קול התור - קולה של רות

זה מול זה – הרחוק והקרוב, עומדים אלימלך מול רות. שניהם עשו "לך לך", אבל בכיוונים הפוכים.

אלימלך, היהודי הישראלי השורשי, עשה תהליך של ניתוק: ברח מארצו, מולדתו ועמו, על מנת שלא יצטרך לבזבז מהונו על צדקה. וכך הוא הפסיד את הארץ, את העם (ילדיו התבוללו), את כל כספו, את חיי ילדיו (שמתו בדמי ימיהם בגולה) וגם את חייו, מן הסתם משברון לב.

נעמי, המואביה, עשתה בדיוק את הפעולה ההפוכה, של חיבור: היא דבקה במשפחה (בחמותה), וחברה לעם היהודי ולארץ היהודים, וכל כולה ממקום של חסד. והיא היא שהחזירה לנעמי את כל השפע שהותיר אלימלך כאשר ברח מהארץ.

מה-שׁפע = 450 (מתחלק ב-6) יצא – פשע.

מה-עֹשר = 570 (מתחלק ב-6) יצא – רשע.

ויתור על ה-חסד (מתחלק ב-6) הוביל לאבד הכל.

רות (606) החזירה לה את הכל.

ואם תרצו, אז והיום, לפני שמקבלים את התורה:

"קול התור נשמע בארצנו" – קולה של רות – החיבור, והחסד – הקול של מורשת ישראל - קול שצריך להישמע.

לא רק להישמע - גם להיראות: וכל העם רואים את הקולות.

קול - מתחלק ב-6.

קול = סולם. זה הסולם שלנו, כעם - לשרוד בארץ הזאת ואף להתעלות בה.

חג שמח

צלילי הנפילה

התורה היא שירה, ושירה מבוססת גם על הצליל. המוטיב העיקרי בפרשת השבוע - פרשת בהר, מתייחס לאחיך ההולך ומידרדר מבחינה כלכלית, ובלשון התורה – "וכי ימוך אחיך". השורש של המילה ימוך הינו מ.ו.ך. האות ו' היא נחה, ולכן עיקר השורש הוא מ.ך.

עיון בשורשים דומים מלמד כי שתי אותיות אלה מייצגות משפחה שלמה בעלת משמעות דומה או קרובה: ל.מ.ך. / נ.מ.ך. / ס.מ.ך. / ת.מ.ך. וכן – מ.כ.ה., מ.כ.ר. וכן – מ.ע.ך. ואולי גם מ.ס.ך. (שמורידים) לכולן משמעות דומה של ירידה, הנמכה, או תמיכה לאלה שנשענים / נופלים הזקוקים לכך (לתמיכה או לסמיכה ועוד).

הצליל הזה, הנובע מהאותיות מ.ך. מופיע רבות בפרשה שלנו – עשרות פעמים, הן במילה ימוך, הן בשורש מ.כ.ר (הן בפועל והן בשמות עצם על הטיותיהם), והן במלים עם צליל דומה, כמו עמך/עמכם, "מִכֶּסֶף", "כַּרְמֶךָ". 24 פעמים מופיע הצירוף מ.כ., ו-10 פעמים הצירוף מ.ך. פרט ל-3 פעמים בה מופיעה המילה "ימוך" עצמה.  

בנוסף על אלה, הפרשה, שכל כולה פרק אחד עם 55 פסוקים, מלאה עשרות ועוד צירופים עם צלילים קרובים, כמו "וְלִבְהֶמְתְּךָ", "וְלַאֲמָתֶךָ", "לָכֶם" ועוד. ובמקביל: אחיך, אחוזתו, עמיתך, אלוקיכם, ואכלתם, ברכתו, ועוד ועוד – והכל בערבוב צלילים דומים, שלא מרפים מאיתנו, כמו "וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" המם והח' (שדומה לכף) השזורות בפסוק זה – חוקותי ומשפטיי וכו'; ובהמשך "וציוותי את ברכתי בשנה השמינית". "מאחוזתו"/"אחוזתם", חומה, ועוד.

שלוש המלים הראשיות בפרשה הינן כמובן: "וכי ימוך אחיך" שהצליל המרכזי בו הוא הנובע מאותיות ח/כ/ך. צליל זה מופיע בפרק 216 פעם (!). הצליל הנובע מאותיות מ/ם מופיע 240 פעם (!).

