך חבר - וכל האחרים, שלא זכו להיות בקרבה אליך - אל תשפוט אותם לחומרה, אל תאשים אותם בכך שהם אינם מבינים או רוצים לעזור לך - כי יתכן ואתה הוא זה שלא נתת להם את הצ'אנס. 

אפשרות אחרת לראות את הדברים, הינה שגם לאחר שמינית לך רב ובחרת לך חבר - גם אותם אתה צריך לדון לעתים לכף זכות, שהרי מהרב ומהחבר אנו מצפים הכי הרבה, ולעתים אנו עלולים לדון אותם לכף חובה. ומכאן החובה להזכיר לנו תמיד, כי בסופו של דבר הם אנשים הקרובים אלינו ועלינו להיזהר מלדון אותם לכף חובה. 

ולבסוף, גם את עצמנו אנו צריכים להיזהר מלדון לכף חובה - גם אם אנו מרגישים בודדים שלא מבינים אותנו ויתכן שמתוך ייאוש אנו אף נוטים להאשים את עצמנו - עלינו להיזהר מליפול במלכודת הזאת, לדעת גם לוותר לעצמנו לעתים ולקבל רוח אופטימית.  

למה את מתכוונת? תקשורת על פי הרמז

"כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?

למה את מתכוונת, כשאת אומרת 'לא'?

אם ה'לא' הוא 'לא', ובאמת אולי הוא רק 'אולי',

אך 'לא כעת', או שהלא הוא רק 'עוד לא'

אולי הוא 'או' אולי הוא 'בוא'

כי את אומרת 'לא' כל כך בחן,

שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ'כן'".

מלים: דן אלמגור לצפיה בשיר (נוסטלגיה....)

"אמנם כך הוא? האמנם "לא" הוא "אולי"? האמנם "לא" הוא "בוא"? האמנם "לא" הוא "כן", ואף "עוד יותר מזמין מ'כן'"? אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת, בוודאי בכישרון, ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג. ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאשה אומרת "לא", היא מתכוונת ל"לא" כמשמעותו בחיי יום-יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. "לא" הוא לעולם "לא", ואין "לא" שהוא "כן". אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן, ואין לילה שהוא יום - והכול אם מדברים אנו בלשון בני אדם. "לא" הוא "לא". אשה האומרת "לא", והגבר מתייחד עמה על אף אותו "לא", הייחוד הוא שלא בהסכמתה, והמעשה הוא מעשה אינוס." [השופט מישאל חשין בפס"ד מ"י נ' בארי]

* * * * * * *

הקב"ה נתן לעם ישראל את התורה. התורה הינה "מכתב" מהקב"ה אלינו - כך התורה עצמה אומרת (שמות לב טז). חז"ל אומרים, שיש 4 דרכים לפרש את התורה - פשט, רמז, דרש, סוד. ובקיצור: פרד"ס. במלים אחרות, הקב"ה מדבר אלינו באמצעות התורה, לעתים בצורה פשוטה, לעתים הוא רק רומז, ועלינו לגלות את המסר בהתאם לרמזים, לעתים בצורה מעורפלת, ואז יש לזהות את המלה שאותה יש לדרוש, ולהגיע למסר, ולעתים המסר מוצפן ברמה כזאת, שהוא כלל אינו מופיע בטקסט, אלא מועבר בדרכים אחרות.

התורה היא מכתב. מכתב הוא עצמו סוג של תקשורת. על בסיס זה התבוננתי והיגעתי למסקנה, כי גם תקשורת בין בני אדם נעשית פעמים רבות על דרך הפרד"ס. הרחבתי על כך במקום אחר. הפעם אני מבקש להתמקד בתקשורת על דרך הרמז. תקשורת על דרך הרמז היא כזאת, שהטקסט מכיל בדיוק את המסר, אולם משום מה, נותרת מקום לטעות, הוא אינו גלוי וברור, ונתון לפרשנויות. יש כל מיני דרכים לתקשר על דרך הרמז (וראו הדוגמה של השיר לעיל). ברשותכם אבקש להתמקד בדוגמה אחת, המשיקה גם לפרשת השבוע שלנו, פרשת בלק.

