‏הצגת רשומות עם תוויות אהבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אהבה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 11 ביוני 2019

הַצַּד הָאָפֵל שֶׁל הָאַהֲבָה

שיתוף

הַצַּד הָאָפֵל שֶׁל הָאַהֲבָה |11.6.2019 נכתב לפרשת בהעלותך

מַהִי אַהֲבָה

וּמַה בְּצִדָּהּ הַהָפְכִּי, הָאָפֵל?
בְּשִׁיר זֶה נַעֲמִיק לְפַלְפֵּל

אִם הַדָּגֵשׁ הוּא עַל צַד הַחִיּוּב
אֲזַי מֶנַגְּדֵהַּ - שִׂנְאָה וְתִעוּב

וְאֵם נֹאמַר שֶׁזּוֹהִי קִרְבָה
הִיא לֹא תִּתָּכֵן אִם תִּהְיֶה זַעֲוָה
מַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ אַהֲבָה

וְאֵם עִקָּרָהּ חֶמְלָה וּרְגִישׁוּת
הֲרֵי שֶׁהִיא לֹא תּוּכַל לִסְבֹּל אֲדִישׁוּת
אַתָּה חַי עִם אָדָם - לֹא בֻּבַּת שַׁעֲוָה

אִם מַהוּתָהּ הַעֲנָקָה בְּשִׂמְחָה
בְּצִדָּהּ הַשְּׁלִילִי - תַּאֲוָה וּצְרִיכָה
(דַּיָּג, אוֹהֵב דָּגִים?)

וְאֵם מַשְׁמָעוּתָהּ מַתַּן מָקוֹם בָּעֲנֵוָהּ
אִם תִּכָּנֵס גַּאֲוָה - תִּבְרַח אַהֲבָה

אָז מַהִי אַהֲבָה?
תְּשׂוּמַת לֵב - וְלֹא שַׁאֲוָה (אֲדִישׁוּת)
בְּרֶגֶשׁ חִיּוּב - לֹא תּוֹעֵבָה (שִׂנְאָה)
שֶׁל קִרְבָה - וְלֹא זַעֲוָה (רִחוּק)
וּנְתִינַת מָקוֹם, בְּמִעוּט גַּאֲוָה (אֵגוֹ)
לְשֵׁם הַעֲנָקָה - וְלֹא תַּאֲוָה.

בשיר זה אני מנסה להגדיר אהבה באמצעות חיפוש הצד ההופכי שלה.

אם אהבה היא רגש חיובי כלפי מישהו, הרי שהפכה הוא רגש שלילי, של שנאה. זה הכיוון האינטואיטיבי, אולם קמו עוררים על כך.

ואם מהותה של אהבה היא הקירבה, הרי שהריחוק הפיזי והנפשי הוא ההיפך ממנה, אם כי על פי שלמה המלך, הנפשי הוא העיקר

אלי ויזל ז"ל טבע את הנוסחה, כי ההיפך מאהבה הוא אדישות דווקא, ההתעלמות מקיומו של האחר. פרשת השבוע מעלה על נס את הטמאים לנפש אדם, שהביעו אהבת ה' מהי – הרצון להיות חלק מעם ישראל.

תאווה היא הרצון לקבל לעצמך. היא עשויה לבלבל אותנו עם אהבה אולם בעומקה היא ההיפך ממנה. ואולי מכך עונשם של המתאווים.

ולבסוף, ואהבת את ה' אלוקיך, כי הקב"ה לא יכול לדור בכפיפה אחת עם המתגאים, שאינם נותנים מקום, ואולי משום כך הדגש בפרשה הוא על משה רבינו, הענו מכל האדם, ולכן המחובר לקב"ה יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה.

מה דעתכם?
נ.ב. זה רעיון מעניין ליצור שיח על שולחן שבת, או בפעולה בתנועת הנוער... בהצלחה!
נ.ב. 2 – שַׁאֲוָה – המצאה שלי :)

יום שישי, 27 באפריל 2018

לברך את עמו ישראל באהבה

שיתוף
"שלח לי אנרגיות של אהבה," ביקשתי בדרך לבית הכנסת. ניצוץ קטן שישטוף את המים העכורים.
המים העכורים שלקחו חיים צעירים.
המים הזועמים של הביקורת המוקדמת.
המים השחורים של השנאה והשמחה לאיד. איך אפשר?!?
אפילו עוד לא טמנו אותם באדמה, והשיטפון הולך וגואה.

"אנא שלח לי, כי אני פשוט חייב משהו. אפילו פירור של אהבה. אצבע בסכר."

ואז, ח"י צעדים לפני הכניסה לבית הכנסת, פגשתי אותו, איש יקר, כהן, שאיבד את אמו לפני כשבועיים. השבוע חלקנו יחדיו את החזנות של תפילת שחרית. הוא מתחיל את החצי הראשון של התפילה, עד אחרי תחנון (כולל תפילת שמונה עשרה) ואני ממשיך ומסיים את התפילה.

ושמתי לב שבשל כך הוא מפסיד את ברכת הכוהנים. כשהכוהנים האחרים בירכו השבוע, הוא הרכין את ראשו על התיבה, כאילו לא רצה להפריע לברכה שלהם לעבור מעליו, אל כל המתפללים. לא הבנתי מדוע הוא לא מברך איתם. אבל כמובן שבימים הקודמים לא אמרתי מילה ולא התערבתי ולא שאלתי אותו למה נוהג כך ולא אחרת. לא שואלים אנשים אבלים שאלות מיותרות, בטח לא בשלושים.

ואומר לכם בשקט, ברכת הכוהנים לא היתה השבוע אותה ברכה, בלי הברכה שלו.

עד הבוקר. הוא ראה אותי מתקרב לבית הכנסת, נעצר וחיכה לי לפני הכניסה.

"האם תוכל להחליף אותי קצת יותר מוקדם בתפילה, בחזרת הש"ץ בתפילת שמונה עשרה?" שאל אותי, "אני פשוט רוצה לברך ברכת כהנים."

"באמת לא הבנתי למה אתה לא מברך," שיתפתי אותו.

"כי יש אומרים, שכל ה"שלושים" הכוהנים לא מברכים, אבל אני לא יכול יותר."