וכל האמור לעיל בולט אף יותר, אם ניקח בחשבון שבפרשה כולה כ-600 מלים בלבד, אולם רק כמחציתה עוסקת בתהליך העוני ממש (כ-350 מילה). מספרים אלה נותנים לנו מושג על האינטנסיביות שבצלילים אלה, המופיעים כמעט בכל מילה. על כן, מי שמעט מטה אוזן אינו יכול שלא לראות עד כמה התאמצה התורה להשמיע אותנו שוב ושוב את הצירוף הנורא הזה של מ.ך. – המבקש להכות בנו שוב ושוב, עד שתיכנס בנו ההכרה ואפילו החוויה בתחושה של אדם היורד אט אט מנכסיו, מאבד את הביטחון הכלכלי שלו, ואת כבודו בעיניו ולאחר מכן גם בעיני הבריות. והמצווה הזאת לעצור את התהליך ולהרים אותו על רגליו.

ואם תנסו לגלגל את צמד האותיות האלה - מם (בפתח/קמץ) וכף (שוואית), תוכלו ממש להרגיש את הנפילה – מךךך, המם נשמטת והכף הקולטת אותה כשהיא נמרחת בקרקע התהום.

הידרדרות הינה פעמים רבות עניין של תהליך אטי המתרחש לנגד עינינו ממנו אנו בוחרים להתעלם, כל עוד האדם אינו מבקש עזרה (ולעתים גם לאחר מכן). התורה מבקשת לעקור את ההתעלמות הזאת. שכן כאשר אדם מן היישוב כבר מגיע למצב שהוא צריך לבקש, מצבו כנראה קשה מכדי לעזור לו באמת. בדיוק כמו שבקבוצות הווטסאפ מבקשים מכולם להתפלל בדחיפות לרפואת פלוני, אז אתה יודע שכנראה שהמצב כבר כנראה ללא תקנה.

ולמול השורש הזה של אותיות מ.ך. עומד לנו השורש ההפכי, המציין לנו את תמצית הרע, והוא ניצול המצוקה ונטילת הריבית מאדם הזקוק לכסף. הריבית מתוארת בפרשה כ-נ.ש.ך, כיוון שהיא נושכת כמו נחש. בעת נטילת ההלוואה היא רק עוקצת אותך ומזרימה את הארס. האדם אינו חש בכך, מכיוון שהוא מתענג על האשליה שהשיג כסף לעת הקרובה. אולם בהמשך הארס יתבע את שלו ויותיר אחריו חללים. וזו עוצמתה של האות ש' המייצגת תהליכים גדולים המתרחשים מאחרי הקלעים, והמסתתרים מאחרי שקט ושלוה שמטעים כלפי חוץ, עד שפורצים החוצה. וזהו בדיוק הנשך – הנפילה (נ') עם השקט (ש') עד ההתרסקות (ך). 

ולסיום:

מכבד: האדם המכבד מה עושה? *מכפיף* את עצמו, לא זוקף את עצמו, לא מרים את אפו, אלא מנמיך את עצמו כלפי אחרים ומדבר אתם בגובה העיניים.

חמלה: התרופה ל-מך הינה מידת החמלה, צליל הפוך, של מתן חום ואהבה, ותמיכה ועידוד, עם הרבה אמפתיה, עד שהאדם יכול שוב לעמוד על רגליו בכוחות עצמו. 

 ■

כוחו של מעשה טוב

מבקש להביא בפניכם מעשה אמיתי שנתקלתי בו ממש בימים אלה, מתועד ומאומת, עם תמונות.

טים יאנג ופול הולינגס מניו ג'רזי הם כבאים מסורים. לפני מספר שבועות יצא להם לעבוד משמרת שלמה וקשה שהתמשכה על פני 12 שעות בכדי לכבות שריפה שפרצה באיזור. בסיום המשמרת, עייפים ומותשים, הם הגיעו לבית קפה בסביבות השעה 6 בבוקר וביקשו מבעל הבית את כוס הקפה הכי חזק שהוא יכול להכין להם.