תארו לכם בעל ואישה. הבעל בא לאשתו ואומר לה "תשמעי יקירה, יש עכשיו הזדמנות לקנות אייפון בזיל הזול, רק 1500 ש"ח". והאישה חושבת לעצמה - מה פתאום הוא צריך אייפון עכשיו? מה, הוא לא יכול להסתפק במשהו יותר זול? אילו האישה היתה פונה לבעלה בדרך הפשט - היתה אומרת חד וחלק "שמע, בעלי היקר, אין לנו כסף ואין לנו צורך באייפון, אני לא מסכימה". נקודה. אולי זה היה לא נעים, אולי הבעל היה כועס, אולם בכך היתה מבהירה בדיוק את כוונותיה.

אולם האישה יכולה גם לתקשר איתו אחרת. היא יכולה לומר לו: "ואו, 1500 ש"ח? ירדו המחירים, הא? אבל זה עדיין יקר. אתה בטוח שאתה צריך את זה? אי אפשר להסתפק בפחות?". במצב זה האישה אומרת בעדינות לבעל שהיא אינה מעוניינת בעסקה, אולם מאידך משאירה לו מקום לתקווה. מבחינתה, האישה העבירה את המסר. מבחינת הבעל, הוא לא שמע "לא", הוא שמע "אולי" הוא קיבל אור ירוק. ואז הבעל ממשיך להתעניין, ומספר לאשתו שהינה החבר הזה קנה, והשני קנה, ואולי אף מציע לה שתבוא לראות איתו את הטלפון. והיא מתלבטת עם עצמה האם לומר לו בצורה ברורה שזה לא מקובל עליה או לא, וככל שהוא מתמיד במסרים שהוא מעביר, ההתנגדות שלה נחלשת, והמסרים עוברים לשפת גוף - היא לא רוצה לשמוע, או לא מעוניינת לראות את זה איתו וכו'. מכאן ואילך הסיפור יכול להימשך בכמה אפשרויות: הראשונה, לפני הרגע הקריטי של הרכישה, האישה פתאום תביע את דעתה בצורה ברורה, והדבר יגרור פיצוץ והפתעה מצד הבעל, שלא פירש את המסרים כראוי. אפשרות שניה, שהבעל כבר יקנה את המכשיר, ואז האישה תבהיר לו מה שרצתה להבהיר קודם לכן. אפשרות שלישית, הבעל קנה, אולם האישה לא תאמר כלום, אולם תשמור את זה בבטן וברגע המתאים תשלוף את זה. ושלא לא יהיה לכם ספק, דוגמה זו הולכת טוב גם בצד ההפוך, כאשר האישה רוצה לקנות והגבר מעביר מסרים סותרים.

למה האישה לא יכולה לומר בצורה פשוטה את המלה "לא"? יכולות להיות לכך סיבות שונות.

ראשית, היא חוששת לפגוע בבעל, להרגיז אותו. אולי היא יודעת שהיא עצמה הוציאה כספים על מותרות ועתה זה לא יפה שהיא תתנגד לו.

שנית, יתכן מאוד שהאנרגיות של האישה באותה עת לא היו במיטבן, ועל כן היא לא היתה מסוגלת להתעמת איתו על נקודה זו, במיוחד אם הבעל היה מאוד ממוקד במטרתו.

שלישית, יתכן והאישה חשבה שבעלה סתם מתלהב והיא תוכל למסמס אותו כמו הרבה דברים שהוא התלהב מהם, אולם לבסוף לא קנה אותם. אם כך, מדוע להתעמת עכשיו ולהפסיד נקודות? נחכה שהוא יתייאש לבד...

בתקשורת בין בני אדם יכולות להיות סיבות נוספות לתקשורת בדרך של רמזים. כאשר איננו מכירים מי עומד מולנו ואנו מגששים לקראתו, ורוצים לקבל מושג מהן דעותיו השונות בעניין מסוים, אנו יכולים לומר מה שאנו חושבים ואז לחשוף את עצמנו, או לרמוז רמזים שונים שאם הדובר מולנו באותו ראש, הוא יוכל לגשש באותה מידה. ויכולות להיות סיבות נוספות.