אתם מבינים?
הוא לא יכל יותר.
הלב שלו רצה לברך.
כל חייו הוא התרגל לברך.
מדי יום ביומו.

לא מספיק שאיבד אימא, יאבד גם את הזכות לברך את אחיו באהבה?
אז הוא ויתר על חלק מהתפילה, על מנת שיוכל לעלות עם חבריו הכהנים, לברך.

כשסיים את תפילת הלחש שלו, הוא כבר חיפש אותי. מיהרתי להחליף אותו. והוא? רץ ליטול את ידיו ותפס את מקומו, התכונן.

אילו ידעתם איזה אור היה שם הבוקר.
אילו ידעתם כמה זה היה חסר לי הבוקר.
מחווה קטנה אבל עצומה.
ניצוץ קטן שהלוואי וייהפך ללהבה גדולה.

חיפשתי תמונה, וראיתי את כפות הידיים של הכהנים ואז פתאום קלטתי, הפכתי את התמונה. רואים? מדהים, לא? זה תמיד היה שם...

באהבה.

זה מה שאנחנו צריכים עכשיו. אהבה וחיבוק.

מוזמנים לשתף ולהעביר.

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

יום רביעי, 21 בדצמבר 2016

שנים

שיתוף
"הילכו שנים יחדיו, בלתי אם נועדו?"
אתה יודע מה זה "שנים"? שאל אותי הרב יניב הבוקר. "שנים" זה פלא:
"שנים" בגימטריא - 400. 400 = 20 כפול 20. שניים על שניים. אחד בשביל השני. אחד בעד השני. יד רוחצת יד.
ושמחתי מאוד.
"אתה יודע מה זאת ידידות?" שאלתי את הרב יניב בחזרה - כתבתי על כך שיר, לפני 7 שנים: "ידידות היא הדדיות".
ושמח מאוד.
שנים.
אחד משמח את השני.
שניים נותנים.
שניים מקבלים.


ושניהם שמחים.

http://segevlaw.blogspot.co.il/2009/08/blog-post_28.html

יום שישי, 7 באוקטובר 2016

על סליחה ואהבה

שיתוף
ביום כיפור מבקשים סליחה ממי שפגענו.
מה הקטע, רק יום אחד מבקשים סליחה?
בט"ו באב חוגגים את יום האהבה.
מה הקטע, רק יום אחד לאהבה?
וכן הלאה...

והתשובה - - -

כמובן שעדיף שכל השנה נהיה באהבה, ועם המשפחה, ונבקש סליחה אם פגענו.
אבל יש אנשים שיותר קשה לנו לבקש מהם סליחה. אולי הם לא יסלחו. אולי רק ירגיזו אותנו. ממילא גם אני חושב שאני הצודק ולא הוא.
אז יום אחד בשנה יש מין עת רצון. שכולנו יותר רכים ויותר בשלים לסלוח ולבקש סליחה. זה הולך יותר קל. אז אם לא הלך לך כל השנה, אל תתייאש, עלה על הגל ונסה שוב לפני יום כיפור.
וכך גם לאלה שקצת קשה להם להפגין אהבה. אולי בגלל הבושה. אולי בגלל המשקעים. אז עצם העובדה שקבענו יום אחד בשנה לשם כך, מכינה את הקרקע ויוצרת חלון הזדמנויות.
וכך יום המשפחה.
ויום הזיכרון.
די ביום אחד כדי לחולל את השינוי.
אז....
למה אתם מחכים?



= = = = = = = = = = = 

"אני מבקש את סליחתך"

"אני מבקש את אהבתך"

שני המשפטים הכי קשים שיש... קשים לפני ומשחררים אחרי




= = = = = = = = 


ואייטם אחרון על סליחה... או על העיוות הגדול של השנים האחרונות, שנקרא "סליחה לעצמך". העיוות הזה גדל כל כך עד כדי כך שאני שומע ברדיו פסיכולוגים שונים או כל מיני מומחים למיניהם בפסיכולוגיה חיובית, שאומרים שלמעשה כל נושא הסליחה מאחרים הוא מיותר. הדבר העיקרי ולמעשה היחידי הוא הסליחה לעצמך. אתה לא צריך שאף אחד יסלח לך. רק סלח לעצמך ויצאת ידי חובה. ובכלל, שכל אחד יסלח לעצמו ואז העולם יהיה נפלא.
וכל זה בהמשך לטרנד של "תאהב את עצמך".

סליחה חברים, אבל זה הגיע לגרוטסקיות. הקטע של זה כל הזמן להתעסק בעצמנו, ורק אנחנו ואנחנו. ולאהוב את עצמנו, ולעוף על עצמנו, ולסלוח לעצמנו. כאילו אנחנו חיים פה לבד בעולם.


סליחה... אבל יש במרחב אנשים פגועים. אנשים שאמרנו להם משהו, בכוונה או שלא בכוונה. פגענו בהם, אתמול, שלשום, לפני עשור, ואולי כמה עשורים, וזה יושב להם על הנשמה. הם סוחבים עליהם טונה של עגמת נפש, בין אם זה מוצדק ובין אם לא, הרי מדובר ברגש, וברגש אין מוצדק או לא מוצדק. ואחרי כל השנים הם לא רוצים כלום.. רק שנרים טלפון ונבקש סליחה. זה הכל. מה הטמטום הזה של "אתה לא צריך שאף אחד יסלח לך"?!? מה זה ה"אתה" הזה – זה לא אתה, זה הם - הם צריכים, אתה הסיבה שהם סוחבים את המשקל הזה. לזה נועדה הסליחה. לא לשום דבר אחר.

 

יום שני, 9 במאי 2016

מה הכי חשוב?