תוך כדי הישיבה בבית הקפה הם החליפו ביניהם חוויות על המשימה הקשה והמסוכנת, שרק אז הם התחילו להתאושש ממנה ולעבד את פרטיה. מה שהם לא ידעו היה, כי המלצרית הצעירה שהגישה להם את הקפה וארוחת הבוקר הקלה, היטתה אוזן והקשיבה בקשב רב לכל הסיפור.

בסיום הארוחה, כאשר טים ופול באו לשלם, הם זכו להפתעה נעימה – במקום שעל החשבון יהיו ספרות, היו עליו אותיות...  

וכך כתבה להם (תמונת הפתק מצורפת):

"ארוחת הבוקר שלכם היא על חשבוני היום – תודה על כל מה שאתם עושים, על כך שאתם משרתים אחרים, ורצים למקומות שאחרים בורחים מהם (היא כתבה להם את זה באופן חביב של משחקי לשון). לא משנה מה תפקידכם… אתם אמיצים וחזקים. תודה שאתם אמיצים וקשוחים כל יום! מתודלקים על ידי אש ומונעים על ידי אומץ – איזו דוגמא נפלאה אתם נותנים. לכו תנוחו. ליז".

שני הכבאים היו נרגשים ביותר למקרא המלים החמות, והודו למלצרית הצעירה על המחווה הנפלאה שלה. טים אף שיתף את הסיפור בפייסבוק שלו וכתב: "זה היה מעשה לא אנוכי וטוב לב. אני בהחלט אגיד לחברים שלי להגיע ולתמוך בעסק הזה, ואם ליז במקרה תהיה שם – הם גם ישאירו לה טיפ גדול".

אבל זה לא סוף הסיפור.

הכבאים גילו שאבא של ליז, סטיב, משותק מהצוואר ולמטה מזה חמש שנים תמימות. אף נודע להם, כי ליז הקימה בחורף האחרון עמוד התרמה באינטרנט, בו ניסתה לגייס כסף למכונית מיוחדת אליה ניתן להכניס את כיסא הגלגלים של אביה, כדי שהיא תוכל להוציא אותו מהבית (שהפך, למעשה, לכלא שלו) ולהתנייד איתו. טים דחק באנשים לעזור לליז ולתרום: "מסתבר שהבחורה הצעירה שנתנה לנו ארוחה בחינם, היא זאת שבאמת צריכה את העזרה…" כך כתב לחבריו.

והינה, בתוך מספר ימים תרמו לליז למעלה מ- 70,000$ – הרבה יותר מאותם 17,000$ שהיא ביקשה לגייס בשביל המכונית המיוחדת.

ליז ומשפחתה לא היו יכולים להיות יותר אסירי תודה לשני הכבאים: "כל מה שעשיתי היה לשלם על ארוחת הבוקר שלהם. לא ציפיתי לשום דבר מעבר לחיוך", אמרה. "זה רק מראה לכם שאתם צריכים להיות נחמדים אחד לשני, ושאפילו המחווה הקטנה ביותר יכולה לשנות חיים."

סיפור קטן, על מעשה גדול, ושכר בצידו.

לסרטון על המקרה לחצו כאן.

ונזכרים אנו בסיפור רוצח בשגגה, והגרזן שנופל בטעות מידו, וגולה בשלו לעיר מקלט, ופירוש חכמים שאין טעות ואין מקרה, וגלגל חוזר בעולם, ואין ארוחות חינם ואדם זורע מה שהוא קוצר, וזה אחר מעיקרי האמונה שלנו.  

ביטויי גנאי בתורה

השפה העברית היא שפת הקודש. וכל כך למה? לדעת הרמב"ם (מו"נ ח"ג פ"ח), כי היא שפה נקיה, שאין בה תיאורים לאיברים המוצנעים וכדומה. יחד עם זאת, ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, בשפה העברית מצאנו ביטויי גנאי כאלה ואחרים, הגם שהתורה משתדלת למעט בהם, והדוגמה הידועה לכך הינה "הבהמה אשר איננה טהורה" בפרשת נח (התורה כתבה ביטוי ארוך במקום פשוט לכתוב: הבהמה הטמאה, ללמדנו שיש לעשות שימוש ככל האפשר באופציה היותר נקיה). וגם ביטויים אלה ננקטו בלשון עדינה במקורה, ולראיה, בחלק מהם נעשה גם שימוש שאינו שלילי.  