עכשיו נגיע לסיפור של בלעם, שנקרא על ידי בלק לקלל את עם ישראל, ונראה שהדוגמה של האייפון מאוד דומה למה שקרה איתו. בלעם מעולם לא אהב את ישראל. הוא אפילו שנא אותו. המדרש מספר, כי הוא היה אחד מהיועצים הקרובים של פרעה, כאשר הגו את ה"פתרון הסופי" להרוג את כל הבנים הזכרים ולהשליכם ליאור. בלעם לא היה צריך הרבה (למרות שהציעו לו הרבה) כדי להסכים לקלל את ישראל. עם זאת, הוא היה צריך רשות של הקב"ה.

הוא פונה לקב"ה ושואל אותו האם הוא יכול ללכת עם השליחים של בלק, שבאים לבקש ממנו לקלל את עם ישראל. והקב"ה אומר לא: "לא תלך עימהם. לא תאור את העם, כי ברוך הוא". מי שקורא את הפשט מבין בבירור שהקב"ה אוסר על בלעם ללכת, ואוסר עליו לקלל. עם זאת, בלק שולח שליחים מכובדים יותר לבלעם, ואז בלעם שוב פונה לקב"ה ושואל אותו האם ילך, ואז הקב"ה אומר לו: "אם באו לקרוא לך האנשים, לך איתם, אבל את הדבר שאומר אליך, אותו תדבר". עכשיו זה באמת לא ברור - האם הקב"ה רוצה שבלעם ילך, או לא רוצה?

אבל יש כאן שאלה מוקדמת יותר - איך זה שבלעם פונה לקב"ה פעם נוספת? הרי הוא קיבל לכאורה תשובה ברורה, לא? ובכן, בעינינו, זה היה מסר של פשט. אולם בלעם חיפש מה שהוא רצה, ולכן אומרים חז"ל היתה כאן מילה מיותרת בטקסט "עימהם" - "לא תלך עימהם...."; אז בלעם הבין שהקב"ה לא אסר עליו לחלוטין ללכת, אלא רק אסר עליו ללכת עימהם (עם השליחים הראשונים), אולם לא סגר את הפתח. בלעם ממשיך לטעות כשהקב"ה אומר לו - אם קראו לך האנשים, לך איתם - לכאורה הוא אומר לו: מה אתה רוצה ממני? בגלל שהם קראו לך אני צריך להסכים? אבל אם זה מה שאתה רוצה, תהיה בריא, אבל תדע לך שלא תוכל לומר שום דבר שאני לא אסכים עליו... ושוב - בלעם "מבין" את זה אחרת - הוא מבין את זה כאישור ללכת, כאשר הקב"ה מצידו אמר דברים אחרים.

בהמשך מסעו של בלעם האתון שלו סוטה מהשביל, נתקעת במעבר, נצמדת לקיר - כל אלה הם רמזים שהאתון לא יכולה להתקדם, מסמנים לו מהשמיים, לא הולך לך, תחזור אחורה. עד שהאתון פותחת את פיה ובלעם רואה את המלאך שמפריע לה. ואז פתאום הוא שואל הקב"ה אם אתה לא רוצה שאני אלך, אין בעיה. והקב"ה אומר לא - למה לא? לך, אבל תדע לך שבסופו של דבר מה שאני אומר לך, זה מה שאתה תגיד.

זו דוגמה קלאסית של מסרים בדרך של רמזים, התקשורת בין הקב"ה לבין בלעם נעשתה בדרך של רמז.

נשאלת השאלה, מה הסיבה שהקב"ה תיקשר עם בלעם בדרך זו? מדוע שלא יאמר דברים ברורים? הסיבה לכך פשוטה. מסביר רבי נחמן מברסלב, שיסוד העולם הוא בבחירה החופשית. אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה, אולם הוא צריך לדעת שלכל דבר יש מחיר. מעשה טוב או מעשה רע, הם אינם הולכים לאיבוד. הם יקבל את התמורה המתאימה. הקב"ה אינו מעוניין שבלעם ילך, אולם הוא משאיר לו את הספק. הוא לא אומר לו את זה במפורש. הוא משאיר לבלעם את חופש הבחירה. הוא חייב לרמוז לו, כדי שבלעם לא יוכל לגלגל עיניים ולומר "לא ידעתי... אילו לא רצית, מדוע לא דיברת?" מאידך הוא משאיר לו מרחב של שיקול דעת מכיוון שבסופו של דבר, בלעם הוא "ילד גדול" וישלם על מעשיו הרעים.