"עמדה ושאלה - למה?" - בניית טיעון משפטי מנצח

דרשנים בפרשת פנחס מתמקדים בדרך כלל בסיפורו של פנחס, או משה המחפש מחליף, או בפרשת המועדים. אולם יש עוד סיפור קטן בפרשה. סיפור קטן – אבל גדול מאוד – סיפורן של בנות צלפחד.

זהו סיפור מופת הן בפן הפמיניסטי, הן בפן המשפטי והן בפן המנהיגותי. בפן הנשי, מדובר בסיפור מהפכני על חמש בנות שיצרו תקדים בדיני הירושה, בעולם ההלכה ובעולם בכלל. מי התחשב עד אז בנשים לצרכי ירושה? בפן המשפטי לפנינו סיפור מרתק על יצירת דין חדש, על הטיעונים שטוען אדם כאשר הדין והמבחנים והשיקולים לו, טרם ידועים. בפן המנהיגותי לפנינו דוגמה ומופת להתנהגות ענוותית החותרת לאמת ולא לכבוד ולמעמד.

ספר במדבר  -  פרק כ״ז  -  פסוק א׳:
{א} וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה׃

הכפילות: אם הגענו למנשה, ברור שמדובר במנשה בן יוסף. אם כך מדוע מוזכר מנשה בן יוסף? על פי רש"י יש שני פירושים: שהגורם המניע את בנות צלפחד היה חיבוב הארץ ולא הגשמיות. וכן שהואיל ויוסף היה צדיק, כל השרשרת היתה צדיקה, עד צלפחד ובנותיו. דהיינו אין סיבה מוסרית למנוע ממנו או מבנותיו את הירושה. על פי המדרש יש בפנינו שרשרת של בכורות – צלפחד היה בכור לחפר וכן הלאה, עד מנשה שהיה בכור ליוסף, וגם יוסף היה בכור לאימו. הדבר נלמד גם מהמלים "למשפחות". ומכאן שכמובן לא יעלה על הדעת שלא רק שלא יקבל את הבכורה, הוא לא יקבל בכלל.

בנוסף ניתן לחשוב גם על הנימוקים הבאים -

א. יש בפנינו פירוט של ייחוס. הייחוס מגיע עד יוסף. משפחה מפוארת, של צדיקים. אם לא יקבל נחלה, השרשרת תיפסק. השם יימחק.

ב. יש לנו כאן את הבנות ועוד ששה דורות מעליהן – סה"כ שבעה דורות, וכל השביעין חביבים.

ג. מנשה הינו בנו של יוסף וזכאי לכל הזכויות, כפי שהבטיח לו יעקב. יעקב הבטיח להם נחלה בארץ. ההבטחה ניתנה ליוסף.

במלים אחרות, התורה אומרת לנו שעוד לפני שהגיעו הבנות לדרוש את שלהן, היה מגיע להן מכוח זכות אבות. אולם עדיין אדם צריך להתקרב, ולעמוד, ולדרוש, ולנמק. זוהי ירושה – ירושה הינה פעולה אקטיבית ולא פסיבית, אני יושב ומחכה וזה נופל לי כפרי בשל.  

ספר במדבר  -  פרק כ״ז  -  פסוק ב׳:
{ב} וַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכָל־הָעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃
העוצמה. ותקרבנה. 

ותעמדנה. יש לנו כאן תהליך, של התקרבות ושל עוצמה – ותקרבנה, ותעמודנה. הן הגיעו מוכנות, עם טיעון, עם צידוק, עם אמונה בצדקת הדרך. זו עוצמה אדירה לעמוד לפני משה, ואלעזר, וכל הנשיאים וכל הזקנים, והכל לפני פתח אוהל מועד מעמד אדיר, והן עומדות וטוענות. זה מרשים!! אני מסתפק בכך אולם יש גם סברה שהן התייצבו לפני משה, והוא לא מצא תשובה, ואז הנושא התגלגל לאלעזר, לזקנים וכו'. אולם הדבר אינו עולה מן הפשט.

ספר במדבר  -  פרק כ״ז  -  פסוק ג׳:
{ג} אָבִינוּ֮ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹא־הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָעֵדָ֗ה הַנּוֹעָדִ֛ים עַל־יְהוָ֖ה בַּעֲדַת־קֹ֑רַח כִּֽי־בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא־הָ֥יוּ לֽוֹ׃

כאן מתחיל הטיעון שלהן. וצריך להבין את הקושי. הן יוצרות כעת משפט. אין דין הקובע מה קורה במצב שבו אדם מת ואין לו בנים. ואם כבר, הסברה הרגילה תהיה שהבנות אינן יורשות, שהרי הן תתחתנה ותגורנה בנחלה של בעליהן. הן אפוא יוצרות עכשיו דין, כאשר המשפט נוטה לנגדן. הן צריכות להביא נימוקים, כאשר הדין לא ידוע. הן צריכות להציע שיקולים, כאשר אלה אינם קיימים עדיין.

לעניות דעתי הטיעון שלהן מפרט בקצרה את כל הנימוקים מדוע הן זכאיות לרשת:

השאלה הראשונה הינה מי זכאי לרשת – אם יוצאי מצרים, הרי אבינו יוצא מצרים היה, שהרי מת במדבר. ואם הבאים לארץ – הרי שאנו באות לארץ.

להבדיל מהמצב הרגיל בו מתייחסים רק לאזכור של חטא קורח ועדתו, על מנת שמשה לא יפעל ממניעים אישיים (כעס על קורח ועדתו) וייטה את הדין לרעתן (פירוש קצת בעייתי מבחינת ההתייחסות שלהן למשה), אפשרות אחרת מדוע מוזכר דווקא קורח היא שהעונש של קורח ועדתו היה שהם אבדו הכל, וגם את הזכות להיכנס לארץ. יחד עם זאת, אולי אפשר לפצל זאת לכמה עניינים –

הוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' – רמז לחטא המרגלים. שנאמר בפרק יד לה: "אני ה' דברתי אם לא אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי במדבר הזה יתמו ושם ימתו." שם מתו כל הדור ההוא במדבר והילדים שלהם נכנסים לארץ, ואולי אפשר לומר שהם אבדו את זכותם על הארץ וזכות הירושה עברה לבנים שייכנסו לארץ. בכל מקרה גם אם יש בעיה, אומרות שזה לא רלוונטי אליהן. ואולי אפשר לפצל לשניים – הוא לא היה בתוך העדה – של בעל פעור, שכל מי שהלך אחרי בעל פעור, השמידו ה' אלוקיך מקרבך (דברים..) ולא היה מהמרגלים.

בעדת קורח – ולא היה עם קורח ועדתו שאבדו כאמור.

אלא בחטאו מת – ומסבירים המפרשים, הוא לא מרד, וגם לא החטיא אחרים. הן אינן טוענות שהוא היה נקי לחלוטין, לא מסתירות שחטא, אלא שלא מדובר בחטא מפורסם, וודאי שלא חטא שראוי לפרסמו ולהוקיעו ברבים, ומקל וחומר, לא חטא בשלו ראוי לשלול את ירושת ילדיו.  

ובנים לא היו לו – קודם כל זה אינפורמטיבי, שיוצר את הבעיה. אבל שימו לב, שקודם כל הן מבססות את זכותו לנחלה, ורק לאחר מכן את המכשול -  ובנים לא היו לו. ועוד אומרים המפרשים – שבנים לא היו לו עד עתה, אילו היו בנים, לא היינו מבקשות כלום. ועוד, שיתכן ויהיו לו בנים, ראשית, הנכדים נחשבים כבנים, ודווקא למדים זאת ממנשה, שהוא הנכד של יעקב, ולמרות זאת קיבל ירושה.

ונקודה מעניינת נוספת הינה שהבנות עושות אנלוגיה לדין אחר, של אישה שבעלה נפטר ואין להם ילדים, יש חובה לייבם אותה, לא רק עבור עצמה, אלא עבור הקמת זרע לילד שנפטר מתוך המשפחה. ולמה הוא צריך להיגרע מכיוון שהיו לו בנות? הדבר כביכול מרע את מצבו. הוא הביא בנות, ולכן אין ייבום, וגם אין ירושה? אבל ההיגיון מאחרי דין הייבום עומד, והוא על מנת להקים זרע וזכר לילד שנפטר.

ספר במדבר  -  פרק כ״ז  -  פסוק ד׳:
{ד} לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם־אָבִ֙ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ׃
והן לא מדברות בשם עצמן אלא בשם המשפחה ולוקחות מדין הייבום. שזו גם חכמה. 

למעשה, אומרות בנות צלפחד, אבינו זכאי לנחלה. ואין הצדקה לשלול אותה ממנו. אז למה ייגרע חלקו? ויתרה מכך, הן לא מדברות בשם עצמן כנשים, שזו טענה מרחיקת לכת בהרבה, אלא בשם המשפחה – שהירושה תישאר במשפחה ולא תיעלם, מדין ייבום כאמור. הן כביכול הולכות על טיעון יותר מינורי (עבור המשפחה ולא עבורן אישית), אולם גם יותר בטוח (מכיוון שיש לו על מה להישען).

וכאן מגיעה גדולתו של משה, שלא עונה מעצמו אלא מבקש פתרון אמיתי מהקב"ה.

ספר במדבר  -  פרק כ״ז  -  פסוק ז׳:
{ז} כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֮ דֹּבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן׃

התשובה היא שלא רק שהן צודקות, אלא שמגיעה להן נחלה בזכות עצמן. יחד עם זאת, על מנת שהנחלה לא תאבד, הן צריכות להתחתן במסגרת המשפחה.