שיתוף
התלבטו חכמים בשאלה, מהו הפסוק הכי כולל בתורה. שימו לב, לא בטוח שהפסוק הכי כולל הוא גם הכי חשוב, אלא פסוק שנגזרים ממנו הרבה כללים שבתורה, רעיון כללי שממנו נובע הכל. וכך כתוב בהקדמת עין יעקב שמביא את המדרש:
בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". (דברים ו' ד')
בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא" ואהבת לרעך כמוך". (ויקרא יט' יח')
שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". (שמות כ"ט ל"ט)
עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: "הלכה כבן פזי! דכתיב "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו". (שמות כה' ט')
במה הם חולקים?
"בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". (דברים ו' ד') – דהיינו על פי בן זומא, הדגש הוא על הקשר שבין האדם לאלוהים וחובת העשייה. אלפי שנים לאחר מכן יבוא קאנט ויעמיד את התורה המוסרית שלו על החובה. ואם כל אחד יעשה את חובתו, ממילא יהיה טוב לכולם ויכבדו זה את זה.
בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "ואהבת לרעך כמוך". (ויקרא יט' יח'). על פי בן ננס, הדגש הוא על הקשר שבין בני האדם זה לזה, שכולם נבראו בצלם אלוהים. ואם אדם יהיה ישר ואוהב עם הבריות, ממילא יאהבו אותו מלמעלה.
שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". (שמות כ"ט ל"ט). פסוק זה אינו ברור. מה כל כך כולל בו? רוב המפרשים הולכים לכיוון של קרבן התמיד, של חובת ההתמדה – לא משנה מה תיקח, העיקר שתתמיד. גם אם תיפול, קום על הרגליים ותמשיך לצעוד. וזה עניין גדול מאוד. אפשרות שניה היא לומר שהוא הלך בכיוונו של רבי שמעון בן זומא, שהרי עבודת הקרבנות הינה בין אדם למקום, אולם הוסיף בן פזי שלא די במודעות (שמע ישראל) אלא יש צורך גם בעשיה – וזה השילוב של ההתמדה.
ואני מציע אפשרות שלישית לפיה שמעון בן פזי בא לרמוז דבר אחר – הרי עסקינן בפסוק הכולל ביותר בתורה. והוא אומר – בן זומא ובן ננס – שניכם צודקים, ואי אפשר לוותר על שני הדגלים. את הכבש האחד – שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד – תעשה בבוקר. איך שאתה קם, מודה אני, שיותי ה' לנגדי תמיד. ואת הכבש השני – התחשבות בשני, באחר – בין הערביים – כאשר אתה חוזר הביתה לאחר יום העבודה, למשפחה, לקהילה, תתחשב בשני, באחר. ואם תרצו, אל תעלה על מיטתך לפני שתשאל האם וכיצד התחשבתי ב"שני". שניהם בדרגת חשיבות אחת וצריך תמיד לשלב את השניים. גם הלוחות ניתנו 10 דברות, חמש כאלה וחמש כאלה.
נימוקו של ר' פלוני
עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: "הלכה כבן פזי! דכתיב "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו". (שמות כה' ט')" – למעשה דבריו של ר' פלוני (שלא ברור מדוע איננו יודעים מיהו) באים להסביר את עמדתו של בן פזי, שאינה ברורה על פיה. ונשאל כיצד פסוק זה מסביר את עמדתו של רבי שמעון בן פזי? כיצד הוא מסביר את עיקרון ההתמדה? הרי לכאורה המשכן מיוחד לעבודת האל. שאלה שנתייחס אליה בהמשך. אם נלך לכיוון הפרשנות השניה שהזכרתי, הרי שהמלים "כן תעשו" מלמדת על הצורך שאדם לא רק יאמין בלב, אלא גם יעשה. והדבר מסתדר היטב.
ואם נלך לפי הפרשנות שהיצעתי – הרי שהחלק הראשון מתייחס לכלל: "אני מראה אותך, את תבנית המשכן" (התייחסות לאלהים, וכפי המשך הפסוק הדורש ביצוע בהתאם להוראותיו) וגם התייחסות לפרטים, לאנשים: "תבנית כל כליו".  

כיוון אחד להתייחס לדבריו של ר' פלוני: מחלוקת זאת עוסקת גם בשאלה גדולה ורחבה יותר, והיא האם ראוי שנחזיק בעניין אחד בחיים – כמו רק תורה (כמו ההדס) או רק מעשים טובים (כמו הלולב), ובהם להתמקד. או שמא ראוי לאחוז את שני הצדדים גם יחד (כמו האתרוג). כאשר אתה אוחז שני צדדים, אתה נכנס ליותר דילמות, יותר ספקות, אתה גם לא יכול להתמקד וממילא מפסיד עשייה רבה שנופלת בין הכסאות. האם תמיד מה שיותר כולל הוא יותר ראוי? ואולי על שאלה זו בא ר' פלוני לתת תשובה – "תבנית המשכן ותבנית כל כליו" אם אתה רוצה להיות כולל אתה צריך להתייחס גם לרעיון הכללי (המשכן) אך לא להזניח את הפרטים על חשבון הכלל (ואת כל כליו). הכלל כשלעצמו אולי נועד להסביר את הפרטים, אולם לא יכול לסתור אותם.למצוא את הכללים התיאורטיים זה נחמד. אבל העיקר הוא העשיה של הפרטים. על פי בן פזי, "את הכבש אחד תעשה בבוקר", הדגש הוא על העשיה, היומיומית, ההתמדה בדברים גם שנראים בנאליים שאנו מבצעים מדי יום. להקפיד עליהם. זה הכי חשוב. זה מה שמלווה אותנו. וזה מה שמחזק ר' פלוני – "וכן תעשו". 

יום ראשון, 24 באפריל 2016

הגיגים על אהבה

שיתוף
הגיגי אהבה | שי שגב

כאשר הקב"ה נגלה למשה, הוא מסביר לו מדוע (שמות ג' ז):
רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם;
וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו"

מבחינת הפשט (המובן הפשוט של המלים) אומר הקב"ה למשה, כי הוא ראה את הצער והשיעבוד, ולכן ירד להציל אותם. אולם לא די בכך. מי שקורא קצת יותר, מבין שהנושא מעט בעייתי.

"ראה ראיתי" – כאשר פועל מופיע בצורה כזאת, הוא מפורש בד"כ על משהו כפול ומכופל. כמו "נתון תיתן" – שוב ושוב, אפילו מאה פעמים. וכן הלאה. זאת אומרת, "ראה ראיתי" – הקב"ה ראה כמה פעמים את הסבל של עם ישראל. ואם כך, מדוע הוא נותן להם לסבול? מדוע הוא לא מציל אותם?

