אמונות מגבילות – מנח ועד משה | שי שגב

לענ"ד, חז"ל, כאשר אמרו על נח שבדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, לא התכוונו להנמיך את נח, שכן כל אדם, אפילו צדיק, כאשר יעמוד במחיצתו של אברהם, ממילא לא נחשב לכלום. אז מי היה אברהם? בעל חכמה עילאה. הכיר את בוראו. מסירות נפש. פעיל, רם ונישא, נשיא אלוקים. אילו כתרים לא נקשרו לשמו. והכל נכון והכל אמת. וביתר פירוט, גדולתו בכך שהוא היחיד שנתנסה עשרה נסיונות ועמד בכולם. הוא פרץ דרך שלא הלכו בה מעולם, באמונה, במסירות, ויצר סטנדרט חדש. קשה – אבל אפשרי. 

ולהמחיש את הדבר אתייחס לנקודה אחת, המשליכה הן על נח והן על משה.

בתום המבול ציווה הקב"ה את נח: "צא מן התבה" (בראשית ח טז), ולא רק על היציאה מן התבה ציווהו בכך, אלא להשאיר את העבר מאחור, ולשנות פאזה, להחליף צד בתקליט – מה שהיה היה. החורבן נגמר, הגיעה עת לבנות. להשתחרר מהעבר, מהאבל, מהעולם שמת, ובעיקר מהפחד המגביל שלו, שיגיע עוד מבול, שריפה ידיו מבניית עולם חדש. נח, כידוע, לא הצליח לצאת מהפחדים האלה, הוא נשאר תקוע בעולמו הישן, השתכר והחמיץ את השעה הגדולה. הוא לא הצליח לכפות את האמונה על הפחדים שלו, ולהאמין בהבטחתו הברורה של הקב"ה, כי לא יוסיף לתת מבול על הארץ. יחד עם זאת, נח לא נענש על כך, מכיוון שאף אחד לפניו לא עמד בניסיון כזה ולא הצליח לגבור על הפחדים והאמונות המגבילות.

גם אברהם אבינו הצטווה להניח לעבר ולהיפרד מעולמו הישן. היה זה ניסיון לך לך. אולם היה לו ניסיון קשה יותר – בדיוק כפי נח, הוא נצטווה להתגבר על האמונות המגבילות שלו. האמונה המגבילה הידועה ביותר היתה, שלאברהם אין זרע. "הן לא נתת לי זרע" (בראשית טו ג) כרואה בכוכבים, אומרים חז"ל, ראה אברהם שהוא לא יזכה להיות אבא. ועל כן קשה היה לו מאוד לקבל את הבטחותיו של הקב"ה כי מי שיצא ממעיו הוא שיירש אותו. והקב"ה מה עשה: "ויוצא אותו החוצה..." ואומרים על כך חז"ל שהקב"ה אמר לו - צא מאיצטגננות שלך! (שבת קנו, א), קרי, תתגבר על האמונה המגבילה הזאת, ותאמין בי, שאתן לך זרע. וממשיך מיד הפסוק – "והאמין בה', ויחשבה לו צדקה". יש האומרים, שאברהם חשב לקב"ה כי יעשה עמו צדקה ויביא לו מה שאינו ראוי לו. אולם הפשט הוא שהקב"ה חשבה לאברהם שעשה צדקה עם הקב"ה. צדקה הינה מעשה חסד, דבר שאיננו מחוייבים בו. והקב"ה החשיב לאברהם את האמונה הזאת כצדקה, מכיוון שהיתה זו אמונה מגבילה קשה ביותר, ואברהם היה צריך לגבור עליה, והצליח. הצליח היכן שנח נכשל.

עוברים אנו כמה דורות קדימה, ומגיעים למשה רבינו. לקראת סוף ימיו הקב"ה פונה אליו במלים: "... הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע..." (דברים לא יד); המדרש (רבה ט) מספר, כי משה מאוד נעלב ממלים אלה - כך אמר משה: "רבש"ע, בהן קילסתיך, שכן כתיב: "הן לה' אלוקיך השמים ושמי השמים (דברים פ"י, יד), ובהן אתה גוזר עלי מיתה?