יפה פירוש כלי יקר, לפיו בתחילה נאמר להם, ולאחר מכן להן – שהראשון אומר, שהבנות יורשות כדין הבנים. ולכן כתוב "להם", ולאחר מכן במקרה הפרטי, הן זכאיות לקבל את הירושה. ולכן כתוב "להן".

זו דוגמה לא רק לעוצמה הפנימית שלהן, אלא לחכמה, לבניית הטיעון המנצח, שהוא – בניית הזכות המקורית (אבינו מת במדבר), והיעדר נסיבות לכאורה לשלילתה (הוא לא היה מורד וכו'), והתייחסות לדין מכוח אנלוגיה (ייבום), ובמצב כזה העברת נטל הראיה לצד השני מדוע להוציא מהמשפחה את זכות הירושה (למה ייגרע?). ואומר לו הקב"ה – כן בנות צלופחד דוברות, הן כנות, הן ישירות, הטיעון נכון, ומפורט, והגיוני, ומוצדק. ולכן נתון תיתן – שני חלקים, גם חלקו כיוצא מצרים, וגם חלקו כבכור. ואפשר אולי לומר – גם הן כבנות, וגם בנותיהן, אם תהיינה להן רק בנות. 

בזקיפות קומה

חלפו עשרות שנים עד שהתחיל לחלחל המסר, כי הרבים ששמרו על צלם אנוש, והלכו לקראת המוות בזקיפות קומה ללא מורא וללא התרפסות בפני הנאצים, גם הם היו גיבורים בפני עצמם, אפילו שלא אחזו בנשק.

באמצעות יצירתו, האמן מבקש להעביר את המסר והמשאלה, כי ערכים אלה של זקיפות קומה, שמירה על צלם האדם שבקרבנו ועזרה הדדית יישמרו גם בתקופה שלנו.

ישנן שלש דרכים להתייחס ליצירת אמנות:
הראשונה, לברר מה רצה האמן להביע ביצירתו, מאין שאב את ההשראה, וכו'.
השניה, להשתמש ביצירה ככלי שנועד להעביר מסר שהמרצה מעוניין להעביר.
השלישית, לתת ליצירה לדבר בעד עצמה ולאפשר לצופים בה לומר את דברים.

לקראת הכנת פרזנטציה על הפסל "השרופים באש" של האמן שמעון רזניק, עבדתי על שלוש האפשרויות גם יחד.
ומהסוף להתחלה:
הכנתי שאלות למתבונן מהצד, על מנת לגרות אותו לחשוב ולהתייחס לעבודה.
הכנתי התייחסות למוטיב האש העובר כחוט השני בתולדות עם ישראל, החל מאברהם אבינו שנזרק לכבשן האש, עבור בסנה הבוער, וכלה בכל המאורעות שעבר עם ישראל שתמיד, אבל תמיד היתה שם אש.
לבסוף, יצרתי קשר עם האמן המיוחד הזה, ששוחח איתי בפתיחות ובנועם נתן לי גם את הפרספקטיבה שלו על היצירה.

זקיפות קומה

שמעון נולד באוקראינה בשנת 1949 להורים ניצולי שואה וגדל בפולין. בילדותו עלה לארץ ומאז לא חזר לפולין.
לפני כחמש שנים יצא למסע לפולין יחד עם המקהלה בה הוא משתתף, בניצוחו של יעקב הולנדר ז"ל. כאשר חזר מהמסע עבר תהליך של בעירה פנימית והחל ליצור ללא הפסקה. שמעון מספר שלא מצא זמן ורצון אפילו לנוח, אלא כלבה רותחת נשפכה היצירה ממעמקי נפשו.

המוטיב המרכזי ביצירתו היה זקיפות הקומה. שמעון מבקש להדגיש את העובדה כי למרות הקשיים האדירים והשבירה הפיזית של גוף האדם, הרוח נותרה איתנה. כך גם ביצירה זו - שרופים באש, ברזל על מצע עץ חרוך - האנשים נותרים זקופי גו, למרות שהם שרופים. שמעון מספר כי יעקב הולנדר סיפר להם חוויות אישיות מאושויץ ועד כמה אנשים הקפידו על אי שבירת הנפש. שאחד יחזק את השני, אפילו כשהיו על פי התהום. זו הסיבה שבפסל יש ארבע דמויות, שני זוגות, כל אחד מחזק את השני.
שמעון מספר כי גם הוריו, כאשר גדלו אותו ואת אחיו ראו בעצם העובדה שהביאו דור חדש לעולם לאחר השואה, כחלק מזקיפות הקומה.
הדמויות בפסל שונות זו מזו, לומר לך כי אינן חד גוניות. כל אחד שונה זה מזה, אולם מטרה אחת להן - להישאר בחיים. חלקן חסרות ידיים. הרגליים מעוותות - רמז לשבר הפיזי. להבדיל מזקיפות הקומה המלמדת על האיתנות הנפשית.

שקט אצילי

שמעון מספר, כי במהלך המסע הקבוצה ביקרה בסנט הפולני

והשתתפה בטקס של צאצאים, דור שני ושלישי של חסידי אומות העולם. אחת מהנשים הפולניות סיפרה (שמעון דובר השפה והבין אותה מכלי ראשון), כי היתה עדה לשרפת בית כנסת על היהודים שנכלאו בו. סגרו אותם בבית הכנסת, הדליקו אותם בלהביורים ושרפו אותם עם המבנה, ולמרות המוות הנורא הם קיבלו את הדין וכמעט לא היו צרחות. גם היא עצמה ציינה בהערכה כי האנשים נשרפו בזקיפות קומה.

דברים אלה של שמעון הזכירו לי את המאמר החסידי הידוע על פרשת כי תישא והעניקו לו משמעות חדשה בעיניי: "כי תישא את ראש בני ישראל - לפקודיהם", אומר המדרש החסידי, שכל פעם שהקב"ה רוצה להרים את ראשו של עם ישראל (לשאת את ראשו, ובמלות המקור: לתת להם נשיאות ראש"), הדבר צריך לעבור דרך ייסורים - "לפקודיהם" מלשון קושי, צרה וכדומה. שלאחר כל צרה מגיעה הישועה וההצלחה. מכל צרה מוצאים אוצר (בלשון הרב שמואל יניב), מתוך שנפלתי - קמתי, שאלמלא נפלתי, לא קמתי (ילקוט שמעוני).
ועתה שמעון הנץ בראשי פירוש חדש - שאת נשיאות הקומה של ישראל אתה מוצא דווקא בעת הצרה. זקיפות הקומה דווקא בזמנים הקשים ביותר. היכן שכל האחרים היו נופלים, אתה מוצא את עמידתו הרוחנית האיתנה של עם ישראל.

שם עולם

שמעון הסכים להעמיד את יצירותיו מאותה תקופה לתצוגת קבע במכון "שם עולם".
מדוע דווקא שם, נשאל, והשיב - כי מכון "שם עולם" שם לנגד עיניו כתכלית את הדגשת ערך שמירת צלם האנוש בתקופת השואה. את ההכרה כי לא רק מי שאחז ברובה ונלחם היה גיבור, אלא הצטרפו אליו גם אלה שנאבקו על זקיפות קומה, על שמירת צלם אנוש בתנאים לא תנאים, על התנהגות אנושית מינימלית, על עזרה לזולת, על קידוש החיים ברמה הגבוהה ביותר.

כאשר היצירות שלי נמצאות ב"שם עולם" הן אינן רק יצירות אמנות בתצוגה, הן הופכות להיות מוצג חי, מוצג שמאפשר למבקרים במקום לחוות את העוצמות האלה ולקבל את המסר החשוב, מסר שחשוב גם ואולי במיוחד לימינו אנו.

ביקורת ספרים עופרה לקס עתון בשבע

"בהחלט הפסדתי שעות שינה בלילה לטובתו"

ראיון לגיליון ראש השנה של גל גפן

המסר הוא לחיות את החיים ולדבוק במטרה - מתוך ראיון מיוחד לגיליון ראש השנה של "גל גפן"

כיצד אבחר את עורך-הדין הטוב ביותר עבורי?

כיצד אבחר את העורך-דין הטוב ביותר עבורי?

עו"ד ד"ר שי שגב

אתם מעוניינים לקבל ייעוץ או שירות משפטי. שירות כזה ניתן מעורך-דין. אבל יש כל כך הרבה עורכי-דין בשוק. כיצד אבחר את עורך-הדין הטוב ביותר עבורי?

עורך הדין הטוב ביותר עבורי יספק שלושה פרמטרים אלה: מקסימום תוצאות, במינימום זמן ומינימום כסף. עורך הדין הטוב ביותר עבורי יספק את התוצאה הטובה ביותר שאוכל להגיע אליה, באופן אופטימאלי, בהתחשב במגבלות הזמן שיש לי, וכמובן במינימום עלויות.

וביתר פירוט, על-מנת לבחור את עורך הדין הטוב ביותר עבורי עלי להתחשב בפרמטרים הבאים, לפי סדר חשיבותם:

1. מקצועיות

עורך-הדין שאותו אבחר, חייב להכיר את התחום שבו מתבקש הייעוץ המשפטי. אמנם, עורכי דין למדים כעיקרון את כל המקצועות המשפטיים, אולם בפועל אינם עוסקים בכולם, אלא בתחומים מסוימים, ויש כאלה המתמקדים בנישות מאוד מיוחדות. הצעד הראשון אפוא, בבחירת עורך הדין הטוב ביותר עבורי, הוא לברר מהו התחום בו עלי לקבל ייעוץ, והאם עורך הדין בנדון אכן מכיר את התחום.