ביטויים כאלה באים בחלק מהאיסורים המופיעים בפרשות האחרונות ומופיעים במיוחד בפרשת קדושים בספר ויקרא (הפרשה שנקרא השבוע). לעתים הם באים להוסיף הסבר מסויים על האיסור, להבדיל מאיסורים מסויימים ללא ביטוי גנאי, שככל הנראה הם כה מגונים עד שאין צורך להוסיף עליהם כינויים. נעמוד על מעט מהם, כדלקמן:

עָוֶל: מעשה לא תקין הפוגע באושיות האמון הדין והסדר הטוב, כמו עיוות הצדק (יט טו) או זיוף ומרמה במידות ובמשקלות (שם לה).

עֶרְוָה: ערוה היא מילה נקיה המבטאת עניינים מוצנעים, או כאלה שהשתיקה יפה להם. (רש"י ד"ה 'הערה', ויקרא כ יח: "כל לשון 'ערוה', גילוי הוא").

טמא – מסואב: טומאה היא הצד האחר של הקדושה. אם הקדושה הוא ייחוד משהו לעניין טוב, רוחני, אזי הטומאה הינה ייחוד משהו לצד הרע. למען טמא את מקדשי (ויקרא כ ג): לייחד את מקדשי לדבר רע, לעבודה זרה. לטמא את הארץ: לבטל את מעלתה הרוחנית של ארץ ישראל. 

חלל: השורש ח.ל.ל מתייחס לביטול הקדושה – להפוך את הקודש לחול. ומשמעות הפסוק הנ"ל היא שאת המקדש אפשר להפוך לדבר טמא, אך לא ניתן לטמא את שם ה', אולם יכול במעשהו להפכו לחולין. ודוק, לא תמיד שורש זה מבטא גנאי. לעתים פעולת החלול נעשית לשם פדיון תרומה וכדומה, כך שלא תהיה בה קדושה וניתן יהיה לעשות בה שימוש של חול, כמו אכילה, מכירה ועוד.

לקלל: להטיל קלון. חובה על כל אדם לכבד את אביו ואמו ולירא מהם, ואם אינו עושה כן, ואף מקלל אותם, חייב מיתה.

תֶּבֶל (מלעיל): על פי רש"י, תבל היא מילת גנאי כללית. ופירוש נוסף שהוא נותן: לשון ערבוב ובלבול (שורש ב.ל.ל.). כאשר אדם שוכב עם כלתו, יש בכך ערבוב של הדורות, ועניין זה גנאי הוא.

תועבה: המילה תועבה והשורש ת.ע.ב, מבטאים פעולה של התייחסות שלילית לפעולה מסויימת, לדבר או לאדם מסויים שאינם רצויים ואף מאוסים.

זִמָּה: קשירת קשר לביצוע חטא (על פי התרגום). עדים זוממים – עדים שקשרו קשר למתן עדות שקר. זמם (שם עצם) הוא מחסום (קשר) ששמים על פיה של חיה מסוכנת, על מנת שלא תזיק. התיאור של מעשה עם אישה ועם אמהּ יחדיו, מבטא קשר זה.

נְבָלָה: מעשה גס, ברברי, לא מקובל, פגיעה חמורה בכבוד של אחר. כמעשה האונס של שכם את דינה.

חֶסֶד: נכתבת ונהגית כמו המילה החיובית, אולם משמעותה הפשוטה שלילית, שהינה לשון בושה, חרפה וקלון. ומעניין שרש"י מביא גם מדרש, שקין עשה חסד עם אחותו שנשא אותה (הפסוק מדבר על ערוות האחות).

נִדָּה: לשון נידוי, חרם, הרחקה. דבר מנודה – דבר שיש להתרחק ממנו. כרוצים לבטא את חומרת המעשה (פרק כ' פסוק כא).      

לקוּץ: למאוס. מוקצה – מאוס. לשקץ – למאוס, להפוך למאוס. ■

תורת הקצוות

רובנו הולכים בדרך האמצע. רובנו מתייחסים לקצוות בחשדנות ואף בדחייה. אולם לקצוות חשיבות גדולה ביותר. כוחו ועוצמתו של האדם נמדדת ביכולתו להתמודד עם הקצוות ולמצוא את הטוב שבהם. מאמר על קבלה, העצמה ואהבת ישראל.

קישור למאמר