והשאלה רק מתחזקת כאשר קוראים את ההמשך: את צעקתם שמעתי... כי ידעתי את מכאוביו". מה רוצים לומר לנו כאן? מהי משמעות המילה "כי"? תיאור סיבה? אני שמעתי את הצעקות, כי אני יודע כמה כואב להם? ואם כך למה?

בא רש"י ונותן פירוש על דרך הדרש. הדרש אמור לפתור את הבעיות העולות מן הפשט. ומסביר – ראה ראיתי – הכוונה שהקב"ה ראה שתי ראיות. ראיה אחת היא הסבל של עם ישראל בהווה. אולם ראיה שניה היא ראיה עתידית- העובדה שבני ישראל, אם ייצאו, יחטאו בחטא העגל, החטא המסמל את הבגידה של עם ישראל בקב"ה, כאשר עשו להם עגל מזהב, ואמרו "אלה אלוהיך ישראל".

במלים אחרות, הדרש מסביר לנו כי היה כאן קונפליקט עצום – האם לגאול את עם ישראל, גם כאשר אתה יודע שהם עתידים לחטוא בחטא של בגידה? והשאלה הזאת גם מבהירה את המשך הפסוק – מדוע הקב"ה היה מוכן לראות את הקושי, מדוע הוא היה מוכן לשמוע את הצעקות? מכיוון שהוא ידע את המכאובים שעתידים לצאת מהם. את החטאים העתידיים.
אם ידע שבני ישראל יחטאו בעגל - מדוע הוציא אותם?
אם כך, נשאלת השאלה – אז מדוע גאל אותם? מדוע הוציא את בני ישראל? על כך יש לנו תשובה בהמשך הפסוקים.
בתחילה מסביר הקב"ה למשה, כי זו העת שצעקת בני ישראל הגיעה אליו, לאור הלחץ והשיעבוד המצרי, ועל כן הוא רוצה לשלוח אותו אל פרעה. זאת אומרת, עתה, כאשר מלאה סאת השיעבוד, הגיעה עת הגאולה. אולם לא די בכך, בהמשך יאמר הקב"ה למשה את הדברים הבאים (שמות ו ה): "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר אֶת-בְּרִיתִי."

זאת אומרת, הקב"ה גאל את ישראל ממצרים, לא מכיוון שהיו ראויים לכך, אלא מכיוון שהוא כרת ברית עם האבות, אברהם יצחק ויעקב, כי הוא יוריד את בני ישראל למצרים, וגם יעלה אותם. בזכות הברית הזאת הוא מעלה אותם, אחרת כנראה שלא היו זכאים לצאת.

הדבר קצת מאכזב, לא? הוא לא גאל אותנו מכיוון שהוא אוהב אותנו, אלא מכיוון שהתחייב... זה מזכיר גבר שמקיים את החובות שלו בבית, ודואג לאשתו, לא מכיוון שהוא אוהב אותה, אלא מכיוון שהתחייב אליה. מה נאמר על אהבה שכזאת? ואם כך, איך אפשר לקרוא לחג הפסח חג של אהבה? וקוראים בו את שיר השירים וכו'?
איזו מין אהבה זאת, שאדם עושה רק כי הוא חייב?
בואו ננסה להביט במצב באור נוסף: תארו לכם זוג שמודע היטב לפגמים, האחד של השני. הם מכירים אחד את השני, ויודעים שהם לא תאומים סיאמיים, ויש להם חילוקי דיעות, וקווי אופי שונים, והם עומדים לאכזב אחד את השני בעתיד. אבל למרות הכל האהבה גוברת, ואתה אומר, אני מודע לכך שלא יהיה לי קל איתך, אני יודע בדיוק שאני עומד לנחול אכזבות לא מעטות, אבל האהבה גוברת ואני מחליט לקחת את הסיכון. אם מסתכלים על זה במבט כזה, זו לא רק מחוייבות, זו אהבה עמוקה מאוד! הרי בלי אהבה כזאת לא היתה מגיעה המחוייבות. אם ככה, מדוע הקב"ה מתייחס רק לחובה שלו כלפי האבות?

נפתח בכך שאדם שנשאר, ולא עוזב, ועושה זאת מתוך מחוייבות, אין זה אומר שלא קיימת אהבה. זה אומר, שהאהבה היא מספיק חזקה, שגם במקרים שבהם הוא עושה מה שלא נוח לו, אולי דברים שפוגעים בו, ולא מוצא כוחות מהמקום של האהבה והנתינה, עדיין נותן לאהובתו, למרות הכל, מכיוון שהתחייב. מדוע התחייבתי במקור: כי אני אוהב אותה. האהבה הזאת גרמה לי להתחייב, והאהבה הזאת עדיין מספיק חזקה, שאעשה זאת מכוח המחוייבות שלי, למרות שהמעשה עצמו לא רק שאינו מועיל לי, אלא אולי אף מזיק לי. ואולי למרות שאני יודע שאתאכזב ממנו בעתיד. נכון לעכשיו אני נותן. מתמקד בהווה. עם מבט אופטימי לעתיד. למרות הידיעה שאתאכזב.

רבותיי, זו האהבה העמוקה ביותר. והיא זו שמתגלה לנו ביציאת מצרים. אלפי שנים לאחר מכן יקום הפילוסוף קאנט, ויאמר שהמוסריות הגבוהה ביותר, הינה העשיה לא מהמקום של האהבה ולא מהמקום של הרווח האישי, אלא מהמקום של החובה והיא בלבד, ללא שום תמורה. ועל כך נאמר בפרקי אבות: "תעשו על מנת שלא לקבל פרס"; כי זו האהבה הגדולה ביותר. לא לעשות על מנת לקבל פרס, ולא לעשות ואם יבוא פרס, אז יבוא – אלא לעשות במקום שאני יודע שלא יהיה פרס, ואני אפילו לא רוצה אותו. קאנט יקרא לכך – המוסריות הנעלה. ואנו קוראים לכך – האהבה הנעלה.
לא זו בלבד שהיתה זו אהבה עמוקה, אלא אהבה הדדית
ושלא תחשבו שהיתה זו אהבה חד צדדית, אדרבה. גם בני ישראל יצאו למדבר עם מינימום אוכל ומינימום מים, והכל במהירות ובחיפזון. מן הסתם הם ידעו היטב שהדבר מסוכן ביותר, שיהיה קשה בהמשך הדרך, כאשר ייגמר מלאי המים והאוכל. אבל זה לא מנע מהם ללכת. הקב"ה אמר – והם יצאו. והם היו המיעוט שיצא, שכן הרוב נשאר במצרים.