למשל, פעמים רבות פונים אלי אנשים ושואלים אם אני עוסק ב"דיני עבודה" ובכן, מעבר לידע כללי בתחום, אינני עוסק בו בשוטף. אולם עדיין אינני סוגר את השיחה בשלב זה, אלא מאפשר לפונה לפרט את פנייתו, ואז פעמים רבות מתברר, כי לא מדובר בדיני עבודה, אלא בחוזה עסקי בין סוכן למפיץ, למשל, תחום בו אני מתמחה ואף חלק מעבודת הדוקטורט שלי עסקה בו.

מקצועיות של עורך הדין נמדדת בפן האקדמי ובפן המעשי. בפן האקדמי: האם למד את התחום באקדמיה, או בהשתלמויות. האם פרסם ספרים או מאמרים [בין מאמרים מקצועיים ארוכים ובין מאמרים קצרים ברשת] בתחום. האם הוא משתתף בכנסים או וועדות העוסקות בתחום זה, וכו'. בפן המקצועי: האם הוא עוסק בתחום זה במסגרת טיפולו השוטף, האם יכול להצביע על תיקים בהם טיפל, הצלחות מיוחדות וכדומה. אפשר למצוא חומר על עורך הדין במסגרת האתרים המשפטיים ותיקים בהם ייצג; חוות דעת, ככל שישנן במסגרת הרשת, ועוד. כמובן שניתן לקבל מידע על עורך הדין מתוך האתר המקצועי שלו, או הבלוג האישי שלו, אך מטבע הדברים, יש לקחת כל מידע כזה בערבון מוגבל.

2. שירות – חריצות – נאמנות

עורך הדין הטוב ביותר עבורי, יהיה חרוץ ולא יזניח את הטיפול בתיק שלי. עורך הדין הטוב ביותר עבורי יטפל בתיק שלי במהירות האפשרית, ולא ישים אותו במקום האחרון בתור. עורך הדין יגיש את הבקשות בזמן, יתייצב לדיונים, יעקוב אחר הטיפול בתיק, יתן הערותיו לטיוטות החוזה במועד וכדומה. בכך הוא גם יטפל בתיק בחריצות ולא בהתרשלות, וכמובן גם בנאמנות עבור האינטרס הטוב ביותר שלי.

אחד השיקולים החשובים בבחירת עורך הדין הטוב ביותר עבורי, הוא נחישותו של עורך הדין להצליח. בעגה המקצועית קוראים לזה "רעב", עורך דין המעוניין להצליח, שאפתן, שיתאמץ עבורי, ולא עורך דין "שבע" שאני עוד אחד ברשימה ארוכה של לקוחות עבורו. לקוח קטן מדי שלא שווה לו להשקיע בי, או גדול מדי, שאינו מסוגל לפנות לי את הזמן. אכן, לעתים עורך הדין המקצועי, או הסופר-מקצועי, אינו עורך הדין הטוב ביותר עבורי, באשר אני לקוח קטן שהוא יזניח.

במסגרת זאת חשוב גם לדעת מי יטפל בפועל בתיק שלי. האם עורך הדין הבכיר במשרד, או שמא עורך דין זוטר, שאז במקרה כזה חשוב לדעת מהן ידיעותיו וחריצותו, וכדומה.

מיקום: כחלק מנושא החריצות והשירות המהיר והענייני, חשוב לבחור עורך דין שלא תהיה לו בעיה עם המיקום בו יינתן השירות המשפטי. יתכן, למשל, שלצורך משפט בירושלים, עדיף לקחת עורך דין ירושלמי, שיהיה יותר זמין לדיונים, לבדיקת התיק, להגשת בקשות וכדומה [למרות שכיון עם המיחשוב, הבעיה הזאת פחתה], מאשר עורך הדין שייצג אותך בעבר, אך משרדו בנתניה, למשל. אלא אם כן מדובר בעורך דין שאתה מאוד סומך עליו, ואתה ממילא עובד איתו, ואין לו בעיה לרוץ מנתניה לירושלים.

נאמנות: עורך הדין הטוב ביותר עבורי לא ישקר לי, לא יטייח את המציאות, ולא יעדיף אינטרס של צד ג' על האינטרס שלי. דברים אלה ברורים ופשוטים באמירה אולם לא תמיד בביצוע וזו גם חוכמה שלנו, לנסות ולבדוק האם קיימים ניגודי אינטרסים אפשריים שעלולים לפגוע

בכל מקרה אין לקחת עורך דין שאיננו בוטחים בו. חשוב להבין כי עורך דין מקצועי יתפטר מתפקידו אם ירגיש שהלקוח אינו בוטח בו, מכיוון שהדבר מרפה את ידיו, אפילו אם הלקוח טועה.

3. מחיר

השיקול השלישי במעלה בבחירת עורך הדין הטוב ביותר עבורי, הוא המחיר. המחיר אינו השיקול הראשון וגם לא השני. אולם הוא עדיין חשוב, מכיוון שהתוצאה תלויה בשירות המשפטי שאקבל, אולם השירות המשפטי שאקבל תלוי בתקציב שלי.

כך, למשל, לעתים לצורך הצלחה בתביעה, ניתן לנקוט הליכים נוספים, כגון בקשה לסעד זמני, חקירה על ידי חוקר פרטי, קבלת חוות דעת מקדימה וכו'. לעתים, הליכים אלה הכרחיים ולא ניתן בלעדיהם; ולעתים הם אינם בגדר חובה, אולם יסייעו לטיפול.

עורך הדין הטוב ביותר עבורי, יתאים לי את החליפה, קרי את הייעוץ והשירות המשפטי הטוב ביותר שאוכל לקבל תמורת כספי. בכל הנוגע לתימחור שכר הטירחה נתייחס במאמר נפרד.

4. שירות – אדיבות

עורך הדין הטוב ביותר עבורי ינהג כלפי באדיבות, לא יסנן את השיחות שלי, יחזור אלי במהירות גם אם הוא עסוק. עורך הדין הטוב ביותר עבורי יקדיש זמן על מנת להסביר לי את המצב המשפטי, להתייעץ איתי, לשתף אותי ולאפשר לי להתבטא.

עורך הדין הטוב ביותר עבורי יעודד אותי, מבלי להשלות אותי, יעניק לי תחושת ביטחון שהתיק שלי בידיים טובות, אולם לא יעורר בי תקוות שווא.

5. להיות חכם יותר ממני

לבסוף, עורך הדין הטוב ביותר עבורי יוכל לברר מה באמת טוב עבורי, למה אני באמת זקוק ויפעל לכוון אותי למקום הזה.

שנים לפני שהפכתי למאמן אישי כעיסוק נוסף ומשלים, עברתי תהליך של מעין אימון עם לקוחותיי. מה באמת מפריע ללקוח; מה יגרום לו להיות מרוצה; והאם השירות המבוקש על ידו אכן יספק אותו. לעתים שיחה או שיחות כאלה הביאו את הלקוח למסקנה שעליו לנקוט בדרך אחרת. לעתים הן הובילו אותי להבין עד כמה הלקוח נחוש ושלם עם עצמו. כך או כך, תהליך זה מוודא שהשירות המשפטי הניתן, שאינו זול, לא יוחלט כלאחר יד וללא חשיבה מעמיקה, לא רק בפן המשפטי, אלא גם בפן המטה משפטי.

* * *

אני מאחל לכם שתצליחו למצוא את עורך הדין הטוב ביותר עבורכם, ובסופו של דבר – כמאמר הידוע, שלא נזדקק, לא לרופאים ולא לעורכי-דין J

- - - -

על עו"ד ד"ר שי שגב

ö     עו"ד ד"ר שי שגב, עו"ד פעיל משנת 1995, עוסק בתחום האזרחי-מסחרי, נדל"ן, חוזים מיוחדים, ליווי חברות ועסקים, תביעות מורכבות, אתיקה מקצועית, ייעוץ משפטי כללי.

ö     עו"ד ד"ר שגב הוא גם נוטריון ומעניק שירותים נוטריונים.

ö     עו"ד ד"ר שגב בעל תואר ראשון במשפטים בהצטיינות (1994), תואר שני בהצטיינות (1996) ותואר שלישי בפילוסופיה (משפטים) (2008).

ö     עו"ד ד"ר שגב הרצה ותירגל במשפטים מאז 1996 עד 2010. וכן מרצה ומעביר סדנאות בתחומים אחרים.

ö     עו"ד ד"ר שגב פרסם ספרי משפט בתחומי קניין, חברות, אתיקה לעורכי דין, וספר מאמרים כללי; וכן פרסם מאמרים רבים בהיקפים שונים, בתחומים רבים ומגוונים.

ö     מעבר לתחום המשפטי שי שגב הינו מאמן אישי לחיים ומעביר סדנאות מודעות עצמית, זוגיות, ועוד. גם בתחום זה עו"ד שגב פרסם מאמרים רבים ואף ספרים.

ö     אוהב לרענן, להתרענן, מוזיקה, קריאה, הגיגים, אמנות, יצירה, פעילות חברתית ועוד.

