מה הכי חשוב?

התלבטו חכמים בשאלה, מהו הפסוק הכי כולל בתורה. שימו לב, לא בטוח שהפסוק הכי כולל הוא גם הכי חשוב, אלא פסוק שנגזרים ממנו הרבה כללים שבתורה, רעיון כללי שממנו נובע הכל. וכך כתוב בהקדמת עין יעקב שמביא את המדרש:

בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". (דברים ו' ד')

בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא" ואהבת לרעך כמוך". (ויקרא יט' יח')

שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". (שמות כ"ט ל"ט)

עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: "הלכה כבן פזי! דכתיב "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו". (שמות כה' ט')

במה הם חולקים?

"בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". (דברים ו' ד') – דהיינו על פי בן זומא, הדגש הוא על הקשר שבין האדם לאלוהים וחובת העשייה. אלפי שנים לאחר מכן יבוא קאנט ויעמיד את התורה המוסרית שלו על החובה. ואם כל אחד יעשה את חובתו, ממילא יהיה טוב לכולם ויכבדו זה את זה.

בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "ואהבת לרעך כמוך". (ויקרא יט' יח'). על פי בן ננס, הדגש הוא על הקשר שבין בני האדם זה לזה, שכולם נבראו בצלם אלוהים. ואם אדם יהיה ישר ואוהב עם הבריות, ממילא יאהבו אותו מלמעלה.

שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". (שמות כ"ט ל"ט). פסוק זה אינו ברור. מה כל כך כולל בו? רוב המפרשים הולכים לכיוון של קרבן התמיד, של חובת ההתמדה – לא משנה מה תיקח, העיקר שתתמיד. גם אם תיפול, קום על הרגליים ותמשיך לצעוד. וזה עניין גדול מאוד. אפשרות שניה היא לומר שהוא הלך בכיוונו של רבי שמעון בן זומא, שהרי עבודת הקרבנות הינה בין אדם למקום, אולם הוסיף בן פזי שלא די במודעות (שמע ישראל) אלא יש צורך גם בעשיה – וזה השילוב של ההתמדה.

ואני מציע אפשרות שלישית לפיה שמעון בן פזי בא לרמוז דבר אחר – הרי עסקינן בפסוק הכולל ביותר בתורה. והוא אומר – בן זומא ובן ננס – שניכם צודקים, ואי אפשר לוותר על שני הדגלים. את הכבש האחד – שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד – תעשה בבוקר. איך שאתה קם, מודה אני, שיותי ה' לנגדי תמיד. ואת הכבש השני – התחשבות בשני, באחר – בין הערביים – כאשר אתה חוזר הביתה לאחר יום העבודה, למשפחה, לקהילה, תתחשב בשני, באחר. ואם תרצו, אל תעלה על מיטתך לפני שתשאל האם וכיצד התחשבתי ב"שני". שניהם בדרגת חשיבות אחת וצריך תמיד לשלב את השניים. גם הלוחות ניתנו 10 דברות, חמש כאלה וחמש כאלה.

נימוקו של ר' פלוני

עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: "הלכה כבן פזי! דכתיב "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו". (שמות כה' ט')" – למעשה דבריו של ר' פלוני (שלא ברור מדוע איננו יודעים מיהו) באים להסביר את עמדתו של בן פזי, שאינה ברורה על פיה. ונשאל כיצד פסוק זה מסביר את עמדתו של רבי שמעון בן פזי? כיצד הוא מסביר את עיקרון ההתמדה? הרי לכאורה המשכן מיוחד לעבודת האל. שאלה שנתייחס אליה בהמשך. אם נלך לכיוון הפרשנות השניה שהזכרתי, הרי שהמלים "כן תעשו" מלמדת על הצורך שאדם לא רק יאמין בלב, אלא גם יעשה. והדבר מסתדר היטב.

ואם נלך לפי הפרשנות שהיצעתי – הרי שהחלק הראשון מתייחס לכלל: "אני מראה אותך, את תבנית המשכן" (התייחסות לאלהים, וכפי המשך הפסוק הדורש ביצוע בהתאם להוראותיו) וגם התייחסות לפרטים, לאנשים: "תבנית כל כליו".  

כיוון אחד להתייחס לדבריו של ר' פלוני: מחלוקת זאת עוסקת גם בשאלה גדולה ורחבה יותר, והיא האם ראוי שנחזיק בעניין אחד בחיים – כמו רק תורה (כמו ההדס) או רק מעשים טובים (כמו הלולב), ובהם להתמקד. או שמא ראוי לאחוז את שני הצדדים גם יחד (כמו האתרוג). כאשר אתה אוחז שני צדדים, אתה נכנס ליותר דילמות, יותר ספקות, אתה גם לא יכול להתמקד וממילא מפסיד עשייה רבה שנופלת בין הכסאות. האם תמיד מה שיותר כולל הוא יותר ראוי? ואולי על שאלה זו בא ר' פלוני לתת תשובה – "תבנית המשכן ותבנית כל כליו" אם אתה רוצה להיות כולל אתה צריך להתייחס גם לרעיון הכללי (המשכן) אך לא להזניח את הפרטים על חשבון הכלל (ואת כל כליו). הכלל כשלעצמו אולי נועד להסביר את הפרטים, אולם לא יכול לסתור אותם.למצוא את הכללים התיאורטיים זה נחמד. אבל העיקר הוא העשיה של הפרטים. על פי בן פזי, "את הכבש אחד תעשה בבוקר", הדגש הוא על העשיה, היומיומית, ההתמדה בדברים גם שנראים בנאליים שאנו מבצעים מדי יום. להקפיד עליהם. זה הכי חשוב. זה מה שמלווה אותנו. וזה מה שמחזק ר' פלוני – "וכן תעשו".