זאת אהבה!

חשוב לזכור את הדברים האלה דווקא בתקופה שלנו, תקופה שבה אדם שם את עצמו במרכז, והמילה "מחוייבות" הפכה להיות שם נרדף לסבל, ואם לא טוב לי, אני זכאי וצריך ללכת. הכל צריך להיות מה שטוב לי, ומה שנוח לי, ומה שנכון לי, הכל רק לי ולי ולי. זאת לא האהבה שמלמדים אותנו חז"ל, זאת לא האהבה שבזכותה יצאנו ממצרים.

ויש יותר מכך.

כאשר עם ישראל חטא לבסוף, בעגל (כצפוי), ועמד משה להתפלל על עם ישראל, מה אמר לקב"ה? "זכור לאברהם, ליצחק וליעקב אשר נשבעת להם..." (שמות לב יג). לפני שפתח בתפילה אמר לו הקב"ה: "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם..." (שמות לב י). ועתה מבינים אנו מדוע, שהרי הקב"ה התחייב לאבות, ורק מנהיג ישראל יכול לשחרר אותו מכך. וכמובן שמשה לא מוכן לכך, ולא זו בלבד, אומר לו שאם לא יסלח להם, מוטב שימחק אותו מספרו.  

לפני שהשופט הראשון שקם לעם ישראל, עתניאל בן קנז, יצא לדרכו, הוא נתמלא רוח ה', לשפוט את עם ישראל. ומה היה זה – הוא נעמד כביכול למשפט מול הקב"ה, ודרש ממנו שיזכור את התחייבותו לאבות, את הברית מכוחה הציל את עם ישראל, ומכוחה הוא חייב לעשות זאת גם כעת – "בין זכים בין חייבים – עליו להושיעם" (שופטים ג' י', רש"י).
אהבה נצחית ובלתי ניתנת לקלקול או לשבירה
ולכאורה איזו מין טענה זו? "אתה חייב כי התחייבת?" הרי יכול היה להשיב לו - תראה איך עם ישראל מתנהג – מדוע אתה צריך לסייע להם? איך אתה לא מתבייש לסייע לעוברי עבירה? לא מגיע להם העונש? אבל זה בדיוק מה שאמרו משה ועתניאל לקב"ה – התחייבותך משמעה שאינך מודד את אהבתך לעם ישראל בהתאם למעשיהם. אהבתך היא עמוקה בהרבה, היא הביאה בזמנו להתחייבות נצחית, ועמידה על התחייבות זאת מזכירה את האהבה הגדולה, שאינה תלויה בדבר, ואינה תלויה במעשים, שמאמינה בטוב.

כמובן שטיעון זה תקף עד רמה מסוימת, שהרי כאשר ההתנהגות חוצה גבול מסוים, בני ישראל צריכים לשלם את המחיר. אולם עד לאותו שלב, וגם לאחר תשלום המחיר, עדיין הם העם האהוב. ועל כך רומז דוד: "יסור ייסרני י-ה, ולמוות לא נתנני" (תהלים קיח יח). וזה מה שאומר הקב"ה שם, בחטא העגל - "ה' | ה' ... רחום וחנון" - האהבה שלי לעם ישראל היא זהה, לפני החטא ואחריו. לפני העונש, ואחריו. אותה אהבה, בלתי ניתנת לקלקול ולשבירה. 

ואתם יודעים מה? לא רק שעם ישראל זקוק לאנשים כאלה, שילמדו זכות על עם ישראל, גם הקב"ה זקוק לאנשים כאלה, שילמדו זכות על עם ישראל, ו"יזכירו" לו בשעות קשות, את התחייבותו זאת, שאלה הם האנשים שמליצים יושר על עם ישראל, ויודעים להילחם כנגד הדין המרחף מעליהם ומבקש להשמידם.


יום חמישי, 4 בדצמבר 2014

את

שיתוף
אותי את מאלֶפת
וגם קצת מבּלֶפת
קליפתי את מגלֶפת
ופנימיותי מְדלֶּפת

כשמחסומייך מקלפת,
אַהֲבָתֶך את מזלפת
ומצבֵי רוחי מחלפת.
מתקרבת, מטַלֶּפֶת
ויחד מסלפֶפֶת.

לעתים קצת מסלֶּפת
חִצִים גם מְצלֶּפת
וצִפֹּרנייך משלֶפת

אז פלא...
שבתוכי את מלוּפֶּפת? 
אֵין אֵין, פּשוּט את
מ ע לֶ פ ת !


נכון, לא כל המלים תקניות... אבל מאמין שתצליחו להבינן :)

יום רביעי, 12 בנובמבר 2014

מוזיאון התמימות - ביקורת ספר מאת אורהאן פאמוק

שיתוף
סיימתי אמש לקרוא את ספרו המייגע, כן המייגע, של אורהאן פאמוק "מוזיאון התמימות". בהחלטה של לילה גמעתי את 150 העמודים שנותרו לקו הסיום, במאמץ של רץ מרתון שהאוויר הולך ואוזל מראותיו. ושום דבר לא הכין אותי להפתעה שנכונה לי בסוף הספר. ומה למדתי ממנו? אשתף אתכם ב-3 דברים

1. בשלב מסויים בספר קיבלתי את הרושם שהסיפור לא אמיתי. לא מבחינת השאלה האם התרחש או לא התרחש במציאות, אלא האם הוא אמין. בסוף הספר הבנתי, כי מדובר בסיפור אמיתי, של אדם שבנה מוזיאון לאהובתו. מוזיאון מכל הזכרונות שהיו להם יחד. מכל פריט הכי הזוי שהיא נגעה בו. יגעתי ומצאתי ברשת את האתר של המוזיאון. מסתבר שוב, שהמציאות עולה על כל דמיון.
אתר מוזיאון התמימות בטורקיה


2. אין לשפוט דמויות בספר, לאחר 60% מהקריאה, אלא יש להמתין עד הסוף וכאן לא אוסיף דבר, למי שירצה לעבור את החוויה הסיזיפית של קריאתו.

