הנחיית מעגלי שיח במסעות, בהשראת "ארבעת המינים" של חג הסוכות

 

הנחיית מעגלי שיח במסעות, בהשראת "ארבעת המינים" של חג הסוכות

  ד"ר שי שגב

 

הנחיית מעגלי שיח: עקרונות

הנחיית מעגל שיח היא תהליך שמטרתו ליצור סביבה בטוחה ומוצלחת לדיאלוג פתוח ומועיל בין אנשים תוך עידוד יצירתיות. מטרת המעגל עשויה להשתנות בהתאם לבחירת המנחה, למשל: לימוד בדרך של דיון, אוורור רגשות, שיתוף, יצירת מוטיווציה, גיבוש הקבוצה ועוד.

הערכים עליהם נשען מעגל השיח:

א.      כבוד הדדי

ב.      הקשבה ומתן זכות ביטוי

ג.       סובלנות לדעות שונות.

העקרונות היסודיים של הנחיית מעגל שיח הינם:

א.      הקשבה פעילה של המנחה: המנחה צריך לתת לכל משתתף במעגל הזדמנות לדבר ולהביע את עצמו. המנחה אמור להקשיב לדברים הנאמרים, להבין את הרקע והרגשות הקשורים אליהם, להגיב לדבריו ובמידת הצורך לפתח את השיח מול הדובר. גם "תודה על השיתוף" עשויה להיות בזמנים המתאימים תגובה מתאימה וטובה.

ב.      כבוד: תפקידו של המנחה ליצור סביבה בטוחה ונוחה לשיתוף, שבה כל אחד מהמשתתפים מרגיש מוערך ושווה. על המנחה לכבד את כל המשתתפים במעגל, גם אם הדעות שהם מביעים שונות מדעותיו של המנחה. על המנחה להיזהר משיפוטיות. המנחה צריך להיזהר מתגובות ציניות, או מווכחנות, גם אם הדובר נוהג בצורה המצדיקה זאת כביכול.

ג.       פתיחות לדעות שונות: המנחה צריך בשאלותיו ובפניותיו לקבוצה, לעודד את המשתתפים להביע את דעותיהם ותפיסותיהם האישיות. הדבר יעשיר את הדיון וייצור מרחבים חדשים לתובנות ולמידה פעילה. 

ד.      ניהול זמן ותהליך: המנחה צריך לתמרן בין הצורך לאפשר לכל דובר לומר את דבריו עד תומם, לבין הצורך להקפיד על מסגרת זמנים של השיח. ניהול הזמן צריך להיות כך שלכל אחד במעגל תהיה אפשרות לדבר, לפחות פעם אחת, ובמקביל – להשתדל למנוע אריכות מיותרת שתגרום להתיש את המשתתפים. בעיקרו של דבר – תמיד למול עיני המנחה צריכה להיות מטרת המעגל וניהול הזמן הוא אחד הכלים שאמור לאפשר לו זאת. מבחינת ניהול התהליך, המנחה חייב לוודא שכללי המעגל נשמרים: שמירה על כבוד של המשתתפים, הקשבה, בלי ציניות, לכל אחד הזכות לומר את דעתו. כולם שווים במעגל. וכו'.

ה.      סיכום והפנמה: המנחה צריך לסכם את הדיון בסוף המעגל על מנת שיוודא הבנה משותפת של המסרים העיקריים וההסכמים ביקש להעביר במעגל, או אלה שהושגו במעגל (תלוי במטרתו) שנעשו. ראוי שסיכום זה ייעשה כבר בתום המעגל, ובמקרים המתאימים יש ללוות את הסיכום בעל פה, בסיכום כתוב שיישלח למשתתפים. 

המיומנויות הבסיסיות של מנחה מעגל השיח:

מיומנויות אלה נועדו לאפשר למנחה להוביל את המעגל להגשים את מטרתו, כפי שקבע אותה.

א.      תכנון: תכנון המעגל, מטרותיו והכלים הנדרשים על מנת להוביל את הקבוצה להגשמתו.

ב.      לשאול שאלות: שאלות מדוייקות וברורות, המקדמות את מטרות מעגל השיח.

ג.       רלוונטיות: היכולת לבנות את המעגל כך שיהיה רלוונטי לחברי הקבוצה, למקום ולזמן. לרבות שיתוף נקודות או עניינים שונים שעלו במהלך המסע ועל כן מעניינים אותם ובאים לפתחם.

ד.      האזנה פעילה: להקשיב לדוברים, להבין את דבריהם, להבין את הרקע לדבריהם. יכולת מיקוד והקשבה במלוא תשומת הלב. 

ה.      מישוב: משוב חיובי ומעודד את השיח של הדוברים והקבוצה. משוב הכולל שיקוף והרחבה של הדברים שנאמרו, הודאה על השיתוף וכדומה. לעתים מישוב יכול להיעשות גם מחוץ למעגל.

ו.        התמודדות עם קונפליקטים וסערות בקבוצה: מעגל שיח עלול לעורר סכסוכים שונים, למשל מחמת דעות שונות של המשתתפים, או אי הקפדה על חוקי המעגל, הערות ציניות ופוגעניות של חלק מהמשתתפים, או העדר כוח ויכולת לקבוצה להחזיק את המעגל. המנחה אמור לשלוט בסכסוכים האלה ולהוביל אותם למקום חיובי.

ז.       יחסי אנוש ויכולת ליצור קשרים טובים עם חברי הקבוצה: קשר חם ואמיתי. יצירת יחסי אמון. שחברי הקבוצה יבטחו במנחה ויסכימו לשתף איתו פעולה. חשוב במיוחד במסעות.