א"ל הקב"ה: ... אי אתה זוכר בשעה ששלחתיך לגאול אותן (את עם ישראל) ואמרת לי: "והן לא יאמינו לי" (שמות פ"ד, א)? הוי (לכן - ) "הן קרבו ימיך"."

ראוי לציין, כי אין זו פעם יחידה בה הקב"ה מחזיר למשה באותה מטבע לשון. אומר המדרש, כי לא בכדי עצר הקב"ה את תפילותיו של משה להיכנס לארץ במלים "רב לך". היה זה מעין עונש/תיקון על דברים של משה לקורח – "רב לכם" ובני לוי, ואכמ"ל.

שואלים המפרשים, והרי לא מצאנו שנגזר על משה שלא ייכנס לארץ, מהסיבה שאמר "והן לא יאמינו לי", אלא בגלל מי מריבה. אם כך מה פשר המדרש? ומסביר בצורה נפלאה ה"כלי יקר": שחטא מי מריבה נגרם מכיוון שמשה חס על עם ישראל, וחשש שהם לא יאמינו לאות הזה, ואז יהיה קיטרוג גדול מאוד על עם ישראל, שאפילו הסלע שומע לדברי הקב"ה אולם עם ישראל לא. הוא למעשה חזר על מה שעשה בחטא העגל. אמנם שם הקב"ה שיבח את משה. אולם כאן פסק: "לא האמנתם בי". והמלים קשות ביותר. הכיצד ניתן לומר על משה רבינו שלא האמין בקב"ה? אמנם אפשר לומר, כי ההאשמה הינה שלא גרמתם שבני ישראל יאמינו בי, אולם אין זה הפשט.

את עומק הפשט מסביר לנו הכלי יקר כאמור. למשה רבינו היתה אמונה מגבילה, עוד מתחילת דרכו, ולכן גם לא רצה לקבל את השליחות. האמונה המגבילה היתה שבני ישראל לא יאמינו לו. שהוא אינו ראוי לכך. אולי מחמת הגמגום, אולי מחמת שביטל עצמו לפני שבעים הזקנים. והקב"ה בא אליו בעב הענן במתן תורה הראשון, רק על מנת שבני ישראל יאמינו בו – "וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט ט). אמנם העם האמין במשה, אולם הוא לא האמין שהעם מאמין לו. ואולי מחמת שהיה כה ענו, לא האמין בכך. והקב"ה נתן לו הזדמנות נוספת, אך משה חטא בחטא מי מריבה. הקב"ה הורה לו בדיוק מה לעשות. והציפיה היתה שמשה יתגבר על האמונה המגבילה שלו, ויאמין בקב"ה שבני ישראל ישמעו לאות הזה. אותה אמונה ישנה של "והן לא יאמינו לי". אולם הוא לא הצליח בכך. ובסופו של דבר לא נכנס לארץ. יוצא מכאן, שהגורם האמיתי והפנימי שגרם למשה רבינו שלא להיכנס לארץ הוא האמונה האמונה המגבילה שלו, שגרמה לאחר 40 שנה לחטא מי מריבה ולעונשו.

נשאלת השאלה, מדוע אם כן, נח לא נענש על כך ומשה כן? ולענ"ד ההסבר הוא, שבאמצע היה מישהו שיצר תקדים. הוא אברהם. הגדול בענקים.

עוד כוס אחת.... ודי / סיפור לפרשת נח

עוד כוס אחת, ודי / ד"ר שי שגב

ה

תורה מספרת לנו על נח סיפור מוזר – לאחר הנאמנות הרבה, ההשקעה ותעצומות הנפש הרבות שעמדו לרשותו בכל התהליך הארוך של בניית התיבה וניהול משבר המבול – דווקא כאשר הכל מאחוריו, נח השתכר, נפל לתהומות והכתים את שמו הטוב אותו בנה בעמל רב. בסיפור זה ננסה לקחת את הפירושים השונים למבט מעט שונה, ומעט יותר מפרגן.

d c

מכה אחר מכה. מהלומה בתוך מהלומה. מהומה רבתי בנפשי, ואין מזור לה. חש אני כאילו הכזבתי את תכליתי ואכזבתי את בוראי. ואני – אנה אני בא? רבות השאלות על התשובות, ועליהן רבה אף יותר המלאכה, ואובד עצות הנני. אשתה לי אפוא כוס אחת הגונה של יין ואפתח בסיפורי.