3. לפעמים מה שנראה במבט שטחי כאהבה בלתי אפשרית, שאינה יכולה להתקיים, עשוי להתגלות במבט יותר מעמיק כאהבה גורלית, שאינה יכולה אלא להתקיים ואין קיום בלעדיה.

האם אני ממליץ לקרוא? לבעלי סבלנות בלבד.


* רשמי מבקר במוזיאון
ולעוד ביקורת ב"הארץ" על הספר


יום שני, 11 באוגוסט 2014

הרהורים לחג האהבה

שיתוף


דווקא בבוקר זה של חג האהבה נזכרתי שפעם, לפני הרבה שנים, שררו דו קיום ואפילו ידידות בין ישראלים לפלשתינאים.
בשנות השבעים, בהיותי ילד, נהגתי להתלוות לטיולים שאבי הדריך ברחבי הארץ. אחת התחנות הקבועות בדרכנו מהצפון לירושלים, דרך הבקעה, היתה המסעדה של אבו עָבד ביריחו. איש מאיר פנים בעל עין אחת. אבי נהג להביא את הקבוצות למסעדה שלו, שם קנו שתיה וגלידות ישראליות.
עם השנים כאשר אבי היה עובר ביריחו, היה נכנס אליו לביקור, גם ללא קבוצה.
כאשר היה רואה את הרכב, היה אבו עבד יוצא לקראתו ומברך אותו "אהלן אהלן אהלן א
בו שי" מחבק אותו חיבוק אמיץ ושולח אותי למקרר של הגלידות לבחור לי גלידה.
היו יושבים מתחת לעץ הדקל ומדברים בערבית מתובלת בעברית; ועברית מתובלת בערבית. על דא ועל הא, ועל הא ועל דא. ונפרדים כידידים. אני הייתי יושב בינותם מלקק את הגלידה ומקשיב בהנאה. מי האמין אז, שאני חווה היסטוריה של רסיסים שבריריים של דו קיום.
חלפו השנים. בקדמת יריחו הוצבו גדר ומעבר גבול. בין יהודים לפלשתינאים גבה הר של סכסוך ושנאה. הדו-קיום התנפץ למיליוני רסיסים שמעופפים מעל ראשי שני הצדדים.
ויותר מכל יום אחר הייתי רוצה לסיים היום בנימה אופטימית אך כנראה שזה גדול עלי.

יום שני, 11 בנובמבר 2013

האם ניתן לכפות אהבה?

שיתוף
מסיפורם המקראי של לאה ויעקב עד לסיפור המודרני. האם ניתן לכפות אהבה?
האם ניתן לגרום לאחר לאהוב אותך, אף אם אינו מעוניין בכך?

טור חדש ב-YNET יחסים

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4451635,00.html

יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

התשובה – האם אכן אפשרית או אידיאל בלבד?

שיתוף

"לו ניתן לי על חיי לחזור 
לסובב את הגלגל אחור, 
מה הייתי משנה? 
ההייתי משתנה? 
זו שאלה שלא אדע לפתור. "