ח.      התמודדות עם התנגדויות: כאלה לא חסר. ברמה גבוהה יותר – היכולת להפוך את ההתנגדות ליתרון ולקידום המעגל. 

ט.      מודעות ורגישות: מה קורה בקבוצה. מה קורה עם המנחה מול הקבוצה. מודעות עצמית מול המשתתפים שונים, עד כמה אפשר ללחוץ עליהם לקבל תשובות, אם בכלל.

 

ארבעת המינים

ארבעת המינים אותם נוטלים בחג הסוכות הינם אתרוג, לולב, הדס, ערבה.

חז"ל דורשים בהם מדרשים שונים, והידועים ביותר הם המחלקים אותם לפי טעם וריח:

האתרוג – יש בו טעם ויש בו ריח. משל לאנשים שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים.

הלולב – יש בו טעם, משל לאנשים שיש בהם רק תורה אבל אינם מצטיינים במעשים טובים.

ההדס – יש לו ריח, משל לאנשים שהתנהגותם נאה ומעשיהם נאים.

הערבה – אין בה לא טעם ולא ריח.

ילקוט שמעוני אומר שהאתרוג הוא הצדיק, המעולה מכולם, ואילו הלולב וההדס הם הבינוניים. אולם כמובן אפשר להתווכח על כך ואין כאן מקום להרחיב.

בואו ננסה לקחת את המדרש הזה צעד אחד קדימה לתלמידים המשתתפים במסע ובמעגל השיח. אנו פוגשים כמובן נציגים לכל המינים האלה:

האתרוגים: תלמידים שגם מתעניינים לשמוע, מקשיבים, משתתפים במעגל, ומתנהגים לעילא ולעילא, ואפילו יסייעו לך כמנחה לאסוף את הקבוצה וליצור אווירה חיובית. אם אתם מפחדים משקט במעגל בדרך ככל האתרוגים יפתחו בשיח, יביעו את דעתם או יתנו תשובה שממנה יהיה אפשר להתקדם.

הלולבים: תלמידים המעוניינים לשמוע, ללמוד, הם אפילו ישתפו, אולם מצד שני לא יסייעו באופן חברתי. יתכן וישתתפו ב"ירידות" ציניות על חברים אחרים, ידברו זה עם זה וכדומה. הם עלולים להכעיס אתכם... הם רוצים שישמעו אותם, אבל אינם מוכנים לשמוע אחרים...

ההדסים: תלמידים שיישבו בשקט, יקשיבו, יכבדו אחרים, אולם פחות מתחברים לחומרים, ללימודים, ואולי גם אין להם כוח לשתף. לעתים קשה לתהות על קנקנם. אינכם יודעים עד כמה הם באמת הדסים, או שהם אתרוגים שאינם מדברים הרבה. תוכלו לגלות זאת לעתים במעגלים שבהם כולם צריכים לדבר, או בהפעלות אישיות כגון כתיבה יוצרת וכדומה.

הערבות: אין להם רצון ללמוד וגם אינם משתפים פעולה עם המעגל. לעתים רוטנים. לעתים מפריעים לחבריהם. לעתים מתחצפים, ולעתים סתם שמים את הקפוצ'ון על הראש ומתנתקים מהקבוצה.

 

 

הנחיית קבוצות בראי ארבעת המינים

א.      נתחיל עם מעט הצלבות בין המינים השונים:

הלולבים עשויים לחבור לערבות ולהפריע בקבוצה.

ההדסים עשויים לחבור לאתרוגים ולתת רוח גבית לניהול המעגל בהצלחה.

שלושת המינים – לולב, הדס, ערבה – עלולים לנהוג בהימנעות. ראו להלן.

האתרוגים והערבות מועדים לקונפליקטים ביניהם.

ברור לנו שהעובדה שיש בקבוצה סוגים שונים של תלמידים, בהתאם ליכולות ולמוטיווציה שלהם, יוצרת קושי גדול בניהול הקבוצה, שכן הניהול המתאים לאתרוגים לא תמיד מתאים לערבות וכדומה. 

ב.      סוגי התנגדויות בהתאם לארבעת המינים

האתרוגים עשויים להשתלט על הקבוצה. להביע את דעתם באריכות. הם עלולים לעתים להתלונן שקצב הלימוד אינו יעיל. הם עלולים לשאול הרבה שאלות שלאחרים אין עניין בהם. לעתים הם גל עלולים להתקיל את המנחה בשאלות שאין לו תשובה עליהן.

הלולבים יוצרים אנטגוניזם בהם שהם דורשים את תשומת הלב אולם אינם מכבדים את האחרים. כאשר ישמעו דעה נוגדת את שלהם הם עלולים לתקוף, להתווכח ולא לתת מקום לדעות נוגדות.

ההדסים עלולים לנהוג הימנעות. הם שקטים, אולי יוצאים לשירותים. אמנם אינם מפריעים אולם אינם משתתפים. לא תמיד קל לזהות את ההימנעות שלהם, דווקא מכיוון שהם ילדים טובים.

הערבות הם אבי אבות ההתנגדויות. יחד עם הלולבים הם עלולים להיות חצופים, בוטים, ועוד. הם עלולים להיות ציניים ולא לכבד את חוקי המעגל.

