לפני 25 שנה זכיתי לשמש, עוד בהיותי סטודנט, כמתמחה
של שני שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, האחד היה
תוך זמן קצר גם למדתי כיצד לקרוא בין השורות, הכיצד השופטים כותבים את פסק הדין, כך שהם
רומזים לערעור: "בבקשה אל תתערבו לנו".
והאמת שזה לא רק אצל שופטים. כולנו שונאים לחזור
שוב על עבודה שכבר ביצענו. ואפילו הקטע הזה של לחזור הביתה לקחת משהו ששכחנו, נורא
מעצבן אותנו, אפילו אם זה מטרים ספורים.
כי אנחנו רוצים ללכת קדימה. שונאים את התנועה הזאת
- אחורה. וצריך כוחות אדירים להתחיל שוב מחדש.
בפרשת חוקת מספרים לנו על בני ישראל שמתלוננים על
הלחם ועל המן, והקב"ה שולח בהם את הנחשים השרפים. אבל בואו נתבונן שוב באירועים ונלמד קצת זכות
על עם ישראל. מה קרה שם?
בני ישראל סיימו מלחמה עם הכנעני מלך ערד. הם רוצים
להתקדם לכיוון ישראל וצריכים לעבור דרך אדום. אולם אדום מסרב לכך ובני ישראל
צריכים לעקוף אותו. העקיפה תיעשה למרבה הצער באמצעות חזרה של שבעה מסעות לאחור,
לכיוון המדבר.
החזרה הזאת, אחורה, שוברת את רוחו של העם. מכיוון
שבפעם האחרונה שקרה הדבר, הוריהם וכל הדור ההוא מתו במדבר, והם עצמם התעכבו 38
שנה. האם החזרה האמורה הינה סימן לקטסטרופה נוספת? אין פלא שהם אבדו כל אבק של
סבלנות, כפי שמתארת התורה (במדבר כא ד): "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ
יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ."
את הביטוי הזה, של חוסר סבלנות, אנו מוצאים בתקופת שיעבוד מצרים, השיעבוד הקשה,
הייאוש, איבוד התקוה הטוטאלי. זהו ביטוי קשה. אין כוח. אין סבלנות. נמאס. רוצים
למות. שוב.
וכאשר אין סבלנות, אז לא מתאפקים, ולא שמים לב למה
שמוציאים מהפה – וזה מה שקורה (שם פסוק ה'): "וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹקִים
וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ
קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל"
העם כועס על הקב"ה. וכן כועס על משה, למה הוא
שותק ולא מזעזע שערי שמים. הם מבינים שהם מתים במדבר. אם כך לשם מה כל המאמץ. כל
היציאה ממצרים. ולא זו בלבד, מתלוננים על הלחם, שיש להם, ועל המים, שיש להם כעת, אולם בכל פעם
קורה משבר איתם, והם שוברים את הכלים.
ועתה נשאל, בתום לב, האם אינם צודקים? זה פשוט
לחזור שוב למדבר? ללכת אחורה? למה הם צריכים לסבול את זה שוב ושוב?
הקב"ה שולח בהם את הנחשים. הנחש – כוחו בפיו.
הנחש – לשון הרע. הנחש מסמל להם שהם דברו שלא כראוי. והעם אכן מבין זאת: "וַיָּבֹא
הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בה' וָבָךְ. הִתְפַּלֵּל
אֶל-ה', וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ" – החטא שלהם היה בדיבור. הפתרון
היה תפילה. אין זכות להתלונן, רק לבקש ורק להתפלל. מדוע?
מכיוון שהתורה עצמה מספרת שבדיוק קודם לכן הם יצאו
למלחמה עם הכנעני, ונחלו ניצחון מזהיר. הם רואים שהם מתקדמים. המגמה היא התקדמות.
הקב"ה איתם. הם מנצחים. אז מדוע ברגע שיש לכאורה עיכוב, אתם מתייאשים? אתם
נשברים? הקב"ה לקח אתכם במדבר 40 שנה כדי להרוג אתכם עכשיו? זה לא לעניין.
תפסיקו להתמקד בקושי הספציפי, שמחשיך לכם את העיניים, ותראו מה קורה מסביב.
ויתרה מכך, כמבט לחיים – לעולם איננו חוזרים אחורה.
אנחנו הולכים תמיד קדימה. גם כאשר אנחנו חוזרים בדרך מסוימת, החזרה אינה הליכה
אחורה, אלא התקדמות. כל דרך יש הלימוד שלה. יש המסלול שלה. לכל עניין יש התפקיד
שלו, גם אם אני נאלץ לחזור על אותה עבודה פעמיים. עדיין למדתי משהו. היה בכך צורך.
הרי גם לנשום אנו נושמים שוב ושוב, ואוכלים שוב ושוב, וכן עוד פעולות אחרות – מדוע
זה לא מרגיז אותנו? אכן, המבט הנכון היה, שגם ההליכה לכיוון המדבר אינה חזרה, אלא
התקדמות נוספת, דרך המדבר, לכיוון היעד הסופי.
ואם תרצו - דעו לכם כי לעתים אדם חושב שהוא הולך
קדימה, בעוד שהוא רק מתרחק מהמטרה שלו, ורק נסוג.
אנחנו לעולם לא הולכים אחורה, רק קדימה.