ד"ר שגב ברשת האינטרנט

•  הבלוג של עו"ד ד"ר שי שגב
•  "רק שאלה קטנה" – שאלות משפטיות לעו"ד ד"ר שי שגב [פייסבוק]
•  ד"ר שי שגב – * מוּדעוּת * העצמה * הצלחה [פייסבוק]
•  ד"ר שי שגב באתר מאמרים
•  ד"ר שי שגב ב-YOUTUBE
•  ד"ר שי שגב ב-TWITTER
•  ד"ר שי שגב ב-SCRIBD
•  ציורים שלי ב-FLICKR

שירותים נוטריוניים - גבעת שמואל והסביבה

בקירבת מקום לביתכם ניתן לקבל שירותים נוטריוניים ובין היתר:


1. אימות חתימה על יפוי כוח לבנקים / לחברות בניה ועוד. 
2. הכנה ואימות של יפוי כוח כללי. 
3. עריכה ואימות של הצהרה נוטריונית. 
4. עריכת צוואה בפני נוטריון. 
5. אימות חתימה ואישורים לצורך תאגידים [חברות בע"מ ועוד].
6. תרגום מסמכים רשמיים לאנגלית / עברית ואימות נכונות התרגום. 
7. הכנת אישור נוטריוני של העתק מתאים למקור. 
ועוד. 

• שירות מקצועי, מהיר ואדיב.

• גמישות למועדים ולשעות הנוחים לכם. 

• המחירים בהתאם לתעריף המינימום המפורסם כחוק. 

לקביעת תור: ד"ר שי שגב, טלפון 03-5326283

סדנת מודעות עצמית = 14.2.2011

ללכת הפוך

כל ילד יודע, שיש שתי דרכים לגרד את אוזן שמאל - האחת עם יד שמאל (הדרך הישרה) והשניה עם יד ימין (לעשות את התנועה המיוחדת הזאת ביד מעל לראש). כאשר אנו רוצים ללעוג על פעולה מסוימת, שנעשית בצורה הפוכה, או לא נכונה, או לא יעילה - אנחנו שואלים "למה לעשות ככה???" ומראים בדיוק את התנועה הזאת.

ובכן, אם כך, נשאל זאת בדיוק על מעשיו של יעקב אבינו בפרשת השבוע. בפרשת השבוע [ויחי], יוסף מביא את שני ילדיו ליעקב, על מנת שיברך אותם. הוא מקרב אותם ליעקב, על מנת שיקבל אותם למשפחה. את מנשה [הבכור] הוא מקרב בסמוך ליד ימין של יעקב, ואת אפרים [הצעיר] הוא מקרב ליד שמאל שלו. יעקב אמור לשים את ידיו על ראשי הבנים, ולברך אותם, את הברכה הידועה כ"ברכת אפרים ומנשה".

והינה, יעקב עושה מעשה מאוד מאוד מוזר - הוא מצליב את ידיו [בצורה של X] כך שיד ימין הולכת לראשו של אפרים, שעדיין נמצא בצד שמאל, ואילו יד שמאל הולכת למנשה, שעדיין נמצא בצד ימין. יוסף מאוד לא אוהב את זה, לשון המעטה. הוא יודע כמה סבל הוא עצמו סבל, כאשר יעקב העדיף אותו. אבל יעקב אומר - "ידעתי בני ידעתי" מנשה ילד מקסים, אבל אפרים יגדל יותר ממנו וצריך לתת לו כוחות. יוסף מתרצה.

אבל כאן נשאלת השאלה - אם זה המצב, מדוע יעקב צריך לסכל את ידיו? מדוע שלא יעשה זאת "נכון" - יאמר ליוסף - שמע יוסף, זה לא הסדר - החלף אותם - שים את מנשה בשמאלי ואת אפרים בימיני - מדוע ללכת הפוך??? ובכלל אנו שואלים לעתים - מדוע בסיפורי התורה הולכים הפוך? ומדוע הקב"ה מתנהג איתנו הפוך? לפעמים מקשה ומתוך הקושי מביא את הטוב? על כך אומר רבי נחמן, כי יש עניין להוביל את העולם בדרך של מהפכים - להגיע עד הקצה ואז להפוך - ולעניין זה יש להרחיב במקום אחר.

ולגבי סיכול הידיים - יש משהו שיעקב הרוויח בסיכול הידיים, שלא היה מרוויח אילו היה מחליף את הילדים - מקומו של מנשה נשאר המקום של הבן הבכור. ואפרים קיבל את הכבוד שרצה לתת לו - כך יעקב נהנה משני העולמות, מה שלא היה קורה אילו היה משנה את מקומו של מנשה והולך "מסודר" או "ישר" - באופן זה מנשה היה מפסיד הכל. דווקא שיטתו של יעקב היא שהבטיחה שכל אח יקבל משהו - הדבר שמר את האחווה בין האחים, ועל כן דווקא ברכה זו, היא היא שהפכה לברכה האולטימטיבית - ולכן את הילדים מברכים דווקא בברכת "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"  - כי היא לא הובילה למחלוקות וסכסוכים בין האחים. 

כך גם לעתים בדברים אחרים - הקב"ה מוליך אותנו בדרכים מסוכלות - שולח אותנו לנקודה א' דרך נקודה ג' - מכיוון שרק כך אנו יכולים למצוא משהו גם בנקודה ג' שלא היינו יכולים למצוא אחרת. וכאן מגיע סיפורו הידוע של רבי נחמן, שדנתי בו בעבר, של מי שחלם חלום שמתחת לגשר בעיר פלונית יש אוצר. והוא רץ עד לאותה עיר פלונית - וסיפר זאת לשומר הגשר. ואז שומר הגשר צחק עליו ואמר שגם הוא חלם שבעיר מסוימת בבית של יהודי יש אוצר. היהודי שומע, ומבין שמדובר בו - והוא רץ לביתו ושם מוצא את האוצר. אכן, אלמלא היה רץ עד לעיר האחרת, לא היה מוצא את האוצר שנמצא ממש מתחת לרגליו...

אשת חיל - סיפורים מהחיים...

סיפור מחכים ששמעתי בזמנו, מהרב שמואל יניב: 

זוג אחד הגיע לרב על מנת להתגרש, והרב שואל אותם מה קרה?

האישה אומרת: הוא לא שר לי "אשת חיל" בליל שבת!! (שיר הלל לאישה על כל מה שטרחה ועמלה)

הרב שאל אותו "זה נכון?"

הגבר אמר - איך אפשר לשיר לה אשת חיל?

הרב שאל - למה?

והשיב לו: היא? לא מסודרת, האוכל נוראי, צועקת כל היום, בקיצור - לא ניתן לסבול אותה!

ואז הרב אמר לו: אני יכול לתפוס איתך שיחה לדקה?

האישה יצאה והרב שאל אותו: תגיד לי, מי האישה הכי הכי אהובה עליך, שבשבילה היית שר "אשת חיל" מכל הלב?

אמר לו הבעל מייד - "אמא שלי!!"

אמר לו הרב, שמע עצה: בשבת הקרובה תשיר אשת חיל מכל הלב, ותחשוב על אמא שלך. אל תגיד לאשתך על מי חשבת

או קיי?

אמר לו הבעל - בסדר גמור, אנסה. 

הרב קרא לאשתו ואמר לה - תראו, תעשו ניסיון, דיברתי עם בעלך והסברתי לו מה שצריך להסביר. בבקשה תחזרו אלי בעוד חודשיים, ונראה איך המצב. 

לאחר חודשיים, חוזרים אליו בני הזוג, מחובקים, אוהבים

הרב שואל את האישה: מה קרה?

האישה השיבה: תראה, לא יודעת מה אמרת לו, אבל הוא שר לי כל כך יפה את אשת חיל, שאני פשוט זרקתי את כל הכעסים עליו, והחלטתי להשתדל. ואני עשיתי את הצעד, וגם הוא חזר להיות בן אדם...

והרב שואל את הגבר - נו?

אמר לו - כן... בהתחלה שרתי לאימא שלי, אבל אשתי היתה בטוחה שאני שר בשבילה, והתחילה להשתפר, הבית נקי

האוכל, מעדן, והיא מתנהגת הרבה יותר יפה, לאחר כמה שבועות הפסקתי לשיר לאימא שלי, והתחלתי לשיר לאשתי... מכל הלב!

כמובן שהסיפור הזה נכון, ואף ביתר שאת לגברים... אני פשוט שמעתי אותו כך

ותחשבו על זה!!

להחמיא באופן אישי, לא אינטרסנטי, בלי לבקש תמורה - זה פותח את בן הזוג השני, זה ממיס את כל הגבולות ביניכם. 

בהצלחה!

סוד התנועה

מיליוני אנשים לבד,

ואם כבר לבד - אז שיהיה בתנועה

שנתחמם,

שלא נקפא,

שלא נשתגע

(מיכה שטרית)

הפזמון הזה מדהים, בעל איכויות של מנטרה, אפשר לשיר את זה שוב ושוב ושוב ושוב.... יש תקופות שאני יכול לשמוע אותו בלי הפסק... זמן רב חיכיתי לרגע המתאים לכתוב עליו, והינה - הוא הגיע.

למעשה הפוסט הזה נכתב בתשובה לדברים שחבר נוהג לומר לי לא פעם: "שי, אתם שם, כותבים והכל כל כך ברור לכם, מה צריך לעשות, איך להיות מאושר, איך לחיות את החיים. אבל לי זה ממש לא ברור! אין שום דבר החלטי בחיים! הכל מסובך - הטוב והרע, האור והיום, לכל שיקול יש שיקול נגדי ועל כל עצה שלך אני יכול לתת לך עצה הפוכה".