ג.       התמודדות

1.         בשלב הראשון ראוי שנדע לזהות את הסוגים השונים של המשתתפים. שהרי כל אחד מהם מצריך טיפול שונה. האתרוגים והערבות מצריכים הכי הרבה יחס. את האתרוגים צריך לגרות ביידע, לספק להם תשובות לשאלות. אבל יחד עם זאת לא לגרום להם להתגאות על היחס הטוב שהם מקבלים. את האתרוגים צריך לאתגר. את הערבות צריך לקרב. לתת להם יחס אישי, לגרום להם לכבד אותך כמנחה בזכות הקרבה. את הערבות צריך להעצים על ידי הטלת משימות שונות, ולעודד אותם כאשר יחוו הצלחה.

ההדסים יגרמו הכי פחות הפרעות. ואם שני המינים הראשונים מאתגרים אתכם, תוכלו פשוט לאפשר להם להיות כפי שהם. הם לא יפריעו לכם ותוכלו להתמקד במינים הבעייתיים יותר. בדרך כלל אם תפנו אל ההדסים באופן ישיר ותבקשו מהם תשובה, הם ישיבו לכם, ולו על מנת לכבד אתכם. זהו כלי שראוי להשתמש בו – לעתים אנחנו מעלים שאלה בקבוצה, ולעתים מפנים אותה למישהו ספציפי.

לגבי הלולבים, מניסיוני מעטים הם הלולבים שממש יפריעו. יהיו יותר לולבים שפשוט אינם נרתמים לעזור. אבל תוכלו להיעזר בהדסים ובאתרוגים לארגן את הקבוצה, להתיישב, לתת מקום וכדומה. יחד עם זאת יש לולבים מהסוג הציני, המתנשא, שחושבים שהם מבינים ויודעים הכל. לעתים "לולבות" כזאת מידבקת וסוחפת את הכיתה ואז יש להתמודד איתה בהתאם.

נשתדל להפריד בין הסוגים שעלולים להשפיע זה על זה. למשל נשתדל להפריד בין שתי ערבות שלא ישבו ייחדיו. אמנם יש מקרים שבהם אתה מפריד ביניהם ואז אין להם שום מניעה לצעוק זה לזה משני עברי הקבוצה. נשתדל שלא להושיב לולב ליד ערבה. נעדיף להושיב הדס ליד לולב וערבה אולם נזכור שהם עלולים להיסחף אחריהם. לולב יכול לשבת ליד אתרוג, הם יכולים לגרות זה את זה לדיון פנימי, אנחנו צריכים לזהות זאת ולהעביר את הדיון למעגל.

 

2.         לאחר שזיהינו את הסוגים השונים ננסה למפות את הקבוצה. כמה אתרוגים יש? כמה לולבים? כמה ערבות? מי נותן את הקול המרכזי בקבוצה? בהתאם לקול המרכזי בקבוצה, אם יש, נשתדל להנחות את הדיון. אם הרוב הוא אתרוגים, אז נכוון את השיח לרמת אתרוגים, ומעט פחות מכך, על מנת לאפשר לאחרים להתחבר. אם הרמה היא ערבות, נצטרך להשתמש ביותר משחקים, הפעלות יותר דינמיות, תוך מעגלים קצרים יותר, על מנת להרגיל אותם לדינמיקה. האם הרמה היא לולבים – נצטרך בעיקר לגרות אותם שכלית ולעורר דיון משמעותי, תוך כדי כך שנעבוד איתם על כיבוד חוקי המעגל.

חשוב מאוד ללמוד עליהם ממעגל למעגל ולא למהר לשפוט את התלמידים. למשל, יתכן ותלמיד מסוים שהתחיל כלולב, ילמד לכבד את חוקי המעגל ויהפוך לאתרוג. יתכן ותלמיד שהתנהג במעגל מסוים כערבה, עשה זאת מנסיבות חיצוניות וזמניות, ותוך כדי המסע יהפוך להיות מין אחר. במיוחד אם תצליחו ליצור איתם קשר טוב. יתכן ותלמיד שהוא הדס ייגרר אחרי הלך הרוח בקבוצה אם לא תצליחו להשתלט עליו, או במקרים שבהם המעגל ארוך ומתיש באופן כללי או יחסית לאותו יום, הוא יהפוך מהדס לערבה. במלים אחרות: תהליך האבחון האמור לעיל נועד לשרת אותנו כיצד לנהל את המעגל בצורה המיטבית, אולם לא לשפוט אותם.

כמובן שבמהלך השיח מול המורה אפשר להתייעץ איתו כבר בשיחת ההיכרות האם יש תלמידים שצריך לשים אליהם יותר לב, וכדומה. וגם להתייעץ איתו תוך כדי המסע.

3.         אם מצאתם שהקבוצה הטרוגנית ואין בה קול דומיננטי, אלא פיזור בין ארבעת המינים השונים, חשוב לבצע את ההנחיה באופן משולב ומאוזן, כך שיינתן מענה לכל המינים השונים:

אתרוגים ולולבים: מתן מענה לצרכים האינטלקטואליים. לעתים יש אפשרות לתת לאתרוגים וללולבים לנהל את השיח או חלק ממנו. לעתים יש צורך לתת להם משימות אישיות, שיתנו לכם מענה באופן אישי מחוץ למעגל.

לולבים: הקפדה על חוקי המעגל תוך כדי כך שנותיר אותם בשיח בלי לאפשר להם להשתלט עליו. אם אנחנו רואים שיש דעות מנוגדות באופן קיצוני, לא נעורר דיון על נושאים נפיצים בחברה.

הדסים: פניה אישית בבקשת מענה אולם לא לדחוק אותם לפינה עם שאלות מביכות מדי. במקום מעגל שיתוף, הפעלות אישיות, כמו כתיבה, תרגיל בדד וכו, שמאפשר להם להתמודד עם הדברים לבד בלי חובה לשתף אותם. לאפשר מעגלי "פופקורן" במקום לחייב כל אחד להשיב. רמת לימוד שתאפשר להם להשתתף בלי לחשוש מטעויות.  