נולדתי לפני שש מאות ואחת שנים. בהולדתי הבאתי אור גדול ושמחה לאבי, שקרא לי "בן" והתגאה בי. וכל כך למה? כי נבואה היתה בידי סבא רבה שלי, אדם, הוא האדם הראשון, כי יום יבוא וייוולד תינוק מהול, כמו שהוא נולד, וממנו תצא הישועה. ואכן לאחר עשרה דורות של אנשים מרעים ומשחיתים, נולדתי אני, התינוק המהול הראשון והבאתי תקווה לעולם טוב ומתוקן יותר.

אין זה פשוט להיוולד עם תווית. ואם תרצו – אף זו סוג של אות קין. ממך מצפים להציל את העולם! לגאול אותו מקללתו. לטהרו. וכי כיצד יכול אני למלא תפקיד זה? מה יכול אדם קטן אחד לחולל בעולם כה גדול? תמהתי. ואדם אמר לי – כאשר יגיע הזמן – אתה תדע. אבל אני לא המתנתי לעת מצוא. מאז קטנותי חיפשתי כיצד להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר. לעשות כאן גן עדן, במקום עפר רימה ותולעה. וחפץ ה' צלח בידי והצלחתי לגאול את האדמה מקללתה עת המצאתי את המחרשה. שמחה גדולה הבאתי לעולם, ושמי, נח, שהביא נחמה לעולם, שהביא מעט נוחות לעולם, שהביא מנוחה ליגעים – יצא לו מסוף העולם ועד סופו. ותקווה היתה בלבי שלאחר שהצלחתי בתשובת האדמה, אצליח לרפא גם את הצומח, החי, ואולי גם את האנשים התועים מדרך הישר.

עוד מקטנותי נמנעתי מלחבור לרשעים והתהלכתי לי בדרכים שוממות מאדם, אך מלאות בקדושת הבורא. דיברתי איתו וסיפרתי לו את קורותיי. שאלתיו מה תפקידי, וכיצד היה רוצה שאמלאו. פניתי אליו כמשיח עם אביו ועם רבו והמתנתי לתשובתו. רוח קדשו נקבה במועד: כאשר ימלאו לי שש מאות שנה תגיע העת. הלכך עד שמלאו לי חמש מאות שנה נמנעתי מפריה ורביה, שלא רציתי להביא ילדים לעולם רע, מנוכר ואכזר. ילדים שעלולים להיסחף במים עכורים או אף לטבוע ביוון מצולה בעת השחתת העולם. די היה לי בנסיונות שעברתי אני לשמור על צדקותי תומתי.

מסורת היתה בידינו, שעד גיל מאה אין עונשין את הטף אם יוכלו להישען על זכות אבותם. במהלך השנים לא ידעתי האם נהגתי כראוי כאשר נמנעתי ממצוות פריה ורביה, עד שקיבלתי סימן משמיים.

נחת רוח הביא לי בכורי וראשית אוני, בהיותו יפה תואר, ועל כן קראתיו יפת. חרדה נתמלאתי בראותי את בני השני, שנולד כהה עור כאילו צרבו גלגל החמה, ועל כן קראתיו חם;  ועם השנים הבנתי עד כמה שמו ראוי לו, באשר בעל תאווה הוא ודמו בוער כאש. ולא  התיישבה דעתי עלי בעבור הולדת שני בניי, עד שלא ראיתי את בני השלישי, שנולד מהול, ולכן קראתיו שֵם, כנגד שמו הגדול של הבורא. שלישי היה לבניי ושלישי ליחידי הסגולה שנולדו נימולים. וכל השלישים חביבים. בסמוך לכך נגלה אלי בעל הדין והודיעני כי קץ כל בשר בא לפניו, ועלי לבנות תיבה על מנת להציל את האנושות. הוראות מדוייקות חלק לי ואני, שהוכנתי מאז צאתי מרחם אמי לתפקיד חיי, קיבלתי את הדברים ללא שאלה וללא פקפוק ולא עוד אלא שאם קץ-כל-בשר כבר הודיע לבורא על השחתת הארץ, אזי אין דרך חזרה.