ואתה יודע מה, חבר יקר - אני מסכים איתך מכל ליבי. העולם מסובך. מורכב. מופלא. בלתי מובן. כל מה שתגיד. ואולי גם: מרתק, מאתגר, בעל הזדמנויות. אני מקבל הכל. גם אני נע בתוך הזרימה הזאת, של גאות ושפל, עליות ומורדות בבקעה ובהר. אבל, חבר יקר, לדבר קטנטן עליך לשים לב: אם המורכבות הזאת, שאתה מדבר עליה, מביאה אותך לקיפאון, לעמידה במקום "לקום ולהתיישב בלי יכולת החלטה" - אז משהו דפוק שם במערכת... תבין, אח יקר: כל השיקולים האלה, הם טובים לצורך הזהירות. וזהירות חייבת להיות. אולם זהירות אין משמעה קיפאון. אחרי הזהירות חייבת לבוא הזריזות - להתחיל ולסיים!.

אם תשים לב מסביבך, תראה שהעולם כולו בתנועה.... צמיחה ומוות, וצמיחה מחודשת. מה שלא זורם - מת. היקום כולם בתנועה. כדור הארץ נע ללא הפסק. הגוף שלנו צומח ומת כל הזמן. הלב מזרים דם ללא הפסק לכל פינה בגוף. הזרימה היא החיות. התורה מצווה אותנו - ששת ימים תעבוד.... נכון - צריך מנוחה - ביום השביעי תשבות. שביעית מחייך אתה במנוחה, לא בבטלה, אלא במנוחה, מסתנכרן מול התנועה שלך, מקבל ומפנים את הברכה, וממשיך הלאה.

אברהם אבינו, שהפך את העולם, היה תמיד בתנועה. כל יום שלו היה מנוצל. "ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה" - יש לנו כל כך הרבה מה להספיק בחיים שלנו! חז"ל אומרים - שצדיקים - אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ואין זה דבר רע, ההיפך! זו ברכה, שתמיד יש לנם תנועה, התקדמות, צמיחה, תמיד יש סיבה לקום בבוקר, ולהמשיך הלאה, לפסגה הבאה, לראות אופקים רחבים יותר, להיות אדם יותר טוב.

ובוא אומר לך עוד משהו חבר יקר, דבר שהפיסיקה המודרנית מלמדת אותנו (ולא שאני מבין הרבה בפיסיקה...) - כך אומרים, שבנקודת האפס המוחלט, בה אף חלקיק לא יכול לנוע, והכל קופא, ואפשר לקחת את כל החלקיקים בעולם ולרכז אותם בכפית... ואם זה נכון (וקטונתי... באמת...) אז העיקר הוא לא החומר, אלא התנועה. משל למה הדבר דומה, לג'ולה קטנה שנעה במהירות עצומה והיא יכולה כביכול להיות בהמון נקודות באותה שניה עד שלאדם המביט מהצד, זאת לא נראית נקודה, אלא קו, משטח, שניתן לעמוד עליו. וברגע שהנקודה תפסיק לנוע, הכל נופל.

למדים אנו, שדווקא התנועה היא אשר נותנת את היציבות. אנו רגילים לחשוב כי מי שנמצא כל הזמן בתנועה הוא אדם לא יציב. ולעתים ההפך הוא הנכון - הזרימה היא שנותנת את היציבות.... העם היהודי תמיד היה בתנועה, והינה הוא העם העתיק ביותר בעולם.... קנה הסוף כל הזמן נע, אולם קשה לשבור אותו.

ועכשיו אחזור לשיר המדהים הזה ידידי היקר.... כשאדם לבד, בקושי, מרגיש שלא מבינים אותו, והכל מסובך, הוא לא מוצא דרך קלה וטובה לצאת, כל נקודת אור מכוסה בהרבה חושך, אז יש לו נטיה להתקבע, לקפוא - וכפי שאומר השיר - להשתגע... ללכת לשכב כל היום, לא לצאת מהמיטה. לתת לכל האנשים, הנושים, הקשיים, להכות בו עוד ועוד, עד שהוא נגמר. דווקא אז הוא חייב להיות בתנועה. כמו שאדם נמצא בחדר שבו מהזווית שהוא נמצא הוא לא רואה את האור, ואולי קר לו, ואז הוא זז, ומתקרב לחלון, לקרני השמש שמחממת אותו. שאל גם את אנשי קרב המגע, לעתים תזוזה קטנה משנה את הכל...

חבר יקר, מיליוני אנשים לבד. כל אחד מגיע לרגע של בדידות. ואם היגעת לרגע זה, תחשוב פשוט - לא על המקום שאליו תגיע בעוד 20 שנה, תחשוב על המקום הבא, אליו תגיע. קח את המחשבות הכי טובות והכי בונות, והכי מחזקות, ותחשוב על המקום הבא, הקרוב ביותר, שיהיה טיפ טיפה טוב יותר מהמקום בו אתה נמצא. התנועה הזאת, האור הזה, יחמם אותך, יחזק אותך. ויתן לך כוח לתנועה הבאה. ואכן, פעם בשבעה ימים, או שבעה צעדים, לנוח, לשקוט, להתכנס, שקט פנימי להפיק את הלקחים, להסתכל אחורה בסיפוק על כל התנועות הטובות שעשינו השבוע, ולקבל כוחות וברכה לשבוע הבא.

אומר רבי נחמן מברסלב - שכל תנועה, ולו הקטנה ביותר, לכיוון הקב"ה, אפילו הזזת האצבע הקטנה שלו, הינה בעלת ערך עצום למעלה בשמיים. עצם התנועה. עצם הכיוון הטוב. עצם המאמץ.

ואם אתה חושב שהכל נראה לנו כל כך פשוט, וקל, ונוח, ובהיר, אז תדע שזה הסוד שלנו - סוד התנועה. לזוז נכון כאשר היעד רחוק והמשימה גדולה - זה לא פשוט, זה צורך תכנון, ועזרה. אולם לזוז לנקודה הבאה, שהיא קצת יותר טובה מהנקודה בה אתה עומד, הרבה יותר קל. ובהיר, ופשוט. וכשתגיע למקום כזה, יותר טוב, תוכל להרים את ראש ולהביט לאופק הרחב.

ועוד משהו קטן, - - - - אתה לא לבד....

* * * *

כשאני כותב שורות אלה התקשר אלי חבר יקר, שעבר קשיים רבים בחיים שלו. ותמיד ראיתי אותו חזק ומאושר, וללא ספק זה מה שהוציא אותו מהקשיים. ואמר לי כך: טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון - להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות - אם אתה באמת יכול להחזיק את האמונה והתקווה, כשאתה בחושך בלילה, אז אתה עוד תזכה לשיר ביום - "טוב להודות לה'".

פשוט אין דרך אחרת......

עצה קטנה וחשובה להעברת מסרים

מסכת יומא: מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה, והוליכוהו לעליית בית אבטינס; השביעוהו, ונפטרו והלכו להם. ואומרין לו, "אישי כוהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושלוח בית דין; משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך." הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין.

וכך זה מתואר בתפילת יום כיפור: שְׁלוּמֵי זִקְנֵי עַם וְחַכְמֵי אֶחָיו הַכּהֲנִים. תָּמִיד יְסובְבוּהוּ. עַד בּא יום הֶעָשׂור. וְעֶרֶב יום הַכִּפּוּרִים שַׁחְרִית. מַשְׁבִּיעִין אותו בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמו בַּבַּיִת הַזֶּה. שֶׁלּא יְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ לו. שֶׁמֶּא יֵשׁ בְּלִבּו צַד מִינוּת. הוּא פורֵשׁ וּבוכֶה עַל שֶׁחֲשָׁדוּהוּ. וְהֵם פּורְשִׁים וּבוכִים שֶׁחָשְׁדוּ לְמִי שֶׁמַּעֲשָׂיו סְתוּמִים. שֶׁמֶּא אֵין בְּלִבּו כְּלוּם.

יש ביטוי כזה "אין לי שערות בלשון"... שמתאר בן אדם שאין לו שום בעיה להוציא בפה, מה שעומד לו על הלב - "פלוני הרגיז אותי? פגע בי? אני אומר. מדוע? כי אני אמיתי". מכירים את האנשים האלה? ובכן, מאמר זה מדבר על האנשים ההפוכים, אלה שיש להם לא רק שערות בלשון, אלא יער שלם... חושבים על כל מילה שהם מוציאים מהפה, ולבסוף פעמים רבות גם לא יוציאו. ולא מכיוון שהם לא יודעים להתבטא, אלא מכיוון שאינם רוצים לפגוע, אינם רוצים להזיק, ואולי אינם רוצים שיכעסו עליהם...

אנשים כאלה נחשבים בדרך כלל ליותר נעימים, הם משתדלים להוציא דברים יפים וטובים מהפה, וממעטים בדברי ביקורת. אם כך, מה הפלא שאוהבים אותם? ויוצאת מכך תנועה מעגלית: הם ממעטים למתוח ביקורת, לומר מה כואב להם, וכך אוהבים אותם יותר, והדבר רק גורם להם מניעה יותר גדולה וכו'.