ערבות: חומר יותר קליל, העצמה, הפעלות, משחקים. פעמים רבות הפעלות פיזיות דווקא (כמו ODT) ופחות אינטלקטואליות.

כמובן שהדבר מצריך יכולות הנחיה דינאמיות. אפשר להקל על הצורך להיות ורסטילי, בכך שנכין את המערך בהתאם עם כלים שונים בהם נוכל להשתמש במידת הצורך.

4.         בנוגע להשלמת העבודה מחוץ למעגל:

אתרוגים (ולולבים): אפשר להעמיק איתם, להשיב לשאלות שלהם, לסקרן אותם.

לולבים: לפרגן להם על הידע אבל לדבר על ליבם שראוי להתייחס יפה לחבריהם.

הדסים: להתעניין בהם באופן אישי, לנסות לפתוח את סגור ליבם לשיתוף, להעניק להם ביטחון.

ערבות: להתחבר איתם, לנסות להעצים אותם ולרתום אותם לתהליך.

5.         זכרו – מעגלי שיח הם חלק מהמסע וחלק מהתהליך האישי שהתלמידים עוברים במסע. שימו לב גם לתהליך הקבוצתי. כיצד התחלנו את היום הראשון ומהי המגמה בימים הבאים. חלק ממדד ההצלחה שלהם הוא היכולת לשנות את מצב הצבירה של הקבוצה.

 

בהצלחה!

מהי הגישה שלכם לחיים?

בין אם אתם מודעים לכך ובין אם לאו, כל אחד מכם מפתח, במהלך חייו גישה משלו לחיים. הגישה לחיים היא היא הקובעת מה תהיה ההתייחסות האוטומטית שלכם לאירוע מסויים, והתייחסות זאת תשפיע כמובן על התנהגותכם בהמשך, אלא אם כן תעברו תהליך של מודעות, או שיבוא מי שיתן לכם מבט חדש על אותו אירוע.

כך, למשל, יש כאלה שתפיסת המציאות שלהם היא שכולם שקרנים ואין אמון באף אחד, אלא אם כן יוכח אחרת. או שהעולם רע. יש שגישתם היא אוהבת ומתלהבת, יש אדישה, יש צינית וכן הלאה.

גם לרועי האומה היתה גישת חיים ותפיסת מציאות משלהם, והיא שהשפיעה על התנהגותם. יש מהם שקל יותר לזהות את גישתם לחיים, כמו יוסף. גישתו של יוסף לחיים, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותו, הינה שבסופו של דבר, האדם אינו קובע כלום, אלא הקב"ה. וכל שעושה הקב"ה הוא לטובה. ולכן אין מקום לכעוס ולא להתרעם על אף אדם, באשר הוא שליח של הקב"ה. וכל מעשיו של הקב"ה הם לטובה. אדרבה, גם אם הם התכוונו לרעה, הקב"ה חשבה לטובה. וזה העיקר!

ומה איתכם? ■

העיקר התנועה :)

איזה יום יותר חשוב - יום החתונה, או יום חתונת הזהב? היום שבו יוצאים לטיול, או היום שבו חוזרים מהטיול? יום הלידה או יום המוות? 


יש מחלוקת ידועה בין בית שמאי לבית הילל, כיצד מדליקים את נרות החנוכה. תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב:

"ת"ר (שנו חכמים): מצות חנוכה נר איש וביתו (- נר אחד למשפחה ליום), והמהדרין נר לכל אחד ואחד (קרי כל אחד מבני הבית מדליק חנוכיה), והמהדרין מן המהדרין: ב"ש (בית שמאי) אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך (עד לנר אחד ביום השמיני) וב"ה (בית הלל) אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך (עד לשמונה ביום השמיני)."
עכשיו עוברים לדון בשאלה מה הטעם של כל אחד ואחר:
"אמר (חכם ושמו) עולא: פליגי בה (בנושא הטעם חולקים שני אמוראים) תרי אמוראי במערבא (בארץ ישראל) ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא.
חד (רבי יוסי) אמר: טעמא דב"ש (של בית שמאי) (מדליקים מספר נרות) כנגד ימים הנכנסין (כמה עוד ימים נותרו) וטעמא דב"ה (של בית הלל) (מדליקים מספר נרות) כנגד ימים היוצאין (שעברו).
וחד אמר (רבי יוסי השני) טעמא דב"ש כנגד פרי (קוראים - PAREY) החג (הפרים של חג הסוכות, שפוחתים והולכים, בית שמאי למדים מסוכות) וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין.
 אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שני זקנים היו בצידן אחד עשה כב"ש ואחד עשה כדברי ב"ה זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין." (זאת אומרת שהם הלכו לפי הטעם השני ולא הראשון)."

זאת אומרת, שבית שמאי הלכו לפי הנוהג ולא ניסו למצוא טעם נוסף. אם התורה גזרה כך בחג הסוכות, אנחנו יכולים לאמץ את זה. ואילו בית הלל הלכו לפי טעם לגופו של עניין - אור הוא משהו שצריך להרבות. אמנם נשאלת השאלה, הרי נר חנוכה הוא איש וביתו, ואילו הפרים היו כנגד אומות העולם. אלא שמשיבים שהנר מודלק בחלון, לפרסם את הנס, וגם הוא כנגד אומות העולם. 

קולמוסים רבים נשברו על המחלוקת הזאת, וכל אחד ניסה למצוא טעמים רבים נוספים, לאיזה כיוון הולכים. יתכן אפילו טעמים שבית שמאי ובית הלל לא התכוונו אליהם. וגם אנחנו נפעל כך. 