מלים: שמרית אור * * * לחן: אבי טולדנו


היגענו לשיאם של הימים הנוראים, היום הנורא ואולי גם הנפלא מכל, היום בו יכפר ה' על כל עוונותינו. ודרישה אחת מאיתנו, מהדהדת מזה 40 יום (אם לא מדי יום ביומו) – לעשות תשובה.
הדרישה של עשיית התשובה הינה כה מרכזית בתרבות היהודית, עד כי אנו מתרגלים כמעט באוטומט את הפרוצידורה הידועה והמוכרת, של וידוי--חרטה--וקבלה-לעתיד, עד כי כולנו יוצאים מנקודת הנחה מובנת מאליה, כי התשובה הינה אפשרית ונותר רק לצלוח אותה בשלום. במאמר זה אבקש לתהות על נקודת מוצא זו, ולבחון האם אכן תשובה הינה עניין אפשרי.
האם תשובה מכפרת על כל העבירות?
בראשית מסענו עלינו להזכיר כי יש אנשים מסוימים, שאין מספיקים בידם לעשות תשובה (כמו מי שחטא והחטיא את הרבים; או האומר 'אחטא ואשוב'). ויש דברים המעכבים את התשובה. ויש עבירות שתשובה מכפרת מיד; ויש עבירות שתשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, וכן הלאה. ויש עבירות שעליהן ספק אם ניתן לעשות תשובה, תלוי באיזו גישה אנו מסתכלים, האם בגישת המוסר המחמירה; או בגישה החסידית, לפיה תשובה מאהבה ומעומק הלב מכפרת על הכל.
נראה לי כי אין באמור כדי לפגוע בכוחה של התשובה, אלא רק לומר לנו כי תשובה הינה "עניין לרציניים". קרי, אם תרצה – תוכל. אם תבוא ברצינות ומתוך נחישות לתקן את דרכיך, יימצא לך פתרון, גם במקום שבו לכאורה אין פתרון.
וזה עומקו של הפסוק – כי עמך הסליחה, למען תיוורא – דווקא הפתח האמיתי לעשות תשובה, הוא הגורם לכך שאנשים לא יתייאשו וישליכו מעצמם כל רסן,  אלא מתאמצים ביראה לעשות תשובה.
תנאי א' - וידוי דברים
השלב הראשון בתשובה הוא וידוי הדברים. כפי שפוסק הרמב"ם, וידוי הדברים הוא מצוות עשה מן התורה והוא תנאי בסיסי לתהליך התשובה. אדם לא יכול לשוב מחטא שאינו מודה בו. אגב, גם כיום, כאשר אדם מבקש חנינה, בראש ובראשונה הוא חייב להודות בפשעו, לקחת אחריות על מעשיו ולהביע חרטה עליהם, ולהסכים במקרים המתאימים לעבור הליך שיקומי. הכלל הגורף הוא כי אין להעניק חנינה למי שטוען שהרשעתו היתה לשווא וכי הוא חף מפשע ואינו לוקח אחריות על מעשיו. יחד עם זאת בית המשפט העליון פסק כי במקרים נדירים, ניתן להעניק חנינה משיקולים הומניטריים.
כך, לפני כשנה הגיש הנשיא לשעבר משה קצב בקשת חנינה, באמצעות רעייתו, מבלי להודות באשמה. על מנת להתגבר על המכשול האמור, הוא העלה טיעונים מתחום ההגנה מן הצדק, כי לא זכה למשפט הוגן. נראה, כי בקשתו זו צפויה להידחות.
מכל מקום, כאשר מדובר בדיני שמיים, אין כלל מקום להעלות טיעונים כאלה וודאי שלא לכפור באשמה, שהרי אין בדיני שמיים שום ספק בעבירה ובדין הראוי לה. אדרבה, לא זו בלבד שכפירה באשמה לא תועיל לחוטא, אלא רק תזיק לו. וכידוע בנוסח התפילה:
"ריבונו של עולם! מנהג בית דינך הצדק, לא כמנהג בתי דינין של בשר ודם. כי מידת בשר ודם, כשאדם תובע חברו בממון, יבוא אל הדַיָן. אם יכפור, ינצל מן הממון; ואם מודה, מתחייב ליתן. ובית דינך הצדק לא כך הוא. אלא אם יכפור - אוי לו, אוי לנפשו. ואם מודה ועוזב. אתה תרחמהו...".
משכך, אין מנוס מוידוי דברים והודאה בחטא, כתנאי לתשובה. וכך פוסק הרמב"ם בפרק הראשון של הלכות תשובה:
"כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא'ל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו-ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה.
כיצד מתודין? אומר: 'אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה'. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח..."
וכאן מתעוררת בעיה ראשונה – אם לא ניתן לעשות תשובה על חטא שאינני מתוודה עליו, כיצד אוכל לשוב מרוב החטאים שעשיתי – שהרי חלק גדול מהם שכחתי, וחלק גדול אולי יותר, אינני כלל מודע שחטאתי. ולגבי אותו חלק שאני כבר יודע שחטאתי, אינני זוכר את כל הנסיבות, ולא אוכל לפרטם יותר מדי, מה גם שלא תמיד יש כוחות או זמן לפרט ולפרט ולפרט את החטא.
לנושא זה נמצאו שני פתרונות עיקריים – הראשון הוא הוידוי הכללי הנאמר ביום הכיפורים, הכולל כל חטא אפשרי. השני, הוא שיש משמעות גדולה לעצם הנכונות להתחרט ולעשות תשובה, ועל כן הוידוי נאמר בלשון כללית, כך שיכלול את כל העבירות שעשיתי, בין אם אני זוכר אותן ובין אם לאו. והקב"ה בוחן כליות ולב ושומע תפילה.
תנאי ב' - חרטה
שאלות אלה נכונות גם לנושא החרטה; כיצד ניתן להתחרט על חטא שאינני זוכר אותו, או יותר גרוע – חטא שכלל איני יודע שחטאתיו, ועל כן אשוב עליו פעם נוספת? נראה, כי גם כאן נושא הכוונה חשוב ביותר, הכוללת צער אמיתי על חטאים כאלה; אך מן הסתם צריכה להיות נכונות גם להשתלם ולהעמיק בלימוד ההלכה, שכן לא עם הארץ חסיד, וראוי לעיין בפתיחת דבריו של הרמח"ל לשער הנקיות במסילת ישרים.
תנאי ג' – עזיבת החטא / תיקון
אם התנאים האחרים מורכבים, הרי ששני התנאים הבאים קשים בהרבה. מה הבעיה בעזיבת החטא? אם דיברת לשון הרע, פשוט תפסיק. אם לקחת כסף – תחזיר. וכמובן לבקש סליחה וכו'. לא כך?
ראשית, לא תמיד מי שלקחתי ממנו לפני שנים, נמצא זמין שאוכל להשיב לו. אולי עבר מקום אולה שינתה את שמה, אולי נפטר. וגם כאן לא תמיד אני יודע האם גזלתי, וממי, או שאינני זוכר.
שנית, לעתים העבירה הינה כלפי ציבור. כיצד ניתן לתקן דברים שאמרתי בפומבי כלפי ציבור שלם? ואכן יש עבירות, כמו מחטיא הרבים, שקשה/לא ניתן לשוב עליהן. אך המצב מורכב אף יותר: 