מאותו רגע התמסרתי כל כולי למלאכה העצומה של בניית התיבה: כריתת העצים וקיבוצם. הכנת מגדל ענק לתמוך את יסודותיה. הכנת כל חרושת הברזל לאחֵד הלוחות והעמודים והתרנים, החלונות והמשקופים. הקומות, המדרגות המיטות והגדרות. הכנת הזפת וכפרתה מבית ומחוץ בשכבות נדיבות על מנת לאטום אותה מכל נזילה אפשרית. קיבוץ כל סוגי המאכלים, לכל בעלי החיים לתקופה ממושכת. קבלת פניהם של כל חיות השדה, העופות והרמשים, הכנתם והעלאתם לתיבה. מלאכה מתישה והכל בניצוחי. רק אז הבנתי מדוע חנני בוראי בחכמה הנחוצה ובתכונות הנפש הנדרשות לשם כך. במהלך השנים הרבות ידעתי תקופות קשות יותר וקשות פחות, אולם לא התייאשתי ולא נרפיתי ממלאכתי. כמכונה משומנת היטב ביצעתי את תפקידי ומילאתי את הוראותיו של בוראי על הצד הטוב ביותר וידעתי, כי לא אכזיבנו.

  במהלך אותה תקופה ארוכה עלו לרגלי רבבות אנשים נשים וטף, מקרוב ומרחוק. כולם התעניינו לדעת ובקשו להבין מה מעשיי ועל מה טירחתי. ולכולם השבתי בסבלנות, כי קץ כל בשר בא לפניו ואם לא יתוודו על מעשיהם הרעים וישובו, לא תהא להם תרופה. ידעתי גם ידעתי שאין להם תקנה ולכן לא השחתי את זמני בניסיון לשכנעם לתקן את דרכיהם, במיוחד כאשר זלזלו בדבריי והודיעוני כי ישביעו את מלאכי מרום ושדי השאול כדי למנוע מהם כל פורענות. ואם לא די בכך הם יעשו בלהטיהם, יסתמו כל בור תהום ויאטמו כל ארובת שמים ולא יניחו לבורא העולם לממש את תכניתו. ולא שמו על ליבם כי בורא העולם ומנהיגו הוא ששלחני ובשמו דיברתי. כך חלפו להם הימים, וככל שהתיבה קרמה מעטפת ומדורים, ככל שהתעלתה לגובה ונישאה למרחקים, ככל שנתייפתה לה ובשלה למגורים, כך נתקבצו להם בעלי מדנים ולשונם הילכה עלי אימים. "אם נגזר עלינו להישאר כאן – גם אתה תישאר עימנו". כך אמרו. "אם תישחת הארץ, נשחית גם את התיבה שלך." התעלמתי מהם והמשכתי במלאכתי, תוך אמונה בבורא עולם כי שלוח מצווה אני, ולא אינזק מהם.

בעת שציווני בוראי על כניסתי לתיבה, טרח גם לחזקני ולהביע קורת רוחו מכך שראני צדיק לפניו בכל אותו הדור; עוד הורני להימנע מתשמיש ואף להזהיר בניי על כך. אולם לצערי חם לא יכול היה לצנן את תשוקתו ונזקק לאשתו בתיבה וזו אף ילדה לו בן, שקרא שמו כנען. "העולם החדש שייך לאנשים החדשים. לצעירים." כך התריס כנגדי. "העולם החדש שייך לנכדיך, וכנען בראשם. שלושת בניך יחלוקוהו ביניהם בהסכמה וברצון וכך מעשה קין והבל לא ישוב". זו תוכניתו של חם, לפחות כפי שהציגהּ, ובכל מקרה הביע דעתו שאין מקום בעולם לבנים נוספים ממני.