להיות בתנועה

השאלה הראשונה שנבקש לשאול היא האם בית הלל ובית שמאי פרסו בפנינו את האופציות היחידות? אומר התלמוד, כי במקור די בכך שמדליקים נר ליום. באים הצדדים ואומרים שמצווה להדליק יותר. אולם יש אפשרות רביעית, שבכל יום נדליק שמונה נרות, על מנת להזכיר לנו את נס שמונת הימים. ומדוע איננו עושים כן? יתכן שהתנועה גם היא חשובה. 

נר אחד או נרות רבים?

נניח שיש לכם כד שמן ואתם יכולים להדליק נר אחד גדול, במקום שבו אתם יושבים, שיאיר לכם את החדר וידלוק יותר זמן, אבל בחדרים האחרים יהיה לכם חושך. או לחלק את השמן לנרות קטנים, שתוכלו לפזר בחדרים, אולם כעת כאשר אתם יושבים בחדר, האור יהיה קטן יותר, וגם יכבה מהר. אולם אם תרצו לעבור מחדר לחדר, אז במשך תקופת זמן מסוימת בכל חדר וחדר יהיה לכם אור. מה הייתם עושים?

שאלה זו אינה תיאורטית... קחו למשל את הכישרון שלכם. האם תבחרו למקד אותו בעניין אחד, או שמא לפזר אותו על פני תחומים רבים? פרנסה. זוגיות. וכן הלאה. מה נכון יותר? 

בראי זה ניתן להביט מחדש על המחלוקת ביניהם:

כיצד מתחילים?

כיצד נכון להתחיל את החיים? האם נכון ללכת על הכל - גם לחפש זוגיות, גם פרנסה, גם לקנות בית, ולהתקדם בכל המישורים, או שמא ללכת צעד אחד צעד - קודם למצוא פרנסה. לאחר מכן לקנות דירה, לאחר מכן להקים משפחה, שאתה יכול לפרנס, ויש קורת גג?

גישתו של בית הלל תהיה - תתחיל בקטן, ותגדל לאט לאט. 

גישתו של בית שמאי תהיה - תפעל בכל המישורים. החיים קצרים. 

ומה לאחר מכן?

בית שמאי - סוד המיקוד

גישתו של בית שמאי יכולה להיות, שלאחר ששמנו כוחות בכל הכיוונים, לאט לאט הדברים מסתדרים והאינרציה עושה את שלה, ואז נוצר הרווח. מה עושים איתו? ממקדים את הכל למקום אחר. נסביר: אתה מתחיל את החיים, שם כוחות על דירה, פרנסה, זוגיות. פרנסה למשל: הולך ללמוד מקצוע, משקיע בבניית עסק וכדומה. בשלב ראשון צריך להשקיע זמן וכסף. לאחר כמה שנים כבר סיימת ללמוד, וסיימת עם ההשקעות הראשוניות, ויש כבר רווח. מה אתה עושה איתו? בשלב ראשון אתה חוסך כסף לרכוש דירה. משקיע וקונה רהיטים וכדומה. לאחר מכן סיימת עם ההוצאות. בשלב ראשון אתה משקיע בזוגיות. חתונה. וכדומה. לאחר מכן מתפנה לך זמן וכסף. מה אתה עושה בזמן הפנוי, בכסף הפנוי, באנרגיות הפנויות - יאמרו בית שמאי, עכשיו לך ותתמקד לאט לאט למקום אחד. תשקיע את הכל בבית. במשפחה. את האהבה, הזמן הפנוי, כסף. נר חנוכה - איש וביתו. 

בית הילל - מוסיפים והולכים

גישתו של בית הלל יכולה להיות שאי אפשר ללכת על כל הדברים בשלב ראשון. נכון שלוקח יותר זמן אבל אסור לקפוץ. צעד אחר צעד. תמצא פרנסה. בשלב ראשון אתה צריך להשקיע זמן בלימודים, וכסף לשכר לימוד, ולפתוח עסק. לאחר שסיימת עם זה, אתה מרוויח, ויש לך כסף - מה אתה עושה? הולך וחוסך לדירה. קנית דירה ומתפנה לך כסף. מה אתה עושה? משקיע לבנות משפחה. ככה בכל שלב אתה מדליק עוד נר ועוד נר. מדרגה למדרגה. עד שדולקים כל הנרות.  

איזו גישה מתאימה לכם יותר?

עכשיו נחזור לשאלה בה פתחנו - היום הראשון או היום האחרון?