כל זה טוב ויפה, אלא שלכל דבר, כידוע, יש מחיר, ולעתים אף מחיר כבד. כאשר אדם משאיר דברים בלב - אם הוא מצליח לנקות אותם, לנקות את הלב, לשכוח, ניחא. אולם בדרך כלל דברים אינם נשכחים. הם מצטברים, גורמים לעומס, ואז מתפרצים. פתאום, יום אחד, האדם הנעים, והשקט, והמכיל, משנה את עורו באחת, ושופך, שופך שופך - והאחרים מתפלאים... "אנחנו לא מכירים אותך!" מה קרה? אתה זוכר את כל זה? עד כדי כך אתה קטנוני? ואם זה הפריע לך - למה לא אמרת? מנגד, אותו חבר יקר שתמיד שותק... פתאום מתחיל להצטער - הרי הוא לא מרבה לדבר מה כואב לו, נכון? אז הוא מתעשת - מה פתאום דיברתי? איזה אידיוט אני, עכשיו בטח ישנאו אותי... ויוצא שהוא הפסיד משני הכיוונים - גם דיבר, וגם יצא לא בסדר.

אני רוצה לגלות לכם, שלשתיקה מאולצת כזאת, יש מחיר יותר כבד. הואיל והאדם תמיד רוצה לחיות טוב עם עצמו, ולא להרגיש שהוא איזה אידיוט... או חלשלוש, הוא בונה בראש מנגנון, שיסייע לו להצדיק את השתיקה שלו. אם זה לומר לעצמו, שהדבר לא כל כך נורא, אם זה לומר לעצמו שחבל לצעוק על כל דבר, או אם זה לומר לעצמו דברים אחרים, שכליים, שישתיקו את הרגש. מחקרים מראים, כי יתכן והשכל יכניע את הרגש, אולם הגוף "מתייק" את החוויה הרעה. ואם השכל מנע את החיבור לרגש, קרי אם הגוף מרגיש את הכאב, אולם השכל ניתק את התחושה מן ההסבר לה, מתרחשת תופעה הרבה יותר קשה, שהאדם מתחיל להפנות את האנרגיות השליליות כלפי עצמו, תוקף את עצמו, והדבר בא לידי ביטוי בכל מיני מחלות הנובעות מכך שהגוף מעניש את עצמו על האנרגיות השליליות שנמצאות בו. בספרות מופיעות דוגמאות לכך שאדם מתחיל לשחרר מטענים, גם לאחר עשרות שנים ועולים לו זכרונות, אפילו מהילדות, שהוא לא הבין מה הם עשו לו, עד שהוא לא מגיע למצב של מודעות ואז מתחיל להבין.

מצב של שתיקה יוצר מדרון חלקלק. מציעים לך משהו; או אומרים משהו אחר, ואתה לא רוצה לומר "לא" אלא לכל היותר אומר משהו בצורה דיפלומטית, ואז הצד האחד רואה את זה כ"כן" ופועל בנדון, ואתה שותק... וכאשר יגיע הרגע - אם זה תאמר את ה"לא" זה כבר יהיה פיצוץ, הרחבתי על כך בפוסט אחר שלי.

מצב כזה של שתיקה מאולצת גורם נזק חמור ביותר בזוגיות. זוגיות טובה בנויה על תקשורת פתוחה; בנויה על ביטחון הדדי, שבה כל אחד יכול לומר מה שיש לו בלב, בלי לחשוש ממלחמה. אם זה אינו המצב, קרי, למשל - אם אחד מבני הזוג הוא מהסוג המוציא הכל, והשני הוא מהסוג השותק, נוצר חוסר איזון משווע, שיביא למחיר כבד בזוגיות. הדבר נכון בכלל ביחסי אנוש; מרבית האנשים בעולם אינם רגישים מספיק כדי לדעת מעצמם מה כואב לאחרים; אדרבה, הם עסוקים בבעיות של עצמם ומצפים שאחרים יבינו אותם...

ההתמודדות עם הפחד לומר מה שיש בלב, אפילו אם בצורה נעימה ובשקט, אולם להוציא את הדברים ולא לשמור בלב - ההתמודדות עם הפחד לעשות כן, אינה קלה. היא כרוכה באימון הדרגתי; היא כרוכה בשיפור יכולת הביטוי; היא כרוכה בשיפור הביטחון והדימוי העצמי והסרת החשש מדחייה. זאת ועוד, השורש לכך מתחיל, כמו הרבה דברים אחרים, מהבית. מהחינוך של ההורים, מטבעים או פחדים שהם טבעו בנו. חשוב מאוד, שדרך החינוך שלנו תקפיד מחד גיסא על התבטאות מכובדת וכדומה, אום מאידך לא תדכא את כושר הביטוי והאומץ לומר מה כואב.

חשוב מאוד, כבר בשלבים ראשונים של זוגיות, שבני הזוג ידעו היטב היטב כיצד נוהג בן הזוג העומד מולם. ואם הדברן מזהה, כי בן הזוג הוא מסוג השתקנים, אזי הדברן מחוייב גם לרסן את דיבורו, וגם להיות רגיש למצבים בהם הדברן אינו מדבר, אך אוגר בלב ואפילו בגדר של "את פתח לו" - קרי לשאול אותו בכל מקרה של ספק, האם הוא נפגע, האם משהו הרגיז אותו, וכדומה. ולהיפך, הצד השותק צריך לדעת למחול לדברן, ולהאמין כי הוא לא מתכוון לכל דבר שאומר, ודאי לא ברמות של השתקן, וכמו כן כי לשתקן יש אחרוית לא פחותה להוציא ולשתף במה שיושב לו על הלב.

אבל מעבר לכל אלה אני מבקש ללמד אתכם, האנשים היקרים והאהובים שעושים חשבון למילה, שאינם רוצים לפגוע, את הסיפור הבא, המתייחס לעבודת יום הכיפורים. למדתי לעשות בו שימוש רב במקרים שבהם אני מחוייב לומר דברים לא נעימים, בין כעו"ד ובין כאדם, ואני יודע שאני עלול להתייסר עליהם לאחר מכן. אני מאמין, מניסיון, שהדברים האלה מעבירים את המסר.

האיש הקדוש ביותר בעולם הוא הכוהן הגדול בעבודת יום הכיפורים. על מנת להצליח להקריב את הקרבן, להיכנס לקודש הקודשים, היה עליו להיות טהור לחלוטין. טהור בגוף ויותר קשה - טהור בנפש. אילו היתה לו מחשבה אחת לא טובה, הוא מת בעודו בקודש הקודשים. כאשר היה נכנס לבית קודש הקודשים היו קושרים לו חבל לרגל. ואם רואים שהוא לא יוצא, היו מושכים אותו, מת.... (כך היה בזמן בית שני).

למרות כל זאת, למרות שמדובר באדם מורם מעם, הכי הכי קדוש, הכי מבין; אדם שיודע בדיוק לפני מה הוא עומד, למרות כל זאת, היה הנוהג שהיו ממנים אנשים מטובי הציבור (שאמנם דרגתם פחותה מהכוהן הגדול) והם היו באים ומזהירים אותו ושואלים אותו, שמא ליבו אינו טהור ואינו שלם. הכהן היה משיב כמובן שהוא נקי לחלוטין, ואז מתואר המחזה המדהים הבא - הכהן היה פורש הצידה ובוכה, והזקנים היו פורשים הצידה ובוכים. הכהן היה בוכה -איך אתם יכולים לחשוד בי?! בי!! הכהן הגדול! מה, אני אידיוט? אני לא יודע שאם ליבי לא יהיה טהור, אני גומר את היום בארון המתים? וכי אני צריך אתכם שתגידו לי? וגם הזקנים היו פורשים הצידה ובוכים... איך יכולנו לחשוד בו?

אם כך, נשאלת השאלה - על מה ולמה? מדוע, מדוע, מדוע צריך את הטקס הזה? מדוע צריך לומר? אולי עדיף לשתוק? והתשובה היא, שגם הכהן הגדול הוא בן אדם. וגם הוא עלול לטעות. וגם הוא עלול להיכשל בכבודו, ולא לפנות את משרתו. הסיפור הזה בא לומר לנו, כי למעשה גם הזקנים וגם הכהן, שניהם כפופים לעקרונות חשובים יותר, כמו קדושת היום, וכמו קדושת חייו של הכוהן. ולכן הם אומרים לו, למעשה - כהן יקר, אל תיקח את זה אישית, אבל דווקא מכיוון שמה שמונח כאן על הכף אלה החיים שלך, וזו המחילה של כל עם ישראל, דווקא משום כך, אנו חייבים לשאול.

עד כאן הסיפור. ולמציאות: אם נוכל למצוא את הדרך לומר, כי זה שעומד מולנו לא צריך לקחת את הדברים אישית, כי חייבים לומר אותם, מכיוון שיש איזשהו ערך עליון, ששניכם מחוברים אליו, והוא מצדיק להבהיר את הדברים, אזי גם תוכלו לומר זאת בצורה שלא תפגע, וגם מי שיקבל את הדברים לא ייפגע, ויתחבר למסר.

* * * * * * *

חוק היתרון

הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.

מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם, בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.

... כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא

... כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ.

מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא: כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ.

אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן, עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה.

* * *

מַה-יִּתְרוֹן, הָעוֹשֶׂה, בַּאֲשֶׁר, הוּא עָמֵל....

.... כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.

אני מבקש לפתח מחשבות ששיתפתי חלקן בפייס, חלקן עם חברים, חלקן עם עצמי, חלקן עיבוד של דברים מהעבר, שהתגבשו לכדי המאמרים הבאים. אז בואו לצלול איתי...

שני קצוות לאדם - שכל ורגש. שניהם מנהיגים אותו במינון כזה או אחר, שמשתנה מאדם לאדם וממקום למקום. במאמר זה אתייחס להנהגה השכלית של האדם.