לא אכחד כי צער אחזני כאשר ראיתי את השמיים מתקדרים ויורים את ברקיהם על הארץ וזו פותחת את פיותיה ומזרימה קיתונות רותחים ממעמקיה. למרות שרעייתי, בניי וכלותיי כבר נמלטו להם לתיבה, נותרתי אני מבחוץ, מביט לי בעולם הישן ההולך ונמוג מול עיניי, עד שהדפני בוראי לתוך התיבה וסגר הדלת בעדי. שנה שלמה התרוצצתי מתא לתא וממדור למדור. האכלתי והשקיתי, הכנתי ופיניתי והכל במלוא האהבה ותשומת הלב. נדדתי שינה מעיניי ומעל לכל ספגתי באהבה את התנהגותן כפויית הטובה של החיות חסרות הסבלנות שתבעו את שלהן.

ולפני שאעבור לחלק הקשה של הסיפור, מחוייב אני לשתות עוד כוס יין הגונה על מנת להקל על נפשי. טעים יין זה, טעמו כגן עדן. אקנח שפתיי ואמשיך בסיפורי.

חלפה לה שנה, ולאחר ששילחתי העורב והיונה, הורני ריבון העולמים לצאת מן התיבה. יצאתי כאשר צוּויתי, פקחתי עיניי, והמציאות שנגלתה להן החשיכה אותן. לא יכולתי להתעלם מההרס והחורבן שהותיר המבול והתרסתי כלפי שמיא במפגיע: "ריבונו של עולם, רחום נקראת ולא בכדי. למה אם כן לא ריחמת על בריותיך. למה החרבת את עולמך?"

השיב לי הקב"ה תשובה שזעזעה בי את כל אמות הספים: "רועה שוטה! עכשיו אתה אומר זאת? לשם מה סבור הינך כי עיכבתי אותך מאה ועשרים שנה בבניית התיבה? וכי לא האם בכדי שתבקש רחמים על בריותיי? ומדוע לא עשית כן? אומר לך מדוע - מאז ששמעת שתינצל בתיבה, לא עלה בליבך לבקש רחמים על יישוב העולם ועשית התיבה וניצלת! ועתה, שאבד העולם נזכרת לפתוח פיך ולבקש רחמים, בקשות ותחנונים!?"

שמעתי דברים אלה ונתחלחלה נפשי. מאה ועשרים שנה עיכבני בוראי ורק משום שציפה ממני שאבקש רחמים על דורי? הרי הוא עצמו הודיעני כי הוא מחריב את העולם באשר קץ כל בשר בא לפניו, ולמרות זאת לא נתכוון הוא אלא לעוררני להתחנן תקט"ו תפילות על דורי? דור של רשעים שחטאו והחטיאו? דור של חמסנים וגזלנים שהגדישו את הסאה? על נפשם הייתי אמור לחלות פני אדוני? ואף לחשוב על כך מעצמי, מתוכי, תוך המריית פי בוראי?

כיון שראיתי כך, מיד העליתי עולות לריבונו של עולם לכפר על חטאי, אולם לא נחה דעתי באשר הבנתי עד כמה אכזבתי את בוראי. אני, שמיום שצוותה נשמתי לגופי ידעני בעל הרחמים וייעדני להציל את עולמו אכזבתי אותו באשר הוא לא ביקש להמית את דורי אלא שאצילם. אדם הראשון החמיץ את כוחה של התשובה. ואני, האדם המהול השני החמצתי את בקשת הרחמים על דורי. לא תיבה ביקש לו הקב"ה; לא מבול ולא הצלה, אלא בקשת רחמים.

וכאילו לא די לי בכך שכל העולם נחרב, ועתה יש לבנותו מחדש. לא די בכך שכל עמלי בגאולת האדמה מקללת האדם טבע לו במי המבול, לא די בכך שכל היבול נשטף ועתה יש לסקל ולנטוע, לחרוש ולזרוע – אלא שכל זאת היה לשווא. בעיניי רוחי כבר הבנתי, כי הדורות הבאים לא ישפטו אותי על מה שעשיתי, על מאות שנים של הקרבת חיי למען העולם; על התמסרות מוחלטת להצלת הבריאה; על דבקות בבורא עולם בדור שכולו חטאים, אלא ישפטו אותי על מה שלא עשיתי. יוציאו הם את דיבתי ויאמרו כי מצאתי לי מפלט בתיבה והזנחתי את יציריו של הבורא. כי דאגתי לעצמי בלבד בעוד שהייתי צריך לדאוג לפושעים וחטאים. אין תחושה קשה מזאת. אין נפילה כנפילה זו. והינה מרגיש אני מחוייב לטעום עוד לגימה רבתי ממשקה הפלאים הזה הנותן מרגוע ולו חלקי לנפשי הדואבת.