אנו עוסקים עתה בנימוק הראשון למחלוקת. לפי נימוק זה, סברת בית שמאי היא שמדליקים כל יום מספר נרות כמספר הימים שנותרו להדליק. ואילו לפי בית הילל מדליקים כמספר הימים שכבר עברנו. 
איזה יום יותר חשוב? באיזה יום הנס גדול יותר?
לפי בית שמאי, ביום הראשון, מכיוון שהשמן ביום הראשון הספיק לשמונה ימים. ואילו ביום השני אותה כמות שמן הספיקה לשבעה ימים, וביום האחרון כמות השמן הספיקה ליום אחד. 
ואילו לפי בית הילל, ביום השמיני, מכיוון שזה היום השמיני שבו קרו נסים בפועל. 
אז....
לפי בית הילל, היום החשוב הוא יום חתונת הזהב, כי בו הצלחת להגשים 50 שנות נישואים, אתגר לא קל. והיום בו אתה חוזר מהטיול, עם כל החוויות שחווית בפועל. ויום המוות, בו הצלחת לצלוח את החיים בצורה מכובדת. למעשה, אומר לך הילל, ההתחלה היא טובה, אולם העיקר הוא הסוף. תמיד תכוון לכך שהיום האחרון יהיה גבוה מהראשון. אם לא תהיה לך השאיפה, לא תגיע בפועל גבוה. הקושי בגישתו של בית הילל הוא שזה מאוד מלחיץ. אדם שעכשיו מתחתן ואומרים לו - תכוון כך שתגיע לחתונת הזהב... זו דרישה גדולה.
לפי בית שמאי, היום החשוב הוא היום הראשון, היום שבו אתה מתחתן, שיש בו הבטחה רבה, יש לך 50 שנה לחיות עם אהובתך! יש לך שבוע שלם של טיול מרגש לפניך, יש לך חיים שלמים לחיות ולחוות. הקושי של בית שמאי הוא שלכאורה, מהיום הגדול, היום הראשון, אתה פוחת והולך. 
אבל היתרון שלו הוא שתמיד אתה יכול להתחיל מחדש. במה דברים אמורים? ניקח זוג שיש לו משבר. או אדם שהגיע למשבר גיל הארבעים. הוא מרגיש שעד עתה חי לא בצורה הנכונה. שפספס. שבדרך לשיא הוא הידרדר מאוד. יהיה לו קשה לעמוד בציפיות של הילל. יבוא שמאי ויאמר לו - אל תדאג. מה שהיה - היה! עכשיו תתחיל מהתחלה. יהא זה היום הראשון של שארית חייך. יהא זה היום הראשון של שארית החיים המשותפים שלכם. ואם זה היום הראשון - יש לכם כל כך הרבה לחוות, לתקן, לעשות. אז תשמח! זה למעשה סוד התשובה, שבכל מקרה יש לך אפשרות לשנות את המסלול, למקום הטוב. 
וגם רבי נחמן מברסלב מדבר בנושא הזה. שהעיקר הוא להתחיל מהתחלה. בכל פעם שאתה מרגיש מדוכא, לא במסלול, תשכח את מה שהיה, ותתחיל מהתחלה. 

לא הולכים אחורה - רק קדימה

לפני 25 שנה זכיתי לשמש, עוד בהיותי סטודנט, כמתמחה של שני שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, האחד היה

ראש הרכב ערעורים והשניה - דנה כשופטת יחידה. שניהם ספרו לי את עובדת החיים הפשוטה, והיא ששופטים שונאים שמחזירים להם את פסקי הדין שלהם, על מנת שיכתבו אותם מחדש. "אפילו שנקבל את הערעור ונבטל לו את פסק הדין, רק שנחליט בעצמנו ולא נחזיר לו לעשות שוב את העבודה, אפילו שזה פחות מכבד שערכאת הערעור מחליטה במקומך.

תוך זמן קצר גם למדתי כיצד לקרוא בין השורות,  הכיצד השופטים כותבים את פסק הדין, כך שהם רומזים לערעור: "בבקשה אל תתערבו לנו".

והאמת שזה לא רק אצל שופטים. כולנו שונאים לחזור שוב על עבודה שכבר ביצענו. ואפילו הקטע הזה של לחזור הביתה לקחת משהו ששכחנו, נורא מעצבן אותנו, אפילו אם זה מטרים ספורים.

כי אנחנו רוצים ללכת קדימה. שונאים את התנועה הזאת - אחורה. וצריך כוחות אדירים להתחיל שוב מחדש.

בפרשת חוקת מספרים לנו על בני ישראל שמתלוננים על הלחם ועל המן, והקב"ה שולח בהם את הנחשים השרפים.  אבל בואו נתבונן שוב באירועים ונלמד קצת זכות על עם ישראל. מה קרה שם?

בני ישראל סיימו מלחמה עם הכנעני מלך ערד. הם רוצים להתקדם לכיוון ישראל וצריכים לעבור דרך אדום. אולם אדום מסרב לכך ובני ישראל צריכים לעקוף אותו. העקיפה תיעשה למרבה הצער באמצעות חזרה של שבעה מסעות לאחור, לכיוון המדבר.

החזרה הזאת, אחורה, שוברת את רוחו של העם. מכיוון שבפעם האחרונה שקרה הדבר, הוריהם וכל הדור ההוא מתו במדבר, והם עצמם התעכבו 38 שנה. האם החזרה האמורה הינה סימן לקטסטרופה נוספת? אין פלא שהם אבדו כל אבק של סבלנות, כפי שמתארת התורה (במדבר כא ד): "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ." את הביטוי הזה, של חוסר סבלנות, אנו מוצאים בתקופת שיעבוד מצרים, השיעבוד הקשה, הייאוש, איבוד התקוה הטוטאלי. זהו ביטוי קשה. אין כוח. אין סבלנות. נמאס. רוצים למות. שוב.

וכאשר אין סבלנות, אז לא מתאפקים, ולא שמים לב למה שמוציאים מהפה – וזה מה שקורה (שם פסוק ה'): "וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל"

העם כועס על הקב"ה. וכן כועס על משה, למה הוא שותק ולא מזעזע שערי שמים. הם מבינים שהם מתים במדבר. אם כך לשם מה כל המאמץ. כל היציאה ממצרים. ולא זו בלבד, מתלוננים על הלחם,  שיש להם, ועל המים, שיש להם כעת, אולם בכל פעם קורה משבר איתם, והם שוברים את הכלים.

ועתה נשאל, בתום לב, האם אינם צודקים? זה פשוט לחזור שוב למדבר? ללכת אחורה? למה הם צריכים לסבול את זה שוב ושוב?