הנהגה שכלית זאת באה לידי ביטוי בצורה היפה ביותר, והקלה ביותר להמחשה, בדבריו של החכם מכל אדם - שלמה המלך - בשורש י.ת.ר. - החשיבה השכלית מסתכלת על התוצאה, על היתרון. והיא פשוטה מאוד - מה נותר לך, מה יוצא לך ממה שאתה עושה? אם יוצא לך טוב, אם יש יתרון, אם אתה נשאר עם משהו ביד, לעומת ההשקעה שלך, תעשה; ואם לא, אז אל תעשה. זו כל התורה השכלית על רגל אחת. כך פועל השכל, בצורה מאוד מחושבת. לפני שאתה מחליט לענות למישהו שהרגיז אותך, שאל את עצמך - מה יצא לי מזה שאצעק עליו עכשיו? מה יצא לי מזה שאכנס איתו למריבה? אם תצא תועלת, צריך לעשות זאת, אפילו אם זה בניגוד לטבע שלי. אולם אם מאידך הדבר רק יזיק, ויגרום ועגמת נפש, וכו', עדיף להיות "חכם" מאשר להיות צודק. האדם המשליט את שכלו על רגשותיו, "יאמר" לעצמו כיצד להרגיש, ויכוון את עצמו כך שבסופו של דבר, מטרתו תהיה לצאת וידו על העליונה לעומת המצב הקודם.

בשפת האימון ובשפת הניהול, אנשים אלה מכונים "אנשי הפיננסים" - כל דבר מחושב מראש, הם רואים כל דבר "דרך החור שבגרוש". גם מערכות יחסים בנויות אצלם על חישובים של אינטרסים, גם תרומה לציבור וכדומה. נראה שאנו מכירים את הדברים, בואו נתמקד ביתרונות וחסרונות.

יתרונות ההתנהגות השכלית

ההבדל הגדול בין ההתנהגות השכלית להתנהגות הרגשית (בה נדון במאמר הבא) מתייחס לזמן שבו מודדים אותה. בעוד שההתנהגות הרגשית מתייחסת לתוצאה שבהווה (אני עושה מה שאני מרגיש לצורך תוצאה מיידית), ההתנהגות השכלית נעשית בהווה, אולם מכוונת לתוצאה שתקרה בעתיד. המחיר הוא האיפוק, או הפעולה כנגד הרגש. אולם, בעוד שאת המחיר אני משלם עכשיו, כאשר תגיע התוצאה הטובה, אני "אשכח" את המחיר ששילמתי, ואוכל ליהנות הנאה שלמה מהתוצאה והיתרון אליו היגעתי.

לעומת זאת, המצב בהתנהגות הרגשית הוא הפוך. קודם כל אני מתנהג, קודם כל אני נהנה, עושה מה שאני מרגיש, בלי לחשוב על התוצאות. ההנאה הינה מיידית, אולם כאשר יגיע הזמן בו אצטרך לשלם את המחיר על התנהגותי, הכאב יהיה כפול ומכופל, מכיוון שאת היתרון שכחתי, ואשאר רק עם המחיר... יתרה מזאת, הואיל ומטבעם בני האדם אוהבים להפסיד, קשה להם המחיר שישלמו (או ההפסד שיפסידו) מאשר התמורה שיקבלו.

נדגים את הדברים בדוגמה הבאה: שני אנשים יוצאים לנופש. הראשון, קודם משלם את כל התמורה לפני שהוא יוצא לנופש. השני, קודם יוצא לנופש ואח"כ משלם. למי אתם דומים? האינטואציה אומרת, כי מי שכבר שילם, "שכח" מהכסף, הוא ייהנה יותר מהנופש מאשר מי שמסיים אותו עכשיו, ועומד בתור לשלם אלפי שקלים ...

אנחנו כל כך מכירים את התגובה הזאת "איך יכולתי להיות כל כך טיפש", "איך מכרתי את עולמי ברגע", כל אחד יכול לשייך דברים אלה אליו, למאורעות מסויימים, או לאנשים מסויימים, שהפסידו את עולמם ברגע אחד, כאשר לא חשבו על התוצאות. ולעומתם, אנשים שהיו מוכנים לסבול בהווה, על מנת להשיג תוצאות טובות בעתיד.

זאת ועוד. מטבעו של האדם, הוא נדבק לרכוש, חפצים, משהו פיזי - מחפש משהו "ביד". עד כדי כך שאחת הטכניקות הידועות לגרום לאדם לבזבז כספים, או לתרום תרומות, הוא מתנה קטנה וחסרת ערך (ביחס ל"מחיר") שהוא מקבל והיא משפיעה עליו לעשות פעולה מסוימת שלא היה עושה אלמלא המתנה. לכן, פעמים רבות אדם מודד את אושרו בהתאם למה שנשאר לו ביד בסופו של דבר - לעתים אפילו לא משנה מה המחיר שהוא שילם בדרך... במישור זה, ההתנהגות השכלית מתחברת לתכונות אלה, לעניין התוצאה.

ההתנהגות השכלית - תפארת האדם

באחד הסטטוסים בפייס העליתי את השאלה למה מתכוונים כשאומרים "תהיה בן אדם". והתגובות שקיבלתי, מתאימות ל-2 הגישות הפילוסופיות, האחת אומרת שתפארת האדם היא השכל שלו, יכולת הניתוח וכדומה, באמצעותו הוא שולט בבריאה; והשניה אומרת, שתפארת האדם היא המידות הטובות, יכולת האיפוק, החמלה וכדומה. אתם מוזמנים לעניין בסטטוס ההוא. עם כל זאת, חשוב להבין, כי בשורש הדברים, שניהם אחד: גם ההתנהגות השכלית, וגם האיפוק והשמירה על המידות, שניהם נובעים מהשכל. אמנם יש בהם רגש, גם נושא החמלה וכדומה, אולם בשורש הדברים, ההבדל בין האדם לבהמה, הוא בנשמה שהוא קיבל - "נפש ממללא" כמו שאומר תרגום אונקלוס, יכולת הדיבור, השכלית, התכנון והמחשבה, והבעת הרגשות - הכל מגיע מאותו השורש... וזה מה שמבדיל אותנו מהחיות, הן פועלות כאוטומט, הן מתוכנתות - לא האדם....

חסרונות ההתנהגות השכלית

להתנהגות השכלית יש כמובן המגבלות שלה, ויש לה מספר חסרונות. להלן אפרט 3 חסרונות מרכזיים, בלי להביע דעתי מהו משקלם היחסי.

חסרון ראשון: ריאליזם / מלנכוליות / פסימיות

ההתנהגות השכלית עלולה להוביל אותנו במהירות לפסימיות. ואין דוגמה טובה יותר לכך, מאשר דבריו של קוהלת שצויינו למעלה. אם אנחנו מסתכלים על התוצאה בטווח הארוך, טוען קוהלת - מה יוצא לנו מזה? איזה יתרון נשאר לנו? בשביל מה בכלל לחיות?

אדם עובד עשרות שנים, אומר קוהלת - בשביל מה? מה נשאר לך? נניח שאדם מרוויח שכר בגובה השכר הממוצע במשק, בואו נאמר 7500 ש"ח לחודש; שכר צנוע לכל הדעות. הוא ואשתו מרוויחים 15,000 ש"ח לחודש, 180,000 ש"ח לשנה, במשך 50 שנות עבודה הם מרוויחים יחד כ-9 מיליון ש"ח. מה הם משאירים כשהם הולכים? כל העבודה שהם עובדים, זה רק בשביל לשרוד. רק בשביל מלחמת החיים. כך אומר קוהלת. זה כמו עצמאי שמחזיק עסק, ולמעשה - כך הוא אומר - העסק מפרנס אחרים, לא אותי... הוא מפרנס את העו"ד, את רואה החשבון, את הספקים - אבל מה נשאר לי? ומעניין, שכולם אומרים את זה....

וממשיך קוהלת ואומר - היגעת לעולם. איזה חותם תשאיר עליו? מי יזכור אותך? מי יבוא לקבר שלך? שנה שנתיים לאזכרה, לאחר מכן החיים נמשכים. מה שהיה, הוא שיהיה, אתה בסך הכל בורג קטן ואפסי בתוך מערכת כל כך גדולה. אתה לא תשפיע על מהלך השמש, אתה לא תמלא את הים, והנכדים שלך בקושי יזכרו איך קראו לך. כל הנכסים שצברת יישארו כאן, אחרים ישתמשו בהם, ולא יזכרו אותך. אז מה התועלת שאנחנו כאן?

קוהלת ממשיך ומפתח רעיון זה עוד ועוד ועוד, ועד מהרה אתה מגיע למסקנה, שאם אנחנו הולכים בגישת השכל, בגישת "מה יתרון" אולי עדיף למסור את המפתחות ולעבור ישירות לעולם הבא....

התנהגות שכלית גורסת שעלינו להנמיך ציפיות, לא לקוות ולא לצפות. התנהגות שכלית גורסת שצריך להכין את עצמנו תמיד לרע מכל. כך נוכל לספוג את המכות הקשות שאנו עוברים. זהו פסימיזם בהתגלמותו. מכירים את התחושות האלה? את האנשים האלה?

קהלת מציין זאת בדברים הקשים הבאים:

וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה, וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת: כִּי מֶה הָאָדָם, שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ, אֵת אֲשֶׁר-כְּבָר, עָשׂוּהוּ. וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר, מִן-הַחֹשֶׁךְ: הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ; וְיָדַעְתִּי גַם-אָנִי, שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם. וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם-אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי, אָז יֹתֵר? וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי, שֶׁגַּם-זֶה הָבֶל. כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל, לְעוֹלָם: בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל. וְשָׂנֵאתִי אֶת-הַחַיִּים--כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: כִּי-הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ!

