ארבעת לוחות הברית - היום הרביעי לעומר

קטע מן הקריאה בתורה, שקוראים בדיוק היום, היום הרביעי לעומר

היום ארבעה ימים לעומר.

את היום הזה אני מקדיש ל... ארבעת לוחות הברית. כן, רבותיי, היו ארבעה, לא שניים. (ותודה לה' על ההארה הזאת מהבוקר). הרי השניים הראשונים לא נזרקו ולא נגרסו. הם היו קיימים בדיוק כמו הלוחות השניים. וכמאמר חז"ל: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון."

ואת זה אתם יכולים לקחת לאן שתרצו... אבל אני לוקח את זה למקום של ההיסטוריה – שאי אפשר לעולם להבין את ההיסטוריה של העם היהודי בלי להבין את הרעיון הזה.

בחג הפסח, אנו מציינים:

פסח – סימן הגאולה.

מרור – סימן השיעבוד.

מצה – המסמלת גם את לחם העוני וגם את לחם הגאולה.

רבן גמליאל היה אומר - מי שלא אמר את שלושת המונחים האלה, לא יצא ידי חובתו בפסח. שמא לא הבין את המהות של חג הפסח.. 
והלל הזקן? היה כורך הכל יחד - מבחינתי, זה אותו רעיון. 

ומה עם יום הזיכרון ויום העצמאות הצמודים זה לזה?

ובאותה נשימה, אי אפשר לדבר על השואה בלי לדבר על התקומה.

וידוע מאמר יפה של חז"ל, שאם אתה רוצה לדעת היכן נמצאת העיר, חפש את בית הקברות שנמצא מלפניה. כי אלמלא אלה השוכבים בבית הקברות, לא היו קיימים אלה החיים היום.

כפי שכותבת התורה כבר בהתחלה: ויהי ערב (גלות) ויהי בוקר (גאולה) – יום אחד. יום. אחד. המורכב משני החלקים האלה גם יחד.

וגם בטבע, חיים חדשים לא יווצרו לפני שהחיים הקודמים התאיינו. והצמח החדש לא יצמח לפני שירקב גלעינו.

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

זו המהות של שברי הלוחות (השבר והניתוק) והלוחות (התיקון) – המונחים גם יחד.

- הסדר הנכון... 

אבל חז"ל אומרים לנו עוד משהו חשוב, שהקב"ה תמיד מקדים תרופה למכה. זאת אומרת, שתהליך הגאולה, שמתממש במלואו לאחר הנפילה, מתחיל עוד לפניה. רק שלא תמיד אנחנו רואים את הדברים מראש, אלא בדיעבד.

את היסוד הזה ידעו היהודים בכל הדורות והוא חיזק אותם. כי ידעו שלאחר הירידה תבוא העלייה. וכתבו שאם ראית דור שצרות באות עליו כנהר, דווקא אז חכה לגאולה, כי היא תגיע.

כן, כן, זה גם מה שאמר האבא למויישלה בליל הסדר האחרון בוורשה...  

לוחות ושברי לוחות – מונחים בארון.

- מבט של נצח

ארבעה ימים לעומר – נצח שבחסד.

המבט של הגאולה הוא המבט הרחב. הרואה את כל הדרך. הרואה את הקלקול וגם את התיקון. את הירידה וגם את העלייה. את הגלות והגאולה. את החושך ואת האור. את האבל וגם את הנחמה. את הכישלון ואת ההצלחה. ואז מבין שהכל מכלול אחד.

הכל חסד.  

ואנחנו? עם הנצח.

- מבט של אמונה ממי שהיה שם... 

בלי שהדברים תואמו, הבוקר ידידי ורעי הרב בן אור שריקי מנהל ישיבת כפר מימון (איתם חזרתי ממסע לפולין לפני שבועיים בדיוק), ביקר הבוקר אצל הרב סיני אדלר, וראו את דבריו. אכן, עבור יהודים החיבור הזה, עד כמה שהוא קשה, הוא טבעי וברור. זהו חיבור שמגיע עד ברית בין הבתרים שבין אברהם אבינו לבין הקב"ה, שכבר אמרתי עליה, ואומר שוב ושוב – זהו האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה.  

- הרהורים להעמקה ולעיון:

1. מה יותר משמעותי, הלוחות או שברי הלוחות?

2. מה נקראים שני לוחות הברית – השניים או הראשונים? או אולי המכלול? ומדוע?

3. היכן לדעתכם עבר קו השבר בלוחות? מה היה צד אחד – אנכי ה' אלוהיך ולא יהיה לך אלוהים, וכל השאר צד שני? או אולי בחלק העובר בין מצוות בין אדם לחברו לבין אדם למקום?

שבירת הכלים

שְבִירַת הַכֵּלִים / שי שגב

מְתַסְכֵּל,
שֶיָּדַי אֵינָן מְסוּגָּלוֹת לְצַיֵּר,
אֵת הַמִּתְחוֹלֵל בְּדִמְיוֹנִי;
שֶאֶצְבְּעוֹתַי אֵינָן מְסוּגָּלוֹת לִכְתֹּב,
אֶת סִיפּוּרָהּ שֶל נַפְשִי;
שֶגְרוֹנִי אֵינוֹ מְסֻגָּל לָשִיר,
אֵת הַמִּתְנַגֵּן בְּרוּחִי;
שֶאֵין בִּי הַכֵּלִים,
לְהַבִּיע אֶת הָאוֹרוֹת שֶבִּי מִתְנֹצְּצִים;
שֶאֵין בְּגוּפִי הַכֹּח לַהֲפוֹך לְלַפִּיד,
שֶיִבְעַר אֶת בְּעֵירָתָהּ שֶל נִשְמָתִי.