הקב"ה שולח בהם את הנחשים. הנחש – כוחו בפיו. הנחש – לשון הרע. הנחש מסמל להם שהם דברו שלא כראוי. והעם אכן מבין זאת: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בה' וָבָךְ. הִתְפַּלֵּל אֶל-ה', וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ" – החטא שלהם היה בדיבור. הפתרון היה תפילה. אין זכות להתלונן, רק לבקש ורק להתפלל. מדוע?

מכיוון שהתורה עצמה מספרת שבדיוק קודם לכן הם יצאו למלחמה עם הכנעני, ונחלו ניצחון מזהיר. הם רואים שהם מתקדמים. המגמה היא התקדמות. הקב"ה איתם. הם מנצחים. אז מדוע ברגע שיש לכאורה עיכוב, אתם מתייאשים? אתם נשברים? הקב"ה לקח אתכם במדבר 40 שנה כדי להרוג אתכם עכשיו? זה לא לעניין. תפסיקו להתמקד בקושי הספציפי, שמחשיך לכם את העיניים, ותראו מה קורה מסביב.

ויתרה מכך, כמבט לחיים – לעולם איננו חוזרים אחורה. אנחנו הולכים תמיד קדימה. גם כאשר אנחנו חוזרים בדרך מסוימת, החזרה אינה הליכה אחורה, אלא התקדמות. כל דרך יש הלימוד שלה. יש המסלול שלה. לכל עניין יש התפקיד שלו, גם אם אני נאלץ לחזור על אותה עבודה פעמיים. עדיין למדתי משהו. היה בכך צורך. הרי גם לנשום אנו נושמים שוב ושוב, ואוכלים שוב ושוב, וכן עוד פעולות אחרות – מדוע זה לא מרגיז אותנו? אכן, המבט הנכון היה, שגם ההליכה לכיוון המדבר אינה חזרה, אלא התקדמות נוספת, דרך המדבר, לכיוון היעד הסופי.

ואם תרצו - דעו לכם כי לעתים אדם חושב שהוא הולך קדימה, בעוד שהוא רק מתרחק מהמטרה שלו, ורק נסוג.

אנחנו לעולם לא הולכים אחורה, רק קדימה. 

תורת התקשורת על פסוק אחד

"מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה, וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף" (משלי טו א) שלמה המלך מלמד אותנו שיעור חשוב בתקשורת, במאמר דו משמעי (משמעות המילה "ישיב").
=
* כשאדם כועס עליך, אם תענה לו בכעס, הוא יכעס יותר. ענה לו בצורה מנומסת וכך חמתו *תשוב למקומה*, ותירגע.
* מאידך, כשאדם כועס, עליך, אם תענה לו בצורה רכה ואדישה, הוא יכעס יותר. ואפילו אם חמתו נרגעה בעצם העובדה שהוא "שפך" מה שהיה לו, אז חמתו *תשוב לבעור*.
* מסקנה: ענה לו בצורה עניינית ולעתים גם נחושה, אולם לא מתלהמת. אבל לא די בכך -
=
נקודה שניה הוא הפער בין הכעס הפנימי ששורף אותך בלב (גם אם אינו נראה כלפי חוץ) - לשון חמה, חום, הנובע בדרך כלל ממשקעים שהתפתחו במהלך תקופה יתכן מסדרת אירועים קטנים שתפסו נפח; לבין הכעס החיצוני (אף), שלעתים הוא ביטוי לחמה, ולעתים הוא משהו זמני ביותר - כעס שהתעורר לשניה ויירגע כאילו לא היה מעולם.
החכמה היא לדעת מתי מדובר בחמה, שיש משהו עמוק מאחרי הכעס, ואז הטיפול הוא שונה לחלוטין, הוא צריך לבוא בהכלה, בהרבה אהבה ותשומת לב; קודם כל בהבנה, ורק לאחר מכן בהעלאת טיעונים נגדיים; ומתי מדובר במשהו רגעי, שאז בעיקר צריך "לעשות ויעבור" (להבליג), והכעס של החבר ייעלם והחברות תשוב למקומה.
ובמיוחד צריך להיזהר, שבתגובות שלנו לא נהפוך כעס רגעי (אף) לכעס עמוק (חמה)...

יוצא לדרך חדשה

שי שגב, בדרך אל האושר

מַשְלִיךְ אָחוֹר המוּעָקָה,
הַבִּלְבּוּל וְהַמְּצוּקָה.
בִּנְשִימָה עֲמוּקָה
וּמְלְאַת תִּקְוָה,
מְשַׁנֶּה אֶת הַגִּישָׁה,
יוֹצֵא לְדֶרֶך חֲדָשָׁה.

המרחק שבין

הַמֶּרְחָק שֶבֵּין / שי שגב

הַמֶּרְחָק שֶבֵּין מַעֲשֶׂה לְהִשְתַּדְלוּת
הַמֶּרְחָק שֶבֵּין נְתִינָה לְדַלּוּת 
הַמֶּרְחָק שֶבֵּין אֱמוּנָה לְעַצְלוּת
הַמֶּרְחָק שֶבֵּין אַהֲבָה לִתְלוּת

הַמֶּרְחָק שֶבֵּין דְּאָגָה לְקִנְאָה
הַמֶּרְחָק שֶבֵּין תְּשוּקָה לְשִנְאָה
הַמֶּרְחָק שֶבֵּין חִיבּוּר לְנִיתּוּק
הַמֶּרְחָק שֶבֵּין נִיתוּק לְחִיזּוּק