טרם הספיקותי להבין את עומק ההחמצה ציווני בוראי להיזקק לאשתי על מנת לפרות ולרבות, ולבנות את העולם מחדש. העולם ייבנה באמצעות החסד הרב שהענקתי לבריאה בעבר, ובאמצעות דור ההמשך העתידי שלי. כך רצונו של בורא. אלא שדעתי אינה פנויה לה להתמלא בחשק של פריה ורביה. ראשי מלא רגשות אשם, חרטה וצער; רצון לתיקון ולהשבת חנִּי בעיני בוראי. חלף לו זמן כה רב מאז הפעם הקודמת שנזקקתי לרעייתי וטעמה של ביאה כבר פג ממני. אולם חזקה עלי מצוות בוראי ועלה רעיון בקרבי. בין יתר הצמחים שהיצלתי ממי המבול זיכני בוראי להציל זמורת גפן וענף תאנה מגן העדן. נטעתים באדמה וכהרף עין צימחו גפן פוריה ועץ תאנים לתפארת. הראשון ירומם את רוחי וישמחה במידה הראויה לקיום מצוות פְּרִיָּה, והשני ימלא את תאוותי במידה הראויה לקיום מצוות רְבִיָּה.

והינה רואה אני כי התאנים העסיסיות והיין המתוק פועלים את פעולתם. עוד אני מדבר עימכם ושמלתי נגולה לה מכל בשרי ומתקלף אני אט אט מכל עכבותיי ועוד מעט קט אוכל להתייחד עם אשתי בשמחה של מצווה. עוד כוס אחת לרומם את רוחי. עוד כוס קטנה ואקרא לה.

עוד כוס אחת.... ודי. ■

d c

נח לא הספיק לקיים את המצווה. היין עלה לו לראש והוא נותר שוכב עירום ושיכור בתוך אוהלו. לחם נודע על כוונתו של נח להביא ילדים נוספים לעולם, והוא נכנס לאוהל נח וסרס אותו. בניו, שם ויפת נכנסו לאחר מכן וכיסו את ערוות אביהם. נח התעורר והבין את אשר עשה לו בנו, שמאז כינהו "קטן" ובזוי. הוא קילל אותו ואת בנו כנען, שלעד יהיו עבדים ליפת ולשם. סיפורו של נח הסתיים בצלילים צורמים: לא די בכך שלא הציל את דורו, הוא אף לא הצליח לכפר על חטאו ולהעמיד צאצאים נוספים. נח אפוא מת בצדקותו אולם הפך סמל להחמצה מסוימת, מצערת ומעוררת חמלה, על מי שנולד כתקווה גדולה, ועשה רבות למען האנושות, אולם סיים את חייו כאיש שנוי במחלוקת. 

 

  

שי שגב, תשרי תשע"ה

משק כנפי הפרפר

"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. 

וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, 

כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ. 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים... וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ."

(בראשית ו',יא-יג)

התורה הינה שירה. לא במובן זה שיש בה שירים, אלא במובן זה שכולה שירה. אולם יש פרקים ויש פרקים, ויש פסוקים ויש פסוקים. יש מקומות בהם השירה ממש בולטת. ולאו דווקא שירה במובן של חריזה, אלא במובן של משחקי מלים, משחקי משמעויות, תקבולות, רמזים ועוד.

בפסוקים אלה נמצא שתי מלים שחוזרות על עצמן במשמעות משתנה – השורש ש.ח.ת., ו-"הארץ".

בנוגע לשחיתות: בתחילה היא מופיעה במובן של פגם מוסרי אולם בדברי הקב"ה היא מופיעה במובן של הרס. ואולי מידה כנגד מידה, כאשר התשתית המוסרית נהרסת אז גם הארץ נהרסת, תרתי משמע. אגב, מדברי אלוקים לנוח רואים שקץ כל בשר בא אליו דווקא בשל החמס, ולא בשל השחיתות (המפורשת כשחיתות מינית) ועל כן אמרו חז"ל, שלא נגזר דינם של דור המבול, אלא בשל הגזל.