חיסרון שני: הקושי למדוד את התוצאות

הקושי השני של ההתנהגות השכלית הינו במדידת התוצאות - התנהגות שכלית רחוקה מלהיות מדע מדוייק. וניתן מספר היבטים: הראשון, הואיל והדברים קורים בעתיד, ואליהם מכוונת ההתנהגות, והואיל ואף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד, קשה מאוד לתכנן. "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום": האדם מתכנן כל היום, ובאה המציאות וטופחת על פניו...

השני, לא כל דבר מדיד בכסף. איך אפשר למדוד את עוצמת השמחה והאושר שיצמחו לנו מפעולה כזו או אחרת? מי יודע האם אנחנו בעוד כך וכך שנים נהיה אותם אנשים? האם דברים מסויימים עדיין יהיו כה חשובים, או מאידך האם תצמחנה נסיבות אחרות אשר תהפוכנה את התמונה? יש דברים שמדידים בקלות - כמו כסף, נכסים, מכירה לעומת קניה. איך מודדים אושר? העצמה אישית?

למשל: פלוני תורם צדקה לעני, בואו נאמר 100 ש"ח. התמורה שהוא מקבל היא תחושת אושר על הנתינה. כמה שווה התחושה הזאת? כמה הייתם מוכנים לשלם על מנת לקבל עוצמות כאלה? אם הייתי מוכן לשלם למישהו אחר (פסיכולוג, מאמן, וכדומה) סכום כזה על מנת שיוביל אותי לתחושה כל כך טובה, אז "השתלם" לי להשקיע 100 ש"ח בצדקה. אם לא, אז ההשקעה היתה מיותרת. תיאורטית - הטענה מעניינת, אולם כיצד באמת אפשר למדוד אושר?

חיסרון זה מוביל ל-2 גישות בחשיבה הכלכלית.

הגישה האחת אומרת, שבאמת אפשר וצריך לחשב את פעולותיו של האדם, גם לגבי פרמטרים הקשים למדידה, כמו אושר, שייכות וכדומה. הבעיה של גישה זו , הינה חוסר האפשרות להציג מודל מדעי, הניתן למדידה וליישום. גישה שניה אומרת, שהואיל ולא ניתן למדוד אושר, סיפוק וכדומה, יש להתמקד אך ורק בתועלת כספית. הבעיה של גישה זו, הינה שפעמים רבות אנשים לא מסתכלים רק על הכסף...

חיסרון שלישי: בעיה חברתית

הקושי השלישי שאני רואה הוא הפגיעה החברתית הנגרמת כאשר אנשים מתחברים לאחרים ונשארים מחוברים אליהם, אך ורק על בסיס אינטרסים. כאשר אתה חי עם אדם, שכל הזמן מודד אותך, ואת היתרונות והחסרונות של החברות איתך, אתה למעשה נמצא במבחן. לא כל אחד ראוי שאהיה במבחן מתמיד, על מנת להצדיק את הקשר איתו... "אתה לא אוהב אותי, אתה אוהב את הכסף שלי; את השכל שלי (האם זה אותו הדבר?) וכדומה...

העניין הזה הוא בכלל לא פשוט, שהרי נוצר לנו קליק עם אנשים שאנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לקבל מהם. לקבל השראה, רווח כזה או אחר. עם זאת, אם הבסיס הוא מה שאני מקבל, והוא בלבד, הרי זה קשר בעייתי, שעלול להוביל לתחושות ניצול, התחשבנות תמידית והיפרדות מהירה. קשר אמיתי בין בני אדם מחייב יותר מאשר חשבונות של רווח והפסד.

האנשים הקרים, המחושבים, שלא נותנים לעצמם להתרגש, להתקרב, לפתוח את הלב - הם אנשים שמרחיקים מעליהם אנשים אחרים. אנשים כאלה גוזרים על עצמם את מחיר הבדידות.

קושי רביעי: הטיות קוגניטיביות

הקושי הרביעי של ההתנהגות השכלית, הוא שפעמים רבות אנו רק סבורים כי אנחנו מתנהגים בצורה שכלית, אולם במודע, או שלא במודע, אנחנו כפופים לעשרות אמונות תפלות וטפלות, הטיות קוגניטיביות כאלה ואחרות, המשפיעות על שיקול דעתנו, הגורמות לנו לחשוב, שאנו חושבים בצורה הגיונית, בעוד שהאמת אינה כזאת.

הפתרון של קוהלת

קוהלת נותן לנו שני פתרונות לבעיה השכלית (מה יתרון....) ובהם נסיים פרק זה:

הפתרון הראשון הוא לדעת ליהנות גם מהדרך ולא רק מהתוצאה: קוהלת מסביר, שהמתנה האמיתית, היא לא רק לחשוב על התוצאה, אלא גם ליהנות מהדרך, מהדברים הקטנים בחיים. "סוף דבר" - אומר קוהלת - "הכל נשמע"... לראות את הטוב - זו ברכה אמיתית. השאלה היא לא רק התוצאה, מה נשאר לי ביד, אלא גם הדרך, איך אני עושה את זה, מהם הדברים הקטנים, שאני לא מתייחס אליהם, ואיתם אני נשאר. ועל כך כתבתי גם בפוסט קודם.

הפתרון השני הוא האלטרנטיבה: נניח שלא נתנהג עם שכלנו - מה יוביל אותנו? הנהנתנות? מה יהיה העיקרון המנחה: "אכול ושתו כי מחר נמות"? לסמוך על הרגש? המתעתע בנו והזורק אותנו ימינה ושמאלה, מעלה ומטה? הגורם לנו להשתטות? לכאורה, אם לא ננהג בחכמה - האם עדיף לנהוג בסכלות? כמו בת יענה? לטמון את הראש בחול ולומר - "מה שיהיה יהיה"? ומשיב על כך שלמה המלך, גם כן עם המילה הזאת - "יתרון", בקטע הקודם שצוטט - היתרון של החכם על הכסיל, הוא כיתרון האור על החושך. מה אתם אוהבים - ללכת בחושך או ללכת באור? בדרך כלל אנו מעדיפים את האור. נכון, לא תמיד כדאי לראות, לעתים עדיף לעצום את העיניים, להתעלם מהצונאמי הנופל עלינו, עדיף לחיות את הטוב בלי לחשוב על הרע האמור להגיע... עם זאת, יש בנו תכונה שאנו רוצים לדעת את האמת, לא רוצים לחיות באשליות, לא רוצים לרמות את עצמנו.

זה לא כל כך פשוט: קחו לכם את הדוגמה הבאה. תארו לכם שאתם יושבים בעמדת הפיקוד של נ.א.ס.א. אתם רואים כיצד לבנת חימום בורחת ממעבורת החלל קולמביה, בה נמצא כעת אילן רמון ז"ל. הוא בשיא השמחה והאופוריה. הוא מממש חלום להיות אסטרונאוט, ועוד האסטרונאוט הישראלי הראשון. הוא מקדש שם שמים (לוקח ספר תורה קטן, זוכרים?) ומביא כבוד עצום לעם ישראל. אשתו, רונה, מתקשרת איתו מהקרקע, ושרה לו "התשמע קולי"....

עכשיו, אתם, בעמדת הפיקוד, יודעים, בוודאות קרובה, שככל הנראה אילן רמון לא ינחת על הקרקע בגוף שלם ובריא. האם צריך לומר לו זאת? האם לתת לו לדעת איזה אסון צפוי לו בעוד כמה ימים? האם לתת לו לחיות באושר, ובשקר, או שאין לנו זכות מוסרית לכך, ואנו צריכים להותיר את הבחירה בידיו? האם חובה עלינו להודיע לו זאת, כדי שיוכל לנצל את הימים האחרונים שנותרו לו בצורה טובה יותר? להעביר מסרים לאשתו למשפחתו ולעמו?

לסיום אומר עוד כמה מלים:

כמובן, גישה שונה (ונכונה בעיני, לפחות כנקודת פתיחה) תאמר, כי גם השכל גורס, שצריך להיות שמח, מכיוון שאדם פסימי, גורר דיכאון, לא מפתח את עצמו, ויפסיד... במלים אחרות, השכל יכול להוביל אותנו לאופטימיות - שאינה נובעת מהמקום הרגשי, אלא מהמקום השכלי, והשכל הוא המעורר את הרגש.

גם השכל יאמר לנו, כי אדם צריך להיות טוב, כי אם כולם יהיו טובים, גם לי יהיה טוב "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אומר בעל "ספר החינוך" , קרי תתחיל בהתנהגות נאותה, מתוך צו השכל, ולאחר מכן גם הרגש שלך יתחבר לכך. החכמה היא לקחת את ההתנהגות השכלית, ולא "ליפול" במלכודות הרבות שיש בה, במלכודות שהיא מציבה לנו, בדרך אל האושר.

ולבסוף, גם השכל יאמר, כי טוב לדעת שגם לי יש מגבלות, וכי אני צפוי להטיות כאלה ואחרות, אך יחד עם זאת וכפי דבריו של קוהלת, עדיף לפחות להשתמש בשכל, גם אם הוא טועה, מאשר ללכת בחושך מוחלט....

במאמר הבא אדון בהתנהגות הרגשית, ובמאמר השלישי, בע"ה אדבר על האיזון ביניהם.