אחד האירועים הטראומתיים ביותר בתולדות האנושות, מתואר בקבלה כ"שבירת הכלים". ולמי שאינו מבין "שבירת הכלים" מהי, פוטרים אותו בכך שזהו מצב שבו יש יותר אורות מאשר כלים, ובמצב כזה הכלים אינם יכולים להכיל את האור, ונשברים. ובכל הכבוד גם הסבר זה אינו ברור, ועדיין יש להוריד את ה"אור" הזה (הרעיון) לרמה של הכלים שלנו, על מנת שנוכל להכיל אותו בשכלנו, ולהבין אולי גם את המשמעות של הדברים בהקשר שלנו.

ובהמשך לכך נראה לי שהשיר הנ"ל מביע את רעיון שבירת הכלים, שמהותה, אולי, הינה הפער העצום שבין כוחות הנשמה, או הכוחות הנמצאים בכוח, לבין היכולת שלנו לממש אותם.

להבדיל, נזכרתי בסיפור שסיפרה לי דודתי ז"ל על חברתה, שהיתה רקדנית בלט בצעירותה. יום אחד חפצה נפשה להראות לדודתי שכוחה עדיין במותניה, וניסתה להציג בפניה פירואט. אולם גופה בגד בה, והיא נפלה לעיניה ושברה את רגלה. אין ספק, שבתיאוריה החברה ידעה היטב כיצד צריך להיראות פירואט, אולם כבר לא היו לה כלים לכך.

ופעם אחרת כאשר סיפר לי חבר על תסכולו, שבראשו הלחין מנגינות נפלאות, אולם אצבעותיו בוגדות בו כאשר הוא מנסה להוציאן למרחב.

ואף אני עצמי נוכחתי לא פעם, לפער שבין הציור שדמיוני רואה, לדלות כשרוני לתרגם אותו לציור פיזי על בד, ועוד ועוד ועוד.

ועדיין מהדהדים דבריו של הרב קוק זצ"ל על רצונו ותאוותו, ברמה של כורח ממש, להביע את כל המתחולל בנפשו וכל הרעיונות הנשגבים בהם הוא הוגה כל היום, ועל ייסוריו שאין הוא מסוגל לכך.

הפער הזה, שבין אורות לכלים, יוצר תסכול רב, ולעתים עלול להביא למצב, שבו לא יהיה רצון, או לא תהיה יכולת, להוציא לפועל גם את המעט שהכלי כן מסוגל להכיל: הנגן ימאס בנגינתו, ולא יהיה מסוגל לנגן ניגונים פחות מורכבים כפי כוחותיו; הצייר ימעיט בערך ציוריו, גם אם האחרים ישבחו אותם; ואיש הרוח יפסיק להעלות על הכתב את הגיגיו, כיוון שאין בהם ולו במעט בכדי להשביע את יצירת המופת הנחבאת במוחו ולא תהיה לה ערך בעיניו.

וזוהי שבירת הכלים – שאפילו מה שיכול הכלי להכיל במצב רגיל – גם תכולה זו הוא לא יספק. אדרבה, ככל שהיכולת גדולה יותר, כך הנפילה גדולה יותר. ואגב, נראה שזהו הגורם העיקרי (החשש משבירת הכלים, מבגידת הכלים באורות ובציפיות) הוא הגורם לאלה המגיעים למקומות גבוהים, להישבר – ולו משום הלחץ, להיתדרדרות לאלכוהול, סמים, אנורקסיה, ובעיות נפשיות אחרות – ואף זו שבירה תרתי משמע.

כך, האורות הגדולים, שיש בהם ברכה, הופכים להיות כקללה, שלא זו בלבד שאינם באים לידי מימוש בכוחם הדל של הכלים, אלא שוברים גם את המעט שיכולים הכלים להכיל, ונמצא קרח מכאן ומכאן.

בעולם התיקון יש התאמה בין האורות לבין הכלים, כך שהאור גדל, ככל שהכלי גדל [כמו מעילו של שמואל הנביא]. וביכולתו של האדם לעלות ולפרוח, וככל שיגביר את המיומנות, כך יתן מקום לאור גדול יותר, ויהיה מוכן לקראתו. בצירוף שני כלי משנה – האחד הוא הכלה והעצמה, והשני – מנוחה, כשצריך.

ונראה שזה מה שקרה לעם ישראל במעמד הר סיני. עם ישראל חווה אורות עצומים, אולי העצומים ביותר שראה אי פעם, ומיד פרחה נשמתם – באשר הכלים שלהם (הגוף האנושי) לא יכול היה להכילם. בא הקב"ה והחיה אותם בטל של תחיית המתים. אולם הכלים שלהם עדיין היו שבירים, לא היתה בהם היכולת לקלוט את האורות, להכילם, ולתרגמם לעולם המעשה. והם אכן נשברו שוב, בחטא העגל, שמטרתו היתה מבחינתם, צורה של עבודת הבורא, שבפועל היתה שבירת הכלים. לשם כך הורה ה' על בניית המשכן, ועל כליו, אשר עבודתו הטכנית לכאורה, תיצור את כלי הנפש להכיל את האור של "ושכנתי בתוכם". ולא למותר לסיים בדברי רבי נחמן: אין יאוש בעולם כלל...