ובנוגע ל"ארץ": בתחילה ניתן להבין את המלה "ארץ" במובן של בני האנוש הנמצאים על הארץ. אולם ברור כי הפסוק השני עוסק בארץ גופא, באדמה והצומח עליה, וכך גם מפרש רש"י. ולבסוף, הקב"ה משחיתם את הארץ – וכידוע שכל "את" בא לרבות, ומכאן משמע, שהקב"ה משחית גם את בני האדם וגם את הארץ עצמה, כפי שאכן פורש.

עד כאן על קצה המזלג לגבי שירה בפרשיות אלה, ולא באתי אלא לעורר תשומת לב לכך וניתן לראות זאת בפסוקים רבים נוספים: כמו למשל "מַאֲכָל – יֵאָכֵל – לְךָ – לְאָכְלָה" (פס' כא), ועוד ועוד.

ולענייננו. דברים אלה מלמדים אותנו על ההרמוניה שבעולם. קיימים יחסי גומלין בין אדם לבין רעהו, ובין האדם לסביבתו, עד כדי האדמה והצומח אשר עליה. כאשר האדם משחית את דרכו, הוא משפיע על האדמה. כאשר האדמה מלאה באנרגיות שליליות – הדבר משפיע על הצומח. כאשר הצומח אינו בריא, גם האדם מושפע. וידוע שאוכל יש להכין בשמחה ומתוך אהבה, שאז האנרגיות האלה נכנסות באוכל. ולאכול אסור בשעת כעס, שאז האוכל הופך לרעל. וחוזר חלילה. לא בכדי קיימת התיאוריה שאפילו משק כנפי הפרפר בישראל, עלולים לחולל סערה באוסטרליה. יש מקומות שיש בהם אנרגיות חיוביות (שמחה, התלהבות לעשיה) ויש מקומות שיש בהם אנרגיות שליליות (עצב, כעס, פחד), ואלה משפיעים על האנשים העוברים שם, בין מחמת האקלים, הנופים, הצפיפות ועוד.

מעבר לכך, כידוע, קיימים גם קשרי גומלין בין העולם שלנו לבין עולמות נשגבים יותר. דברים אלה מופיעים בפרשת האזינו, כפי שהיא מפורשת בחסידות – "יעקב חבל נחלתו" – כמו שאדם מנענע חבל למטה הקשור לפעמון – הוא חושב שאינו עושה מאומה, רק מנענע חבל, ואילו למעלה הוא מפעיל פעמון עצום המרעיש עולמות, כך יחסי הגומלין בין הפעולות שלנו לבין העולמות העליונים.

נמצאנו למדים, כי לא זו בלבד, שעלינו להישמר מלהיקלע למקומות בעלי אנרגיות שליליות, ומאנשים "זוללי אנרגיות", אלא שגם אופן התנהגותנו משפיע מיד על סביבתנו. ביכולתנו להרים בני אדם מאשפתות, פשוטו כמשמעו, באמצעות חיוך, מילה טובה או טפיחה על השכם. יש בכוחה של השמחה שלנו להשפיע על סביבתנו לטובה ולהיפך – האנרגיות השליליות שלנו עלולות להשפיע על זולתנו, ולחזור כבומרנג מהם, כי "כמים הפנים לפנים, כך לב האדם לאדם". ועל כן, גם אם קשה, וגם אם אנו חווים אנרגיות שליליות מאחרים, הדרך הטובה ביותר לטהר את האוויר, היא שלא לענות להם באותה מטבע, אלא אדרבה, כמו שהמליץ הראי"ה זצ"ל, שלא לקבול על הרשעה, אלא להוסיף צדק. זה כמובן ניסיון גדול מאוד, להתאפק ולא להיגרר אחרי הכעס של האחרים, אך שכרו בצידו ויש בו להעיד על איכותו של מי שמצליח לקיים סטנדרט התנהגות שכזה.