שלישית, לא תמיד הנסיבות מאפשרות לי לתקן, שכן התיקון כרוך בבריחה מהנסיבות שגרמו לי לחטוא (כמו הצורך לשנות מקום) והדבר אינו אפשרי; או שהשינוי תלוי בעבודה על מידותינו בסיסיות (כמו הנטיה לכעוס, להתפרץ, לדבר, סקרנות), שנולדנו איתן וקשה עד מאוד לשנותן.
ו-רביעית, תיקון אמיתי משמעו חזרה אחורה בזמן, להשיב מצב לקדמותו כאילו לא נעשה החטא. לדבר מספר היבטים: [1] תיקון פיזי, וקנייני כמו השבת הגזילה; או כספי כמו תשלום פיצוי. [2] מחיקת ה"קפידא" אצל הניזוק (במקרים המתאימים) כאילו לא נפגע ולא נגרמה לו בושת פנים. ו-[3] מחיקת החטא ורושם החטא אצל החוטא. דהיינו, מחיקת התחושה הרעה (החמצה) שהותיר בנו החטא; מחיקת תחושת העונג שגרמה לפיתוי, שעדיין מקננת בחוטא "לפתח חטאת רובץ", וחזרה לעידן התמימות. וגם מחיקת תחושת הפחד מכשלון נוסף שמחלישה את כוחו של האדם לנסות ולתקן.
חיבור היבטים אלה מעורר את השאלה האם באמת ניתן לתקן חטא, או שמא צדק שלמה באומרו כי זהו "מעוות לא יוכל לתקון"; או דוד המלך, באומרו: "וחטאתי נגדי תמיד". וזועק דוד המלך מקירות ליבו: "לב טהור ברא לי אלוקים" – לב שהוכתם, לכאורה לא ניתן לתקן. צריך לברוא לב חדש. וזאת להבדיל מרוח נכון – שגם אם הלכה לאיבוד, או נפלה לה, ניתן לחדשה.
אכן מסובך, אולי המסובך ביותר. וכאן אין פתרון קסם אלא משלב של פתרונות, שנוכל למנותם רק על קצה המזלג.
תפקידו של החוטא: הוא לעשות כל שביכולתו על מנת לתקן. אם יוכל להשיב – ישיב. אם לא ניתן להשיב, יתרום לצדקה או יעסוק בצרכי ציבור. שינסה להתרחק מהנסיבות שגרמו לחטא. אם ניתן, יעשה כן. אם לא ניתן, ינסה להתמודד ככל שיוכל, שהרי ההכרח לא יגונה, ורחמנא ליבא בעי. ע"פ החסידות, זיעה ושמחה של מצוה מוחקות את העבר. ולבסוף, החוטא צריך לפתח את האמונה, שהינה למעלה משכל, כי ניתן לתקן ולא רק לקלקל; ולבטוח בה' כי הוא יכול ומוכן למחול על עוונותיו.
תפקיד הנפגע: בלא עזרתו ונכונותו למחול, לא ניתן להגיע לתיקון. ולכן הלכות ברורות מתייחסות לנפגע ומורות לו לשתף פעולה ולמחול, ובלבד שבקשתו של החוטא כנה. ואם ביקש מחילה שלוש פעמים ולא מחל לו – שוב אינו נזקק לו לצורך התשובה. הדרישה מהנפגע לשתף פעולה ולמחול הינה גישה קולקטיבית, מן הסתם כל אחד הוא גם פוגע וגם נפגע. ועל כן אם אתה רוצה שאחרים ימחלו לך, גלה נכונות גם אתה למחול.
תפקידו של הקב"ה: לבסוף, התפקיד המכריע בהליך התשובה הוא תפקידו של הקב"ה. תשובה הינה תהליך הדומה לגאולה. וכפי שהגאולה באה בעיקרא מלמעלה, עם עזרה מלמטה, כך גם התשובה. אם הקב"ה אינו עוזרו לתקן, אינו יכול ליצר הרע. אם הקב"ה אינו מוחל; אינו מסייע לתיקון המחשבה ושולח אנרגיות של תיקון – אין האדם יכול לבצע את התשובה לבדו. הדברים ברורים וידועים וכרוכים בחיבור אני לדודי ודודי לי, וביחס שבין השיבנו ה' אליך ונשובה, לבין שובו אלי ואשובה אליכם. הדיון במחשבת ישראל אודות תפקידו של יום הכיפורים והתיקון שמתבצע ביום זה, גם נוגע בנקודה זו.
ולסיום דרישה זו, אין זה בטוח כי תיקון משמעו מחיקה מוחלטת של רושם החטא. שכן לעתים האדם צריך ליפול, על מנת שיוכל לקום ולהתקדם רוחנית מתוך נפילה זו; לעתים רצון הבורא הוא כי האדם יתמודד עם המצב, ומתוך התמודדות זאת תהיה לו עליה; ולעתים דווקא יוצא ממנו לטובה, כאשר האדם מצליח להפוך את החטא לזכות, להוציא יקר מזולל. או שהנפילה הקודמת גורמת לאדם תמריץ להשתפר, תמריץ שלא היה משיגו באופן אחר (כמו קרבנות הנשיאים); או שרושם החטא יציל אותו מעוון גדול בהרבה שהיה נופל אליו, אלמלא החושים שפיתח בעקבות החטא הקודם. ועל כך נאמר – אל תאמר הנחש השיאני (בשין ימנית), אלא השיאני (בשין שמאלית) – העלה אותי לשיאים חדשים, אליהם לא הייתי מגיע באופן אחר.
תנאי ד' – קבלה לעתיד
תמיהה גדולה (אליה גם התייחסתי בספרי החדש "אהבה במבחן"), הינה על השאלה האם מישהו יכול באמת להבטיח שלעולם יאהב את רעייתו, או לעולם לא יחטא עוד, במיוחד בחטא שבו נפל פעם אחרי פעם. הרי לעתים עצם האבסורד שבהתחייבות זאת מחליש את האמינות שאנו מייחסים לה, ולכן גם את הרצינות בה היא נאמרת.
והתשובה היא שגם כאן הלב קובע. ליבו וכוונתו של האדם, כפי שהיא באותו הרגע בלבד. "באשר הוא שם". אם באותה נקודת זמן, רצונו האמיתי של האדם הוא שלא לחזור לעולם לחטא, אזי מתקבלת תשובתו, גם אם ייכשל לאחר מכן. והרי הקב"ה יודע אם הוא ייכשל או לא, אולם הדבר אינו משנה. החשוב הוא אותו הרגע בו מתבצעת הקבלה לעתיד.
לסיכום
תהליך התשובה הינו תהליך הכרחי לכל אדם השואף להתקדם בחייו, להסיר מעליו משקעי עבר ומשקל כבד המפריע לו בחייו. התהליך, כמו כל תהליך של שינוי, אינו קל, ולעתים נחזה להיות כבלתי אפשרי באופן מלא. הוא מחייב שילוב של מחשבה (שכל, תכנון, לימוד), רגש חם (של חרטה ורצון לתיקון, ושמחה ביכולת לכפר ולנקות), וגם אמונה רבה, כי ניתן לעשות זאת, ושהשב ראוי לכך.
תהליך התשובה הוא תהליך הכרחי גם במישור שבין האדם לעצמו, וגם במישור החברתי.
וכמו נושאים אחרים ביהדות, האדם צריך את העוז ואת הענווה, לדעת כי הוא חייב לתרום את חלקו לעניין זה, אולם לא הכל תלוי בו, ואם הוא יעשה את שלו, יסייעו לו משמיים להמשיך את התהליך ולצלוח אותו בשלום.



אאחל לכולנו הצלחה בתהליך התשובה!