הַמֶּרְחָק שֶבֵּין הַבְטָחָה לְמִימּוּש
הַמֶּרְחָק שֶבֵּין טְעַנָּה לְקִשְקוּש
הַמֶּרְחָק שֶבֵּין אִיזּוּן לְשִיבּוּש
הַמֶּרְחָק שֶבֵּין שִחְרוּר לְיֵאוּש

הַמֶּרְחָק שֶבֵּין שְבָחִים לְזִלְזוּל
הַמֶּרְחָק שֶבֵּין תִּיקוּן לְקִלְקוּל
הַמֶּרְחָק שֶבֵּין קוֹדֶש לְחוֹל
הַמֶּרְחָק שֶבֵּין לִהְיוֹת – אוֹ לַחְדּוֹל

אהבה במבחן האיזון

בקרוב יחול ט"ו באב, "חג האהבה". במשך מספר שנים אני עוסק בנושא הרחב הזה, שנקרא "אהבה", ויחד עמו בנושאים מעולם הנפש – קבלה, חסידות, תורת הנפש, ולהבדיל גם פילוסופיה ופסיכולוגיה העוסקים בה. שואלים המשוררים: מה זאת אהבה? מה היא

מבקשת? האם יש בכלל אהבה בעולם ומה טיבה? עשרות אם לא מאות שיעורים, הרצאות סדנאות ומאמרים העברתי, הגיתי וכתבתי בנושא הזה. האהבה היא אחד הכוחות החזקים ביותר, המניעים את העולם. יש בה כוח ופוטנציאל להרס עצום, ומאידך כוח מרפא, בונה ומעניק משמעות. חיים ללא אהבה, אינם חיים.

על מנת להיות מאושרים בחיים, להצליח ולהגשים את עצמנו, אין ברירה אלא לעשות את מה שאנו אוהבים לעשות. הדברים שאנו אוהבים לעשות נובעים מתוכנו וכמעט שאין צורך ללמד אותנו. נעשה אותם בביטחון, באנרגיות גבוהות (או כדברי רבי נחמן: "במוחין דגדלות"), ונעניק השראה לסובבים אותנו. זה גם סוד ההצלחה, ואין צורך בקורסים יקרים על מנת ללמוד סוד זה.

אלא שמהרעיון הכללי, של -מה אני אוהב לעשות- עד לביצועו היומיומי, יקומו לנו "שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר" - בעוד הרעיון קטן כבר יצוצו עלינו מניעות -

* השכל המפחיד והאוסר, המאיים עלינו שניכשל ומרתיע אותנו מלנקוט פעולה.

* אנשים בעלי אנרגיות שליליות, ריאליים ורואי שחורות, המפחידים אותנו ומורידים לנו את הכוחות.

* טעויות של העבר או דברים שמושכים אותנו אחורה, ומונעים מאיתנו להתקדם הלאה בחיים.

* חוסר במימון, משאבים, זמן, גיל ועוד.....

האהבה נותנת הרבה כוחות, אולם היא תצטרך להתמודד גם עם מניעות אלה. ולעתים יצאנו לדרך ולבסוף אנו מוכנים לוותר כי אין כוח להמשיך והחושך מנצח את האור. אבל לנסות - חייבים. כי הכאב של ההחמצה, של משהו שרצינו או לא היה לנו האומץ לנסות, הוא גדול לאין ערוך על הצער של ניסיון שכשל. כי אנחנו בני אנוש. ולטעות זה אנושי. הכישלונות מלמדים אותנו. הם הם אבני הדרך להצלחה.

הסוד באהבה, כמו כל דבר אחר בחיים, הוא איזון. מסר זה ניסיתי להעביר באמצעות ספרי החדש – "אהבה במבחן". האיזון צריך להיעשות בין שלוש דרכים מרכזיות המפעילות שלושה כוחות מרכזיים הפועלים עלינו ללא הרף, עליהם מרחיב שלמה המלך בספר קהלת.

הדרך הראשונה היא דרך החכמה, המחייבת אותנו לחשוב על כל דבר מראש, לתכנן, לבדוק מה יעיל, מה יניב את התפוקה המירבית, ורק אז לפעול, ולעתים – ובעיקר – להתאפק ואולי אף לוותר.

הדרך השניה היא דרך הרגש (המכונה בקוהלת – דרך ההוללות), המחייבת אותנו ללכת עם הלב - לעשות מה שאנו מרגישים באותו הרגע כנכון וטוב.

הדרך השלישית היא דרך האמונה (המכונה בקוהלת – דרך הסכלות, ואין לנו מקום להרחיב על כך), המחייבת אותנו להתמלא באמונה, לזרום עם החיים הבלתי צפויים, ולאפשר לסיעתא דשמיא לעשות את שלה.

כאשר בחור או בחורה צעירים מחפשים זוגיות בימינו, עליהם לשלב את שלושת הוקטורים האלה – מחד, עליהם ללכת אחרי הלב; אולם מאידך, עליהם לבחון כל מערכת יחסים וההתאמה האפשרית, בתבונה ובהיגיון; ובתווך, עליהם להתמלא באמונה בעצמם ובריבון עולם, כי הם מסוגלים להרים על כתפיהם את המשימה הגדולה הזו – להקים בית נאמן בישראל.

זהו המבחן הראשון – מבחן הקמת הבית, ראשון למבחנים רבים שיגיעו לאחר מכן לאהבתם של בני הזוג ויכולתם לעמוד באתגרי החיים.

* ד"ר שי שגב הינו עורך דין, מאמן אישי, מנחה סדנאות מודעות עצמית והעצמה אישית. להארות והערות: dr.shay.segev@gmail.com